"ויתנו לנו שנים פרים"

חטא העגל הינו חטא אשר הטביע חותמו בעם ישראל לדורות עולם. בפרקנו לומדים אנו על ממשיכי דרכם של עובדי העגל, הלא המה נביאי הבעל. אליהו, כמשה, לוחם את מלחמת ה' בעובדי העבודה הזרה עד חרמה, "לְמַ֗עַן דַּ֚עַת כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְ-הוָ֖ה ה֣וּא הָֽאֱ-לֹהִ֑ים"(מלכים א ח ס). הפסיחה על שני הסעיפים הוכרעה באמצעות שני פרים שהושמו על שני המזבחות, "וְהָיָ֧ה הָֽאֱ-לֹהִ֛ים אֲשֶׁר־יַֽעֲנֶ֥ה בָאֵ֖שׁ ה֣וּא הָֽאֱ-לֹהִ֑ים"(מלכים א יח כד). ואכן הפר של נביאי הבעל נשאר על המזבח, ורק על פרו של אליהו ירדה אש מן השמים.

בתחילת הניסיון ביקש אליהו "וְיִתְּנוּ־לָ֜נוּ שְׁנַ֣יִם פָּרִ֗ים"(מלכים א יח כג). והעיר המלבי"ם:

לפי הפשט הפרים לא היו שווים, כמו שנאמר "שנים פרים", שכבר ביארנו(תורה והמצוה אחרי מות סימן יז, אילת השחר כלל סז) ש'שני' מורה השוויון, ו'שנים' מורה שהם בלתי שווים. והיה אחד גרוע והשני מובחר. והוא אומר 'בחרו' כאילו נתן להם את המובחר.
(מלבי"ם)

[המקור של המלבי"ם הוא בגמרא: "שני שעירי עיזים - מיעוט שעירים שנים, ומה תלמוד לומר 'שני'? - שיהיו שניהם שווים"(יומא סב:). ועיין קול אליהו(בראשית אות ב) שהראיה שהירח והשמש נבראו שווים בגודלם היא מהכתוב "שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים"(בראשית א טז). וכן פירש שם את דברי תרגום יונתן שקערת הכסף והמזרק של קרבנות הנשיאים היו שווים בגודלם, שכן הכתוב מציין שם "שניהם מלאים".]

ההבחנה של המלבי"ם בין 'שני' ל'שנים' שבדברי אליהו, מאירה את קידוש ה' שנתהווה באותו מעמד משני הפרים כאחד. לשם הבנת הענין נוכיח ונסביר את הכלל שהמספר 'שנים' מורה על 'בלתי שווים'.

ריבוי שם עצם בשפה בעברית נעשה על ידי הסיומת 'יִם' או 'וֹת'. ישנה סיומת מיוחדת לזוגי והיא 'אַיִם'. למשל: רגל - שָׁלשׁ רְגָלִים, אבל שְׁתֵּי רַגְלַיִם, מספר - חמישה מִסְפָּרִים, אבל מִסְפָּרַיִם, פעם - עשרים פְּעָמִים, אבל פְּעָמַיִם, אוֹפַן - וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹדֶשׁ, אבל אוֹפַנַּיִם. לכן המלים המסתיימות ב'אַיִם' הם על פי רוב אבר הגוף הזוגיים ופרטי לבוש שלהם(יָדַיִם, אָזְנַיִם, נְחִרַיִם, נַעֲלַיִם, גַּרְבַּיִם, מִשְׁקָפַיִם, מִכְנָסַיִם...).

לכשנתבונן בשני היחידים היוצרים את הזוג, נבחין בקלות שאין זהות מלאה ביניהם. אכן מדובר על התאמה, על השלמת אחד את השני, אבל לא שוויון! השְׁנָיִם יוצרים אחדות ומשלימים זה את זה, ומבחינה זו אין לאחד יתרון על השני, אבל אין הם שווים. וכך כתב הנצי"ב:

שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים - שְׁנֵ֥י מיבעי(=צריך)? ...בדבר אחד לא היו שוין(=שוים), דלחדא(=שלאחד) היה צורת זכר ולחדא(=ולאחד) צורת נקבה, כדמוכח ביומא נד., והיינו דכתיב(=שכתוב) שְׁנַיִם דמשמע זוג כרובים, אחד זכר ואחד נקבה. אח"כ מצאתי שרבנו בחיי כתב כן.
(העמק דבר שמות כה יח)    [אמנם בעל 'תורה תמימה' חולק גם על הכלל וגם על הדוגמא של הכרובים]

מה עשה אליהו? - אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדלים על מרעה אחד והטילו עליהם גורלות, אחד לשם ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל - נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו לזוז(=להזיז) את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו 'לך עמהם'. השיב הפר: 'אני וחברי יצאנו מבטן אחד, מפר אחד, וגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי?!' אמר לו אליהו: 'פר פר אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה(שבגלל סירובך יבטלו את כל המעמד ולא יצא קידוש ה'), שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על ידי אותו(הפר) שעמי, כך מתקדש עליך'. אמר לו: 'וכך אתה מיעצני? שבועה שאיני זז מכאן עד שתמסרני בידם'. שנאמר: "ויקחו את הפר אשר נתן להם", ומי נתן להם?! - אליהו!
(במדבר רבה כג ט; תנחומא מסעי ח; ילקוט שמעוני רמז ריד)

הגם שדברי המדרש טעונים הסבר, וכבר כתב הרד"ק "שהם דברים רחוקים מן השכל"(מלכים איח כו), שהרי בכתוב לא נזכר כלל הנס העצום של פר מדבר[אמנם הרדב"ז תירץ שהכוונה לשָׂרוֹ של הפר, ודו השיח התנהל במישור הרוחני-נבואי בין אליהו לכוח העליון של הפר] וגם אם גורל יש כאן, היכן הבחירה, וכיצד אמר להם אליהו "בחרו לכם הפר האחד"; אף על פי כן ברור שהמדרש מפנה ומקביל את פרי אליהו לשעירי יום כיפורים. גם שם היו השעירים שווים, ודווקא מתוך השוויון עולה שעיר אחד בגורל לה' ואחד לעזאזל(ועיין פחד יצחק פורים ענין ו, ובמאמרי למלאכי א שיועלה בעתיד), שכן עבודת יום הכיפורים זוקקת את שניהם כדי לכפר על עם ישראל; גם את השעיר המשתלח לשעירים:

לשר המושל במקומות החורבן ...ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצוונו כך.
(רמב"ן ויקרא טז ח; ועיין שם במשל)

כך גם כאן. שבחו וקדושתו של ה', עולים לא רק מהאש ששרפה את פרו של אליהו, אלא גם ובעיקר מההשוואה לפר של עובדי הבעל שתפילתם לאש לא נענתה. הפרים יוצרים אפוא מסר אחד מתוך הניגוד שבתפקידם. דווקא ניגוד זה יצר את ההכרה המבוקשת ש"ה' הוא הא-לוהים" והבעל הוא ריק, ולכן מבקש אליהו "ויתנו לנו שנים פרים".