שקופים אטומים
תיאור הבניין של מקדש שלמה בנוי כמעגלים בתוך מעגלים, ההולכים וקטנים לקראת המרכז. בסוף הפרק הקודם נפתח המעגל החיצוני בתיאור הבאת חומרי הגלם לבניין המקדש, לאחריו במעגל פנימי יותר, מתוארות בפרקנו מידותיו החיצוניות של הבית (מלכים א ו ב-ג), ורק אחר כך מגיעים לתיאור הבניין עצמו. הפרט הראשון המוזכר במקדש הוא החלונות: "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים"(מלכים א ו ד). יש לברר, מה פרוש הביטוי "שקופים אטומים"? לכאורה יש כאן קושי מיניה וביה, אם החלונות שקופים הם אינם אטומים. ועוד, מדוע נבחר פרט זה להיות ראש וראשון לתיאר מקדש שלמה?
מלשון התרגום משמע שהחלונות היו פתוחים(=שקופים) מהצד הפנימי, וסגורים(=אטומים) מצדם החיצוני בכולנסאות של ארז; מעין תריסים של עץ שהיו מוצמדים לצד החיצוני של החלון, שהיה אפשר לסתום בהם את פתח החלון מהצד החיצון. וכן פירש הגר"א, "כלומר חלונות פתוחים ועם דלתות שיהא אפשר לסתום אותם"[ וכן הביא במצודת דוד: "ר"ל סתומים במחיצה בהירה כזכוכית וכיוצא להשקיף דרך שם ועם כי היו סתומים"].
האברבנאל מפרש, "שהיו החלונות האלו עשויים בתקון מלאכה... כדרך שעושים המלכים מעין שבכה דקה, כסדקים דקים שהמלכים עומדים שמה בחלונות ההם, והם רואים את הכל ואינם נראים". כלומר, מצד פנים היו החלונות שקופים ואפשר להביט דרכם החוצה, אבל העומד בחוץ(ובדרך כלל מרחוק) לא ראה את המתרחש בפנים, ועל כן הם נקראים גם אטומים. האברבנאל מביא פרוש נוסף שמדובר בחלונות זכוכית, שהם שקופים וניתן לראות דרכם, אבל אטומים לגמרי לכניסת אויר ורוח: "שהם שקופים, ר"ל, נראים ובהירים בעצמם והיו אטומים כי לא היו פתוחים כי אם סתומים". בזמן שלמה היתה הזכוכית מצרך נדיר ועל כן יש לציין את הענין בתיאור החלונות[הזכוכית עצמה הומצאה זמן רב לפני תקופת שלמה - בימי השיא של ממלכת מצרים העתיקה, אבל זו היתה זכוכית פשוטה. שיטת ניפוח הזכוכית נתגלתה בידי הצורים והצידונים, כנראה, בסביבות תקופתו של שלמה(אנציקלופדיה בריטנקיה, ערך זכוכית). וכבר ראינו בפרק הקודם, שרוב חומרי הגלם ושיטות הבניה של מקדש שלמה היו מצור].
לחז"ל דרך אחרת בפירוש הפסוק: "תנא: שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ – לא לאורה אני צריך"(מנחות פו:) ופירש רש"י שם: "'שקופים' מבפנים. שהמשקופין של חלונות, היינו צר שבחלון היו מבפנים, והרוחב שבחלון מוחזר כלפי חוץ להוציא אורה לעולם" וכן פירש רש"י כאן: "קצרים מבפנים שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור, להראות שאינו צריך לאורה". וכן מצאנו במדרש: "אבל חלונות של ביהמ"ק... מקטינות מבפנים ומרחיבות מחוץ כדי להוציא אורה גדולה"(ויקרא רבה לא ו).
גם אם הבנו את פשר הסתירה של "שקופים אטומים", עדין תמהים אנו מה כל כך מיוחד בפרט הזה, שפתחו דווקא בו את תיאור המקדש[פסוקים ה-ו המתארים את קירות הבית והיציעים מקומם הטבעי לפני תיאור החלונות, שכן הם נבנו ראשונים, הם גדולים יותר ומושכים יותר תשומת לב מאשר החלונות!], נראה שחז"ל הבינו שהחלונות מסמלים את מהותו של המקדש, ובצורה המיוחדת "שקופים-אטומים" ישנו אל נכון מסר החורג מהמשמעות המקובלת של תפקיד החלונות, מסר המקיף את כל פרטיו של בית המקדש; ולכן הציב אותו הכתוב בפתח תיאור הבית.
הפסוק מכריז בצורה ברורה שבית המקדש הוא "בית העם" שנבנה לצורך העם ובעבורו, ובשום פנים ואופן לא נבנה ח"ו לצורכו של הקב"ה[לנו נראה מסר זה פשוט וברור, אבל בתקופה שעבודת האלילים היתה נפוצה בעולם כולו, המסר היה מהפכני ממש. הוא מדגיש את מהות האמונה בא-ל רוחני אחד(=מונותאיזם), שהיהדות נלחמה אלפי שנים עד שהצליחה להשרישה בעולם כולו. כך נבין גם את מאבקם של הנביאים בתפיסה המוטעית של עניין הקרבנות]. "לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך..."(מנחות פו:). חלונות רגילים נבנים כדי להביא את האור מבחוץ אל הבית, אולם בית המקדש אינו צריך לאור העולם, אלא העולם צריך את אורו של ביהמ"ק. כי הברכה כולה זורמת מהמקור – מבית המקדש אל החוץ – לעולם כולו. החלונות השקופים אטומים מסמלים אפוא את מהותו של המקדש כולו.
האור היוצא מהפנים חוצה מאיר עומק נוסף. ידועים דברי המפרשים על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"(שמות כה ח), לא נאמר 'בתוכו' אלא 'בתוכם', כי עיקר בניין המשכן והמקדש הוא האדם עצמו, כדי שתשרה בו השכינה(ראה במאמר הבא). והנה את דרגתו הגבוהה של משה "כי קרן עור פני משה"(שמות לד לה), כבר ביארו שמשה הגיע לדרגה שהאור הפנימי של נשמתו הגדולה בקע את העור הגשמי של גופו(ועיין דרך ה' חלק א פרק ג אות ז). בזה הגיע למדרגת אדם הראשון לפני החטא, שאור נשמתו היה עיקר הוויתו, ורק אחרי החטא עשה ה' לו "כתנות עור"(בראשית ג כא); וזה שנאמר במדרש: "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנת אור"(בראשית רבה כ כט).
חלוני בית המקדש הם לא רק סמל לכל הבית, אלא סמל לכל יהודי. תכליתם וייעודם של בית המקדש ושל האדם הקדוש להיות שקופים-אטומים, שיהיה אורם בוקע מהפנים חוצה, ומקרין את אור נשמת ה', על סביבותם. כל אדם אור לעמו, והעם אור לגויים.