המנין לשם הבנין
בפרקנו, החותם את ספר שמואל, נאמר כי חרון אף ד' בישראל גרם לדוד לטעות וְלִמְנוֹת את ישראל ואת יהודה. דוד ציווה על יואב למנות את כל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע.
שתי שאלות עומדות לפנינו: הראשונה - מדוע חרה אף ד' בישראל? והשנייה - במה טעה דוד?
ביחס לשאלה הראשונה, נִזָּכר ברמב"ן (במדבר טז כא) כי מצוות בנין המקדש הייתה מחוייבת בישראל, ואף-על-פי שנגזר על דוד שלא יבנה את הבית, היו ישראל צריכים להעתיר לד' בכל לבם, אולי יקבל את עתירתם ויתיר לדוד לבנות את הבית. בגלל העיכוב בבניין, סידר הקב"ה את חטא המניין שהביא לנגף בישראל.
[במילים אלו חתם הרד"ק את פירושו לספר שמואל: "כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על-ידי שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו, אנו, שהיה בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלושה פעמים בכל יום 'השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם'. אכי"ר סלה".]
התשובה לשאלה השנייה, עולה, לכאורה, מן הנאמר בספר דברי הימים, כפי שנראה. אור החיים (תחילת פרשת כי תשא) מבאר, כי מניין בני ישראל מותר בשני תנאים: (א) שיהיה לצורך. (ב) שיהיה על-ידי דבר אחר [כמו בימי שאול, שבצאתם למלחמה בעמלק מנה שאול את העם בעזרת טלאים]. במניינו של דוד התקיים רק אחד משני התנאים.
מהאמור בדברי הימים (א כא-כו) נראה שמניינו של דוד היה לצורך. בפרקים אלו מתוארים שלושה מניינים: מניינם של ישראל, מניין הלויים ומנין הכהנים. מפורש בכתוב, שמניין הלויים והכהנים היה לצורך: הלויים – לצורך משמרות הלוייה ותפקידיהם השונים כשוערים וכמשוררים, והכהנים - לבתי אבות לשם חלוקתם בעבודת המקדש והקרבת קרבנות הציבור. בהמשך (שם כז) מתואר מנין נוסף של ישראל, לשם חלוקתם למחלקות האחראיות על עבודות הציבור. כל מעמד היה אחראי על עבודת המקדש במשך שבוע בכל שנה. לכל מעמד מישראל היה מעמד מקביל בשבט לוי, ומעמד מקביל ממשפחות הכהונה. נמצא שהמניין המשולש המופיע בספר דברי הימים היה חלק מעבודת חייו של דוד המלך במסגרת הכנותיו לבניין בית המקדש.
בשעה קשה זו שוב נראו מעלותיו של דוד, ושוב התגלתה מסירות נפשו למען ישראל. כאשר בא אליו גד החוזה ואִפשר לו לבחור באחד משלושה עונשים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מפלה בידי שונאי ישראל או שלושה ימים של מגפה רחמנא לצלן, בחר דוד בעונש האחרון.
דוד חשש שאם יבחר באחת משתי האפשרויות הראשונות. רעב או מפלה, יחשוב העם שבחר בעונשים אלו כיון שבמעמדו האישי, בעושרו ובגבורת צבאו, הוא מוגן מפני סכנת הרעב והמפלה. לכן בחר בעונשו של מלאך המוות, שאין לפניו גדול וקטן, חשוב ונקלה (רש"י דברי הימים א כד כד). בדבריו הקצרים, מלאי האמונה, אמר דוד "נִפְּלָה נָּא בְיַד ד' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה"(שמואל ב כד י) .
בשעות מועטות מתו שבעים אלף איש מישראל במגפה. דוד, שראה ברוח קדשו את המלאך המכה, עמד בתפילה ובקש מאת ד' שהמגפה תפגע רק בו או במשפחתו ולא בישראל. תפילתו ומסירות נפשו עשו את שלהן, וגד הנביא בא בדבר ד' להתוות את הדרך לעצירת המגפה על-ידי בנין מזבח בגורן ארוונה היבוסי, הוא הר הבית לעתיד לבוא. דוד נענה לדבר ד' ומשהציע ארוונה לתת לו את הגורן במתנה, סרב וביקש לקנותו בכסף מלא. אפילו את הבקר והעצים לא הסכים דוד לקבל במתנה; הוא שילם עליהם מחיר מלא על מנת שלא להקריב קרבן לד' בחינם. בספר דברי הימים מתואר כיצד ענה ד' לקרבנות דוד באש, וכיצד קבע דוד כי זה מקום בית ד' הא-להים וזה מזבח עולה לישראל (דברי הימים א כב א).
מעמד הקרבת הקרבנות בגורן ארוונה מברר כי החטא ועונשו שסיימו את סיפור פרשת גדולת דוד, הגיעו לשיא ההצלחה עם סיכום ההכנות לבניין בית ד' וקביעת מקום המקדש בדבר ד' מן השמים. דוד סיים את פרשת חייו ואת עבודת מלכותו המפוארת, כשמעשיו האחרונים הוקדשו לשם הכנת מלכות שלמה וייעודו [על קביעת מלכות שלמה מסופר בספר מלכים א, ועל יעוד מלכותו מסופר בהרחבה בדברי הימים].