אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי טו, כד)שלמה ע"ה הודיענו בכאן (משלי טו) כי המשכיל המכיר תכונת העולם הזה שהוא עולם ההפסד, הוא יודע אורח חיים למעלה בעולם העליון הנצחי, ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העולם הזה ולא יעשה ממנו קבע, זהו למען סור משאול מטה. והמשל בזה למי שדר בעיר אחת ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת עראי כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע, אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים ולא כלים וחפצי בית, שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם, כן המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה אינו משתדל בענין הגוף כלל בעולם הזה כי אם במוכרחים, ובאותם שהם הכנה לעבודת הש"י שאי אפשר לו לעמוד זולתם. לפי שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע והעולם הזה אינו אלא דירת עראי, ולפי שהעולם הזה הבל וריק ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עקר כי אם ביראת ה' יתברך, לכך התחיל שלמה ע"ה את ספרו (קהלת א) הבל הבלים, וחתם במדת היראה. או יהיה פי' הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל, שידבר עם המשכיל, ואומר לו אתה המשכיל דע שיש לך אורח חיים למעלה ולמען זה סור משאול מטה, כלומר יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה. ולפי פי' זה תהיה מלת "סור" צווי, לא מקור, ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל, שאם ירצה לזכות אל החיים הנצחיים שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה. ומה שהזכיר לשון אורח ולא דרך, לפי שהוא מלשון אורח, לפי שהאדם בעוה"ז כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום מחר ודירתו שם מעט והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו, כן המשכיל חושב עצמו גר ואורח בעה"ז ויודע ומשיג שיש למעלה אורח חיים ונפשו נכספה לשוב לשרשה שהוא מקור החיים, וע"כ נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע. וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה במקרה והמקרה, הוא החטא, והגוף מת בטבע ח במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף. וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף, ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה. וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה. ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה. ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי. (א) מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. היה הכתוב ראוי לומר מאה ועשרים ושבע שנים. אבל ע"ד הפשט מנהג הכתוב להזכיר שנה בכל פרט ופרט, והטעם כדי לחלק בין חלקי המספר שהם ג'. אחדים עשרות מאות. וכן תמצא באברהם (בראשית כה) מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, גם בישמעאל הזכיר (שם) מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה, כולם היו שוים בזכות. וע"ד המדרש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ובאורו שהיה יפיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע שהוא זמן התוספת, בשכבר ידעת כי זמנו של אדם ג' חלקים, נערות, ובחרות, וזקנה. הנערות הוא זמן התוספת והעלוי, הבחרות הוא זמן העמידה בתכונה אחת, הזקנה הוא זמן החסרון והירידה. ועוד ע"ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי"ו ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי"ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ"ז שנה היו. כיוצא בו (בראשית מז) ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי"ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח"י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער. ואפשר עוד לומר ויהיו חיי שרה על חיי העוה"ב נאמר, ויהיה זה למה שתמצא בסמיכות הפרשה שמועת העקדה ופרחה נשמתה, ולכך הזכיר ויהיו שהוא לשון קיום ולא הזכיר שני, כי החיים ההם אינם נופלים תחת הזמן ואינם מחוברים משנים. שני חיי שרה הוא חיי העוה"ז ולכך הזכיר במספר ואמר בו שני כי הוא המספר המחובר משנים. ותמת שרה בקרית ארבע, הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בא"י ונקברה בא"י, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען. ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה ואחר כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' היא חברון בארץ כנען. ובא ולמד על זכותה הגדול כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלהים, ושם שער השמים. ויקרא הכתוב לחברון קרית ארבע על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. או על ד' הגבורים, אחימן ששי ותלמי ואביהם שהיו דרים שם. או על שם שהיתה מחלק שבטו של יהודה שהיה הבן הרביעי.
ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ד' מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן שהוא כסא הכבוד וזהו קרית ארבע היא חברון.
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. אם היתה הכוונה שבא ממקום אחר היה מפרש הכתוב ואומר ויבא ממקום פלוני, אבל פירושו שנתעורר בהספדה של שרה, כי כל המתעורר באיזו מלאכה שתהיה יקראנו הכתוב בא אליה, וזה לשון רז"ל במשנה במסכת תמיד בענין הפשט ונתוח של עולה, אמר בא לדופן השמאלית, בא לו לגרה והניח בו שתי צלעות, בא לו לעוקץ, אני לא באתי לידי מדה זו. ומה שיחזק לך כי הזכיר לשון ביאה בלמ"ד, כי לא אמר ויבא אברהם ויספוד את שרה. ומה שאמר לספוד לשרה כיון שהזכירה כבר בשמה ותמת שרה, היה ראוי לומר לספדה ולבכותה, אבל דרך הסופדים להזכיר שם המת בהספדן. כענין דוד (שמואל ב א כג) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים. והיה ראוי לומר עוד ולבכותה ולקברה, כי הקבורה עקר גמילות החסד וגמר ההספד והבכי, ועקר הדברים שהתעורר אברהם להם היא הקבורה שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא רב חסד, אבל אילו אמר כן היה נראה שהיו כל הדברים תכופים זה אחר זה, מספד ובכי וקבורה, ולא כן הדבר אבל המספד והבכי היו תכופים ואין כן הקבורה כי הוצרך תחלה לבקש מקום.
ונ"ל עוד כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו.
אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה (בראשית כב) וישב אברהם אל נעריו, והיה ראוי שיאמר וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק.
ויתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה, ומפני זה לא נזכר שובו עד שהביא לו העבד את רבקה, ואז הזכירו, הכתוב הוא שאמר (בראשית כד) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי.
ובמדרש ויבא אברהם, מהר המוריה בא שמעה בעקדה ופרחה נשמתה ולכך נסמכה מיתתה לפרשה העקדה.
ויקם אברהם וגו' וידבר אל בני חת. אנשי המקום היו בני חת, וכן כתיב (בראשית י) וכנען ילד את צידן בכורו ואת חת, וכולם בני כנען הם, ולמדנו הכתוב דרך ארץ כי המדבר ברבים צריך לעמוד, וכן חזר למטה, ויקם אברהם וידבר אתם לאמר. ונראה כי המנהג היה כשידבר היחיד בפני רבים מדבר מעומד ובכלותו לדבר ישב במקומו, וכן עשה אברהם דבר מעומד, ואמר גר ותושב אנכי עמכם, ואח"כ ישב במקומו וענו בני חת שמענו אדוני נשיא אלהים אתה, וכאשר רצה לדבר שנית עמד ודבר, וע"כ הוצרך לחזור שנית ויקם אברהם. ומה שאמר מעל פני מתו והיא היתה נקבה, מפני שהגוף לשון זכר, ומה שימות מן האדם הוא הגוף לא הנפש כי היא קיימת נצחית. תנו לי אחוזת קבר עמכם. היה המנהג להיות לכל משפחה ומשפחה שדה בית הקברות בפני עצמו, והיה להם שדה אחד יקברו שם הגרים,. וע"כ אמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם, כלומר גר אנכי מארץ אחרת שבאתי להתישב עמכם ואין לי בית הקברות שיהיה לי נחלת אבות, ואתם תנו לי אחזת קבר עמכם, שאהיה כאחד מכם אע"פ שאני גר, מאחר שאני רוצה להתישב עמכם. והשיבו לו שמענו אדוני. אמר שמענו בלשון רבים, ואמר אדוני בלשון יחיד, כי היה יחיד מדבר עם אברהם בעד כולם ומפני כבודם לא רצה לאמר אדוננו ואמר אדני דרך מוסר. ואמר נשיא אלהים אתה בתוכנו, כלומר אינך נחשב בעינינו כגר אבל אתה בתוכנו נשיא אלהים, כי הגר הבא מן החוץ הוא נבזה ואתה בתוכנו נכבד ונשיא כמלך, ואנחנו ואדמתנו עבדים לך, וע"כ בחר לך איזה שדה בית הקברות שתרצה, ושם קבור מתך כי איש ממנו לא ימנע ממך אפילו קברו המיוחד לו. והוא השיב להם אם יש את נפשכם, כלומר אין חפצי לקבור מתי בשדה קבר אחר אבל אם תרצו להיטיב לי פגעו בעפרון בן צחר, כך פירש הרמב"ן.
ויתן לי את מערת המכפלה, נקרא מכפלה על שם שכפל שם הקב"ה קומתו של אדם הראשון, והיה נקרא כן מעולם ובני חת לא היו יודעים הטעם למה, גם עפרון לא היה מוכר על דעת שיש שם קבר. ומה שאמר ויתן לי, ואמר יתננה לי, כלומר אני אחשוב שיתננה לי מתנה אבל בכסף מלא יתננה לי, כי אברהם לא היה שואל מתנה כי אם מכירה, גם לא היה שואל השדה רק המערה אשר בקצה השדה כי די לו בזה לקבורה, ועפרון השיב לו דרך מוסר, השדה נתתי לך והמערה אשר בו, כי נכבד כמוך לא יתכן לך שתהיה המערה שלך והשדה לאחר, אבל הכל אני נותן לך מתנה השדה והמערה. ולשון נתתי ירצה בו הרי הוא כאלו נתתי, וכן השיב אברהם לו נתתי כסף השדה. כלומר איני רוצה מתנת חנם רק שתמכרנה לי, וענין הפרעון הרי כאלו נתתי.
ארץ ארבע מאות שקל כסף. כתרגומו ארץ שהיא שוה כן. או יאמר כי עפרון קנה אותה או אבותיו הקדמונים בסך הזה. ודעת רז"ל שלא היתה שוה כל כך אבל עפרון קצב הדמים ביוקר גדול ואברהם מתוך נדיבותו הודה בדבר.
ובמדרש ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, מנין מאברהם שאמר (בראשית יח) ואקחה פת לחם, וכתיב מהרי שלש סאים קמח סלת, וכתיב ואל הבקר רץ אברהם. אבל הרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. מנין מעפרון שאמר לאברהם ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו', ולבסוף כתיב וישקול אברהם לעפרון עובר לסוחר. עפרון רשע היה והיתה עינו צרה, עפרן כתיב בגימטריא ר"ע עי"ן.
והנה אברהם שונא מתנות היה ולא רצה לקבל מתנה ממנו כי אם בכסף מלא וכן דרכן של צדיקים. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שקנה הגרן ולא רצה לקבל מן ארונה שהיה נותן לו במתנה. וזהו שכתוב (שמואל ב כד) ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים. והשיב לו דוד, לא כי קנה אקנה מאתך במחיר ולא אעלה לה' אלהי עולות חנם וכתיב ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ויבן שם דוד מזבח לה'.
ויקם השדה והמערה אשר בו. והלא כבר אמר למעלה ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' לאברהם למקנה. אבל הראשון ויקם שדה עפרון היה אחרי הפרעון וקודם הקבורה לומר כי קם שדה עפרון לאברהם למקנה, ואחרי הקבורה הזכיר ויקם השדה, והזכיר לשון אחוזה כי כאשר קבר את מתו שם אז היה מוחזק בקרקע והיה אחוזתו. ואמר מאת בני חת והיה ראוי לומר מאת עפרון, אבל בא הכתוב הא' לומר כי מאת עפרון היה לאברהם למקנה, ולכן הזכיר שדה עפרון ולא השדה, ובכאן אמר ויקם השדה לומר כי קם השדה לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת שלא ערערו בו מעולם.
ויש בפרשה זו ח' פעמים בני חת, ואחד בסוף הסדרה (בראשית כה) השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, ואחד בסוף הספר בענין יעקב (בראשית מט) מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, הרי י'.
ונראה כי זכות גדול לבני חת שהודו למקום הקבורה שיהיו נזכרים בתורה עשרה פעמים בקבורת כל האבות.
ואמרו במדרש כמה דיואות משתפכין וכמה קולמוסין משתברין לכתוב י' פעמים בתורה בני חת, כנגד י' הדברות. וללמדך שכל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות וכן מצינו בדברי הימים כשקנה דוד את הגרן מארונה היבוסי עשר פעמים ארנן. ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו אין לו בו אלא קברו של ד' אמות, שהרי אברהם כל הארץ נתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא חברון. ואף על פי שישראל בכניסתן לארץ לקחו רובה לפי חרב, מצינו שלשה מקומות שהיו מעולים מכל שאר המקומות, אשר באו לידם על ידי קניית כסף, ואלו הן, חברון, והר גריזים, והר עיבל, והר המוריה. חברון הוא שכתוב כאן לאברהם למקנה, וכתיב השדה אשר קנה אברהם וגו'. הר גריזים והר עיבל ששם כרתנו ברית וקבלנו עלינו התורה באלה, וכתיב עליו (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה. הר המוריה, הוא שכתוב (שמואל ב כד) ויקן דוד את הגרן וגו'.
