אחיה ניבא גלות על ישראל

בגלל חטאי ישראל ניבא אחיה השילוני שילכו לגולה בשלבים, וזאת בגלל האשרות שבנו ישראל במרוצת תקופת מלכות ישראל. הרב מקראי קודש אומר שעל חטא העגלים לא התחייבו ישראל גלות כי היו אנוסים על פי גזרת המלכות, כי ירבעם הוא אשר העמיד את העגלים בדן ובבית אל. אולם ירבעם לא העמיד אשרים, כי העגלים שהעמיד מטרתם למנוע מישראל לעלות לירושלים ברגלים ולראות את מלך יהודה יושב בעזרה כאשר לירבעם אסור לשבת, כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד(סנהדרין קא:). אולם מלכי ישראל שבאו אחריו(ובפרט בית אחאב) העמידו אשרות ועבדו גם את הבעל, דבר שירבעם לא העמיד. לכן אז נגזרה עליהם גלות. הקב"ה לא הגלה את ישראל מיד, ונסה לקרבם אליו על ידי הנביאים, ובפרט אליהו ואלישע. אך כאשר סרבו מלכי ישראל להענות לדברי הנביאים נגזרה עליהם גלות. וכך נאמר: "וְהִכָּ֨ה יְ-הוָ֜ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָנ֣וּד הַקָּנֶה֮ בַּמַּיִם֒ וְנָתַ֣שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל מֵ֠עַל הָֽאֲדָמָ֨ה הַטּוֹבָ֤ה הַזֹּאת֙ אֲשֶׁ֤ר נָתַן֙ לַאֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְזֵרָ֖ם מֵעֵ֣בֶר לַנָּהָ֑ר יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ אֶת־אֲשֵׁ֣רֵיהֶ֔ם מַכְעִיסִ֖ים אֶת־יְ-הוָֽה׃"(מלכים א יד טו).

הגמרא אומרת:

אמר רבי יונתן מאי דכתיב "נֶֽ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא׃"(משלי כז ו)?
- טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל יותר מן הברכה שברכם בלעם.
(תענית כ.)

בלעם דימה את ישראל לארזים. אמנם עץ זה חזק ועמיד, אולם כאשר נושבת רוח דרומית שהיא החזקה והקשה שברוחות(גיטין לא:) עלול העץ להשבר ואז אין לו ארוכה, ובכך סיים את תפקידו. גם בני ישראל(אליבא דבלעם) נחשבים חזקים כעץ ארז עד אשר תפקוד אותם שואה קשה ואז יעלמו, חלילה, מעל פני האדמה. אולם אחיה דמה את ישראל לקנה שגם רוחות עזות וסוערות לא יצליחו לשבור את הקנה משום שתכונתו להתכופף עם הרוח וכאשר שוככת הסערה ממשיך להתרומם ולעמוד במקומו. מעירים המפרשים שכל אחד התבטא לעם כפי טוהר לבבו.

הסבר הרב אברהם גרודזינסקי

הרב אברהם גרודזינסקי בספרו(תורת אברהם עמוד עו), מסביר זאת כמין חומר. כידוע, הצדיקים מקבלים ענשם בעולם הזה ואילו הרשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה. השאלה היא: אם יכולים להטיב עם הרשעים בעולם הזה, מדוע לא יקבלו הצדיקים שכר גם בעולם הזה? זאת ועוד, אם אפשר להעניש את הצדיקים בעולם הזה מדוע לא יענשו הרשעים בעולם הזה?

מסביר הרב תורת אברהם שיש הבדל רב בין מעשי הצדיק למעשי הרשע:

כאשר הצדיק מקיים מצוה, משתדל מאד שתהיה מושלמת ככל האפשר. אלא שגם לצדיק יש יצר הרע ובמצוה שעושה מעורב גם רצון של כבוד וכו'. על מצוה זו אי אפשר לשלם בעולם הזה כי "שכר מצוה בעולם הזה ליכא(=אין)"(קדושין לט:). המצוה שהצדיק עושה הינה רוחנית מאד ואין בכל חלל העולם הזה ובכל אוצרותיו הטבעיים כדי לשלם חלק מזערי של המצוה. לכן צריך לשלם להם בעולם הבא שכולו רוחני, וממילא השכר גם הוא רוחני, כי הצדיק קיים את המצוה לעשות רצון ה', וכפי שנתבאר. כאשר הצדיק חוטא איננו רוצה לחטוא. תחלה משתדל בכל כוחו לא לחטוא, וכאשר יצרו גובר עליו ומחטיאו, מתמלא חרטה על מעשיו ומצטער על אשר המרה את פי ה'. ממילא חטאו הוא חיצוני, בבחינת קליפה דקה, כי כל רצונותיו למלא את רצון ה', הן בקיום מצוותיו והן בלמוד תורה. לכן משלם הקב"ה לצדיק את ענשו בעולם הזה, כי החטא לא נעשה על ידי הרצון הרוחני אלא בגלל חומר המדות ופתויי היצר, ולכן יקבל עונש בעולם חמרי.

לעומת זאת הרשע חי בעולם החומר וכאשר חוטא, חוטא בכל נפשו ובכל ישותו. כלומר הרשע שיתף בחטא תכונות רוחניות. אך העולם הזה הוא עולם חומרי ואי אפשר לשלם לרשע כגמולו בעולם הזה אלא רק בעולם הבא, שהוא עולם רוחני. מאידך, המצוות שהרשע עושה, אינו משקיע בהם את רצונותיו אלא מקיימם מן השפה ולחוץ או לשם כבוד ויוהרה. כלומר משתף עם המצוות את חומר העולם הזה, לפיכך יש לשלם לו שכר על מצוותיו דווקא בעולם הזה.

בלעם היה אדם גס ומושחת, וכאשר ברך את ישראל לא ברכם משם שרצה לברך אלא מפני אילוצו של הקב"ה. מאחר ונאלץ לברכם, הכניס בברכה את כל גסות רוחו ושנאתו העמוקה לישראל(כפי שהסברנו במקומו). אמנם לא יכל בלעם להתעלם מחוסנו של עם ישראל, לכן דמהו לארז שגם הוא עלול באחד הימים להשבר ולהתכלות.

אחיה השילוני היה צדיק גדול, ולדעת הרמב"ם האריך ימים מיציאת מצרים. אדם זה, שחי מאות בשנים בקדושה ובטהרה וזכה לנבואה, אמנם קלל את ישראל מחמת מעשיהם אך התכונה לקלל לא היתה תכונתו האמיתית של הנביא, אלא תכונה חיצונית. לכן הקללה שהיה חייב לקלל היתה חיצונית; אמנם יגלה ה' את ישראל מארצו, אך גם בגולה יהיה איתם וישמור עליהם. כאשר ישובו אל ה'(במשל - תשכך הסערה) יעמוד הקנה במקומו ויוסיף להתקיים. יתרה מזו, יכינו ממנו קולמוס לכתיבת ספר תורה. כלומר עם ישראל ימלא תפקיד חשוב בעולם, והוא להביא דבר ה' לכל יושבי תבל ולהחדיר גם באומות העולם את האמונה בה'.