ענני ה' ענני
בשיאו של העימות בין נביאי הבעל לאליהו, כאשר נביאי הבעל נכשלו במשימתם להוריד אש על קרבנם, מכין אליהו את הבמה להתגלות הנסית של ה'. אליהו מצווה לצקת מים על העולה ועל המזבח, עד שהתעלה שמסביבם מלאה מים, ורק אז הוא פונה בתפילה לה' להוריד אש משמים: "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' הא-לוהים". בכך הוא מודיע לעין כל כי ה' הא-לוהים ואליהו הוא שליחו.
נעיין עתה בכפל הלשון "ענני ה' ענני". הרד"ק מציע ארבעה הסברים.
א. הכפל - לחזק
"הכפל - לחזק. כמו שהוא בכל מקום שאין לו טעם אחר... וכן דרך כל מתפלל לשנות דבריו ולשלש, כמו 'אֲ-דֹנָי שְׁמָעָה ...אֲ-דֹנָי הַקְשִׁיבָה'(דניאל ט יט) והדומים להם". הרד"ק מעלה כן שאלה עקרונית בגישה לחלק הסיפורי של כתבי הקודש(בחלק ההלכתי ייתור מילה ואפילו אות נדרש להלכה, ואין יתרות וחסרות.): האם סגנון התורה הוא כלשון בני אדם הכופלים דבריהם לשם חיזוק והחוזרים על דבריהם בלשונות שונים, כדי לגוון את הרצאת הדברים(זו שיטת אבן עזרא, רד"ק ואבן כספי); או שיש לתת טעם לכל שינוי וכל הבדל - אף של מילים נרדפות שמשמעותן לכאורה זהה - ואף לשינויי כתיב מלא וחסר(ראשי גישה זו הם המלבי"ם, הגר"א והנצי"ב)? במקרה שלנו, בו הציטוט אינו של המקרא עצמו, אלא של אדם, בוודאי שיש לקבל שהכפילות באה לחיזוק, כדרך המתפללים.
ב. באש ובגשם
"ויונתן תרגם 'קבל צלותי ה' באשתא, קבל צלותי ה' במטרא'(=ענני ה' באש, ענני ה' בגשם), כלומר, כלל בתפילתו עתה, המטר שהיה עתיד להתפלל עליו ביום". יונתן מפנה אותנו למסגרת רחבה יותר של הסיפור, ולנושאים שלפניו ולאחריו. בפרק הקודם למדנו שאליהו עצר את הגשמים ובאופן עקיף הביא מוות לעולם(עיין סנהדרין קיג:); אולם בתחילת פרקנו מצווה אותו ה' להיראות לאחאב ולבשרו על ירידת הגשמים. מדוע חמל ה' על העם? "כי מפני הרעב שבו רבים בתשובה והטיבו דרכיהם"(רד"ק), "שיכירו כוח ה'"(מלבי"ם). ואכן הפסוקים האחרונים של פרקנו מספרים על הגשם שירד בדבר ה'.
המאבק בעובדי העבודה הזרה הוא חלק מהותי בגורמים לירידת הגשמים. כך נאמר במפורש בתורה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ...ונתתי מטר ארצכם בעתו ...השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר"(דברים יא יג-יז). לכן התפילה שתרד אש ותשרוף את קרבן אליהו, והתפילה על המטר, הן תפילה אחת המבטאת את אותה מטבע משניה צדיה, ושתיהן כרוכות אחת בחברתה. וזה משמעה של התפילה "ענני ה' ענני" - ענני באש, ענני במטר. כי ה' מתגלה גם בנס של הורדת האש וגם בטבע של ירידת הגשם.
ג. שיתקיים הנס וייחשב כנס
"ורבותינו ז"ל אמרו 'ענני ה' באש, ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם".
במאמר חז"ל זה, המופיע פעמיים בתחילת מסכת ברכות(בנוסח קצת שונה, ו:; ט:), נקבעה העובדה שאין נס או הוכחה מוחלטים למציאות ה'. אליהו נזקק לתפילה מיוחדת, שהנס הגלוי שיתרחש בירידת האש מהשמים, אכן יתפרש כנס על ידי עובדי האלילים. לשיטתם, היו מסבירים גם את הנס הגלוי כתופעה של כשפים. אכן זו תכליתו של העולם שבו מופיע ה' בהעלם, למען תת מקום לבחירה החופשית לחול על נפש האדם. אין ולא יכולה להיות הוכחה למציאות ה' שאין להכחישה, שכן זה טבעו של עולם ההעלם.
כך מצאנו שאנשי דור הפלגה הכחישו את הנס הגדול של המבול: "אמרו, אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול. בואו ונעשה לו סמוכות"(בראשית רבה לח ו; רש"י בראשית יא א) - גם לתופעה נסית כמו המבול, ימצאו הכופרים הסבר מדעי-רציונלי. ויש אומרים(נועם מגדים מובא בעטורי תורה שמות עמוד 78) שלכך הכביד ה' את לב פרעה, כי התגלותו יתברך בעת עשר המכות היתה כל כך ברורה, שכדי לאזן אותה ולאפשר מצב של בחירה חופשית אצל פרעה, היה הכרח להכביד את לבו. אליהו ער לעובדה זו, ולכן הוא מבקש נס מה', כדי שתהיה גם לאנשים הנוטים אחרי הבעל - בחירה חופשית; שאם לא כן, נחשב הדבר כאילו ה' 'הסב את ליבם אחורנית'(ראה מאמר מורחב על הנושא בפרקנו). אבל אליהו יודע, שגם הנס אינו מבטיח דבר, ומי שירצה לכפור - יתמיד בכפירתו.
ד. בזכות אליהו ואלישע
"ועוד בדרש בדבריהם: ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי". מקור המאמר בירושלמי(תענית ב ח), ושם פירש פני משה: "תלמידי - אלישע שיצק המים על ידו". העובדה שאליהו אינו נוטל עטרה וגדולה לעצמו, אלא מזכיר גם את התלמיד, השותף הזוטר, כגורם בעל זכויות, מראה על ענוותנותו הגדולה. אמנם לאלישע היה חלק גדול בנס, שכך מצינו במדרש: "וכי תעלה על לבך שמשנים עשר כדים(ארבעת הכדים המוזכרים במלכים א יח לד, כפול שלוש שכן כתוב: "ויאמר שלשו וישלשו") נתמלא כל המקום כולו מים? אלא כשאמר להם לתלמידיו: 'מי שיש לו מים יבוא ויצוק על ידי', אמר לו אלישע תלמידו: 'יש לי מים בכדי'. אמר לו אליהו: 'בא וצוק על ידי', מיד היה בא אלישע ויוצק על ידיו של אליהו, ויצאו מידיו עשר מעיינות, עד שנתמלא כל המקום מים"(תנא דבי אליהו פרק יז; רש"י מלכים א יח לד). ומבין שני הנביאים, הרב ותלמידו, נעשה הנס ונתקדש ה' בקבותיו, "ותפול אש ה' ותאכל את העולה... ואת המים אשר בתעלה לחכה".