וישכם אברהם בבקר עד ויקרא אליו מלאך ה'. יראה שהיתה הנבואה הזאת לאברהם בחלום הלילה ממה שאמר וישכם אברהם בבקר והנה זכר הכתוב כל הפרטים האלה ממעשיו להודיע שלא היה מעשהו פתאומי כאדם ההורג את עצמו אבל במתון ובנחת גדול ג' ימים בלי חרטה. והנה האל ית' אמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך וכן ואכלה אותם כרגע להגיד שלא יתאפקו רחמיו לעשות בהמשך הזמן אלא כרגע פתע פתאום אבל אברהם כבש רחמיו כל אותה הימים בעשותו כל המעשים אשר יעשה מבלי חרטה וחזרה לאחור ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר כאיש מהיר במלאכתו ולחפצו לעבודתו הוא עצמו חבש את חמורו וכן אמרו בבראשית רבה אמר רבי שמעון בן יוסי וכי לא היו לו כמה עבדים לחבשו אלא אהבה מקלקלת השורה. ואמר ויקח את שני נעריו כי הוליכם כדי שיצחק לא ירגיש בדבר למה היה מוליכו עמו וגם כדי שינהיגו את החמור טעון העצים כי לא יסבול יצחק לשאת אותם על שכמו שלשת ימים. ומטעם הענין אפשר גם כן לפרש שהשכים אברהם בבקר כדי שלא ירגישו אנשי העיר שהיה הולך בדרך כי להיותו נשיא אלהים בתוכם ילוו אותו ויחקרו לדעת אנה הוא הולך ועל מה הוא הולך ומפני זה עצמו הוא חבש את חמורו כי אם היה מצוה לאנשיו לחבשו היה מתפרסם הדבר בבית ונשמע קולו בעיר. ולזה גם כן חבש חמור ולא גמל שהיה מדרכם בארץ ההיא לרכוב על הגמלים וכמו שיראה מענין אליעזר עבד אברהם בנשואי יצחק. ואם יזדמן שיראה אדם הגמל חבוש ובפרט אותו של אברהם אין ספק שיתפרס' שהוא רוצה להלוך בדרך רחוקה אבל החמור יחשבו שהיה חבוש לאחד מעבדי הבית להביא עצים או דבר אחר הצריכים אל הבית ואמנם אמרו ויקח את שני נעריו אתו הוא לזה הטעם בעצמו שכדי שלא תתפרסם הליכתו לא קראם ולא אמר הכינו עצמכם ללכת בדרך כדי שלא ישאלו אנה ועל מה הולך והוצרך הוא לקחתם עמו שלא קראם בואו עמי אבל לקחם ואחז בהם בידיו והם הלכו אחריו. ואמר שני נעריו המיוחדים לו לשמשו ונמצאים עמו תמיד לא יפרדו ממנו וזה כלו כדי שלא יורגש הדבר ולזה בעצמו בקע עצי עולה הוא בעצמו ולא צוה לעשותו כדי שלא יתפרסם הדבר. ואמנם אמרו חמורו בכנוי אליו י"ל לפי הפשט שהיו חמורים הרבה בבית קצתם לרכוב עליהם וקצתם לטעון ואברהם לא רצה לחבוש אלא חמור אחד שהיה מיוחד אליו כדי שלא יורגש חסרונו בבית כי כל א' מהמשרתים יש לו בהמה מיוחדת בבית לעבוד עבודתו אותה יבקש בכל יום. ואמנם החמור המיוחד לבעל הבית לא יבקשהו אדם כי לא ישתמש בו. ולפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החמר ראו החכמים ז"ל ע"ד המליצה לדרוש ויחבוש את חמורו שחבש והכניע את החומר והיצר שלו כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו ומשה רבינו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמיתי לפסוק מהם זוהמה של נחש ומלך המשיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד לכן ארז"ל במליצתם שזה החמור בעצמו שחבש אברהם הוא אשר רכב עליו משה הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח ר"ל שאותו החומר שהכניע אברהם תחת שכלו הכניע ג"כ משה רבינו בקבול התורה והכניע ג"כ מלך המשיח לחתנו שלמים בתכלית השלמות וזכרו אלה הג' אברהם ומשה ומשיח להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו והותרה בזה השאלה הח' והט'. ואמנם אמרו ויבקע עצי עולה יש מי שפי' שהוליך אברהם מביתו עצי העולה כדי שידגיש יצחק בדבר וישאל מאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והיותר נכון אצלי שאברהם לא לקח עצי עולה מביתו פן תשאלהו הצדקת כמו ששאל בנה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה אבל אחרי שיצא מביתו עם נעריו ועם בנו בדרך בקע עצי עולה וישם אותם על החמור וילך עם יצחק בנו אל המקום אשר אמר לו האלהים כי לא נפל לבו ולא נחלש כחו מהמעשה ההוא עד השלימו אותו ובזה הותרה השאלה הי' והנה הלכו ג' ימים בהר המוריה מהר להר לראות איזה ההר אשר יבחר ה' בו וזהו אמרו ויהי ביום השלישי וישא וגומר ר"ל ביום הג' בהליכתו בהר המוריה ראה המקום המיוחד כי ראה בעין שכלו ונפשו אמרה לו שהוא ההר שנרצה לפניו ית' וזהו דרך נבואה. או שראה ענן קשור על ההר כדברי חז"ל ואז אמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור כי הסכים מרחוק ולא סמוך אליו כדי שלא ירגישו בדבר. האמנם כדי שלא יחשבו שהיה לו לעשות דבר גדול ויתעכב שמה ויחקרו אנה הולך אז ילכו אחריו לכן אמר שבו לכם פה עם החמור כי אני לא אתעכב אבל כמעט רגע אבא אליכם ולכן ראוי שלא תלכו למקום אחר כלל כי אולי אבא ולא אמצא אתכם וג"כ לא תעזבו החמור שילך לרעות בשדות אלו אבל יהיה מזומן עמכם לכשנבא לרכוב עליו וכאלו אמר שלא היתה הליכתו כ"א להשתחוו' ולבא והוא אמרו ונשתחוה ונשובה אליכם והודיענו הכתוב בזה שאפי' שיחה קלה של אותו צדיק נתקיימה כי הוא אמר זה להדיחם בדברים שנתקיימו דבריו בהשתחויה ובשיבה אליהם. ואפשר לפרש שבו לכם פה עם החמור בעבור שהיה אברהם ובנו עולים להר אמר לנעריו אני רוצה הייתי שתעלו עמי אבל החמור לא יוכל לעלות אל ההר כי הוא גבוה ותלול ואין בו דרך סלולה ואין ראוי שישאר החמור לבדו פן יאבד או יאכלוהו החיות הטורפות עד שמפני זה הוצרך לשום עצי העולה על יצחק בנו. מפני שהחמור לא יוכל לעלות אל ההר. ולפי שעשה התנצלות לעזיבת הנערים מפני החמור כמו שביארתי לכן אמר שבו לכם פה עם החמור. ומאמר יצחק ותשובת אביו בזה חשבו אנשים חכמים מן האחרונים שהיתה כוונת אברהם בהולכת האש והעצים ובשומם על יצחק בנו כדי שירגיש שהיו עושים כן לעשות קרבן ולכן התחכ' ג"כ בשלא הוליך עמו החמור כדי שבהכרת יהיה ליצחק משא כבד בעצים ההם ויאמר בלבו ולמה לנו עצים. ואמנם אמרו ויקח בידו את האש ואת המאכלת יקשה ב' דברים. הא' שבידוע שהאש יוליכנה בידו לא יתננה בחקו ולא בבגדיו. הב' המאכלת למה יוליכנה בידו ואין דרך בנו אדם להוליך מאכלת בידו אבל לתלותה על מתניו אלא שהיה אברהם עושה כל זה למען ירגיש יצחק בדבר בראותו האש בידו והמאכלת ג"כ גלויה ומפורסמת כדי שידע בודאי שהם הולכים לעשות קרבן אחר שהיו מוליכין סכין יפה מוכן לשחוט ובידיו כמזדמן לשחיטה ולכן שאל יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והנה אמר אבי ויאמר בני להגיד שהיה יצחק בעל מוסר ולכן כששאל שאלה מאת אדוניו יאמר לו אדוני או אבי ואז הנשאל ישיבנו מה לבן כנותן אליו רשות לדבר ולזה אברהם השיבו הנני בני ר"ל דבר מה שתרצה כי אתה בני ואהבת עולם אהבתיך. והיתה שאלתו הנה האש והעצים ר"ל בידך דברים מורים שהם להקריב קרבן ואיה א"כ השה לעולה כי ידע יצחק שהיו העצים ההם עצי עולה ממה שראה פעמים אחרות שהיה אביו בוחר ומכין עצים כמו אלה להקריב קרבן עולה לה' ומפני זה שאל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. והתבונן הרחבת שכל יצחק ופלפול שאלתו וזה שהוא עשה חלוקה הכרתית לא ימנע מחלוקה או אנחנו נעבור בישוב בני אדם ומשם נקח השה. או אין אנחנו הולכים לישוב כלל ואם אנחנו הולכין לישוב מה הטורח מהמשא כבד מהולכת העצים הכבדים והולכת האש ג' ימים בידי אבי כי שה בכל מקום שימצא נמצא עצים והאש ולא יתהפך שבכל מקום שנמצא עצים ואש ימצא שה. ואם אין אנו הולכין לישוב ומפני זה יתכן הולכת האש והעצים יקשה א"כ למה לא נוליך השה ולכן שאל כנגד שני צדדי החלוקה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כלומר בהכרח אין אנחנו הולכים לישוב כיון שהנה האש והעצים אנחנו מוליכין עמנו ולכן יקשה כיון שאבי רוצה להעלות עולה איך יתרשל מהעקר שהוא השה וישתדל במה שאינו עקר שהם העצים. והנה לא הקשה ג"כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים לפי שדרך בני אדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים או מפני החיות הרעות ומפני זה לא הקשה יצחק מהמאכלת. ואביו ענהו אלהים יראה לו השה לעולה בני שבזה העירו שהוא יהיה העולה. כאומר אל תתמה בני ממה שאני רוצה לעשות אותך עולה ואתה תהיה השה ואל נא תשת עלי חטאת ולא תהיה לי לסכלות או לאכזריות כי הדבר הזה אין אני עושה אותו מדעתי אלא במצות השם ודברו ואין אני הבוחר בפועל הזה כי האלהים כי הוא אשר יבחר וירצה לו הקרבן והשה אשר יחפוץ ומלת יראה הוא מלשון בחירה כמו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שהרצון בו אשר תרצה. וספר הכתוב שעם היות שידע יצחק שהוא השה אחרי שידע מאביו כי בו בחר ה' לא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח לא נתאחר ולא נסוג אחור לבו והוא אמרו וילכו שניהם יחדיו ואמנם למה אנו מיחסים שלמות זה הפועל לאברהם ולא ליצחק הוא שהדבר כל עוד שצערו מתמיד הוא יותר קשה יותר מהדבר שלא יתמיד צערו כל כך ואם כן יצחק שמסר עצמו לשחיטה עם היות צער המות שלו יותר גדול מצער אביו שישחטהו הנה צערו לא היה מתמיד כי מיד שישחט לא ירגיש כלום ולא יצטער עוד אבל הזקן ההורג את בנו יהיה צערו מתמיד ומרת נפשו קודם השחיטה ובעת השחיטה ואחריה כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבות ולכן היה ראוי ליחס פלא המעשה הזה לאברהם ולא ליצחק ובב"ר אמרו שהדבר המתמיד צערו יותר קשה. אמרו במסכת (כתובות פרק אלו נערות) אלמלא נגידו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ר"ל שאם היה מצוה המלך ליסרם יסורין קשים מתמידים אף שלא ימותו מאחר שצערם מתמיד לא היו יכולין לעמוד בנסיונם והיו עובדים לצלם אבל כשהשליכום לכבשן האש להיות קצר זמן יוכלו בעצמן למסור את נפשם על קדושת השם ומזה הצד היה שכר אברהם יותר גדול מצורף לזה מ"ש חז"ל (קדושין פרק א') גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כיון שהמצווה אם לא יעשה הדבר יקבל עונש עליו והבלתי מצווה לא יקבל עונש אם לא יעשה הדבר. ובהיות אברהם מצווה היה ראוי שיהיה שכרו הרבה מאד זהו כל דעת האחרונים האלה בדבר הזה. ואינו נכון בעיני כי אם יצחק היה יודע מאביו כי הוא יהיה העולה היה הכתוב משבחו ומגדיל ענינו כי עם היות שהיה צער אברהם מתמיד המשך הזמן יותר מצערו של יצחק הנה היה כפי איכות הצער יותר גדול לאין שעור צער יצחק המוסר עצמו למות מצער אביו המביאו אליה ולכן אליו היה ראוי ליחס הפועל הזה להיותו אדם שלם לא לאביו ולפחות כיון ששניהם קבלו צער בין רב למעט לשניהם היה ראוי ליחס פועל העקדה אלא שהאמת הברור שיצחק לא ידע דבר מכוונת אברהם כי הוא לא גלה לו מפחדו שיצחק בהיותו בחור וטוב לא ימסור נפשו למות ויברח כאחד הצבאים ולא יוכל הצדיק להשלים כוונתו ואולי שמפני זה העמיסו בעצי עולה ויתכן שקשר עליו המשא בקשר אמיץ. הנה יצחק בראותו שאביו עזב את החמור וששם על שכמו עצי העולה נצטרך לשאול ואיה השה כאומר התחשוב אבי שגם על שכמי תשים את השה מהמקום אשר תקחנו משם מאחר שאין אתנו חמור ?לטוען עליו ומפני זה לא שאל יצחק את השאלה הזאת כשיצאו מביתם לפי שהיה החמור והנערים עמהם אלא אחר שעזב את הנערים והחמור ואז השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר אין ענין השה מוטל עלינו כי אלהים יראה לו שם השה ואין לנו לבקשו והנה נכתב זה כאן להודיע שאברהם לא התפעל מדברי בנו בהיותם דברים נכחיים להעיר אהבת האב לבן אבל הוא מרוב אונים ואמיץ כח לא נרתע לאחור וילכו שניהם יחדו. וגם בא הכתוב להגיד שכל דבריו אשר דבר בדרך דחיה מפני שלום בשיחתו הקלה כלם נתקיימו כדברי איש האלהים שלא נפל מכל דבריו ארצה. וזכר שבתקפו וגבורתו בנה את המזבח וכתב המזבח בה"א הידיעה ארז"ל שהוא היה המזבח שהקריב בו נח את עולותיו שלהיותו מקודש לגבוה רצה השם שבו יעשה אברהם הפעל הנפלא הזה ולהיותו הרוס מכמה שנים הוצרך לבנותו וזהו ויבן שם אברהם את המזבח ואמר ויערוך את העצים להגיד שלא היתה פעלתו בבהלה אבל בישוב הדעת בנה את המזבח וערך את העצים באופן נאות וראוי כאלו היה לבו מיושב עליו. ואמרו ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים זה מורה בביאור אמתת דעתי שיצחק לא היה יודע שהיתה כוונת אביו לשחטו כי אם לעשותו סימן ודוגמת עולה בעקדו אותו ושומו על המזבח כאלו הוא נקרב שמה אבל לא עלה על לבו שישחטהו כי איך יצייר בנפשו שיצוה האל ית' על זה ושאברהם יעשהו בזריזות כ"כ גדול ויורה על זה שלא זכר הכתוב ששם אברהם אש על המזבח כתורת העולה כמו שנאמר בפרשת העולה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש. אמנם אברהם לא עשה כן כי לא נתן אש על המזבח כדי שיצחק לא יחשוב בשחיטתו אבל בנה את המזבח וערך את העצים ועקד את יצחק בנו וכל זה מבלי אש והיה דעתו לשום האש אחר שישחטהו אע"פ שלא היה כן מן הדין אבל היה מפני שבזה היה חושב יצחק שהיה פועל דמיוני לעשות אותו דוגמת עולה לשישאר עבד מוחלט אל האלהים אבל כאשר שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ר"ל ששם ידו השמאלית על צואר יצחק להכין הסימנים לשחיטה כדרך שוחטי הבהמות וישלח ידו הימנית לקחת את המאכלת לשוחטו אז הרגיש יצחק בכוונת אביו באמת ומפני זה נתיחס פעל העקדה כלו לאברהם לא ליצחק ולהיות זה דעת חז"ל תקנו בתפלת דעני לעניי לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא לפי שבהיותו שמה ע"ג המזבח הרגיש בסכנתו ובצרתו ואז קרא אל אלוה ויענהו כי להיותו נעקד לא יוכל לברוח ולא להשמט ולכן קרא לאלהיו שיצילהו והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג: ויקרא אליו מלאך ה' וגומר עד וישא אברה' את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ"מ ח"ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו'. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו' הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ"כ רחוק מכוונתו כי אם היה המעשה ההוא כלו במראה הנבואה מהו והאלהים נסה את אברהם כי הנה יראה האדם בחלום דברים רחוקים וגם נמנעים ואיך יצדקו א"כ דברי הרב שכתב פכ"ד ח"ג שזכרתי למעלה מהלמודים שלמדנו ממעשה העקדה כי אם לא היה דבר מזה בהקיץ לא נלמד ממנו דבר ויהיו א"כ דברי הרב סותרים זה את זה אבל קרה זה למעייני' המרשיעים האלה לקוצר דעתם ומעוט הבנתם בדברי הרב כי הוא לא אמר שבכל דבר שנזכר ראיית מלאך או שמיעת דבריו יהיה הספור ההוא כלו במראה הנבואה, אבל אמר שראיית המלאך או שמיעת דבריו או המעשים שיעשה המלאך עצמו הוא במראה הנבואה לא בהקיץ לפי שהחושים הגשמים לא יראו את המלאך ולא ישמעו את דבריו אבל פעולות בני אדם ומעשיהם מי המונע שיהיו בהקיץ הלא תראה שספר הכתוב מה שקרה לאברהם עם לוט ונאמר אחריו וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגומר. וכן אחרי מלחמת המלכים בא לו דבור אל תירא אברם ושאר המאמרים וכן אחרי שנאמרה לו מצות המילה נאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגומר וגם אחריו נאמר וירא אליו וגומר ומצינו ביעקב בפחדו מעשו אחיו והכינו את המנח' לשלוח אליו ראה את המלאך ויאבק איש עמו שהיה לדעת הרב בנבואה כדי להבטיחו מיראת עשו וחזר הספור להודיע גלגול ביאת עשו האם אמר שיחשוב הרב בכל אלה שכל הפעולות ההן היו במראה הנבואה ושלא קרה לאברהם עם לוט מה שקרה ועם המלכים מה שסופר ושלא מל אברהם ואנשי ביתו ושלא שלח יעקב מלאכים לעשו ושלא ירא ממנו לפי שמצאנו בסוף דבור השם או המלאך על אותו ענין. הדעת נותן שהרב לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אבל שדעתו באמת הוא שראיית המלאך או שמיעתו והמעשים שנזכרו שעשה המלאך בעצמו הם במראה הנבואה אבל הספורים והמעשים שלא נתיחסו אל המלאך כי אם לאיש מן האנשים לא יאמר הרב חלילה לו שהיו במראה הנבואה עם היות שבאו בתוך הספור נבואות ודברי מלאך כיון שהפעלות ההן שנזכרו בספור אינן מהמלאך כי אם מבני אדם וכן הענין בעקדה לדעתו שהשם אמר לאברהם בחלום הלילה קח נא את בנך את יחידך וגומר וישכם אברהם בבקר ובעבור אותה נבואה עשה כל המעשים שנזכרו בספור בפעל ובהקיץ וכאשר שלח ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו אז בא אליו דבור המלאך שהיא נבואה לדעתו לאמר אל תשלח ידך אל הנער וכשהקיץ מאותה נבואה ראה את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ואח"ז אמר נבואה אחרת שנית לאמר בי נשבעתי וגומר והיו אם כן הספורים והפעלות מעשה אברהם בהקיץ ודבורי המלאך בנבואה לדעת הרב ובזה האופן יסכימו דבריו באותם שני פרקים אשר זכרתי אין בהם נפתל ועקש. וגם יורה על שזה דעתו מה שכתב פמ"ה ח"ב במדרגו' הנבואה וז"ל המדרגה הא' שיראה המלאך מדבר במראה כאברהם בשעת העקדה ע"כ. מה נמרצו דברי הרב באמרו בשעת העקדה שגלה דעתו בזה שבאותה עתה שעקד את בנו ושמע דברי המלאך אותם הדברים היו בנבואה לא מה שעשה קודם זה ולא מה שעשה אח"ז. ולדעתי היתה הנבואה הזאת לאברהם בשמעו את דברי המלאך נבואה מוחשת שהוא מין ממיני נבואה כמו שזכרתי למעלה ר"ל שהגיע לאזניו קול מוחש מאת ה' מן השמים ולא היתה זו נבואה דמיונית ולכן לא נצטרכה אל בטול החושים כי בהשתמשות חושיו שמע והבין אותה קול ועשה מעשיו. והנה היו דברי המלאך אברהם אברהם בכפל השם לפי שהיה כפשע בין יצחק ובין המות ולנחץ הדבר ולמהרו ממניעת השחיטה אמר אברהם אברהם אל תשלח ידך והנה הוסיף לומר ואל תעש לו מאומה לפי שבראשונה צוהו אל תשלח ידך אל הנער לשחטו ולפי שאולי ירצה אברהם לעשות שום רושם בגוף יצחק לסימן הדבר כדברי חז"ל לכן הוצרך לצוותו עוד ואל תעש לו מאומה כי להיות יצחק עולה תמימה לא רצה ית' שיעשה בו מום כלל ולא פצע וחבורה ומכה טריה. ואמנם למה היה השנוי במצות האל ודברו שבראשונה צוהו והעלהו שם לעולה וכאן אמר לו ואל תעש לו מאומה הנה אין ספק שמתחלה לא היה רצון השם שאברהם ישחוט את בנו אבל צוה אותו והעלהו שם לעולה כיון בו דבר אחר. וכתב הרב יונה המדקדק בס' הרקמה שהתחכם הש"י לנסות את אברהם מבלי שישנה את מאמרו בשני התחכמיות האחד מצד הצווי שלפעמים יבא לשיתגולל עליו העשיה לא שיעשהו עכ"פ והוא כמו והשקית את בית הרכבים יין ויהיה לפי זה אמרו והעלהו שם לעולה התגולל והתעסק בהעלותו לעולה לא שיעשהו בפועל כי זה היה הנסיון שרצה השם לעשות לא מה שהבין ממנו אברהם. והב' אמרו לעולה לפי שהלמ"ד תשמש מקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר והיתה כוונתו ית' שיעלהו אל אחד ההרים תחת העולה כי יהיה חשוב לפניו כקרבן עולה. ורצה הש"י שיבין אברהם והעלהו שם לעולה שהיא למ"ד מורה על הפעול והיא לא היתה כן אלא במקום תחת. והרלב"ג כתב שלמ"ד לעולה תשמש במקום בעבור ושהיתה הכוונה האלהית שיקח את בנו ויוליכהו עמו שמה להתחנן בעבודת האלהות ולראות העלאת העולה ועל זה אמר והעלהו שם לעולה ר"ל שיעלהו באותו הר בעבור העולה שיעשה שם כדי שילמד לעשות' כן. ואברהם הבין שהמצוה שיעשה ממנו העולה וזה היה הנסיון אם יבינהו כפשוטו הראשון או אם יבקש עליו פירוש וכאשר אברהם לקח את המאכלת לשחוט את בנו הודיעו המלאך שלא הבין כוונתו האלהית כי לא היתה לעשות עולה מיצחק כי אם לחנכו בעבודת הש"י ואז צפה אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואין דבריו נכונים בעיני וקרוב לדברי הרב יונה הוא מה שנראה לי בזה וענינו שהכוונה האלהית היתה שאברהם יחשוב בלבו שהיה רצון השם שהוא יעשה את יצחק עולה כליל לפניו כדי שאברהם יסכים על זה בכל לבבו ובכל נפשו מיראתו מלעבור על מצות אלהיו ובזה יעקוד את יצחק ע"ג המזבח וישלח את ידו לשחטו ברצוי מופלג ובזה אע"פ שבפעל לא תעבור השחיטה בעבור הפועל ההוא ירצה לפניו ית' כאלו נקרב עולה וגופה כליל לה' ובעבור זה ישאר יצחק מיוחד לגבוה והוא וזרעו מיוחדים להשגחתו ית' בלתי מסורים להנהגת הגרמים השממיים ושאר הכחות וכדי שאברהם לא ידע כונתו האמתית דבר לו דברים סובלים שני פרושים ואברהם יבין האחד והקב"ה יכוון באחר. והנה מאמר והעלהו שם לעולה אפשר שיובן למ"ד לעולה שהיה מורה על הפעול כדברי הר' יונה וכן הבינו אברהם. אבל הקב"ה שלא היתה כונתו אלא שהלמ"ד היא תשמש במקום כ"ף כמו להעלו' עולו' על מזבח ה' תמיד לבקר ולערב ולכל הכתוב בתורת ה'. ויהיה כח המאמר שיעלה יצחק כעולה לא ישחטהו ויהרגהו כלל. או יהיה פירושו שאמר לו ראשונה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וביאר למי יעלה לעולה באמרו אשר אומר אליך כלומר ותעלה שם לעולה הדבר אשר אומר אליך רומז אל האיל. והוא כמו ותפתח ותראהו את הילד ולפי זה לא יחזור אשר אומר אליך למה שאמר אל אחד ההרים אלא על כנוי והעלהו וכבר יורה שהש"י לא הודיעו לאברהם באיזה הר יעלה עולתו לפי שהיה בידו להעלות עולתו באחד ההרים שבארץ המוריה כרצונו. הנה אם כן לא צוה השם את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו ואל תעש לו מאומה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ולכן צדקו חז"ל באמרם ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ושאר המאמרים אשר זכרתי ואין להקשות איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם כי מאת ה' היתה זאת וכמאמר הנב א וה' העלים ממני ולא הגיד לי והותרו בזה השאלה הי"ד והט"ו. ויש מי שפירש שהשם צוה לאברהם לעשות את יצחק בנו עולה לא להיות הכוונה אלהית כן אלא כדי שישתדל הצדיק במעשה הנור' ההוא ובזה יגיע תועלת גדול ליצחק בהגיעו עד שערי מות והכניע חמרו והתיחדו הוא וזרעו להתיחדו ית' ובזה יחשוב הפועל הזה לצדקה לאברהם ואם היה יודע אברהם ויצחק אמתת הכוונה האלהית לא היתה נחשבת לאברהם העקדה לשלמות ולא ליצחק לקרבן עולה ולא יושג התכלית המכוון להוציא את יצחק וזרעו מממשלת הכחות השמיימיים והטבע הכולל וכאלו רצה הקב"ה להטעות את אברהם במחשבתו ולהעלים ממנו אמתת כוונתו מפני התועלת שהיה נמשך מזה אבל הכונה האלהי' לא נשתנתה בשום צד כי קודם העקדה ובעת העקדה תמיד היה רצון האל שלא ישחט אברהם את יצחק וגם זה דרך נאות ונכון הוא. וכאשר ראה ית' כי לא ישקוט האיש כי אם כלה מעשיו ושלא היה הדבר תלוי אלא בהולכת הסכין שלח לו מלאכו וקראו מן השמים בקול גדול ומוחש ואמר לו אברהם אברהם והוא משיבו הנני כי חשב שהיה הדבור על ענין העולה לזרזו בשעת המעשה ולזה השיבו הנני כלומר הנני עושה מצותך ועומד בנקודה האחרונה של אותו פועל ולזה ענהו המלאך אל תחשוב שבאתי לזרזך על תשלום המעשה אבל באתי למנעך ממנו וזהו ואל תעש לו מאומה. ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה צריך אל ביאור ומה שנראה לי הוא בא' מב' אופנים. האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ"ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים. ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ' שנה. והנה אברהם הסכים לעשות זה הפועל המצוה אליו עם כל זרותו ולא הרהר אחר מצות הש' לחקור ולידע למה זה ועל מה זה לפי שמדר' העובד האמתי שלא יבקש טעם למצות אדוניו זולת רצונו שהוא רוצה בכך ואמנם היה מחוייב זה בש"י להיותו נורא על כל בתכלית מה שאפשר ולהיות יראת הדבר ראויה שתהיה כפי מעלת הדבר אשר ממנו תהיה היראה הנה ראוי שתהיה מצות הש"י בתכלית מה שאפשר וכשהוא כן אין כח בשום דבר בעולם למנוע מעשות מה שתגזור לעשות אותה כי אלו היה דבר יכול לנגד ולמנוע אותה לא תהיה אותה היראה בתכלית מה שאפשר אחר שיש דבר בעולם יותר חזק מן היראה מנגד לה ולכן היה מן ההכרח שהירא אלהים האמיתי לא יהרהר אחר מדותיו כלל ואם יאמר לו הש"י לעשות דבר שהוא זר לשכל מאד יעשהו עכ"פ מצד היראה שיש לו מאת הש"י שאין ראוי לעבור על מצותיו ומזה הצד שהיה פעל העקד' זר אצל השכל שישחוט האב הזקן את הבן היחיד אשר לו הסכים אברהם עכ"פ לשחטו מאין פנות אם הדבר ראוי או בלתי ראוי ולכן נבחן מזה הפעל היותו ירא אלהים. והנה להיות מעלת היראה אמתית תכלית כל התורה ותכלית מה שאפשר לאדם להשיגו מן השלמות כאמרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה היה אברהם משתוקק להשלים הפועל הנפלא מעולת יצחק כדי להגיע אל זאת המדרגה ממעלת היראה האמתית ולזה אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כלומר אתה חושב שתכלית זה הפעל הוא לנסותך אם אתה ירא אלהים יראה אמתית ר"ל שתעשה דבר זר לשכל מצד יראה ולכן אתה רוצה להשלים הפועל לשיתברר היותך ירא אלהים לא תעשה כן ולא תגמור הפועל כי אין הכוונה בו הנסיון ההוא כי כבר ידעתי ועתה אני יודע בכל הזמנים שוה כי ירא אלהים אתה ולזה אמר מלת עתה שמורה על הווה וידעתי שמורה על העבר כלומר בכל עת אני יודע וידעתי כי ירא אלהים אתה ולכן אין צריך שתעשה דבר זר לשכל מצד יראתי וזהו ולא חשכת את בנך את יחידך ר"ל ידעתי שלא מנעת בלבך בנך עם היותו יחידך ממני מצד שאני המצוה. וזהו הדרך הראשון. והאופן הב' הוא שהדברים האלה היו מהמלאך שדבר אל אברהם בשם האל ית' אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ואמנם אמרו עוד כי עתה ידעתי וגו' הם דברי המלאך שהוא מעצמו אמרם לא בשם האל ולכן לא אמר נאם ה' כמו שאמרו בדבור השני. ולפי שיש במלאכי' חדוש ידיעה כמו שיקבלו מהשפעה מפאת סבתם לכן צדק באמרו עתה ידעתי כי נתחדשה אז הידיעה ההיא ויהיה פירוש הכתוב כי אני המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה בהפלג' עצומה בהיות כי עד עתה היית כן בכח ולכן לא חשכת את בנך את יחידך מלהעלותו עולה ואמרו ממני חזר ליראה. יאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ממני, כלומר יותר ממני אחרי אשר לא חשכת את בנך את יחידך ואמר זה לפי שהמלאכים יקראו יראי אלהים כמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. והראי' על פי' מלת ממני ושאינה חוזר' ללא חשכת כי הנה למטה אמר במאמר השני יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ולא אמר שם ממני לפי שפירושו הוא כמו שפירשתי והיה נאות לאמרו כן אצל היראה ולא בדבור השני. והנה אמר כי ירא אלהים אתה לפי שהירא' השלימ' שהיא לשמ' ענינ' וענין האהב' אחד הוא. ואברהם מיראתו מאלהיו לא הרהר אחר מדותיו וכפי כל א' מהדרכים האלו הותר' השאל' הי"ו ועם היות שהספור הזה כלו בא בשם אלהים ליחס הדברים כלם אל השם הנכבד הנה בנבוא' הזאת היו הדברים בשם המלאך לפי שהיתה זאת נבואה מוחשת והיה ענינ' בהקיץ והנבואה המוחשת היתה לאדון הנביאים מרע"ה מהסבה הראשונ' ית' אמנם לכל שאר הנביאים ולאברהם לא הית' אלא ע"י מלאך ואמנם שקרא הכתוב מלאך אל הקול ששמע שבא אליו במלאכות ה' והותרה השאלה הי"ז וכן הותר' השאלה הי"ח לפי שכל המעשים אשר עשה אברהם במצו' השם ותכלית עבודתו ויראתו לא היו נחשבים לכלום בערך פעל העקד' אשר עשה להסכים בלב לשחוט בידיו את בנו יחידו מבלי הרהור על מצות השם ולא תפנה אליו להשיבו מדבורו כי בזה נתגבר שכלו על חמרו ונשלם בדעתו שהחומר הוא נפסד והשכל הוא נצחי ונשאר לעד ולזה עצמו הזכיר קודם שנעשה פועל העקד' תמיד שם אלהים אשר פירושה בעל הכחות ובכללו בזה המלאכים והגרמי השמיימיים שיש להם כח והנהג' בשפלים כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. ויצחק קודם שנעשה עולה היה תחת ממשלת הכחות ההם ולכן נזכר בספור קודם העקדה מלת אלהים אבל אחר שנעשה הפעל כבר היה תחת ממשלת הש"י ביחוד ולזה נזכר מאז והלאה שם יהו"ה המורה על השם המיוחד מחוייב המציאות והותרה בזה השאל' הי"ט: וישא אברהם את עיניו וגו' עד סוף הפרש'. בראות אברהם שלא היתה כונת השם שיעשה את בנו עולה היה קשה שתהי' ביאתו אל המקום ההוא לבטלה ובנין המזבח ועריכת העצים ללא תכלית ונשא עיניו לראות מה יעשה וראה שהיה שם איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וכתב רש"י שאחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראה את האיל שהיה נאחז וזהו שתרגם אונקלוס וזקף אברהם ית עינוהי בתר אילין וחזא. ולפי מדרש הגדה אחר כל דברי השכינה והמלאך וטענות אברהם אבל זה וזה אינו מתישב על הלשון והנכון הוא שנשא עיניו והנה איל ר"ל שראה אותו הולך ורועה שמה ואחר כן ראה אותו נאחז בסבך בקרניו והיו אם כן שני נסים מצא שם האיל מבלי היות צאן בכל הארץ ההיא. והנס האחר שבהיות שראהו רועה כרצונו מיד בפתע ראהו אחר כך נאחז בסבך בקרניו ולכן התבונן בענינו וחשב שמאת ה' היתה זאת ומפני זה לקח את האיל ויעלהו לעולה וזהו אמרו אחר נאחז שפירושו אחר כך ראהו נאחז. ואפשר לפרש אחר נאחז שהיה נאחז אחר המזבח כאלו השם אחזו שם לזה ואמר תחת בנו להגיד שלא עשאו קרבן תודה להודות לש"י על שהציל בנו אלא שעשאו עולה תמורת יצחק בנו כי היה בדעתו לגמור הפעל וכאשר לא נגמר חשב שהיה מחוייב לתת במקומו כופר ותמורת זה במקום זה זה תמורת זה כי התמורה לא תנתן אלא על הדבר שהיה אדם מחוייב לעשותו ולא עשאו. הנה הותרה השאל' הכ' שידע אברהם שהאיל שראה שם היה להעלות עולה לפי שראהו בתחלה בלתי נאחז ומיד אחר זה פתאו' ראהו נאחז בסבך בקרניו או נאחז אחר המזבח ולזה בא מלת אחר בזקף גדול שלא יאמר שפי' הפסו' אחרי שנאחז בסבך בקרניו אבל פירושו שראשונ' ראה את האיל ואח"כ ראהו נאחז בסבך והוא כמו אחר תעבורו שאינו סמוך אלא מוכרת ולכן האמין אברהם שלא בא שם האיל במקרה ולא שנפרד מן העדר שאם כן איך ראהו בלתי נאחז ונאחז בשעא חדא והאיל הזה לא נאמר אנחנו קהל המאמינים שנברא לשעתו לא מדבר אלא בדרך נס ורצון אלהי בא לשם מהעדר שהיה בו או שהיה איל מדברי שאין לו בעלים והזמינו הקב"ה שמה להעלותו עולה תחת יצחק וזהו מ"ש ז"ל במשנה דאבות שזה היה א' מן הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות ר"ל שעלתה אז במחשב' לעשות אותו הנס בעת הצורך וכבר ביארתי אותו מאמר לפירושי במסכת אבות. ואמנם אמרו ויקרא אברהם שם המקום וגו' כתבו המפרשים שלפי שלא גמר אברהם המעש' ההוא כאשר עם לבבו קרא שם המקום ההוא על שם מה שהיה בלבו לעשות כי היה מנהג בנביאים ועובדי האל לקרא למקומות שנעשו בהם דברים רשומים נסיים שמות מורים עליהם וכמו שקרא משה שם המזבח ה' נסי מפני הנס שנעש' לו שם במלחמת עמלק. ויעקב קרא למזבח אל אלהי ישראל להורות שהש"י הוא אלהיו וקרא למקום בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. וכן אברהם קרא שם המקום ההוא ה' יראה והכוונ' בו שהוא רואה מה שהייתי אומ' היום בלבי לעשות לולי שמנעני המלאך. ואולם מחשבתי בהרה' יראה לעולם כי שם בניתי את המזבח ועשיתי כל המעשים הראויים על כן דבר לו המלאך שנית בי נשבעתי ר"ל שיתפרסם בעולם גודל צדקתו והפלגת הצלחתו בעולם עד שהכל יכירו וידעו כי יען אשר עשית את הדבר הזה באת לגדול' ולמעל' אתה וזרעך. ומהם אמרו שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה לפרסם התועלת המגיע מהפועל ההוא שמכאן והלא' הש"י ביחוד יהיה המשגיח והמנהיג ביצחק ובזרעו. ונראה לי לסייע לפי' הזה לפרש אשר יאמר היום בהר ה' ירא' שהרצון בו שיאמר היום מכאן והלא' שזרעו ויצחק בהר ה' יראה שהוא רמז לשכר הנפשיי שזוכים אליו כל זרעו כמו שאמרו במשנ' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא והשכר ההוא נקרא הר ה' כמו שאמר מי יעלה בהר ה' וכמו שזכר הרב המור' בספר המדע. ואפשר לפרש שמלת יראה ויאמר היום שבהר אלהים ירא' הם כלם עתידי' במקום עבר כמו ככה יעש' איוב כל הימים כי כאשר אברהם ראה את האיל אמר את הדברי' שאמרתי היום בדרך לעג ודחי' ליצחק בני אלהים ירא' לו השה לעולה נרא' שהשם הנכבד ראה זה המאמר שאמרתי אני וקיימו באיל הזה שנתן לפנינו וזהו ה' יראה אשר יאמר היום ר"ל ראה מה שנאמר היום שאמרתי אני ליצחק בהר ה' ירא' השה לעולה וקיים דבר עבדו וזהו בהר ה' יראה. שהרא' אותו לי עתה. והרלב"ג פירש שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה להורות על מעלת המקום ושהוא מוכן לשידבק בו השפע האלהי וזהו הר המורי' אשר שם בית המקדש ושמש' אמר על זה בהר ה' יראה ר"ל שבעת מתן תור' היו קורין האנשים אותו ההר בהר ה' יראה לא ה' יראה וכמו שקראו אברהם אבל כל זה איננו שוה לי כי הנה לא מצינו שנקרא המקום ההוא בשום זמן לא ה' יראה ולא בהר ה' יראה ומפני זה נ"ל לפרש ויקרא אברהם שם המקום ההוא שאינו קריאת שם אבל הוא כתרגומו תפלה וצעקה שקרא וצעק אברהם אל אלהיו כי הוא השם הנכבד המשגיח והמשפיע במקום ההוא רוצה לומר שהיה עתיד לתת שכינתו במקום ההוא והית' תפלתו וצעקתו אחרי שהעל' את האיל ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה רוצה לומר ה' אלהים יהי נא חסדך להורות מה שיאמרו היום הזה מכל בני אדם והוא שלא עקדתי את בני ושכל כוונתי הית' שוא ודבר כזב ויביאו על זה ראיה באמרו בהר ה' יראה כי לא נמצא שם נעקד כי אם איל אחד לא יצחק והיה תכלית תפלתו ותחנתו שלא ימנענו מהעלות את יצחק גם אחר האיל כי לולי זה לא תאמן כונתו ורצונו בעבודתו. ומפני זה בא לו דבור שני מהמלאך ואמר לו יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך שאתה פוצר ומבקש תמיד להעלותו לעול' לכן בשכר זה נשבע ה' כי ברך אברכך וגו' והותרה בזה השאל' הכ"א והכ"ב שבעבור זה בא הדבור השני מהמלאך ולא אמרו יחד עם הדבור הראשון. והנה אמר ויקרא אליו מלאך מן השמים להגיד שהית' נבואת אברה' מהשכל הנבדל המיוחס אל השמי' לא מהכחו' ורוחות הטומא' שנתיחסו לארץ שאומרים החכמים שיש מלאכים שוכנים ביסודות. ולפי שהיה המדבר מלאך להיו' הנבוא' הזאת מותפשת בקול מוגשם מגיע לאזניו לכן אמר בי נשבעתי נאם ה' כלומר שבשם שולחו היה אומר השבוע' ההיא ואין הכוונ' ביעודים האל' שנאמרו מחדש עתה לאברהם אלא להודיעו תכלית צואתו ית' לעשות זה הפועל שאין ספק שהיה אברהם נבהל לדעת מה זה ועל מה זה לכן הודיעו שהיה צורך רב לזרעו במעש' הזה כדי שיתקיימו היעודים שכבר נאמרו לאברהם בין הבתרים וכאשר נצטוה על המיל' כי אותם היעודים אשר ייעדו בהם היו לפניו יתברך על תנאי שיעש' הפעל הזה שלא יחשוך את בנו להעלותו ע"ג המזבח כי בהגיעו אותו עד שערי מות במצות האלהים זוכה בכל התועלות העצומים ההם וכאלו אמר לו דע לך אברהם שאין התכלי' בזה הפעל הנסיון אלא שיתיחד זרעך להשגחתי כי בי נשבעתי שכשם שאני קיים כך הדבר הזה קיים כי לפי שעשית זה הפעל תזכה לכל היעודים שאמרתי לך כי ברך אברכך כי כאשר יעד בהם לאברהם אין ספק שהיה בלבו ית' לצוות לאברהם לעשות זה הפעל אשר באמצעותו יושלמו היעודים ואין זה אלא כרופא שנשבע לרפאות חולה אחד ולא פירש לו בעת השבועה במה ירפאהו ואחר שצוהו לקחת משלשל או תחבושת מה שזה בודאי היה בלב הרופא לעשותו כשנשבע לרפאותו ואם לא לא היה נשבע לרפאותו ואם כן אין בכאן חדוש יעוד כלל ולא שבוע' אלא ההודע' שהתכלית בעקד' היה קיום היעודים ואין לספק איך תלה קיום היעודים בעשיית זה הפועל אחר שקודם לכן נשבע ובא בברית לקיימם לפי שמאז היה בלבו לצוות על זה הפועל וידע שכן יעשה אברהם והוא כמשל הרופא שזכרתי והותרו בזה השאל' הכ"ג והכ"ד. והתבונן היעודים האלו שזכר כאן כי הנה באו מכוונים כנגד הרעות והחסרונות שהיו מתחייבו' לאברהם בשחיטת בנו. האחד כי הנה אם היה שוחט את בנו היה מתחייב כליון הזרע שהי' תלוי ביצחק והב' שיאבד ירושת הארץ כי אם לא יהיה לו זרע לא יוכל לירש והג' שיהיה אברהם קלל' בין העמים אשר ישמעו שהרג את בנו יחידו ועתה כשרחם השם עליו יהיה הכל בהפך וזהו כי ברך אברכך והוא כללות הברכות וביאר ופרט מה הן הברכות באמרו כנגד כליון הזרע והרבה ארבה את זרעך ר"ל לא פעם אחת אלא פעמים הרבה והנה עשה שני דמויים בזה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים להגיד שהמלכים והנביאים והחסידים שבהם יהיו ככוכבי השמים בזהרם ומעלתם והמון העם יהיה ברבויים כחול אשר על שפת הים. וכנגד הרעה הב' שהיתה מעותדת לבא עליו בשחיטת בנו והיא שיאבד ירושת הארץ שהיה מקוה אמר עליו ויירש זרעך את שער אויביו ר"ל שאויביו והם העממים לא יעצרו כח להלחם בזרעם אבל יכנסו בשערים להשגב שם וזרעו יהיה כ"כ מוצלח ונוצח שיבא על הערים ויירשם וזהו ויירש זרעך את שער אויביו. וכנגד השלישי מהקללה שהיו מקללי' אותו העמים אם היה שוחט את בנו אמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ הודיעו שלא היה השכר הזה בעבור מצות המילה עם היות שנזכרה במצות אלא עקב אשר שמעת בקולי בענין העקדה שמפני אותה שמיעה והכנעה אשר ראיתי בך קודם המעש' היית ראוי לכל השכר הזה כאשר יעדתי אותך. ובב"ר אמרו שאברהם לא נסתפק בדברי המלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער ואמר יש עבד שמוחה בדברי רבו רבך אמר והעלהו שם לעולה ואתה אומר ואל תעש לו מאומ' אני אי אפשי בכך ה' ירא' ולא המלאך לכן אמר שנית בי נשבעתי נאם ה' יאמנו הדברים שממנו הם. ואמנם ספר הכתוב ששב אברהם אחר שנעשה זה הפועל אל נעריו ולא ספר ששב יצחק עמו אחר שהזכיר אותו גם כן בהליכה כמו שאמר וילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום הוא לפי שהסבר' נותנת ששרה שמעה באותם ג' ימים שהלכו בהר המוריה ושאברהם הוליך עמו אש ועצי עולה ומאכלת ושעזב את הנערים והחמור והלך הוא ויצחק בנו עם האש והמאכלת והעצים ואין ספק שתצטער על זה מאד ושיעבור בלבה אולי היה רוצה אברהם לעשות עולה מיצחק ולכן אברהם כשראה תכלית הענין הזה והתועלת ה נמשך לו ממנו שמח שמחה גדולה יותר מהיום שנולד בו יצחק אחר שהיה עתה יותר שלם ויעודיו יותר קיימים וכדי לשמח את שרה ולהסיר צערה מעליה שלח את יצחק ממקום המזבח שילך לחברון בדרך אחר כדי להגיד לאמו את מעשה ה' כי נורא הוא ולשמחה בכל הטוב שהיטיב ויצחק הלך משם לחברון בדרך ישר ואברהם שב למקומו שהלכו בהר המוריה מהר אל הר ונתארך מפני זה הדרך ולכן הלך אברהם עם נעריו אל באר שבע המקום הנכבד אשר הכין לחיות שם חיים אלהיים ויצחק הלך לחברון אל אמו. ויש על זה קצת ראיה מאשר כשמתה שרה בחברון אמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולא זכר שבא יצחק וראוי היה שיזכרהו לעשות רושם ממנו ומביאתו לספוד לאמו הצדקת אבל הוא היה עם אמו בחברון ואברהם בלבד הוא היה שבא מבאר שבע מקום מושבו. ואמנם אמר על אברהם ונעריו שהלכו יחדו מפני שהלכו בלב א' יען אברהם בשובו הגיד להם כל הענין כאשר היה ולכן הלכו יחדו כלם בלב א' ומדע' אחת אמנם כשבאו לא הזכיר הכתוב יחדו לפי שלא היה לב אחד ודעת אחד להם כי הם לא היו יודעים מה בלבו של אברהם לעשות והותרה בזה השאלה הכ"ה ואמנם אמרו עוד ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם כתב הרמב"ן שמלשון הכתוב נראה שלא ידע אברה' מלידת בן מכל בני נחור זולת היום ואם היתה פקידתם בימי בחרותם לא היה אפשר שלא ישמע עד היום כי אין המרחק רב בין ארם נהרים לארץ כנען אבל נעשה להם נס ונפקדו בימי הזקנה וזה טעם הנה ילדה מלכה גם היא. וכתב הר"ן עליו שלא ידע מה תקן הרב בזה שעכ"פ יצטרך לומר שעברו עשרים שנה מעת הולד עוץ בכורו עד שבתואל הקטן הוליד את רבקה. ואם העשרים שנה לא ידע אברהם מהבכור דבר כן אפשר שיעלם ממנו נ' או ס' שנה. והנה דעת הר"ן שנרמז בכאן זווג יצחק כדברי חז"ל ושעור הכתוב שהוגד לאברהם הנה מלכה אחות שרה ילדה גם היא לנחו' אחיך בנים ושראוי שתתחתן בהם כי כבר נולדה רבקה מבניו והיא היתה נאותה לאברהם מצד אביה שהיה אחיו ולשרה מצד אחותה ועקר הכוונ' היא בשביל רבקה אבל אחרי שהוצרך להזכירם הזכיר כל בני נחור להודיעו יחוסו ובניו שהיו ראוים לידבק בזרעו של אברהם וכמו שאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ודבריו אלה טובים ונכוחים הם. כי רחוק הוא שנאמין שהוגד לאברהם בפעם אחת כי חלה גם ילדה מלכה את בניה אלה כלם ושלא ידע מהם עד עתה ויותר נכון לומר שכאשר נפקדה שרה נפקדה אחותה מלכה עמה כדבריהם ז"ל ושכבר ידעו זה בבית אברהם כמשפט האחים אלא שמאמר זה ויהי אחר הדברים האלה הוא דוגמת ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם שנאמר למעלה כי רצה הכתוב להגיד שאחרי שנולד יצחק לאברהם וגורש ישמעאל מביתו ושנתכבד עם אבימלך קרו ב' דברים האחד הסכנה שהיה בה יצחק בשעת העקדה והאחד מה שאמרו לאברהם בשעת נשואיו ולכן השוה הלשון בשניהם ויהי אחר הדברים האלה ואין הכונה בכאן שאחר העקדה הוגד לאברהם זה אלא שאחר הדברים האלה מלידת יצחק וגרושי ישמעאל וברית אבימלך הוגד לו זה לענין נשואי יצחק כי נסמך ענין נשואיו לענין עקדתו לפי שבשכרו היה זה ותהיה אם כן הפרשה הזאת כהקדמה לאברהם זקן ושעור הכתוב ויוגד לאברהם וכבר הוגד לאברהם שילדה מלכה גם היא כאחותה בנים לנחור וגו' ואת קמואל וגו' ואת בתואל ובתואל ילד את רבקה באופן שהיה שם משפחה גדולה ממולדתו ומבית אביו ולכן שלח שם אברהם לקחת אשה לבנו ליצחק. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה. והתהלה לאל אמת ואמן סלה: ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים ויש בספור הזה שאלות: השאלה הא' היא מה ששאל רש"י למה נכתב שנה בכל כלל וכלל כי הנה מצאנו ביעקב שנאמר ויהיו ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. ובמשה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ולמה בשרה אם כן לא נאמר כן אלא שנה בכל כלל וכלל והוסיף לומר שני חיי שרה. ובאברהם נאמר שני חיי אברהם אשר חי. ומה שהשיב עליו רש"י דרך דרש הוא: השאלה הב' באמרו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ויבא אברהם כי הנה אברהם היה בבאר שבע. כמו שנאמר בפרשה שלמעלה וישב אברהם בבאר שבע ואיך אם כן היתה שרה בחברון והיה אברהם בארץ פלשתים ושרה בארץ כנען ולמה בחייהם ובמות' נפרדו עד שהוצרך אברה' לבא מבאר שבע כמו שכתב רש"י לספוד לשרה: השאלה הג' איך ספר הכתוב שבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ולא זכר מן יצחק דבר אם בא עם אביו שמה או אנה נשאר לבדו וראוי היה שיבא לספוד לאמו ולבכותה כמו שבא אביו: השאלה הד' בדברי אברהם אל בני חת תנו לי אחוזת קבר ואם היה דעתו על מערת המכפלה אשר בשדה עפרון מה לו עם בני חת והיה ראוי שידבר עם עפרון לבדו ויתפשר עמו והכסף יענה את הכל וקהל בני חת מה להם ולצרה הזאת: השאלה הה' באמרו ועפרון יושב בתוך בני חת ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת כי אם היה עפרון בתוך בני חת בידוע שדבר באזניהם ולמה אם כן אמר הכתוב באזני בני חת לכל באי שער עירו שהוא כפל ומותר: השאלה הו' למה אברהם בשאלה הראשונה ששאל אל בני חת לא פירש שהיה שואל הקבר בכסף מלא ולא פירש זה כי אם לענין עפרון ואולי שאם היה מפרש ראשונה היה יותר קל להעשות: השאלה הז' מה ראה אברהם לשאול קבורה מיוחדת לאשתו והנה אחרי שאדם מת מה איכפת לו שיקבר פה או פה או לא יקבר והנה בכל מקום ישוב העפר אל הארץ כשהיה ומרע"ה לא בקש קבורה מיוחדת. וכתב אחד מחכמי האומות שאין לבקש לגוף המת קבורה לפי שלא ימלט מהיותו מרגיש או בלתי מרגיש. ואם היה מרגיש אין צער גדול מזה ומוטב אם כן שלא יקבר. ואם אינו מרגיש מה לו שיקבר פה או פה או יאכלוהו החיות: השאלה הח' מה ראה אברהם לשאול המערה אשר בשדה עפרון יותר ממקום אחר מכל הארץ ההיא לקבורת אשתו והנה כל הארץ היא ארץ כנען ובכל מקום מוקטר מוגש לשמה: השאלה הט' מה ראה עפרון אם אברהם היה שואל ממנו מערת המכפלה אשר בקצה שדהו בלבד לתת לו השדה והמערה אשר בו ומה הועיל בתת לו יותר ממה ששאל ממנו: השאלה הי' בהכפל שבא בפסוקי הקיום כי הנה אמר ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וגו' וחזר לומר שנית בסוף הפרשה ויקם השדה והמערה אשר בו וגו'. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים רש"י נתן טעם למה נכתב שנה בכל כלל וכלל ע"ד הדרש שהיתה בת מאה כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבע ליופי וכן כתב בשני חיי אברהם. והקשה עליו הרמב"ן שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם ולא היו שוים בחסידות. ועל דעתי מה שהיו דורשים חז"ל בשרה לא דרשו אלא מפני שחזר שני חיי שרה שכללם והשוה אותם. והר"ן כתב עליו שיסבור רש"י שגם באברהם לשון מיותר שלא נאמר כמוהו בישמעאל כמו שאמר ואלה שני חיי אברהם והוסיף לומר אשר חי. ולי נראה שעם היות שפעמים רבות באה מלת שנה בכל כלל וכלל תמיד היה החלוק ההוא לסבה מה. ומה שנאמר בשרה כן הוא להודיע שהיו לשרה מאה שנה בבחרותה כי הנה לתשעים שנה ילדה והיניקה את יצחק וגדלתו והרי היא עד מאה שנה כאלו היתה בתורה במעשיה ועשרים שנה שהיו לה אחר כך היו שנות הזקנה עם השארות הכח ושבע שנים האחרונים היו ימי הישישות ואלו הם גבולי חיי האדם אשר זכר אב"ס. ולפי שכלם מהבחרות והזקנה והישישות היו שנים בטובה לכן כלל אותם באמרו שני חיי שרה כי ימי הטובה הם אשר יקראו ביחוד חיים לא ימי הרעה והצער. ויש מפרשים שאמר זה בשרה להגיד שלא נתקצרו ימיה אלא כלם היו שני חיי שרה כפי טבעה אמנם באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי וארז"ל שק"פ שנה היה לו לחיות ולא חיה כי אם קע"ה לפי שנתקצרו ימיו ה' שנים כדי שלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה וז"ש חז"ל שהקב"ה יושב וסופר שנות הצדיקי' והותרה עם מה שאמרתי בזה השאלה הא'. והנה אמר ותמת שרה בקרית ארבע להגיד שעם היות אברהם בבאר שבע באתה שרה לחברון לבקש מנוח אשר ייטב לה שמה כדי שיבא אברהם אחריה עם רכושו כי היא הלכה ראשונה לשתבקש בית ונחלה לצאן אברהם וקפצה עליה שם המיתה והיתה ביאתה מבאר שבע לפי שרצה אברהם לשבת בארץ כנען הקדושה ולא בארץ פלשתים ולכן שלח שם אשתו ראשונה. וגם אחשוב שכאשר ראה אברהם שהוא ושרה היו זקנים באים בימים חשש שמא ימותו מהרה ולא היה להם אחוזת קבר בארץ כנען ולא רצה להקבר חוץ ממנה ולפי שהיה מקובל אצלו שהיו אדם וחוה נקברים במערה שלח את שרה שמה לקנות את המערה כדי שלא יתגאה עפרון בראותו אברהם שואל אותה למכירה והיא בבואה לחברון מתה והוצרך הוא לבא מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה וקרית ארבע היא שם מקום כמו שכתב רש"י. ובעלי הצורה שאמרו שמתה הצדקת מיתה טבעית מהפרדת בנין היסודות בה וכליון לחותה השרשיי ושזה נרמז באמרו ותמת שרה בקרית ארבע ר"ל שמתה בהפרדת הארבע חלקי היסודות שהרכבתה היא קרית ארבע ועיר קטנה כמו שקראה החכם. ולפי שהיה יצחק עם אמו בעת מותה כי לא נפרדה ממנו לכן נאמר ויבא אברהם כי הוא לבדו בא מבאר שבע. וכתב הרמב"ן דעות אחרים ולא ישרו בעיני והותרו בזה השאלה הב' והג'. ואמרו ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר. אחשוב שכאשר מתה הצדקת ובא אברהם לבכותה נתקבצו אנשי העיר ללוותו בעת הקבורה ולמנעו מההפסד והבכי המופלג כדי לכבדו ואז קם אברהם מעל פני מתו שהוא מוטל על פני הצדקת עיניו על עיניה ופיו על פיה ובוכה וצועק על פרידתה כי היתה מיתת האשה הראשונה על האדם ככריתת עצם מעצמיו ובשר מבשרו וכמ"ש חז"ל (סנהדרין כ"ב) כל שמתה אשתו ראשונה בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו. ר' אלכסנדרי אומר עולם חשוך בעדו. רבי יוסי אומר פסיעותיו מתקצרות. רבי אבהו אומר עצתו נופלת. וזכר הכתוב מאברהם שעצר ברוחו וידבר אל בני חת גר ותושב אנכי עמכם ר"ל עם היותי גר מארץ אחרת תושב אני עמכם כי דעתי לישב פה ולכן אם תעשו עמי נחת רוח אעשה אני עמכם חסד פעמים אחרות כי שכנים אנחנו. ונתתכם בשאלתו בשאלו דבר מועט הראה עצמו שהיה שואל אותו מפני דוחק השעה והוא אמרו ותנו לי אחוזת קבר עמכם כי היה מנהגם להיות להם קברות איש לבית אבותיו. ובקש מהם שיתנו לו מקום קבר לאחוזת עולם כאחד מהם. ואמר שלא היה שואל זה אלא כדי לקבור את מתו מלפניו. והם השיבוהו אל תאמר שאתה גר ותושב כי נשיא אלהים אתה בתוכנו יען נשאך האלהים והוא עמך בכל אשר אתה עושה לכן במבחר קברינו קבור את מתיך בחר לך מערת קברות היותר נבחרת שלנו ושם קבור מתך עם מתינו כי איש ממנו לא יכלה ולא ימנע את קברו משתקבור את מתך שמה. ואין ספק שאברהם היה חפץ במערת המכפלה מפני הקבלה שהיתה בידו שנקברו אדם וחוה וראה שכמו שאותם האבות הראשונים נקברו שמה כן היה ראוי שהוא ויצחק ויעקב ונשיהם אבות האומה שנברא בכללה המין כלו שיהיו נקברים שמה יחד. שעפרון לא היה יודע דבר מזה הוצרך לבקש את מערת המכפלה בדרך תחבולה בשאלו ראשונה מאת בני חת אחוזת קבר וכאשר השיבוהו בהיות עפרון בתוכם כמו שהעיד הכתוב שאמרו לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך אחרי שקם אברהם וישתחו לעם הארץ על דבריהם הטובים לפי שהיו פוצרים בו שיקבור את שרה כדי שלא ירבה בבכי ובהפסד אמר עליו אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני ר"ל כמו שאתם אומרים שאעשה פגעו לי בעפרון בן צוחר ר"ל חלו פניו שיתן לי את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו כי להיות עפרון עשיר ונכבד התבאר אצלי שלא ירצה למכור נחלתו לשום אדם ולכן צריך שתחלו פניו על זה ואיני שואל אותה במתנה כי אם בכסף מלא אחפוץ שיתננה לי וכל זה כדי שיהיה לי בתוככם לאחוזת קבר כלומר ולא אצטרך להוליך את המת לבאר שבע. שיש לי שם קרקעות והודיעם בזה שלא יתפוץ לקבור מתו בקבר אדם אחר כי לא תהיה תפארתו בזה גם שלא היה טוב בעיניו לקבור אשתו הצדקת סמוך לאנשי ארץ כנען המתועבים במעשיהם. ואין ספק שאם היה יודע עפרון סוד המערה והנקברים בה לא היה מוציא אותה מרשותו בשום צד ואם היה אברהם שואל אותה ממנו פנים בפנים בראשונה היה עפרון אומר בלבו מדוע שואל זה את המערה הזאת בפרט היה אומר הלא דבר הוא ולא היה נותן אותה. ולכן התחכם הצדיק לשאול ראשונה מאת בני חת ולדבר לעפרון אחרי התגלגלות הדברים ובפני כל עם הארץ כדי שיתבייש ולא יחזור מהדבר הכללי אשר אמר לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. וכן היה שעפרון יושב בתוך בני תת אמר לא אדוני שמעני ר"ל איני רוצה שיפגעו בי אנשי העיר כי אחפוץ לעשותו בעבורך לא בעבורם וזה לא אדוני ר"ל לא יפגעו בי אדני אבל שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה כלומר הנה המערה מבלתי השדה אין ראוי לתתה לבית הקברות כי יהיה נזק לשדה ויהיה השדה כהפקר בהיות המערה שלך אבל השדה והמערה אני רוצה לתת לך ואמר נתתיה לך לשון עבר לומר שמעת שראהו שואל מבני חת אחוזת קבר גמר בלבו לתתה לו ולכן שואל ממנו שיקבר מתו מיד כי הכל שלו. ואמר זה באזני בני חת לכל באי שער עירו לרמוז שיהיו כלם עדים בדבר כי לא יחזור ממאמרו ולא יחל את דברו והותרו בזה השאלות הד' והה' והו'. כי הנה השאלה הראשונה את בני חת לא אמר בכסף מלא לפי שלא היה דעתו לקחת מהם דבר כי אם מעפרון ואליו אמרו. ואם התחיל את בני חת היה כדי להביא את עפרון לדבר ושאל מערת המכפלה מפני שהיה מקובל אצלו שהיו אדם וחוה קבורים שמה. והנה נקראת כן מפני שהיה בית ועליה על גביו כדברי רש"י או שהיו שתי מערות זו על זו כדברי הראב"ע. ואמר הכתוב הזה שענה עפרון החתי את אברהם באזני בני חת להגיד שלא חשש להם ולא להמונם כי אם לנשוא פני אברהם: והנה אמרו וישתחו אברהם לפני עם הארץ אין פירושו שהשתחוה אליהם כי אם שהשתחוה לעפרון לפניהם כי הוא אשר עשה עמו החסד לא לבני חת. וכאשר ראה אברהם שעפרון נדר לתת לו השדה והמערה השיבו באזני עם הארץ כלומר בפני כל העם כדי שיתבייש ולא יחזור אחור אך אם אתה לו שמעני וגו' ר"ל אם אתה עושה עמי החסד הזה ולא בני חת לו שמעני כי אם אתה אמרת שכבר נתת לי השדה והמערה גם אני נתתי כסף השדה ר"ל גמרתי בלבי לתת את כסף השדה ולכן קחהו ממנו ואז אקברה את מתי שמה כי לא ארצה לקברה אלא עד שיהיה השדה שלי בפרעון שלם. ולפי שראה עפרון שאברהם היה רוצה לתת את הכסף קודם הקבורה ועדין לא נתברר כמה יהיה ענהו ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור כלומר למה תמהר לתת לי את הכסף כי אין הסכום כ"כ גדול שבכל זמן לא תוכל לתתו ואני לא אקבלהו שהוא ארבע מאות שקל כסף אולי שקנה אותה בכך או כפי מנהג הארץ כך היה שוויו או שהרבה את ערכו בראותו את דוחקו. והיה תכלית דבריו ואת מתך קבור ר"ל אל תתעכב בעבור הכסף כי אחר כך תתנהו אבל אברהם לא עשה כן ששמע אל עפרון והבין כונתו בענין סכום הכסף ונתנו לו מיד כמו שדבר באזני בני חת שמפני זה לא חזר מדברו בהיותו באותו פומבי ולפי שעפרון לא יתבייש ללקחו באותו פרסום וגם שלא יתעכבו לבדוק את הכסף ולשקול אותו נתן אברהם את הכסף לחנוני העיר ולא הוצרך לתתו לעפרון והוא אמרו עובר לסוחר כי הסוחר הוא החנוני ואז נתקיים שדה עפרון אשר במכפלה במצרניו השדה והמערה וכל העץ אשר בשדה לאברהם בדרך קניה לעיני בני חת שהם היו כלם עדים בה. ואחר זה שכבר היתה המערה של אברהם קבר אברהם את שרה אשתו באותה המערה הנזכרת וזכר שתי תכליות בקבורתה שמה האחת באמרו היא חברון בארץ כנען ששם נקברו אדם וחוה. והשני' שהיתה בארץ כנען הקדוש'. ואמנם אמרו אח"כ שנית ויקם השד' וגו' יש לפרש בענינו שראשונה נתקיים השדה והמערה מעפרון מפאת הקניה והכסף שנתן בעדו ואח"כ נתקיים שנית מפאת החזקה שלקח אברהם בקבורת שרה ולכן נזכר הכתוב סמוך לו אחרי כן קבר אברהם את שרה כי זה היה הקיום השני מפאת החזקה. וגם נוכל לומר שהיה המנהג בארץ ההיא שלא יוכל אדם לעשות מכרמו ומשדהו בית הקברות אם לא ברשות אנשי העיר מפני החזקה ולכן נזכר כאן ויקם השדה והמער' אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת ולא אמר מאת בני עפרון כי היתה הכוונה שנתקיים ברשות אנשי העיר לאחוזת קבר והותרה בזה השאלה הט' והי'. למה עפרון נתן המערה עם השדה וכן השאלה הי' מהכפל פסוקי ויקם השדה. ואמנם בהתר השאלה היה ראוי לדבר בצורך הקבורה בכלל ובצרכה בקבר מיוחד בפרט. ואומר שהיתה הקבורה הכרחית וצריכה לאדם אם מפאת נפשו ואם מפאת גופו ואם מפאת המורכב מגוף ונפש. אם מפאת גופו לפי שגוף האדם יתעפש מהרה כי כמו שהוא יותר שוה המזג מכל שאר המורכבי' ככה ביציאתו ההיא מהשווי יתרחק יותר מהשווי מכל שאר החיים והוא כענין המאזני' שהיותר שוים באיזון כשישימו דבר מועט בכף האחת יטו ויצאו מהשווי יותר מהמאזנים הבלתי שוים ולכן היה שגוף האדם בעת מותו יתעפש יותר מהרה ויבאש ריחו יותר משאר ב"ח במותם ובעבור שלמהירות עפושו והפסדו יפסיד האויר ויזיק לבני אדם צותה התורה בתלוי לא תלין נבלתו על העץ. ואמר ולא תטמא את אדמתך הנה אם כן מצד הגוף ומהירות עפושו במות האדם הוצרכה הקבורה כדי שלא יזיק לבני אדם. ואמנם מצד הנפש לפי שהמיתה אינה רק השבת חלקי המורכב למקורות אשר חוצבו מהם כמ"ש וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה שרמז בזה שא"א שתשוב הנפש למקום מנוחת' כי אם בהשבת הגוף אל חמרו לגמרי ולכן (שבת קכ"ב) ארז"ל כל י"ב חדש גופו של אדם קיים ונשמתו של אדם עולה ויורדת לאחר י"ב חדשים הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת ומפני זה היתה הקבורה צריכה כדי להתיך את הגוף ולהשיבו אל עפרו באופן שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואמנם מצד המורכב הוא בבחינת כבודו וענינו שבהיות האדם במחוגה אלהית מתואר והוא מעון לשכינה כמו שזכר החבר למלך הכוזר בעבור החכמה והדבוק האלהי ושאר המעלו' אשר לו בחיים הנה אחרי מותו יקבל קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותו מושלך ארצה כפגר מובס סחוב והשלך טוב ממנו הכלב החי וכדי בזיון וקצף לצלם אלהי אשר נברא בו ואיה חכמתו ואיה כבודו ואיה ממשלתו ושולטנותו עד שמפני זה לא רצה ית' שיראה איש מבני ישראל את אהרן במותו אלא משה אחיו ואלעזר בנו. ונתקדש זה יותר מזה שלא ראה אותו אדם במותו ולא ידע איש את קבורתו לזאת הסבה בעצמה כדי שלא יתבזה בעיני רואיו במותו הנה מפני זה הוצרכה הקבורה למת בבחינת כבודו כדי שלא יראה אותו אדם בסרחונו ובאשו ועפושו. הרי לך בזה סבות כוללות לצורך הקבורה בכלל לכל אדם כי ימות באהל. ואמנם לקבורה פרטית שיהיה לכל אדם אין ספק שיש בו מהכבוד והמעלה שיוכר ויודע קבר הנכבד והמעולה ויאמרו מה הציון הלז. וכבר נכתב ששאול עם היותו מלך ישראל נקבר עם אבותיו לפי שירד ממלכותו וחזר להיות ככל אבותיו. אבל דוד שנמשך מלכותו לא נקבר עם אבותיו וזהו שנאמר וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד כי לא נקבר עם אבותיו לפי שנפרד למלכות ולכן נקבר בציון עיר דוד כי שם ישבו בקבריהם כסאות לבית דוד. וזה מורה על מעלת הקבורה המיוחדת. ומלבד זה הנה הסבה האמתית בה היא שכמו שהנשמו' בעולם הרוחני לכל אחת עושי' לה מדור בפני עצמה כפי שלמות' כן ראוי שהגוף לכל אחד לעשות לו מדור בפני עצמו. ואין ראוי שיהיה גוף הצדיק סמוך לגוף הרשע כמו שלא יתחברו נפשותיהם במעלה אחת מהשכר או מהעונש בעולם הנשמות גם כי יש בארץ מקומות יותר נאותים לקבורה ממקומות אחרים אם לטבע הארץ שיותך בה הגוף יותר מהרה מארץ אחרת שהוא הצריך לשלמות הנפש ולכפרתה יותר מהרה וכמ"ש וכפר אדמתו עמו ואם לקדושת אנשים שנקברו בה ונשארה הארץ ההיא כתיק של ספר תורה בקדושה ובטהרה. הלא תראה מה שסופר (במלכים ב' י"ג ך"א) שקברו איש במהירות מפני גדודי ארם בקבר אלישע וילך ויגע בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו כי לא רצה הש"י שיגע עצמות איש האלהים באדם הדיוט. ולכן השתדל אברהם לתת קבורה לשרה אשתו ולא רצה לקברה בקבר אחד מאנשי העיר פן יתערבו עצמות הקדושה עם עצמות הכנעניים המתועבי' במעשיהם כמ"ש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. אבל בקש קבורה מיוחדת לצדקת בארץ ישראל הקדושה ובמערה ההיא שיחדה האל ית' לקבורת אבות העולם ואמהותיהם וכן עשה יעקב בצוותו את יוסף אל נא תקברני במצרים וכדי שנלמוד מעלת ארץ ישראל ובפרט מערת המכפלה וכמה ראוי לאדם שישתדל בקבורת המת וליחד ליקבר במקום קדוש נכתב הספור הזה בתורה וזו היא תשובת הי' והח': ואברהם זקן עד ויוסף אברהם ויקח אשה. וראיתי ג"כ בפרשה הזאת שאלות: השאלה הא' באמרו ואברהם בא בימים כי הנה היה זה בהיותו בן ק"מ כי הוא הוליד את יצחק בן מאה שנה ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה ואיך יאמר עליו הכתוב בהיותו בן ק"מ שנה ואברהם זקן בא בימים באותו לשון עצמו שנאמר עליו בהיותו בן צ"ט שנה קודם שתהר שרה שנאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה ראוי שיאמר כאן שהיה זקן ושבע ימים או בא בימים מאד להבדילו מהגבול שהיה בזקנה וביאתו בימים בן צ"ט למה שהיה בן ק"מ ויקשה ג"כ מה שאמר וה' ברך את אברהם בכל שהיה לו לומר בעושר וכבוד וזרע לא בכל בלבד עד שמזה באו לדרוש חכמינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה כ"ט) ומהם אמרו שלא היתה לו בת וי"א שבת היתה לו ובכל כמה: השאלה הב' איך נתיחס' ההקדמה הזאת לזווגי יצחק האם מפני שהיה אברהם זקן בא בימים עשיר ונכבד ומבורך לקח אשה לבנו בהיותו בן מ' שנה הנה באמת גם בהיותו בן ע' עני וחסר לחם היה בנו נושא אשה בהיותו בן מ' שנה והיה אם כן ראוי שיאמר ואברהם זקן בא בימים ויצחק בן מ' שנה כי היא הסבה לזווג הזה לא זולתה: השאלה הג' מה ראה אברהם שלא צוה את יצחק בנו לא תקח אשה מבנות כנען כמו שצוה יצחק ליעקב וצוה אותו לאליעזר עבדו שהשביעו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני האם היה יצחק קטן בשנים או חסר דעת והרי בן מ' שנה היה חכם וירא שמים היה ולמה הזהיר לעבד השמר לך פן תשיב את בני שמה רק את בני לא תשב שמה ולא הזהיר על זה ליצחק עצמו כ"ש שאף שירצה העבד להשיב את יצחק שמה לא יאבה ולא ישמע אליו אברהם וימתחה בזה כי הוא היה עקר הבית לא אליעזר ואיך תלה הדבר כלו בו ולא בעצמו ולא בבנו: השאלה הד' באמרו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגומר ונאמר בפועל וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו. ומה ענין הירך עם השבועה. ורש"י כתב שהשבועה היא בנקיטת חפץ כאלו תאמר ספר תורה או תפילין והמילה היתה אצלו מצוה ראשונה וחביבה והשביעו. והוא דעת רחוק מאד כי לא ישבע אדם על אחת מכל מצות ה' כאלו תאמר על המעקה או על הסכה או על הלולב כ"ש על המילה שהוא גנאי כ"ש להיות הנושא מגונה. והראב"ע כתב שהיה זה מנהג בארץ הודו שישים העבד את ידו תחת ירך האדון כאלו הוא ברשותו וחוץ מכבודו אין הדבר כן כי מנהגם הוא שהאדון ירכב על סוס והעבד אשר יקח לו מחדש ישים ידו תחת רגלו וירוץ האדון בסוסו והעבד רץ לפניו וזהו סימן עבדותו אבל לא נהגו דבר בירך: השאלה הה' למה צוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני האם מפני שהיו עובדי עבודת כוכבים גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו והנה אם יצחק צוה ליעקב כן היה מפני הנסיון שראה שהיו מורת רוח לו ולרבקה ולא נסה בזה אברהם ומדוע הרחיקם ולא הרחיק את בנות בתואל ונחור שהיו רעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען וכ"ש שאמר אשר אנכי יושב בקרבו ובב"ר (שם) דרשוהו על ענר אשכול וממרא והם היו אנשים טובים ובעלי בריתו ולמה אסרם: השאלה הו' במאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי והוא שהיה לו לומר אולי לא תאבה האשה לצאת מארצה או לומר לבא אל הארץ הזאת לא לומר אולי לא תאבה ללכת אחרי: השאלה הז' בלשון ההשיב אשיב את בנך. פן תשיב את בני שמה. רק את בני לא תשב שמה. כי הנה לא יאמר לשון שיבה במי שלא הלך שם לעולם. ושראב"ע כתב שאמר לשון שיבה שהיה משם שהוא העקר. ואינו נכון כי מהלך הבן לא יצטרף אל האב כמו שלא יצטרף לעשר' דורות אבל השיבה תאמר תמיד בבחינת אדם שהלך שם פעם אחרת: השאלה הח' באמרו ה' אשר לקחני מבית אבי וזה כי למעלה אמר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ וכאן אמר אלהי השמים בלבד. ורש"י כתב שבהיות אברהם בחרן היה אלהי השמים ולא היה אלהי הארץ לפי שלא היה עדין שמו מורגל בפי הבריות אבל בשעת הצואה הזאת כבר היה אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגיל אברהם שמו בפי הבריות. ואינו נכון כי לענין ישלח מלאכו לפניך אמר בלבד אלהי השמים ובזמן שליחות המלאך כבר היה שמו מורגל ולא נאמר כן לענין לקחני מבית אבי. והרמב"ן כתב שבבחינת אשר לקחו מחרן לא קראו אלהי הארץ כי לא היה אלהי הארץ ההיא אבל בערך ארץ ישראל אמר אלהי הארץ ע"ד כי לא ידעו משפט אלהי הארץ וכתוב וידברו על אלהי השמים ואז"ל (כתובות פ' ב' דייני גזירו') ישראל הדר בחוצה לארץ כו' וכבר ישיגהו הספק אשר כתבתי לרש"י: השאלה הט' באמרו ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן וגומר והוא על מה זה הודיע אברהם לעבדו עתה מה שיעדו האל יתברך בירושת הארץ ומה היחס אשר לו עם הזווג הזה האם חשב שיהיה יצחק בנו מעכשיו יורש את הארץ ולכן לא יצא ממנו הרי כבר נאמר לו במעמד בין הבתרים ודור רביעי ישובו הנה ומה לו כאן אצל ירושת הארץ: השאלה הי' באמרו ונקית משבועתי זאת כי מה היא השבועה שיהיה נקי ממנה האם היא לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וכן הבינו רש"י שכתב וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא. הנה יקשה אם כן מאד איך התיר יצחק לזווג עם בנות כנען הארור ויותר טוב היה שיתחתן עם בנות ישמעאל או לוט וכמו שכתב הרמב"ן. ואם היתה השבועה לקחת אשה לבנו ממולדתו כמו שאמר ולקחת אשה לבני משם מבואר הוא שאם לא תאבה האשה יהיה העבד נקי כי מה יוכל לעשות ואין אחר השתדלות אשה: השאלה הי"א בתפלת אליעזר אלהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום כי אם סמך זה הענין להשגחת השם ולכן התפלל לפניו איך הלך לפניו בקרי ויחסו להזדמן ולמקרה והם דרכים מתחלפים מה שהוא בדרך השגחה אינו מקרה ולא הזדמן וכבר יורה שהלך בזה לקראת נחשים וארז"ל (חולין פרק כל הבשר) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש: השאלה הי"ב באמרו הנה אנכי נצב על עין המים כי מה הבחינה הזאת ורוב הנשים עושות כן שנותנות מים לכל עובר ושב כי המים כמו שכתב הרב המורה נתנם הטבע חנם כאשר באויר ועוד כי מה צורך לומר הנה אנכי נצב על עין המים והלא כתיב ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים ולמה חזר אם כן לומר הנה אנכי נצב על עין המים והוא כפל מבואר: השאלה הי"ג באמרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני כי מה הבחינה הזאת לששפט מאות קטן כזאת שהיתה אשה נבחרת ליצחק ושעשה חסד לאברהם ורש"י כתב ראויה היא שהיא גומלת חסדים וראויה היא להכנס בביתו של אברהם וכבר כתב עליו הרמב"ן שאינו נקשר יפה גם שתמיד תשאר השאלה איך עשה יסוד מוסד לזה מיוקח נא מעט מים: השאלה הי"ד בספור התורה ביחוס רבקה נאמר אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור והיא גם היא אמרה שהיתה בת בתואל בן מלכה אשר ילדה לנחור והיה ראוי שיאמר בת בתואל בן נחור כי הוא היחוס האמתי לא שיהיה מיחס אותה תמיד לאמה הראשונה: השאלה הט"ו למה נתן אליעזר לרבקה הנזם והצמידים קודם שידע בת מי היא ואם היא פנויה או נשואה ואם תאבה ללכת אחריו ואם לא עד שמפני זה אז"ל שאליעזר שאל שלא כהוגן ונתן לו כהוגן ואם היה שעשה זה כהוגן למה בספרו הענין לאחיה ולאביה שנה הענין ואמר ראשונה ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ אמר ואשים הנזם על אפה: השאלה הט"ז למה נכתב ספור אליעזר כפול בספרו אותו לבתואל ולבן מה תועלת בהכפלו והיה די שיאמר ויספר העבד את כל אשר צוהו אדוניו וכל אשר קרהו עם רבקה לא יותר מזה וכבר התעוררו חז"ל על זה כמו שיתבאר ולמה שנה אליעזר בספור השבועה שהשביעו אדוניו כי במקום שהשביעו אל ארצי ואל מולדתי תלך אמר הוא ללבן אל בית אבי תלך ואל משפחתי ואם שלא זכר אליהם רק את בני לא תשב שמה וגם שינה שבעת שאמר בעת הבחינה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ספר ממנו בלבד היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני וכן שנויים אחרים שיבואו בפסוקים: השאלה הי"ז באמרם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב שבמה ראו כי מה' יצא הדבר וגם שיהיה כן למה לא יוכלו לדבר טוב להסכימ' לרצון האלהי ומה ענין הנה רבקה לפניך כאשר דבר ה' ומתי דבר זה סוף דבר שתשובתם בלתי מדוקדקת: השאלה הי"ח אם הם אמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך ואליעזר אמר אל תאחרו אותי ועל זה אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה למה לא שאלו תרצי לשבת עמנו ימים או עשור או לא כי הוא היה מקום המחלוקת ולא התלכי עם האיש הזה כאלו היו שואלים אותה אם היא רוצה להנשא עם יצחק אם לא וכן הבינו רש"י שכתב אין משיאין את האשה אלא לדעתה והלא כבר אמרו לו הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך וכבר נתן העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים לרבקה ומגדנו' נתן לאחיה ולאמה איך היו עתה שואלים פיה מחדש אם היה דעתה להנשא לזה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות: ואברהם זקן עד ויאמר הקרה נא לפני היום ולא מצינו בכתוב בא בימים רק מחובר עם זקן ולא יתהפך לפי שכבר מצינו זקן בלי בא בימים. ואדני זקן. ויהי כי זקן יצחק. והמלך דוד זקן. ורבים כן והענין הוא שהזקנה יש לה התחלה וסוף ואמצע וההתחלה תקרא בלבד זקנה והנושא אותה זקן והסוף נקרא ישיש או שבע ימים או זקן ושבע ימים. אמנם האמצעי שבין אלו הקצוות והוא רחב מאד יאמר זקן בא בימים ר"ל נכנס בימי הזקנה ויש מי שנכנס באותו אמצעי שהוא רחב מאד ויש מי שנכנס הרבה ולכן בהיות אברהם בן ק' שנה ושרה בת צ' נאמר עליהם ואברהם ושרה זקנים באים בימים ובהיותו בן ק"מ נאמר ג"כ ואברהם זקן בא בימים כי תמיד היו באותו אמצעי מהזקנה אבל בהיותו בן מאה שנה היה יותר קרוב להתחלה מהיותו בן ק"מ כי היה קרוב לסופה וזה וזה נקרא בא בימים כן בימי הנעורים נאמר שם נער על העובר במעי אמו כי נזיר אלהים יהיה הנער ונאמר ג"כ על הילד בן ג' חדשים ותפתח ותראהו את הילד ונאמר עוד בהיותו בן י"ד שנה כמו שנאמר בישמעאל וישמע אלהים את קול הנער. קומי שאי את הנער. ונאמר נער על בנימן בהיותו בן ל' שנה שנא' והנער יעל עם אחיו. ועל יהושע בהיותו קרוב לששים שנה ויהושע בן נון נער. והיה זה כלו לפי שהכתוב לא שער בחיי האדם כי אם זמן הנערות והבחרות שכלו נחשב כאחד כל עוד שהטבע מחליף מהמזון לתמורה מעט מההתכה. וכמו שהבחרות יש בו מדרגות מהטפות והילדות והנערות בגדול והבחרות בעמידה כן בזקנה יש מדרגות כמו שאמרתי. הנה אם כן אין קושי במ"ש כאן ואברהם זקן בא בימים כמו שנאמר בהיותו בן ק' שנה כי בכל השנים ההם היה בגבול האמצעי בין התחלת הזקנה וסופה ויש ברחבה מדרגות ובכלם יקרא זקן בא בימים. ויהיה פי' הכתוב הזה שאברהם היה במה שעבר זקן ואח"כ בא בימים ובכל אותם השנים מהזקנה וביאת הימים ברכו כי עם היות שבנערותו ובבחרותו בהיותו באור כשדים מצאוהו צרות רבות ורעות הנה אחרי שנכנס בזקנה והוא בהיותו בן ע"ה שנים שאז יצא מחרן והלאה היתה ברכת ה' בכל אשר לו והיה העושר והכבוד והדבוק האלהי לפניו ועל זה נאמר וה' ברך את אברהם בכל ר"ל בכל ימי הזקנה וביאת הימים אשר זכר והותרה השאלה האחת. והנה הקדים הכתוב לזכור זה בענין זווג יצחק להודיע הסבה אשר בעבורה השביע את עבדו עליו כי ראה עצמו זקן מאד ולא ידע יום מותו לכן ראה לעשות צואה מחיים ועשה אליעזר אפוטרופוס לפי שהיה זקן ביתו ומושל ומנהיג בכל אשר לו בדעתו שיצחק ילך אחר עצתו. וג"כ להגיד שאברהם זקן בא בימים והיותו טרוד מאד בהנהגת נכסיו ורכושו שהיו הרבה כברכת השם לא היה יכול ללכת בעצמו אל ארם נהרים לחתון זה מפני חולשתו ומפני טרדתו ולכן נצטרך לשלוח שם את אליעזר לעשותו ולהשביעו עליו כמו שאבאר ולכן לא היתה צואה זו ליצחק כי לא היה רצונו שהוא ילך שמה והשביע את אליעזר שילך. גם כיון הכתוב לומר שאברהם בנשואי בנו לא נתן עיניו בממון ובנכסי האשה הבאה אל ביתו כי הוא היה זקן בא בימים ולא היה חושש כלל להרוחת הממונות וה' ברך אותו בכל ימי זקנתו ולא היה חסר דבר ולכן צוה לאליעזר שלא יקח מבנות כנען אע"פ שיתנו לו מתנות אלא שילך לארצו ולמולדתו לקחת שם אשה מבלי כלום והותרו עם זה השאלה הב' והג' ואין ספק שידע יצחק הענין כלו ושהיה מותרה ועומד בו אבל נתיחדה השבועה והצואה לעבד בעבור שהוא ילך שמה כדי שיעשה מעשיו באמת ובתמים לא ברמאות. והנה אמר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בי"י לפי שאברהם נתיחד להנהגת הש"י מעת שנכנס לברית מילה ולפי שהוא היה עתיד להשביע את אליעזר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ ר"ל בסבה הראשונ' שהוא למעלה מן השמים ונוטיהם לא כדעת הטועים שהשמש והירח והכוכבים היו אלהות מוחלטים מבלי אלוה ראשון עליהם ושהיה ג"כ אלהי הארץ ר"ל משגיח בה לא כדברי האומרים עזב ה' את הארץ לכן אמר לעבדו שים נא ידך תחת ירכי ר"ל זכור תזכור הברית מילה אשר קבלנו אני ואתה וכיון שהענין כן הוא ואנו מיוחדים להנהגתו ית' לכן אשביעך בה' והוא שם המיוחד שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ כי כדי להעירו על הברית והאמונה אמר לו כן והותרה בזה השאל' הד'. לא שיצוהו שיקח בידו אבר המשגל כי חרפה היא לו אלא שישים את ידו תחת הירך הקרוב אליו כאומר זכור הברית. והנה צוהו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני לפי שכנען היה ארור מפי נח והוא היה מבני חם הפושע ולא רצה שיתערב בני זרע ברך ה' עם הזרע המקולל ההוא. גם שהקב"ה יעד לתת את הארץ לזרעו שהיה מבני שם ושיסחו רשעים בני כנען ממנה. ואם היה יצחק נושא אשה מבנות כנען היו היורשים את הארץ כנעניים ולכן אסרם עליו. והר"ן בדרשותיו כתב בזה ענין אחר ישר ונכון הוא כי המצות והעברות אשר בתורה הם על ב' פנים מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש כמדות וכמעשים ומהם אשר יעשו רושם בנפש בלבד כאמונו'. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלי' מהם כשנאה והנקמה והאכזריו' והזימה והכילות ודומיהן שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עבירות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות. כי כמו שכאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן כן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח הנה אם כן אותן המדות יחייבו המזגים הגופיים ולזה ימשך ענינם לבנים וזה רוע אנשי כנען. אמנם הדברים שעושים רושם בנפש בלבד והם האמונות עם היותן כוזבות ורעות לא יתפשטו בבנים לבן ובתואל עם היותם עובדי עבודת כוכבים לא היה מחוייב שיעבור רשומם לבניהם ולכן בחר בהם אברהם והרחיק בנות הכנעני ובעבור שהיה אברהם עומד בשכונת ענר אשכול וממרא והם היו בעלי בריתו עשירים אדני הארץ וראה שאליעזר אוהב אותם מאוד ונפשו קשורה בנפשם חשש שמא אליעזר אחרי מותו של אברהם לאהבתו אותם ומפני מתנות שיתנו לו יסיח וידיח את יצחק בנו להתחתן עמהם אם לרוב עשרם שיתנו לו ואם כי בקרבם הוא יושב ויצטרך לעזרתם לכן השביעו בדרך כלל שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען ופרט אליהם עוד באמרו אשר אנכי יושב בקרבו רומז לענר אשכול וממרא כמ"ש חז"ל כלומר אע"פ שאנכי יושב בקרבו והוא גדול ממני בעשר וכבוד איני רוצה בכבודו ומתנתו ויותר אחפוץ שתלך אל ארצי ואל מולדתי ששם משפחתי ולקחת אשה לבני ליצחק ר"ל אשה מבלי נכסים ומבלי שיתנו לה דבר כי הנה אע"פ שלא יתנו לה כלל ותהיה נכריה מארץ אחרת היא האשה אשר הוכיח ה' לבני להיותה מבני שם ומשפחתי או לפחות מארצי שבעבור זה תדמה בטבעה ותכונתה לטבע בני ולתכונתו וזו היא הצלחת הזווג ר"ל הסכמת האיש ואשתו בעבעיהם והותרה בזה השאלה הה'. כי לכן נאמר בתחלת הספו' וה' ברך את אברהם בכל להגיד שלא היה חפץ באשה בעלת נכסים כי עשרו רב לו אלא באשה רבת השלמות כמו שביארתי. והנה העבד אמר לו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי וגו' ולא היתה כוונתו כפי מה שאחשוב לשאול אם ישיב את יצחק לדור בארץ ההיא בעבור האשה כי כבר היה יודע אליעזר שארץ כנען קדושה וחביבה בעיני אברהם ושהוא יצא מחרן במצות האלהים ואיך יחזור להתישב שמה מבלי מצותו. ויצחק לא היה אפשר שיעזוב את אביו. ויתרחק ממנו בעבור אשתו. גם לא יתכן שיחשוב העבד שלא ימצא שתרצה להנשא ליצחק להיותו בן אברהם נשיא אלהים ויורש את כל נחלתו. אבל היתה טענת העבד עם היות שתאבה האשה להנשא ליצחק כי מי האשה שלא תחפוץ להנשא לו אולי שתרצה שילך שם יצחק ללקחה ולהביאה מבית אביה ולא תרצה לבא עם העבד מפני כבודה ולזה אמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ר"ל לבא עמי מבלי בעלה משם עד הארץ הזאת. ההשיב אשיב את בנך ר"ל התרצה שאחרי שאסכי' הנשואין ואקיימם אבא אליך ואשוב שמה עם יצחק אל אותה הארץ אשר יצאת משם כלומר לקחת את אשתו ולשוב אל ביתך כי זהו העיקר ולכן אמר בזה לשון השבה לפי שבבחינת אליעזר שישוב ללכת שם עם יצחק היה מקום לומר כן והותרה השאלה הו' והז'. והנה אברהם לא קבל טענתו ואמר השמר לך פן תשיב את בני שמה ר"ל לא יום אחד ולא חדש ימים איני רוצה שילך בני שמה ולכן השמר לך משתשיב עמך את בני שמה כי היה בעיניו ארץ כנען טובה ואנשים רעים. וארץ חרן רעה וטבע אנשיה טוב. ואין ספק שהיה ראוי לומר שתשוב עם בני שמה אלא מפני שההשבה היתה נופלת בענין אליעזר אמר לו כן. ונתן אברהם שתי טענות על שהש"י ישגיח ממכון שבתו להיישיר לפניו דרכו ולהשלים מבוקשו האחת מאשר לקחהו מבית אביו ומארץ מולדתו והוא המונה שלא ירצה שישוב שמה לא הוא ולא בנו אפילו שעה אחת. והשנית מאשר דבר לו פעמים רבות ונשבע לו ר"ל במעמד בין הבתרים לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת עד שמפני זה היה בוחר לשבת תמיד בה ואיך אם כן יצא בנו יחידו ממנה כאיש אובד חזקתו ומואס אותה והוא היה עולה תמימה לא היה יכול לצאת מארצו הקדושה. ומה שאין ראוי לעשות בשנים רבות אין ראוי לעשות בשעה אחת ולשתי הסבות האלה התפלל הצדיק לאלהיו שישלח מלאכו לפני אליעזר ויעזרהו באופן שיקח אשה משם לבנו כאשר עם לבבו והנה אמר בתפלתו זאת ה' אלהי השמים ולא אמר אלהי הארץ כמו שאמרו למעלה לפי שהיתה תפילתו זאת לענין שליחות המלאך ומן השמים ישלח מלאכו לא מן הארץ לכן מצד שליחות המלאך אמר בלבד ה' אלהי השמים והותרו בזה השאלות הח' והט'. ואמנם לטענות אליעזר השיב אם לא תאבה האשה ללכת אחריך כמו שאמרתי ונקית משבועתי זאת והשבועה היא מה שאמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק כי אחרי שילך העבד בשליחותו ויעשה כל השתדלותו אם האשה לא תאבה ללכת עם אליעזר הרי הוא נקי מהשבועה כיון שכבר הלך שמה רק בין שתאבה או לא תאבה את בני לא תשב שמה והותרה השאלה הי'. והנה ספר הכתוב שעשה העבד שבועתו כמו שצוהו אדוניו. וכדי להסיר חשש מלבו השתדל מיד לעשות שליחותו בחייו ולא יקוה עד מותו. ולכן לקח לשעתו עשרה גמלים ומכל טוב אדניו תכשיטין וכלים מכלים שונים ומגדנות טען עליהם וילך אל ארם נהרים הארץ שהיו בה קרובי אברהם. והוצרך עוד לומר אל עיר נחור להגיד שהלך שמה בעבור שהיה נחור דר באותו מקום כי תמיד היה רצון אברהם להתחתן בזרעו ושהבריך הגמלים מחוץ לעיר סמוך לבאר המים ושהיה זה לעת ערב שהוא עת צאת השואבו' ואמר זה לפי שהנשים השואבות מים לא ישאבום כאשר השמש זרחה על המים כי הם אז מתחממים מאד גם שיהיה לנשים טורח גדול ללכת עם משא המים בהיות השמש בגבורתו ולכן ישאבו המים אם בבקר קודם שהשמש יצא על הארץ או לעת ערב אחרי שקיעתו. והנה הבריך שמה הגמלים לפי שראה שהגר שפחת אברהם נענתה על באר המים ואברהם נטע אשל בבאר שבע ולכן נתעכב אליעזר סמוך לבאר המים לעשות שם בחינתו: ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם וגומר עד ותרץ הנערה ותגד. טעה הרלב"ג טעות גדול במה שכתב בספרו במלחמות שהדברים המקריים לא תקיף בהם הידיעה האלהית ולא תפול בהם הידיעה לנביא לפי שאין להם סבות מוגבלות מסודרות והנה כתבי הקדש מעידים הרבה על שקרות דעתו. ולכן ראוי שנאמר שכבר יקרה דבר אחד מקרי בערך האדם אשר יקרה ויזדמן אליו לפי שלא ידע ממנו ולא מסבותיו ולא יחכה לו ושהוא באמת מפועל ההשגחה עם היות שהאדם לא ידעהו אבל יחשוב מקרה הוא. והכתוב מעיד על אמתת זה כי הנה העבד התפלל ה' אלהי אדוני אברהם שישגיח בענינו ויצליח דרכו ואמנם בערכו להיותו בלתי יודע המשך הדבר וסבותיו אמר הקרה נא לפני היום כי לפניו ובערכו היה מקרה ובערכו יתברך היה השגחה ופעל רצוני מסודר. וכמוהו בדברי עשו כי הקרה ה' אלהיך לפני כי לפניו היה מקרה ולהיותו מפעל האל היה השגחה ומאותו צד תפול בו הידיעה האלהית והגדה לנביא טרם היותו. וכבר ביארתי הדרוש הזה במקום אחר. והנה העבד לא מלאו לבו לזכור את השם המיוחד ולומר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ וכמ"ש אדוניו לפי שהרגיש בעצמו שאינו ראוי לזכרו אבל אמר אלהי אדוני אברהם כי הוא היודע כנויו והיתה תפלתו שיזמין לו ויזבדהו ביום ההוא זבד טוב כלומר שלא יצטרך לחפש בפתחי שערים בעיר מי ומי שיש לו בנות להנשא ומה המה אלה אלא שהיום ההוא יזמין לו ויקרה לפניו מה שראוי לו ושיהיה דבר שבו יעשה חסד עם אדניו אברהם בהיותה אשה יראת ה' היא תתהלל יעשה חסד בלי ספק עמו והנה עשה בחינתו באמרו הנה אנכי נצב על עין המים וגומר וענין הבחינה הוא שבהיותו נצב על עין המים היה נקל אצלו לכפוף קומתו ולשתות לשבעה במעין והיו אנשים רבים עמו וכמ"ש ורגלי האנשים אשר אתו שיוכלו להשקות את הגמלים וממנהגם היה להביא עמהם כלי להשקותם בו כי אין ספק שלא יקוו למצא תמיד נערה שתשקה אותם ולכן אמר הנה אנכי נצב על עין המים ואיני צריך למי שישקני מים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים שמה ואינני מכיר אחת מהנה והיה הנערה אשר אומר אליה ר"ל שאבחר בה בדרך הזדמן הטי נא כדך ואשתה והיא לא תשיבני הנך נצב על עין המים שתה משם ולמה תצטרך לכדי אבל תאמר שתה וגם גמליך אשקה בהיות לי אנשים וכלים להשקותם באמת זה מוכיח על רוב זריזותה וחריצות' וגם כן על טוב שכלה שחשבה והתבוננה שלאיזו סבה שאלתי לה זה אם להיותנו אנשים נכבדים ולא נסינו ללכת באלה לשתות מי באר ולהשקות את הגמלים או שיש לנו חולי או סבה אחרת לשנמנענו ממנו וגם יורה על נדיבות לבה וטוב תכונתה כי מי שיהיה נדיב בדבר מועט שיש בידו יורה על תכונת הנדיבות אשר בו כמו שיורה לעשיר מתנה רבה שיתן ולזה אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ר"ל להיות' זריזה וחריפה בענינה ולתת לכל דבר חקו. ולפי שעדין לא היה יודע מאיזו משפחה תהיה ואם היא צנועה וכשירה או אשת מדנים או זונה לכן אמר עוד ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ר"ל אחרי שאעשה הבחינה הזאת אדבר עמה ובה אדע כי עשית חסד עם אדני ואם היא ראויה לבנו אם לא. גם אמר זה לפי שאברהם כל ימיו היה מכניס אורחים ומאכילם ומשקה אותם ולכן בהיות כלתו אשת בנו נדיבת רוח כמוהו יהיה חסד גדול לאברהם שלא תהיה לו מריבה בביתו עם כלתו בעבור האורחים שיבואו שמה. ורש"י פי' ובה אדע שהוא תפלה. שיתחברו בה עם זה שאר התנאים שחפץ אברהם בהם שהם היותם ממשפחתו צנועה יראת ה' היא תתהלל והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג. וספר הכתוב שהיה מהשגחת הש"י שטרם כלה העבד לדבר הבחינה הזאת והנה רבקה יוצאת כי לא יצאו נשים אחרות שתשתבש בהם הבחינה והנה אמר הכתוב אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם בעבור שהיו בנים לנחור מפילגשו ושמה ראומה לכן יחס בתואל למלכה אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בן נחור כי תקן הדבור בדרך מוסר ואמר ג"כ אשר ילדה לו מלכה להגיד שהיא בת הגבירה והותרה בזה השאלה הי"ד. וספר הכתוב שהיתה רבקה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ושלא נתעכב' בבוא' אל העין בדברי שחוק ובטל' עם שאר הנשים כמשפט הבנות היוצאו' לשאוב אבל בהגיע' לעין מיד ירדה ותמלא כדה ותעל ולפי שלא התמהמה' כלל הוצרך העבד לרוץ לקראת' ומאשר אמר לקראת' ולא אחרי' יראה שהעבד היה יושב בין העיר והעין והיא יצאה מהעין ללכת אל העיר והוא רץ לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך ועם היות שהיה לה לומר ולמה לא הלכת אל העין לשתות או לשאול אותה ממני שמה ולא אצטרך לבא עד כאן ולשוב לעין לא דברה לו מזה כלל אבל אמרה בכבוד גדול שתה אדוני ולא נתנה את כדה בידו לשישת' אבל ותורד כדה על ידה שהוא טורח יותר גדול ותשקהו וכאשר כלתה להשקותו אמרה מעצמ' גם לגמליך אשאב ובעבור שהגמלים שותים מים הרבה אמרה עד אם כלו לשתות כי לא חששה לא על העמל ולא אל העכוב. והתבונן שהעבד אמר וגם לגמליך אשקה והיא בדעת' וחכמת' לא אמרה כן אלא גם לגמליך אשאב ר"ל איני יודעת אם ישתו אם לא אבל אני אשאב להם מים ישתו אם ירצו וכן עשתה שבמרוצ' ובמהירות גדולה שבה לבאר ותשאב לכל גמליו. ואליעזר היה משתא' לה מחריש לדעת וגומר ר"ל שהיה נבהל מחריצות' ודעת' ונדיבות' והיה מחריש שלא אמר לה כלום לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא ויהיה זה אם תשאב לכל הגמלים כאשר היתה הבחינ' וגם היא אמרה. וכאשר כלתה להשקותם לקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ולפי דעת רש"י נתנם לה קודם ששאל' בת מי את והיה זה לפי שרצה העבד לתת לה שכר עבודת' וכאשר ידע שכפי משפחת' ומעשי' אינה הגונ' ליצחק תקח לה המתנות האלה בעבור מה שהטיב' לעשות אבל כפי' הראב"ע והוא היותר נכון ראשונ' שאל בת מי את ואח"כ נתנה לה ולכן לא אמר הכתוב ויתן לה אלא ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה ר"ל הראוים להיות על ידיה ושאל' בת מי את כאלו היתה שואלתו לענין הלינ' והיא השיבתו על ראשון ראשון בת בתואל אנכי כמו שביארתי ועל אחרון אחרון גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון ר"ל כמו שנתתי לך המים אתן לך גם תבן גם מספא וגם מקום ללון ואז נתן לה מתנות כמו שכתב הרמב"ן וכן כתב בספרו המעשה ואשאל אותה בת מי את וגומר ואח"כ ואשים הנזם והותר' בזה השאל' הט"ו. ונתן העבד הודא' לש"י יען הנחהו לבא בית אחי אדוניו ולא הלך בבית אחר ולא נכשל בדבריו בלקחו אשה אחרת והנה הנחוש הזה שעשה אליעזר אינו מדרכי האמורי ואינו מכלל לא תנחשו לפי שכל נחוש האסור הוא במה שהשכל אינו מורה עליו כי מה שיגזור האדם מדרך הסבר' אין בו נחש ואין זה אלא כאומר אם ימטיר למחר אזרע אדמתי והנה אליעזר היה יודע שכל מעשי יצחק היו מושגחים ובפרט האשה אשר תפול בגורלו ולכן אמר וגזר שהאש' אשר תהיה יותר שלימת המדות היא הראוי' ליצחק ובמה יודע זה אם לא שתהי' נערה בלתי רבת השנים ושתצא לשאוב מים שהוא דבר זר וקשה לתת עמל וטורח כזה לנער' קטנה ושעכ"ז יגבר עליה שלמות המדו' כ"כ עד שלא תחוש לעמלה ויקל בעיני' להיטיב לאיש לא ידעה זה באמת מורה תכלית שלימות מדותי' שהיא ראוי' לנוח על גורל הצדיקים כ"ש שלא עשה מעשהו העבד נסמך על אותה בחינ' בלבד אלא לקח הבחינ' ההיא לסימן ואח"כ חקר ודרש בענינ' בת מי היא ומה מעשי' והיה א"כ ענינו משפט ישר כפי הסבר' לא ניחוש ולכן התירו חז"ל ניחוש אשר כזה באמרם כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כי הנה זכרו שני הצדיקים האלו לא להיותם מנחשים גמורים אלא שלקחו הם סימן למעשיהם ונהגו כפי הסברא הישר' כאליעזר. וכן הענין ביהונתן שבקש לעשות גבור' עצומ' להכות עם נערו עם רב וגם לעבור מקום צר כמו שהעיד הכתוב שהיה עולה על ידיו ועל רגליו וכשרצ' לעשות הגבור' הגדול' ההיא בקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים כי אם היה אמיץ לבם בגבורים לא נסה עצמו ואם ימצא שיפחדו ר"ל שידע שהם בטבעם פחדנים וכאשר ישמעו תרוע' ינוסו חשב שיפלו זה בזה כמו שהיה ועשה והצליח וזה באמת לא היה בכלל נחוש לו כי אם במשפט שכלי ומנהגו של עולם היה ובמ"ש כל נחוש וכו' אינו נחש הכוונ' בזה שכל נחש מהנחושים שלא יסמך עליו האדם כמו שהיו אלו סמוכים בדבר מותר ואינו נחוש אסור ורב כשהי' בודק עצמו במברא לא היה תולה מעשיו באות' בדיק'. ואולם מה שאמרו ר' יוחנן בדיק בינוקא שנראה שהיה סומך מעשיו עליו אין זה מצד הנחוש אבל הוא צד נבוא' בפרק קמא דבתרא (דף י"ב) מיום שחרב בה"מ ניטל' נבוא' מהנביאים וניתנ' לנערים ולשוטים וכמו שביאר הר"ן הענין הזה בדרשותיו ולזה הסכים הרמב"ם בספ' המדע הלכות ע"א פי"א כשיובן על אמתתו ולא צדק הראב"ד במה שהשיג עליו ואמנם לא אזכרנו פה ליראת האריכות. ועם זה הותר' השאלה הי"ח שהעירותי: ותרץ הנערה ותגד וגו' עד ויען לבן ובתואל. זכר שרבקה רצה והגידה לבית אמה כמו שהבנות תדברנה לאמותיהן יותר מאביהן ובאמרה כדברים האלה אחשוב שהגידה כל מה שקרה לה עם אליעזר וגם כן מה ששמעה שאליעזר שהיה מתפלל אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני שמז' ידעה שהי' מבית אברהם אם בנו ואם משרתו ולכן לבן אחיה רץ לקראת האיש אל העין ספר הכתוב הסבות אשר הניעוהו לרוץ אליו שהם שתים אחת חמדת המתנות שראה לאחותו והשנית בשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר כה דבר אלי האיש שהדברים היו מ"ש אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני שהבין לבן מזה שהי' האיש הזה מבית אברהם כמו שאמרתי אם בנו ואם משרתו ולכן בא אליו במרוצה ואמר בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ והדברים האל' מוכיחים שהיה כבר יודע שהוא היה איש מבית אברהם ולכן הוכיחו למה תעמוד בחוץ כלומר ראוי היה שתלך אל ביתנו מפני הקורבה וכן היה שבא האיש הביתה רומז לאליעזר. ואומרו ויפתח הגמלים רומז ללבן כי הוא אשר נתן תבן ומספא לגמלים ומים לרחוץ רגלי האנשים כי רחוק שיהי' אליעזר נותן לרחוץ רגליהם הפסוק אם כן הוא חלוק ויבא האיש הביתה הוא אליעזר ויפתח הגמלים הוא לבן וכמוהו ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור שהממשיכים והמעלים היו אחיו לא המדינים שזכר וכמו שכתב הרמב"ן. והנה העבד כאשר שמו לפניו לאכול לא רצה לאכול ממה שלהם עד שהסכים הנשואין כדי שאם לא יסכימו בדבר יצא מביתם פתאום ולא יאכל לחם רשע והוא אמרו לא אוכל עד אם דברתי דברי וגדול הבית השיבו דבר. והתבונן בדברי אליעזר וספורו וממנו תדע למה נכתב הספור כפול בתורה שהנה היה זה להראות חכמת אליעזר וטוב דעתו בדברים אשר שנה מדברים אשר קרו ממה שספר להם והוא אמרם במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי כמה גופי תורה ניתנו ברמיזה ואלו פרשת אליעזר כפולה ומכופלת. שרצו בזה שנכפלה אותה פרשה להראות העמים והשרים יופי שיחתו של אליעזר עבד אברהם אם במה ששינה בדבר אדוניו והסתיר קצתם כפי הצורך. ואם בחילוף הדברים שקרו בינו לבינה שהכל עשה יפה בעתו בחכמ' ובדעת ולא היה אפשר לדעתו אלא בהכפל אלו הפרשיות. והית' התחלת דבריו עבד אברהם אנכי כלומר אל תחשבו שאני בנו או קרובו מבני לוט כי אני איני אלא עבדו וממני תראו כמה גדולה היא שיש לו עבד אשר כמוני והוא אמרו וה' ברך את אדוני וגו' וכדי ליקר מאד ולהגדיל ענין יצחק אמר ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה והודיע ג"כ שנתן לו כל אשר לו להיותו רך ויחיד לפני אמו ולפני אביו ובזה תודע מעלת יצחק מפאת אביו ומפאת נכסיו ושלכן ראוי שכל אשה תתרצה להנשא לו וא"ת למה לא נשא אשה עד עתה באשר הוא שם. דעו כי אדני השביעני לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני שאם הוא היה רוצה בתופים ובמחולות היו נותנים לו האשה היותר נבחרת שבארץ אבל הוא השביעני אל בית אבי תלך ואל משפחתי וזהו השנוי הראשון שעשה אליעזר שבמקום שאמר לו אברהם אל ארצי ואל מולדתי תלך שינה העבד ואמר אל בית אבי תלך ואל משפחתי כדי שיחשבו שהי' אברהם חפץ מאד בקרבתם וכן עשה שנוי שני שבמקום שאמר לו אברהם ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' ואשר נשבע לי וגו'. הוא לא זכר דבר מזה פן יהיה להם לחרפה שלקחו השם מארצם להיות' רעה בעיני אדוני' וגם שלא היה ראוי לגלות להם יעוד ירושת הארץ אבל אמר להם בלבד ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו וגו'. גם עשה שנוי שלישי והוא שלא זכר מה שאמר לו אברהם רק את בני לא תשב שמה פן ירע בעיניהם האיבה שהיתה לו עם הארץ אשר גר בה ולכן אמר בלבד והיית נקי מאלתי ואחר שספר להם מצות אדניו ודבריו ספר להם עוד מה שקרהו עם רבקה ובדברי בחינתה שינה גם כן דברים כי במקום שאמר שמה אחר אותה הוכחת ובה אדע כי עשית חסד עם אדני לא אמר העבד דבר מזה אלא בלבד היא האש' אשר הוכיח ה' לבן אדוני כי מפני כבודו של אברהם לא רצה שיהי' ענין אשת בנו חסד אליו. וגם עשה שנוי חמישי שבמקום שאמרה רבקה גם לגמליך אשאב לפי שלא הית' יודעת אם ישתו אם לא כמו שפירשתי אמר וגם לגמליך אשק' לפי שבפועל שתו. וכן עשה שנוי ששי שבמקום שרבק' אמר' כששאל' בת מי את בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור אמר אליעזר בשמה מפני הכבוד בת בתואל בן נחור. וכן עשה שנוי שביעי שעם היה שרבקה אמר' גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון לא זכר אליעזר דבר מזה פן יאמרו שהית' דברנית מספרת מה שבבית. ואם היה שנתן הנזם והצמידים ראשונה ואח"כ שאלה בת מי את כדעת רש"י היה זה שנוי שמיני שהחליף הסדור באמרו ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ ואשים הנזם וגו'. גם עשה שנוי ט' שבמקום שהית' תפלתו בעת הבחינה והנסיון ברוך ה' אלהי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני וגו' לא זכר מזה בספורו כי חשש שלא יחשבו שהי' כבוד אברהם תלוי באשת בנו כמו שביארתי. ועוד עשה שנוי עשירי שבמקום שבתפלתו אמר אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני אמר בספורו אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו כי לא ר"ל לו שהי' החסד והאמת להתאכסן בביתם אלא לקחת משם האש' ואם לא ירצו יצא משם ולא יאכל פת לחם משלהם. הנה מפני עשרת שנויי' האל' שעש' אליעזר בספורו נכפל בתורה. ואמנם אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו בלשון שליל' ולא אמר בלשון חיוב אשר עשה חסד ואמת עם אדני לפי שהקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כי לא רצה שיתחבר עם קרוביו ובית אביו אלא שיתפרד מהם ועתה בבקשו מהם אשה לבנו היה אפשר שלא יבחר השם בו להיותו כנגד מצותו ולכן יעזוב מלעשו' עמו חסד ואמת כזה. ולכן הית' הודאת אליעזר והלולו אל השם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אברהם בפועל הזה והיה סוף דבריו אל בתואל ולבן ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי ר"ל חסד של אמת כי הוא חסד כפי מאויו וחפצו והוא אמת בערככם כפי הצריך לכם ולכבודכם אם הדבר כן אצלכם הגידו לי ואם לא תגידו לי גם כן ואפנה על ימין או על שמאל ורש"י פי' על ימין מבנות ישמעאל ועל שמאל מבנות לוט שהי' יושב לשמאלו של אברהם ומב"ר הוא. ואני אחשוב כפי הפשט שאמר על ימין או על שמאל להגיד שיצא מיד מביתם ויתאכסן בבית אחר מן העיר ויפנ' מפה ומפה לקחת אשה מכל בנות העיר ויעזוב אותם כי זה ממה שיעיר לבם עוד לעשותו. הנה התבארו הפסוקים האלו והותר' בזה השאל' הי"ו: ויען לבן ובתואל עד ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' ספר הכתוב שלבן ובתואל אביו ענו לאליעזר וזכר ראשונה לבן אולי שהי' יותר חכם מאביו או שהי' הכבוד למדבר באחרונ' כמ"ש ז"ל דיני נפשות מתחילין מן הצד. ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב ר"ל אם היה הדבר בבחירתנו והיה הדבר בידינו אם רע במיאון או טוב ברצוי אבל הדבר כפי הורא' מהנסיון שעשית מה' יצא והוא גזור לפניו ואינו א"כ בבחירתנו ולכן לא יאות לנו להשיבך אלא שהנ' רבקה לפניך קח ולך עמה ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' והדבור הוא גזרתו בדבר כי הוא יעץ ומי יפר והותר' בזה השאל' הי"ז והעבד בשמעו דבריהם והסכמתם השתחוה לאלהים שממנו יצא הדבר ונתן לרבקה כלי כסף וכלי זהב ובגדים ואמנם לאחי' ולאמ' נתן מגדנות. והמפרשים כי הוא נגזר מפרי מגדים והענין שנתן להם פירות מובחרים שהיה מביא מדמשק ומארץ ישראל והנה זכר מכאן אחיה ואמה ולא זכר אבי' לפי שלכבודו לא נתן לו כלום וגם לא אדם הוא להנחם ולכן לא היו בכלל אחי' ואמה שאמרו למחרת תשב הנער' אתנו ימים או עשור כי לא יצא זה מבתואל אלא מלבן ומאמו שבעבור שלא נתן להם מתנות כי אם פרי מגדים עשו הטענ' הזאת כדי להוציא מאליעזר כסף או זהב. וחז"ל אמרו שבתואל היה מעכב בנשואין ובא מלאך והמיתו. והית' הטענה תשב הנער' אתנו ימים או עשור ר"ל שנה אחת או עשר' חדשים כדברי רש"י להתקשט בתכשיטי' ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים אחר תלך היא מעצמ' כי אנחנו נוליך אותה שמה. ואליעזר השיבם אל תאחרו אותי ר"ל הנה אני לא אלך מכאן אלא עמה ואם תאמרו שאתעכב פה עד אותו זמן הנה יהיה איחור גדול ובמה יודע איפה כי ה' הצליח דרכי עם העכוב ההוא גם שאדוני יצטרך ממני ועל כן שלחוני ואלכ' לאדוני. והם אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. לדעתי לא שאלו ממנ' אם היתה רוצה להנשא עם בן אברהם אבל העירו ספק בלבה באמרם התלכי עם האיש הזה כלומר האם תרצי ללכת עמו בלבד מבלתי אחיך ואמך או תרצי שאחר ימים נוליך אותך לכבוד ולתפארת כי חשבו שבזה תחפוץ יותר ללכת בחברתם לא עם אליעזר לבדו בזולת כל קרוביה והיא השיבה אלך ר"ל עמו בלבד אלך ולא אצטרך לחברה אחרת ואז וישלחו את רבקה ולא רצה אחד מהם ללכת עמה ללוותה בעבור תשובתה אלא מניקתה שהלכה עמה כפי מנהגם והותרה השאלה הי"ח. אמנם נתנו לה ברכה מעליא שאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. כי הנה ברכוה בב' דברים הא' ברבוי הזרע את היי לאלפי רבבה. והב' בכבודו ומעלתו וזהו ויירש זרעך את שער שונאיו. ונראים הדברים שהם דברי אל חי ששם אותם בפיהם כי בזה הלשון עצמו נאמר לאברהם בשעת העקדה ויירש זרעך את שער שונאיו וספר הכתוב מזריזות רבקה וחריצותה שהיא מעצמה קדמה וקראה את נערותיה ותרכבנה על הגמלים שהביא אליעזר ותלכנה אחריו. האמנם העבד לא נסב את רבקה מאצלו והוא אמרו ויקח העבד את רבקה וילך. ויזכור הכתוב שיצחק בא מבא באר לחי רואי היינו חושבים שהיה דר שמה אכן מאשר אמר ויצחק בא מבא מורה שהוא הולך שמה לראות את שלום הצאן או לצורך אחר וחזר לבא משם והוא אמרו ויצחק בא מבא באר לחי רואי שבא ושב מההליכה שהלך שמה לצורך שעה כי הוא יושב בארץ הנגב וחזר לעירו וידמה שהיה שם האשל אשר היה בבאר שבע ושהיה שם בית תפלה לאברהם ויצחק הלך שם וחז"ל אמרו שהלך שם להביא את הגר להשיאה לאברהם וזהו לדעת מי שאמר קטורה זו הגר ואין פשט הכתוב כן כמו שאבאר. והנה בבא יצחק יצא לשוח בשדה לפנות ערב וכבר ארז"ל והוא האמת שלשוח הוא לשון תפלה וראוי לבאר למה היה יוצא להתפלל לפנות ערב עד שקבלו חז"ל שאברהם תקן תפלת שחרית ויצחק תפלת מנחה ויעקב תפלת ערבית. והסב' בזה שהקדמונים היה טעותם ואמונתם בחשבם שהכוכבים היו אלהי עולם אין עוד לבדם והשמש הוא האלוה הגדול לפי שפעולותיו בזה העולם השפל הם מפורסמות תכלית הפרסום ואחריו הירח ושאר הכוכבים ולכן בחרו האבות הקדושים להתפלל לש"י באותם העתים שיתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע ונעתק העתק גלוי ומפורסם מאד וזה כי בעת העריבה והשקיעה והזריחה יתבאר תכלית הביאור שהשמש הוא מתנועע כי הוא זורח ביום אחד זולת מקום זריחתו ביום שני וכן הענין בשקיעה ולזה הוא מבואר שזריחת השמש ושקיעתו תורה על שהשמש מתנועע ויתחייב שיהיה לו מניע ולכן אברהם תקן תפלת השחר להודות לאל מניע הגלגל בתנועתו היומית המחייבת זריחת השמש בכל יום. ויצחק תקן תפלת המנחה בעת שקיעת השמש לפי שאז יחלש כחו והוא ממה שיורה שאין השמש הוא האלוה כי לא יתכן באלוה שיחזק פעם ויחלש פעם ולכן היה מתפלל לאל המשקיע אותו בהנעתו ויעקב בחר להתפלל אחר שקיעת החמה כמ"ש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש לפי שאז יראו כוכבים רבים והשמש נסתר וזה ממה שיורה שאין אחד מהם אלהות כי לא יתכן שתשלם הנהגת העולם האחד במספר מאלהות רבים כי ההנהגה בדבר אחד במספר יחוייב שתהיה מסודרת מאלוה אחד במספר ולזה יתחייב שיהיו הכוכבים עלולים מעלה אחת וכבר זכר זה הרלב"ג בפירושו לתורה בתועלת הי"ג בזה המקום. וכפי הפשט יתכן לפרש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב שהיה הזמן קיץ ולפנות ערב יתקרר האויר ויוצאים בני אדם מבתיהם לשדה לדבר זה עם זה ולראות באבי הנחל. וכן יצא הוא וחבריו לדבר ולהשתעשע שם מלשון אשיחה ותתעטף רוחי ונשא עיניו וירא והנה גמלים באים כי להיות המרחק רב לא הכיר את אליעזר ולא את האשה אבל בלבד ראה הגמלים והלך לקראתם ורבקה מאשר ראתה את יצחק שהיה בא לקראתם וירט הדרך לנגדם בלכתו בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראות' ולקרא להם לשלום או להכניסם לביתו ללון ולכן ותפול מעל הגמל. ואין פירושו שהשמיטה עצמה לארץ כרש"י שא"כ היתה נופלת ממש לא נוטה מעליו. ואונקלוס תרגם ואיתרכינת כמו שתרגם הטי נא כדך שעשאו מלשון הטיה. אבל פי' הכתוב שהטתה עצמה לצד אחד מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו להסתיר פניה מנכחו בדרך צנעה וכמוהו ויראהו נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר שלום רק שאין ענינו אלא שהשפיל עצמו במרכבה לשאול לו לשלום. וכן אמר אלישע לגחזי כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. או יהיה דעת אונקלוס מעל הגמל כמו על הגמל שנפל' על פניה להסתירם וכבר כתב זה הרמב"ן ולכן שאלה את העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו. והראב"ע כתב שהפסוק הזה האחרון מוקדם וכבר אמרה ואין צורך. וכאשר ספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו וראה שהסכים השתדלות אליעזר עם טוב ההזדמן וגם כן עם עוצם ההשגחה מצורף שהכיר בה ממעלותיה הביאה אל אהל שרה אמו ויראה שמעת שמתה לא נטו עוד אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת באהל הגבירה וכאשר באתה רבקה הביאה יצחק לאותו אהל של שרה מפני צדקתה וכשרון מעשיה נדמה בעיניו שהיא שרה אמו ולכן אהבה והתנחם בה והכניסה לאוהלה ומפני זה הוצרך הכתוב לומר ויאהבה: ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' עד סוף הסדר. ראיתי לחקור על הפרשה הזאת דברים זרים שראיתי בה. הא' הוא שכבר יראה בתחלת הדעת דבר זר מאד בהיות אברהם ישיש ושבע ימים לקח אשה והוליד ממנה ששה בנים האם נאמר מפני שראה יצחק מצחק את רבקה אשתו כשלקחה עבר עליו רוח קנאה ולקח גם הוא אשה כבנו והוליד ממנה ויצחק לא הוליד מעשרים שנה אחר שלקחה הנה זה באמת יהיה לאברהם קדוש ה' פועל מגונה ובלתי מסכים אל שלמותו ובדין נאמר עליו ויוסף אברהם כי היה זה תוספת ומותר וחז"ל אמרו שחזר לקחת את הגר ושהיא עצמה קטורה מפני שהיתה מקוטרה במעשיה וכמו שכתב רש"י ואחשוב שהביאם לזה להמעיט בזרות הפועל הזה שלא לקח אשה מחדש אבל חזר לקחת את הגר שכבר הוליד ממנה את ישמעאל. אבל מה נעשה והנה הכתוב אומר בפי' ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וזה מורה שפלגשים רבות היו הגר וקטור' עם היות שחז"ל אמרו פלגשם כתיב שהית' פלגש אחת אין ספק שעזרא הסופר הבין אמתת הדבר בנקוד'. אבל אחשוב אני בדבר הזה שהש"י העיר את רוח אברהם לעשות כן לסבות. ראשונה לקיים דברו אשר אמר ונתתיך לגוים כי אב המון גוים נתתיך וזה יוכיח שהיו עתידין לצאת ממנו גוים שונים ואומו' מתחלפות זו מזו ולכך הוצרך לקחת את קטורה כדי להוליד ממנה את האומות אשר זכר לקיים היעוד האלהי אע"פ שהיה זקן משום שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך. וסבה שנית להודיע שעם היות שאברהם קודם שנימול אמר הלבן מאה שנה יולד כי היה דבר זר בחקו מאד. הנה אחרי מצות המלה החליף כח העלה אבר כנשרים ובזקנתו וישישותו לקח אשה והוליד בנים רבים להודיע שקווי ה' יחליפו כח. ושלישית מפני שישמעאל היה מתנשא לאמר שגם הוא היה בן אברהם והגר אמו היתה אשתו כשרה ולכן יהיה יורש בנכסיו כיצחק ולכך רצה השם שאחרי מות שרה יקח אשה אחרת קטורה ויוליד ממנה ששה בנים כי בזה יסגר פניו של ישמעאל להיותם כלם בני אברהם כמוהו. ואמם היה יותר ראוי שתחשב לאשת אברהם אחרי שלקחה אחרי מות שרה והגר שהיתה בחייה ושפחתה ולכן בראות ישמעאל שנתן אברהם לבני קטורה מתנות ר"ל בתורת מתנה לא בתורת ירושה וישלחם מעל יצחק בנו יקבל הוא עצמו את הדין להיותו כאחד מהם. וסבה רביעית להודיע כמה מההפרש יש מהזווג הראשון אל הזווג השני כי הנה אברהם בבחרותו לקח אשה ממשפחתו בת אחיו. וכן בזווג יצחק בנו להיותו זווג ראשון לא לקח אשה מבנות הכנעני אבל שלח אל משפחתו ואל בית אביו לקחת אשה לבנו. אמנם בזווג השני שעשה אברהם לעצמו לא חשש לדבר מזה כי הנה לקח אשה ושמה קטורה ואין ספק שהיתה מבנות הכנעני או פלשתים או היתה מצרית ולא היתה ממשפחתו ולא מארצו לפי שלא חשש בזה כי אם בזווג הראשון שלו ושל יצחק בנו שעליו כרת הברית לא בזווג הב' שעשה לעצמו. וסבה חמשית כי הנה רצה אברהם להוליד בנים בזקנתו כדי להראות את יצחק בנו שאהבת עולם אהבו ושהאמין בה' שבו יקרא לו זרע לא בבן אחר כי הנה עם היות שבני הזקונים יאהבם אדם יותר משאר הבנים הראשונים כל שכן בהיות אמם מתה הנה לאברהם לא היה בן מבני הזקונים שנתן לו כל אשר לו אלא ליצחק להיותו עקר ביתו ועקר זרעו ויורש הבטחותיו ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בגו בעודנו חי באופן שלשעת מותו לא נשאר לנגד עיניו וליורש ביתו כי אם יצחק. והסבה הששית והיא שצריך לאדם שישתדל מאד שלא תהיה קטטה בין בניו אבל ישתוו בעניניהם באופן שלא תפול ביניהם לא קנאה ולא תחרות ואין ספק שישמעאל היתה לו שנאה רבה עם יצחק מפני שבעבורו גורש מביתו גם להיותו בן שרה אשר גרשה אותו מהסתפח בנחלת אביו ומפני זה רצה אברהם להוליד בנים אחרים כדי שיגרשם מביתו מארצו כאשר ישמעאל כי בזה תסתלק חמת ישמעאל ויחשוב שגרושו לא היה מלבד מפאת שרה אלא שמאת ה' היתה זאת שישאר יצחק עקר הבית וירש אותה הוא ולא אחר ולזה נאמר ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם ואין ספק אצלי שגם לישמעאל נתן מתנות כי הוא מכלל בני הפלגשים ולכן נשארו יצחק וישמעאל אחים ורעים ונתכבד ישמעאל יותר מבני קטורה בשהוא עם יצחק קברו את אברהם מה שלא זכו בני קטורה לעשותו וגם בזה היתה מיתת אברהם בשיבה טובה שראה את ישמעאל ויצחק שלמים ומוסכמים באהבה רבה. והנה ספר בזה מיתת אברהם לא מפני שמת בזה הפרק קודם שהוליד יצחק את בניו כי הנה אחר זה מת אבל נזכר כאן כדי להשלים ספורו ויזכיר אחר כך ספור יצחק לעצמו. והדרוש השני שנחקור בו במקום הזה הוא שהכתוב זכר במיתת אברהם שלש לשונות ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. וכן במיתת יצחק ויגוע ויאסף וכן ביעקב אמר ויגוע ויאסף אל עמיו והוא עצמו אמר הנה אנכי מת בקברי. וכן באהרן קדוש ה' נאמר יאסף אהרן אל עמיו וימת אהרן ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ואמנם במשה אדונינו כתב הכתוב לשון אסיפה ולשון מיתה שנאמר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך אבל גויעה לא נאמר בו כלל וראוי שנדע על מה יורו שלשת הלשונות האלו גויעה ומיתה ואסיפה אל עמיו כי רחוק הוא שיהיו שלשת הלשונות שמות נרדפים כי למה לא נסתפק הכתוב באחת או שתים מהם וזכר שלשתם. ואם באו כל שלשת הלשונות למעלת וקדושת המת למה נאמרו שלשתם בישמעאל כמו שנאמרו באברהם ואולי בעבור זה אחז"ל שעשה תשובה אבל על כל זה ישאר הספק איך השוה ענינו לענין אברהם ויצחק ויעקב הקדושים. ולמה במשה אדונינו שהיה גדול מכלם לא נאמרו אלא שנים מהם מיתה ואסיפה ולא נאמר בו לשון גויעה. ואשר אחשבהו בזה הוא שלהיות האדם מורכב משני חלקים חלק חמרי וחלק נפשיי שכלי באו בענינו שלשת הלשונות האלו ר"ל הגויעה כנגד הגוף והאסיפה כנגד הנפש והמיתה כנגד המורכב משניהם. וביאור זה שהנה במיתת האדם והפסד הרכבתו יקדם בהכרח הסבו' המחייבו' המות כאלו תאמר התכת לחותו השרשיי וכבוי חומו הטבעי והשתנות מזג גופו הכללי באופן שהצורה והנפש תפרד משם בהכרת והענין הזה שהוא בערך הגוף נקראת גויעה. אמנם המיתה היא הפרדת חלקי המורכב וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ומפני זה יבא תמיד כשיזכור בכתוב מיתה וגויעה הגויעה ראשונה והמות אחריה ויגוע וימת היא גויעה היא הכנת הגוף אל ההפסד והסבות המחייבות אותו בהכרח והמיתה היא ההפסד עצמו וההפרדה שבאה בסוף ולכן נאמרה גויעה בזקני' וארז"ל אין גויעה אלא בצדיקים וכן אמרו כל מי שנ' בו גויעה מת מחולי מעים לפי שהיא תאמר בעצם וראשונה על המיתה הטבעית הבאה באחרית החלד שהצדיקים זכו אליה כמ"ש (איוב ה' ך"ב) תבא בכלח אלי קבר כי לא תבואם מיתה מקרית ולא כרתיית ועל החולי החזק כחולי מעים המביא אל המות. ואמנם האסיפה הוא בערך אל הנפש שאחרי הגויעה תבא המיתה ואחר המיתה הנפש תאסף אל עמיה וענין אל עמיה הוא שתדבק בעולם הרוחני בנפשו' אשר כגילה ולכן נאמרו שלשת הלשונות האלה באברהם יצחק ויעקב ואהרן לפי שבכלם מפני זקנתם קדמה הגויעה היא ההכנה אל המות והסבות המביאות אליה בגופותיהם והמיתה שהיא הפרדת הרכבתם והאסיפה אל עמם לענין נפשם שנאספה ונתדבקה בעולם הרוחני לשאר הנפשות צדיקי ישראל וחסידיהם. ואמנם ישמעאל לפי שמת מיתה טבעית. זקן ושבע נאמר בו ג"כ ויגוע וימת. ואמנם בענין נפשו נאמר ויאסף אל עמיו כלומר עם נפשות המצרים והאנשים אשר כגילו באמונותיו ומעשיו. ואמנם במרע"ה נזכרה בו לשון מיתה לפי שנפרדו חלקי הרכבתו ונאמר בו לשון אסיפה לפי שנאספה נפשו בנפשות האבות הקדושים הגבורים אשר מעולם אנשי השם שהם היו עמיו באמת אבל לא נאמר בו לשון גויעה לפי שלא נפסד מזגו ולא ניתר גופו וכמו שהתורה העידה עליו לא כהתה עינו ולא נס ליחו כי לא נתחדשו בו סבות מחייבות המות אבל מיתתו היתה ברצון בוראו. ומזה תדע שבקדושים האלה מפני מעלתם זכרה התורה בהם שלשת הלשונות ההמה ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ואמנם בשאר הדורות הראשונים זכר בכל א' מהם וימת כי לא רצה הכתו' לספר בהם כל החלוקות האלה מהגויעה והאסיפה והמיתה וכלל הכל באמרו וימת. וספר הכתוב שאחרי מות אברהם ברך אלהים את יצחק בנו להגיד כי הוא ירש את ברכותיו עם היות שאברהם לא רצה לברך את יצחק לפני מותו כמנהג שאר האבות ואמנם הסבה בזה תתבאר בסדר תולדות יצחק אצל הברכות כי הנה עם היות שלא ברכו אביו הנה הש"י ברכו והשפיע בו כל ברכות אביו אברהם ואמר ויברך אלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שבדין שיצחק יתברך במקום אביו לשלמותו וזכר שישב עם באר לחי רואי. ובעבור שרצה הכתוב לספר עניני יצחק ותולדותיו הקדים תולדות ישמעאל ושהיו שנים עשר נשיאים ולא מלכים. וזכר ג"כ בפרשה הזאת תולדות בני קטורה וכן תולדות ישמעאל בקוצר גדול כי לא היתה הכוונה האלהית להרחיב בהם והתחיל בתולדות יצחק והסתעפות זרעו כמו שיתבאר ובזה נשלם מה שראיתי לבארו מהסדר הזה: ואלה תולדות יצחק וגו' עד ויהי רעב. וכבר יפלו בספור הפרשה הזאת שאלות: השאלה הא' באמרו אברהם הוליד את יצחק אחר שאמר ואלה תולדות יצחק והוא כפל מבואר. ורש"י כתב מהמדרש בטעם ההכפל הזה שהיה זיו איקונין של יצחק דומה לאברהם אביו. וי"א שלאחר שנקרא אברהם הוליד את יצחק. לא בהיותו נקרא אברם. ועם היות כל זה אמת לא היה ראוי לכתבו במקום הזה אלא כאשר נולד. והרא"בע כתב שאברהם גדל את יצחק כמו יולדו על ברכי יוסף והיא באמת הודעה מיותרת כי בידוע שהוא גדלו ולא תרח אביו והר"מבן כתב שחזר הכתוב להתחיל מראש היחס וכפי דרכו היה ראוי שיאמר הכתוב אלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק: השאלה הב' ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו והיא למה זה נתעכב יצחק מלקחת אשה עד היותו בן ארבעים שנה וכבר אמרו חכמינו ז"ל בן י"ח לחופה כל שכן בהיות אברהם זקן ותאב לראות את זרעו שהיה לו לזווגו בנערותו באופן שיראה את בניו קודם מותו. אף שכבר נודה כי כחצים ביד גבור כן בני הנעורים (רש"י בראשית כ"ה) וחכמינו ז"ל אמרו שנתעכב עד שתהיה רבקה בת שלש שנים שהיא נולדה אחר העקדה ויצחק היה אז בן ל"ז שנים אבל זה דרך דרש הוא כי איך יתכן שבת ג' שנים תלך אל העין ותשקה את כל הגמלים ועשתה את כל המעשים שספר הכתוב אבל הענין אצלם לכוונה אחרת: השאלה הג' באומרו ויעתר יצחק לי"י לנוכח אשתו כי עקרה היא וזה כי מי הגיד לו שהיתה אשתו עקרה ואולי שהוא העקר והיה לו להתפלל על עצמו ואם היה ששניהם התפללו זה על זה כדעת חכמינו ז"ל למה לא אמר ויעתר להם. כי עם היות זכותו של יצחק עדיף לפי שהיה צדיק בן צדיק אין ספק שגם לרבקה מפני צדקתה אפילו שהיתה בת רשע היה ראוי שיעתר אליה השם: השאלה הד' בדברי רבקה א"כ למה זה אנכי כי הנה מאמר א"כ היא תולדה מהקדמה קודמת ואין בכתוב הזה דבר יפול עליו לשון א"כ ורש"י כתב אם כן צער העיבור למה זה אנכי מתפללת על ההריון. והרא"בע כתב ששאלה לנשים אם יארע להם ככה ואמרו לא ועל זה אמרה א"כ למה זה אנכי והר"מבן כתב למה זה אנכי בעולם מוטב שאמות אבל לכל הפירושים האלו העקר חסר מן הספר: השאלה הה' בתשובת השם שני גוים בבטנך וגו' כי הנה עם היות בבטנה שני עוברי עתידין לבא מהם שני גוים מתחלפים לא יתחייב שבעבור זה יתרוצצו כיון שבהיותם במעי אמם אין להם בחירה ודעת ואין בהם החלוף ההוא וידיעת העתידות ההם לא היתה צריכה לענין השאלה וכמה מהנשים תהרנה תאומים ולא יתרוצצו: השאלה הו' מה ראתה החכמה האלדית שחייבה שתלד רבקה התאומים האלה נשיאים לאמותם. והנה יצחק וישמעאל היו ראשי גוייהם אבל לא היו תאומים בבטן המלאה כי האחד היה בן שרה והאחד בן הגר ולמה לא היה כן עשו ויעקב והוצרכו להתהוות יחד בבטן רבקה ואם היה הכרח היותם תאומים מדוע היו ברבקה ולא בשאר האמהות: השאלה הז' למה ספר הכתוב תכונת גוף עשו ומראהו באמרו שהיה אדמוני כלו כאדרת שער ולא זכר תכונת גוף יעקב והיה ראוי שיאמר ויעקב איש חלק או לבן. או כדומה לזה: השאלה הח' באמרו ידו אוחזת בעקב עשו כ יראה זה רחוק מאד קרוב לנמנע לפי שאם היו התאומים שניהם בשליא אחת היה זה אפשר וגם רחוק כי הילד הרך איך יחזיק בעקב והנביא הוכיחו על זה בבטן עקב את אחיו אבל כפי הנתוח האמתי התאומים הם בשני שליות כל אחד בשליא בפני עצמה נפרדת ונבדלת מהאחרת ואיך א"כ אחז יעקב בעקב עשו והם לא היו במחיצה אחת: השאלה הט' אם הי' יצחק אוהב את עשו להיותו בנו בכורו ולפי שהיה עובד אותו ומאכילו מצידו למה זה לא היתה רבקה אוהבת גם כן אותו כי הסבות שהיו ליצחק היו ג"כ לרבקה: השאלה הי' באמרו על כן קרא שמו אדום והיא כי הנה עשו לא נקרא אדום מפני מה שאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה אלא מפני שיצא אדמוני ואיך אם כן אמר בעבור שקרא לנזיד עדשים האדום האדום בהיותו מראה אמיתת לנזיד עדשים קראו כן והדבר שבו סבה עצמית לא יבוקש לו סבה מקרית: השאלה הי"א אם היה יעקב תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים ואין ראוי לאיש ירא אלהים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו כ"ש שיונה אותו בדברי' לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא נזיד עדשי'. ואם היה עשו איש סכל היה ראוי שיעקב יהיה איש אוהב משפט ולא יונה אותו כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כי הוא דבר חדשתו התורה האלדית כדברי הרמ"בן אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדוהו ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל וגם שנ' שלא היה המחיר נזיד עדשים אלא כסף וזהב עדין יקשה הסדר והגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבא עשו מן השדה והוא עיף ושואל ממנו לאכול ואז בראותו שהיה עיף ויגע ברעב ובצמא ושאל ממנו מכרה כיום את בכורתך לי וכבר העיר הר"ן על הספק הזה: השאלה ה"יב מה הועיל ליעקב קנין הבכורה הזאת כי הנה אם היה קנין הבכורה לירש פי שנים בנכסי אביהם באמת לא נעשתה עצתו כי הוא ברח מפני אחיו ונתגרש מביתו ולא נזכר שירש מנכסי יצחק לא חלק בכור ולא חלק פשוט. ואם היתה הבכורה לענין הטובות הנפשיות אין חפץ לי"י במרמות האלה ואין מעצור בידו להיטיב למי שירצה בכור או פשוט הלא בירך אפרים והוא הצעיר על מנשה הבכור ואת דוד על אחיו הגדולים ממנו ומה צורך בבכורת עשו והנביא אמר (מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר י"י וגומר הלא אחעשו ליעקב ואוהב את יעקב הלא אלה הדבר באהבה למי שרצה לא בבכורה: והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו כל השאלות האלה כלם: ואלה תולדות יצחק בן אברהם עד וימלאו ימיה ללדת. אחרי שזכר הכתוב תולדות בני קטורה אשר ילדה לאברהם ותולדות ישמעאל בנו גם כן בא לספר תולדות יצחק. והנכון שמלת תולדות כולל להולדת הבנים ולמאורעות שאירעו לו ולכן אמר אברהם הוליד את יצחק להגיד שבמאורעות שקרו וארעו ליצחק נתדמה לאברהם באופן שהם הוכיחו כי אברהם הוליד את יצחק להדמות עניני האב וקורותיו לעניני הבן. כי הנה אם אברה' לקח אשה ממשפחתו יצחק גם כן לקח אשה ממשפחתו. אם אברהם לקחה בבחרותו בן מ' שנה כמו שביארתי שם גם יצחק לקחה בן מ' שנה. אם אברהם ואשתו שניהם היה עקרים גם יצחק ואשתו היו עקרים. אם אברה' הוליד ראשונה ישמעאל הרשע ואח"כ יצחק החשוב כן יצחק הוליד תחלה עשו הרשע ואח"כ הוליד יעקב איש תם. אם אברהם הוליד ישמעאל פרא למוד מדבר וצודה תמיד ויצחק יושב אהלים כן יצחק הוליד עשו יודע ציד איש שדה ואחר כך ויעקב איש תם יושב אהלים. אם אברהם אהב את ישמעאל עם כל חסרונו כן יצחק אהב את עשו. אם אברהם גרש מביתו את ישמעאל לא מרצונו אלא מרצון השם כן יצחק גרש את עשו מברכתו ומירושתו ברצון השם. אם אברהם בנו הקטון ירש את ברכתו ויעודי ירושת ארצו ככה יצחק יעקב בנו הקטון זכה לזה עצמו. אם בימי אברהם היה רעב ג"כ בימי יצחק היה רעב. אם אברהם הלך אל גרר לגור שם כן יצחק. אם אברהם הלך אליו אבימלך ופיכל שר צבאו לבקש הבטחתו. כן יצחק הלך אליו אבימלך ופיכול שר צבאו לבקש בריתו ושלומו. אם אברהם אמר על אשתו אחותי היא והוכיחו אבימלך על כך כן יצחק. אם אברהם נתברך במקנה צאן ובקר כן היה יצחק גם כן אם אברהם חפר בארות כן יצחק. הרי לך הדמוים האלה וזולתם שהיו ביניהם שבעבורם אמר אברהם הוליד את יצחק שנתדמה אליו בקורותיו. והרמב"ן כתב שהוא כדברי הר"לבג שפי' אברהם הוליד את יצחק שהיא היה עקר תולדותיו ומה שכתבתי הוא היותר נכון והותר' עם מה שביארתי השאלה הא'. וספר הכתוב שעם היות שאברהם הוליד את יצחק והיה תאב לראות בנים לבנו הנה יצחק לא לקח אשה עד היותו בן ארבעים שנה והיה זה לפי שכיוון ראשונה להשלים את עצמו בשלמות האנושי קודם שיוליד בדומ' לו כי הנה עם היות שארז"ל בן י"ח לחופה לא אמרו זה אלא להודיע כי בהיותו בן י"ח שנה כבר הוא בעל כח ראוי להוליד בנים אבל לא אמרו שאז יקח אדם אשה. כי הנה האשה כשיקחה אדם בבחרותו תטה את לבבו ותכניעהו יותר מדאי צא ולמד משמשון עם נשיו שהנה היו בעוכריו ומשלמה כי נשיו הטו את לבבו ולמה נבקש עוד והנה אבינו הראשון אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ולכן אמר ראש החכמי' בחכמתו (קהלת ל"ז כ"ה) ומוצא אני מר ממות את את האשה אשר היא מצודים וחרמי' לבה אסורים ידיה טוב לפני האלדים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה ולהיות לקיחת אשה סכנה עצומה צריך סיוע אלדי והתישבות השכל ותבונה רבה להמלט ממוקשיה וכבר אר"זל שלכן אמר הכתוב מי האיש אשר בנה בית ומי האיש אשר נטע כרם ומי האיש אשר ארש אשה לפי שראוי לאד' שראשונה יתעסק בקנין הבית ובנינו ואחר כך בנטיעת הכרם ובאחרונה בלקיחת האשה הנה מפני זה נתעכב יצחק מלקחת אשה עד ארבעים שנה כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת דם הנערות ותאות המשגל ויהיה אז החומר היוצא להולדה יותר מוכן לקבל צורה שלימה וכבר אמרו חז"ל שעשו עשה כזה לקחת אשה בן ארבעים שנה להראות עצמו כשר והותרה בזה השאלה הב' ואמר שלקח לו את בת בתואל הארמי להגיד שלא נתעכב מלקחת אשה עד אותו זמן מפני שלא מצא אשה בארץ כנען אלא כדי לקחת בת בתואל לא מפני שלמותו אלא להיותו מארצו והוא אומרו מפדן ארם וגם כן היה זה מהשגחת הש"י לפי שהיא היתה אחות לבן הארמי והוא הוכיח השם להנצל עמו יעקב בברחו מפני עשו אחיו כמו שיתבאר ולכן סבבה סבת הסבות שיקח יצחק את אחותו כדי שיקח יעקב את בנותיו כמו שיזכור אחר זה וזכר הכתוב שרבקה אחרי שנשאת לא נתעבר' שנים רבות ויצחק חשב שהיתה עקרה והביאו לחשוב זה מפני שהש"י אמר לאברהם אביו כי ביצחק יקרא לך זרע וגם נאמר לו בפירש אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו מכלל שהיה עתיד להיות לו זרע ומפני היעודים והמאמרים האלה גם שהיה יצחק עולה תמימה ואיך יהיה בו מום העקרו' גזר אומר בלבו שאשתו היתה העקרה שאולי רוצה השם שהוא יוליד בנים מאשה אחרת לא מרבקה ולכן ויעתר יצחק לי"י לנוכח אשתו רוצה לומ' שהתפלל ועשה רצוי לפני השם לנוכח אשתו שיהיו בניו ממנה ולא מאשה אחרת והעיד הכתוב שהק"בה נתרצה ליצחק ולרבקה לשניהם יחד כי היו שניהם עקרים אם ליצחק שתהיה לו העקרות בטבע מסבות אביו ואמו שהיו כן ולכן אליו נתרצה השם שיוליד ואם לרבקה כי הוא עקרה גם כן ולכן אחרי תפלתו נאמר ותהר רבקה אשתו כי מכח התפלה נפקדו שניהם הוא להוליד והיא להריון והיה א"כ עקרות יצחק בטבע והולידו בנים היה מפועל ההשגחה הפרטית שעליה היו היעודים לאברהם ולשון ויעתר הוא לשון תפלה ורצוי והותרה השאלה הג'. והר"ן כתב שענין ויעתר לו י"י ששינה טבעה והחליף מזגה והנחת כליה ותכונתם ואחר כך קבלה ההריון בפועל כי ההכנות צריכות בהכרח באופן מה במעשה הנסים נמשך הרב לדעתו שרבקה היתה העקרה לא יצחק ומה שכתבתי הוא היותר נכון. וזכר הכתוב שהתרוצצו הבנים בקרבה והיתה הסבה בזה לפי שהיו עשו ויעקב ממזג כל אחד מנגד לחברו לגמרי כי עשו היה אדמוני כלו כאדרת שער מורה על רתיחת דמו ורוב עשניותו. והיה אם כן גובר בו האדומה והשחורה. ויעקב היה הפך זה במזנו וטבעו כי הוא היה איש לבן לא אדמוני והיה גם כן איש חלק קרוב לשווי בשליחותיו בלתי מכלה עשן והדברים המתנגדים בטבעם כל אחד יקומם כנגד חברו ולכן היו מתרוצצים כי השקט לא יוכלו להתנגדות טבעיהם והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים תמיד יתדמו בתוארים ובתכונות ובמדות לפי השתוות בריאתם ברחם ובזמן ובזרע האב והאם וגם לפי המערכה ואף שנודה שלא נולדו שניהם ברגע אחד אין ספק שלא יהיה מרחק הזמן ביניהם רב עד שינגד מערכת האחד למערכת האחר וכ"ש להיות לידת שניהם כאחד שמורה על היות הריון שניהם כאחד. ועשו ויעקב בהיותם תאומים איך יהיו מתנגדים במזגיהם וטבעיהם ומערכותיהם וכל זה מורה שלא היתה לידתם כפי הטבע בהחלט אבל שחידש שם רצון אלדי לעשותה באופן ההוא המתנגד להיות אות ומופת למה שיהיה באחרית וכמו שכתב הר"ן. והנה רבקה למה שידעה מפי יצחק כי נביא הוא מה שנענה בתפלתו ושהשם נעתר לו כי הוא היה עקר ג"כ כמוה אמרה א"כ למה זה אנכי ר"נ אם הייתי אני לבדי עקרה לא יהיה מהזרות התרוצצות הבנים בקרבי מפני שנוי מזוגי והתחלפות טבעי בהריון אבל אם האמת הוא שיצחק גם כן הוא עקר ויעתר לו וטבעו שינה ומזגו החליף כמו ששינה מזגי וטבעי אם כן למה היה הרצוץ. כי בלבד כי היה ראוי שיצחק ירגיש הצער בגופו המשתנה והנחלף לא בגופי בלבד וזהו אמרה אם כן למה זה אנכי שחוזר למה שאמר למעלה ויעתר לו והותרה בזה השאלה הד'. ואמר ותלך לדרוש את י"י לפי שידעה שהיה כל זה מפאת ההשגחה לכן דרשה מאת המשגיח עליו. ורש"י כתב שהדרישה הזו היא לדעת מה תהיה בסופה וכן הוא האמת. ותפשו הרמב"ן באמרו שלא מצא דרישה מאת השם רק לתפלה. ונראה ששכח (מלכים ב' ח') ויאמר המלך אל עזאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את י"י מאתו לאמר האחיה מחולי זה. וכתב גם כן דרשו בבעל זבוב אלדי עקרון שהדרישות האלה אינם להתפלל כ"א לדעת העתיד. ואמנם למי דרשה רבקה ההודאה הזאת אחרי שהיא לא היתה נביאה וחז"ל אמרו שהלכה לדרוש בבית מדרשו של שם ועבר וששם אמר לה בשם י"י שני גוים בבטנך ויותר נכון לומר שהלכה אצל אברהם שעדין היה חי לדרוש את י"י מאתו ושהוא השיבה בדבר השם שני גוים בבטנך רוצה לומר שהיו שני עוברין תאומים בבטנה ונראה לי שהודיעה שד' סבות היו לה בהריונה. הא' לפי שהיו שני גוים בבטנה רוצה לומר שעם היותם בני אב אחד ואם אחת צדיקים וטובים הנה לא היו הבנים כן כי הם יהיו מתחלפים בטבעיהם ודתיהם ואמנותיהם כשני גוים מאומות שונות וכאלו האחד מהם היה הודיי בקצה המזרח והאחר אשכנזי בקצה המערב ועל זה כפי התחלפות טבעיהם ועניניהם אמר שני גוים בבטנך כי לפי שמלידה ומבטן ומהריון נבדלו אמר ששם בבטן היו כשני גוים ובעבור זה היו מתרוצצים כי לא יוכלו להתחבר במקום אחד. והסבה הב' היא ושני לאומים ממעיך יפרדו רוצה לומר ולא תחשוב שיהיה אחד מהבנים האלה עקר כאביו וכאבי אביו כי הם יהיו רבי הזרע והבנים ומהם יסתעפו לאומים רבים. כי הנה גוים אמר כפי האיכות בחלוף טבעיהם ולאומים אמר כפי הכמות מרבוי זרעם והוא מלשון ובאפס לאום מתחת רזון ולפי שהית' הסב' הראשונ' שזכר מחלוף טבעיה' אמ' שני גוים בבטנך כי בבטנה היו כן. אמנם בסבה הב' שהיא מצד רבוים אמר ממעיך יפרדו כי אחר שיפרדו ממנה ויהיו לאנשי' יתרבה זרעם לא בבטן וכאלו אמר להיותם התחלות לעמים רבים ועצומים בבטן יתרוצצו כי קצר המצע מהשתרע והיו קטון המקום ההוא להכיל לאומים עצומים כמוהם. וח"זל אמרו שהכוונה בלאומים מלכיות ואין נאום אלא מלכות. והסבה הג' היא ולאום מלאום יאמץ ר"ל כי שניהם מלבד שיהיו מתחלפי הטבעי' והדתות ושהם עמים ואוכלוסי' רבים הנה עוד יהיו מריבים זה עם זה תמיד כי לא יסכימו זה עם זה באהבה ואחוה כקרובים אבל יהיו תמיד במריבה פעם יגבר זה על זה ופעם יהיה המנצח מנוצח והגבוה ישפל וכזה יהיה תמיד ביניהם ריב וקטטה. ולכן הם מתרוצצי' עתה רמז למה שיעשו אח"כ בארצות' לגוייהם. והסבה הד' היא ורב יעבוד צעיר ר"ל שמלבד שאר הסבת עוד תתחברה שמה סבה אחרת לקטטה והריב בין שני הגוים האלה והיא שהרב יהיה משועבד לצעיר והוא הפך הראוי ולכן יתעצ' הרב לצאת מהשעבוד ההוא ולהתגבר על הצעיר כפי הדרך הטבעי והצעיר ישתדל למשול בו ככפי ההשגחה העליונה כי הרב ימשול בכח הגופני לפי החומר והצעיר בכח נפשיי כפי השכל ולכן אש המריבה תוקד בם תמיד לא תכבה. וכבר כתב הר"ן שלכן היה עשו וזרעו ראשית צרינו. וח"זל אמר אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ואמרו כשזה קם זה נופל שחוייב זה באדום ולא באומה אחרת לפי שהיה אח עשו ליעקב בן כבודה כמוהו ולכן תרע עינו באחיו ובבן אמו יתן דופי. ושבראותו שיעקב בחר לו יה ואהבת עולם אהבו וברך את ארצו ואת עשו שנאמר וישם את ארצו שממה כמאמר הנביא בהכרח תפול הקנאה בעשו ובזרעו יען וביען הקנאה לא תמצא כי אם בין השוים וכל שכן בין האחים שהם שוים מכל צד. ואמנם שאר העמים וגם בני ישמעאל ובני קטורה שהיו מבני אברהם כבר ידעו כי ביצחק נקרא לו זרע כי הוא היה בן הגבירה והם בני הפלגשים ואברהם בחייו שלחם מעל יצחק בנו ולכן לא תרע עינם בממשלת ישראל ולא ירעו ולא ישחיתו קדש י"י אשר אהב מה שאין כן בעשו וזרעו כי להיותם שוים באחוה תפול הקנאה שמה וכל עוד שיגבה ידו על עשו ויתנשא על אחיו כי הוא הבכור ובנחלתו יתגבר באמרו גם אנכי יורש עצר כמוך והלא אב אח' לכלנו כ"ש שאני הבכור ולי משפט היתרון והבכורה וכאשר ירים יעקב יגבר על עשו וזרעו כפי הטבת ההשגחה ושפע הברכה העליונה ומזה יתחייב שמוט עשו נמשך מהתנשאות יעקב משום ורב יעבוד צעיר אבל מוט יעקב לא ימשך בעצם מהתנשאות עשו כי הוא יהיה בעונו ועל צד העונש ולזה אמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל כי מצד שבימים ההם לא היה מלך על ישראל ולכן מלכו אותם המלכים באדום כמו שראינו שמיד שקם דוד למלך חרבה מלכות אדום ושם דוד עליהם נציבים ונמשך זה עד ימי יהורם אשר בחטאו ולכתו בדרכי אחאב כתוב בו (שם ח' ך') בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך אמנם בבית שני הורקנוס שם אותם שומרים בירושלים והכניסם בברית מילה ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה וכל זה מוכיח כי כל הימים אשר הצמיח השם קרן ישראל נתן אדום תחתיו לקיים מה שנא' לצדקת ורב יעבוד צעיר וגם זה היה סבת הרצון והצער שלה. האמנם בא הכתוב הזה בלשון בלתי מוכרח שפעמים יראה ממנו שהרב יעבוד לצעיר ופעמים יובן ממנו שלרב יעבוד הצעיר להודיע שכן יהיה כי בהיו' ישראל רד עם אל ועם קדושים נאמן עשו הרב יעבוד לצעיר יעקב וכאשר ישראל יפשע מקרית עז בחטאו תרגוז הארץ תחת עבד כי ימלוך. הנה התבארה התשובה הגדולה הזאת ושהיתה מתיחסת לשאלה הה': וימלאו ימיה ללדת וכו' עד ויזד יעקב נזיד. זכר הכתוב שעם היות רצון הבנים בקרבה גדול והיותם שנים בבטן אחד מההריון הראשון שהיה לה הנה בהשגחת השם לא הפילה רבקה את בניה ולא ילדה אותם לשבעה חדשים אבל נמלאו ימיה ללדת והמלוי הוא תשעה חדשים הזמן שהכין הטבע לתשלום הוית העובר. ואז בלדתה נתאמתה הנבואה שנאמרה לה כי הנה היו תאומים בבטנה והנה כתב תומים. והרא"בע כתב שהוא כמו תאומים ויחסר אל"ף השורש כמו אם לא שריתך לטוב. אבל ראוי לתת טעם למה נכתבו תומים ולא תאומים ויראה שהיה זה להודיע שהיו שני העוברים ההם תומים ותמימים במעשיהם זה לצדקו וזה לרשעו כי כל א' היה בקצה ההפלגה ולזה קראם תומים מלשון תמימות והשלמה בעניניהם וח"זל אמרו שבתמר נאמר תאומים שהיו שניהם צדיקים אבל שנה כאן מפני שהאחד צדיק והאחד רשע וספר הכתוב שיצא הראשון ונראו בו סימנים שנים הא' שהיה אדמוני וזה מורה על תגבורת האדומה בו. והב' שהיה רב השער כאדרת וזה מורה על האדים העשנים המתרבים בו והיה אם כן אדומיי שחוריי שהם היותר רעים שבמזגים כלם בבני אדם עד שא"רזל שהאדמוני מורה על היותו שופך דמים אולי היה מחלקו של מאדים. אבל יעקב לא נראה בו סימן תגבורת ליחה ואיכות מהאיכיות ולכן לא זכר בו אות ולא סימן כלל והיה זה להעיר ולהגיד שעשו היה טבעו ומזגו נוטה לרתיחת הדם ורבוי האדים אשר זה כלו ממה שיוציאה בפעולותיו אל הכעס והאכזריות ושאר המדות המגונות ולכן נקרא עשו מלשון מעשה כאלו הוא עשוי כי בהיותו נולד עם רוב השער נראה כאלו עשאו והשלימו הטבע בעניני גופו בבטן כבן שנים ולכן אמר אחר זה ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם להודיע שלא היה עשו אדומיי בטבעו מפאת זרע אביו שהיה חם ואדומי מאד כי הוא בו ששים שנה היה בלדת אותם וכבר עברו עליו ימי נערותו ורתיחת דמו ולכן נזכר כאן הפסוק הזה להתנצלות יצחק בהולדת עשו כפי רוע טבעו. אמנם יעקב היה שוה המזג בלתי נוטה לאיכות זר ומופלג יכריחהו למעשה מהמעשים שלא לעשות מה שיגזור עליו שכלו וכמו שארז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם והצדיקים יצרם מסור בידם אבל זכר הכתוב שידו אוחזת בעקב עשו והיה עם היות שניהם בשתי שליות יראה שנפתחו שתיהם ברגע אחד ויצאו שני העוברים יחד אל פי הרחם לצאת והנה הקדים עשו לצאת ואז אחז יעקב בעקבו שמה בשעת היציאה היה זה אצלי לרמוז על סודות דברים חמשה. האחד להודיע שהיה יעקב ראוי לצאת ראשונה כי הוא נתהוה מטפה ראשונה כדבריהם ולפי שקדם עשו לצאת היה יעקב אוחז בעקבו לעכבו שלא יצא לפניו כי הוא הבכור כפי האמת והיה רוצה לצאת ראשונה ובזה רמז מה שהיה אחר כך שיעקב יקח את בכורתו וכבר העירו במדרש על הרמז הזה וכמו שהביאו רש"י בפירושו. והב' להגיד שכן יהיה תמיד אדום וישראל קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל וכמו שזכרתי ושמבטן אמם היו שונאים ונלחמים זה בזה והג' להודיע שיהיה יעקב אוחז בדברים שהיה עשו דש בעקבו כי הוא היה בוחר בדברים הגופיים ומבזה ומואס הדברים הנפשיים ויעקב היה אוחז בדברים הנפשיים אותם שהיה עשו מבזה אותם ודש בעקביו עד שמפני זה נקרא יעקב לא עקב בלבד כמו עשו כי הנה נתוסף בו אות היוד שהיא מאותיות הקב"ה ולפי שהיה דבק בו תמיד. ואולי שלזה כוונו ר"זל באמרם ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא קראו כן. והד' לרמוז שכבר יהיו ימים רבים שיהיו יעקב וזרעו תחת רגלי עשו גולים ומשועבדים אליו ולרמוז לזה גם כן היתה ידו אוחזת בעקב עשו כאלו הוא תחת רגליו. והה' לרמוז שממשלת יעקב האמתית ואחיזתו התמידית מבלי הפסק תהיה באחרית עשו וכמו שיעד הנביא (עובדיה א' ח"י) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום וגו'. ואמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכן המשיל ממשלת יעקב באחיזה ונפילת עשו בעקבו שהוא אחרית גופו וסופו לרמוז שיהיה יעקב מושל בהיות עשו בעקבו וסופו וממשלתו ולזה כוונו חז"ל באמרם בעקב עשו סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה ממנו. והותרו עם מה שפירשתי השאלות הו' והז'. והנה ראתה החכמה האלהית שתהר רבקה שני תאומים התחלפו הטבעים בזה האופן כפי מה שאחשוב לג' סבות. האחד טבעית והיא שרוב הבנים יתדמו במזגיהם ותכונותיהם למולידים אותם או להורים הראשונים שבהם וכמו שכתב החבר למלך הכוזר שיש מבני אדם שלא יתדמה לאביו כלל אך הוא דומה לאבי אביו כי הטבע והדמיון ההוא יהיה צפון וכמו שנראה להרגשה כאשר היה צפון טבע עבר בבניו שלא נתדמו לו עד שנראה באברהם בן בנו שנתדמה לו ע"כ. והנה בהזדווג יצחק ורבקה היו בהם שני טבעים מההורים רחוקים זה מזה תכלית המרחק טבע אברהם יסוד המאמינים ראש היושר והכושר וטבע לבן ובתואל עובדי ע"א רמאים אנשי דמים ומרמה והנה לא רצה ית' שיתערבו ויורכבו שני הטבעים ההם כי יהיה היוצא מהרכבתם אם צדיק ורשע בלבד הוא בינוני לא צדיק ולא רשע ולא בחר י"י באלה ולכן רצה שיתהוו שם שני עוברים בבטן רבקה צרופים כצרוף הכסף בכור הברזל כדי שיפרדו סיגיו חלק אחד מהרוע אל עבר אחר והחלק אחר יהיה נקי מפסול' ויצלח למלאכ' ונפרד האחד יעקב לתומו שהיה מתדמ' בטבעו לאביו ואבי אביו ועשו לרשעו שנתדמה לאחי אמו ולאביה מטבע לבן ובתואל. אבל ביעקב בלקחו את בת לבן לא היה כן לפי שכבר נזדכך טבעו בבטן רבקה שהיה מאותו זרע ארמי ולא הוצרך להזדכך עוד. ואולי שלהעיר על זה אמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. שזכר אביה ואחיה שהיו סבת מזג עשו כמו שיזכור בפרשה. והסבה השנית היא השגחיית מפאת האחד וענינה הוא שהנה בגוף האדם ויתר הב"ח החכים הטבע בגזרת בוראו כדי לזכך המזון המגיע לאיברים לסדר ג' עכולים אחד באסטות ששם נתבשל בכחה הטבעי מה שיאכל לכל נפש ויוציא המין ממנו וישליך את הפסולת מדרך המעים שהוא הפרש. והעכול הב' הוא בכבד שיעכל עוד אותו המין שהוציא האסטות ויבשלהו בשול שלם ויבדיל שם הליחה הטובה הראויה להיות מזון האברים מהבלתי טבעית שאינה ראויה להזנה וישלחה למשפכים ולתוצאות שיחד להם הטבע כטחול לשחורה וכמרה לאדומה וזולתם. והעכול הג' הוא בפיות העורקי' ובאיברי' עצמם לכל א' כפי טבעו. והוא עכול יותר משובח מבלי מותר רב כמו שהתבאר בחכמת הטבע. וככה השגיח האל יתברך לזכך האומה הנבחרת המיוחדת לדבקות שכינתו בג' מקומות ראשיים. והיה אברהם בערך האצטות בעלת העכול הראשון שבו נתעכל ונזדכך ראשונ' והבדיל החלק הטוב שהוא יצחק הראוי להזנה ושאר בני הפלגשים היו במדרגת הפסולת ושלחם מעל יצחק בנו. והיה יצחק במדרגת הכבד שבו נזדכך עוד הזרע זכוך יותר שלם ונבדלו בו וברבקה אשתו החלקי' חלק ליחה טבעית טובה וראויה והוא יעקב וליחה רעה בלתי טבעית מחליאה הוא עשו. והיה יעקב בערך העכול השלישי שזכך עוד את זרעו וטהרו בשלמות גדול ונתן לכל אחד מהאברים שהם בניו הי"ב הזרע והטבע הטוב כי כמו שיצא מן העכול הג' מזון לכל האברים אם לאברים הראשונים כפי מעלתם ולבשר כפי עצמו ולעצב כפי הראוי לו ולעצם ולשחוסים לכל דבר כפי הנאות אליו. ככה השפיע השם על בני יעקב בזכותו לכל א' כפי הראוי לו כפי מעלתו וכבר זכר החבר למלך הכוזר שבראשונה היה חל השפע האלהי על יחיד אחד מיחידי הדור הוא היה הפרי ושאר בני אדם היו בערכו כקליפות עד שבאו בני יעקב שחל על כלם השפע והוא היה הקהל שזכה ראשונה לדבקות האלדי להיות כלם נבחרים בשלמות האנושי וראוים אליו וזו היא הסבה השנית. ואמנם הסבה הג' היא השגחיית מפאת המשפט וענינו שרצה הקב"ה לתת ליעקב ביצירתו צר ואויב כרוך בעקבו וקשור עמו כדי שיהיה הצר הצורר ההוא עשו שבט אפו וכלי זעמו על ישראל ולכן הטביעו בטבע מנגד אליו כדי שבפשע ישראל ועונותיו יהיה עשו נכון למועדי רגלו ונולד עמו בבטן אחד כי זה יהיה סבה של איבה ולשטנה המתמדת ביניהם כמו שביארתי ולכן לא היה דבר מזה בשאר האמהות לפי שהיה די בשונא אחד ושבט נוגש אחד כנגד יעקב וכבר העירו דברי הנביאים על הסבה הזאת מצורף שהיה גלוי לפניו ית' שעשו וזרעו יהיו רעים וחטאים ולכן הטביעם באופן ישנאו איש את אחיו למען הרחק את עשו מעל לגבול ישראל ומחשבות השם עמקו לאין חקר ואנחנו לא נבין אחריתן. והסבה הג' הזאת כבר שער בה הר"ן. הנה התבאר מה שאמרתי למה היו עשו ויעקב תאומים בבטן רבקה. והותרה בזה השאלה הח'. וזכר הכתוב שכאשר גדלו הנערים כל א' נמשך למעשיו ולטבעו כי הנה עשו להיותו אדמוני רב השער יחס מזגו כמו שזכרתי לתגבורת האדומה והאדים השחוריים כן היה איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומה להיותה דקי המחשבות והתחבולות וכן היה הוא יודע ציד בנכלים ובמרמות. ומאשר היה שחוריי היה איש שדה שונא חברת האנשים ונפרד מקבוצם כמשפט האנשים השחוריים ההריים. אמנם יעקב היה איש תם לא מחודד ביותר ולא בעל ערמימות ולא היה איש שדה אבל יושב אוהלים מתבודד בחכמה והשלמות הנפשיי ועמ"ש חז"ל שהיה לומד בבית מדרשו של שם ועבר והיה תמיד בבית אברהם זקנו לשמוע בלמודים. ואפשר לפרש יושב אוהלים כמו שפי' הרא"בע על אהלי המקנה שהיה חפץ יעקב להתעסק באברהם ויצחק אבותיו במרעה צאנם ובקרם ועל זה אמר יושב אוהלים. והנה יצחק אהב את עשו לפי שהיה בנו בכורו והוא לא היה יודע מה שנ' לרבקה ורב יעבוד צעיר ולכן חשב שעשו יהיה יורש כל ברכותיו וירושת הארץ גם שנראה לו שעשו היה אמץ לבו בגבורי' כפי מה שהיה מספר לו מעניני צידו וגבורותיו עם החיות ואחשוב שעל זה נאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. שבפיו חוזר לעשו שהיה תמיד מספר גבורת צידו. והמפרשים פירשו שהיה עשו מביא ציד לפיו של יצחק וא"זל שהיה מרמה אותו בדברים. ואולי שכל הדברים היו אמת וכולהו איתנה ביה. אבל רבקה אוהבת את יעקב מפני שנאמר לה מפי השם שהוא יהיה עקר הבית ושהרב יעבוד לצעיר ולכן הסכימה דעתה עם דעת המקום ברוך הוא להיותה אוהבת את יעקב לא שישנא יצחק את יעקב ולא שתשנא רבקה את עשו אלא שיצחק היה דעתו שעשו יהיה עקר ביתו ויעקב טפל לו. ורבקה חשבה בהפך שיהיה יעקב יורש הבית ויורש מעלתו ועשו עבד לו כמו שנאמר לה והתרה השאלה הט': ויזד יעקב נזיד וגו' עד ויהי רעב בארץ. עתה יספר הכתוב ענין הבכורה שמכר עשו ליעקב כי בהיות שיעקב עשה נזיד אחד אם לעצמו ואם להאכיל אביו ואמו וקרה מקרה שבא עשו מן השדה עיף ויגע ונראה שלא הביא בידו צידה ולכן לא היה לו לאכול ושאל מיעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כלומר אני אין בי כח ללעוס ולאכול מפני עיפותי אבל אתה בידך הלעיטני והשלך תוך פי מזה הנזיד אשר עשית להשיב את נפשי. ואמרו על כן קרא שמו אדום אין פירושו שמפני המאמר הזה נקרא עשו בשם אדום כי עשו לא נקרא אדום אלא מפני מראהו שהיה כלו אדמוני כתולעת אבל פירש הכתוב הזה שמפני שהיה עשו עיף קרא הנזיד אדום באמרו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי מרוב עיפותו לא היה משער מה היה הנזיד ההוא ולא יוכל לשאול עליו אבל קראהו בשם מראהו אדום ובא בס"גול כמו בצע אמרתו. אשתך כגפן פוריה והותרה בזה השאלה הי'. והנה במאמר יעקב על זה מכרה כיום את בכורתך לי. ראוי לעשות בהתר השאלות הנופלות עליו שני באורים. האתד מה היתה כוונת יעקב בקנין הבכורה מעשו אם בעבור תועלת הירושה בנכסי אביו או מפני הכבוד שיכבדוהו אחיו או אם היה לתכלית וכוונה אחרת. והשני מהו הטעם אשר נתן יעקב לעשו אחיו בשאלו שימכור את בכורתו בהיותו מאמר מגונה מאד כפי הנראה. ואומר בענין הביאור הראשון שיעקב ועשו לא חששו על הבכורה לענין ירושת הנכסים כי הנה עם היות יצחק מלא ברכת י"י כמו שהעיד עליו הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים ולא כדברי הרא"בע שחשב שהוא עני ודל. וכבר השיב עליו הרמ"בן הנה הבנים לא היו חוששין על ירושתו וגם לא היתה חמדת יעקב בבכורה מפני הכבוד שיכבדהו עשו כאשר יכבד הצעיר לגדול כי זה כלו הבל ורעות רוח ודמיון כוזב ויעקב קראו אח"ז אדני וקרא את עצמו בערכו עבד כמ"ש כה תאמרו לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב. אבל היה השתדלות בזה כדי לירש את ברכת אברהם אשר ברכו י"י שהיא בהתיחדו ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה כי היו שני היעודים האלה כאחד שנאמר בפרשת מילה (בראשית י"ז ז') והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. וזה היה ממונו ועשרו של יצחק שירש מאברהם אביו וזה יהיה הממון העושר והסגולה שיורש לבניו לא שאר הנכסים צאן ובקר ושאר הטובות והכבודות המדומות. והנה יעקב חשב בלבו שהירושה האלדית הזאת לא היה אפשר שיזכו בה הוא ועשו אחיו שניהם יחד יען לא היו מטבע אחד וטבעיהם ומדותיהם היו בתכלית החלוף וההרחקה זה מזה ושיתחייב מזה ג"כ חלוף גדול בדעותיה' ואמונותיהם. ויעקב היה איש ירא את י"י במצותיו חפץ מאד ולכן ראוי לירש היעודים האלדיים אבל עשו היה איש רע מעללים אין פחד אלהים לנגד עיניו. ולא היה מאמין בהשגחתו ולא חפץ בדבקותו ואיך יהיה א"כ יורש הירושה האלדית כיעקב והיה כצדיק כרשע כעובד אלדים כאשר לא עבדו. ומפני זה כלו היה מן ההכרח שאחד מהם בלבד ישב על כסא אברהם ויצחק ויירש את יחוסיהם הטובים והיה נופל בלבו של יעקב ספק עצום האם יירש אותם עשו להיותו הבן הבכור ליצחק ושעליו נאמר וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו או אם יהיה יורש אותם היעודים יעקב מפני צדקתו ושלימותו כי הנה היות שניהם יורשים אותם יחד לא יתכן בשום פנים לזווגם כאחד הטמא והטהור יחדיו ובהיות הספק הזה אצל יעקב בענין ירושה דבקות ההשגח' ונחלת הארץ שיעד הב"ה לאברהם אם יירשנה עשו הבכור כבכורתו והוא איש בליעל או יעקב לשלמותו וצדקתו חשב מחשבות לקנות מעשו את הבכורה כדי שיתחברו בו כל היתרונות הטבעי והשכלי יחד. ר"ל שלמות המדות והאמונות שהיו בו ומעלת הבכורה אשר קנה מעשו והיה בלבו של יעקב שלא היה בזה עלבון לעשו כי הוא לא היה מאמין באותן היעודים ולא חפץ באותה ירושה וכמ"ש ולמה זה לי בכור' והיה יעקב ירא שמא מפני רשעת עשו יעביר הקב"ה אותה נחלה וירושה אלהית כלה לבני ישמעאל או אל זולתו מיורשי אברהם וכדי שלא תאבד המתנה ההיא והירושה הקדושה מבית אביו אמר בלבו מוטב שאזכה אני בה בקנין הבכורה מעשו ברצונו משנפסיד שנינו אנחנו וגם לי גם לו לא תהיה. והרלב"ג כתב שהיתה סבת בקשת יעקב הבכורה לפי שהיה נהוג בזמני' ההם לברך את הבכור בשעת המות ברכה נוספת ולכן היה מקפיד יוסף שישית אביו יד ימינו על מנשה שהוא הבכור. ואין ספק אצלי שחזקה אצל יעקב המחשבה הזאת שזכרתי מה שידע שבעת לידתו יצא ידו אוחזת בעקב עשו שהור' ג"כ ע"ז כמו שביארתי זהו הביאור הראשון בענין הזה. ואמנם הביאו' השני הוא שיעקב אמ' לעשו הנה הבן הבכור הוא עומד במקו' אביו ועליו מוטלת הנהגת הבית במקום אביו בהיות האב חלוש וזקן ולא יוכל להנהיגו שאז הבן הגדול הוא אשר ימלא במקומו בתתו טרף לביתו וחק לאחיו הקטנים כאלו הם בניו ואתה עשו אינך עושה כן שאתה תלך תמיד בשדה ואינך חושש בדבר מהבית ואביך הוא כאלו מת ובטל מן העול' ואני נער קטון וכואב ואצטרך לעבוד את אבי בחליו ולעשות נזיד שיאכל ולא די לי כל הצער הזה אלא שגם אתה תבא מן השדה כדוב שכול וכדרך הזוללי' תבקש ממני הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כאלו מוטל עלי להכין לפניך מה שתאכל בהיותי הצעיר כאשר הייתי עושה אם הייתי הבכור ואתה הצעיר שהייתי מבקש מזון להאכילך ולא היה מוטל עליך כ"א עלי. לכן בחר לך אם תרצה להיות בכור עשה הנהגת הבית וצרכה במקום אבינו ויהיה כל העול מוטל עליך. ואם לא תרצה לקחתו הנח לי את הבכורה ואני אעשה את הכל ואתן לך לאכול כמו שיתן הבכור לצעי' וזה ענין מכרה כיום את בכורתך לי ר"ל כמו שהיום הזה הכל מוטל עלי כן יהיה תמיד ואני אשא אני אסבול עמל הבכור בהנהגת הבית ואתה לא תחוש מזה והייתי נקי מכל עמל. וי"מ מכרה כיום כעת הזאת פן יקרה לך עייפות פתאום ועמך תמות בכורתך גם לי וגם לך לא תהיה. והנה עשו התבונן בלבו ואמר גם אני לא בחרתי ללכת בדרכי אבותי שתפארתם לשבת בית ואני פרא למוד מדבר על מעונות אריות תמיד בסכנה ואם הנחתי מעשה אבותי ואומנותם מה בצע כי אקרא בכור להם כי הבכורה הזאת לא תהיה לירושה הנכסים כי הנה אנכי הולך למות וקודם שימות אבי תמיתני חיה מן החיו' וגם אם היא לעני' הטובו' הנפשיו' איני מאמין בהם ולא ביעודי אברהם א"כ למה זה לי בכורה ר"ל באמת ליעקב שמאמין בהם וקורבת אלדים לו טוב לו תצטרך לא לי שהם הבלי כזבים בעיני ולכן ארז"ל שעשו כפר בתחיית המתים באותו היום לפי שתשובתו זאת היתה בנויה על העדר אמונ' בדברי האל ויעודיו. ולכן כדי שלא יתחרט כי הרשעים מלאים חרטות כמו שזכר החכם השיבו יעקב השבעה לי ר"ל השבעה לי שתמיד תאמר כיום הזה שאמרת בעזיב' הבכורה לי ואז נשבע לו. והית' שבועתו אם בחייו ואם בחיי אביו וימכו' את בכורתו ליעקב. והמכירה אולי שהיתה שעזב יעקב כל נכסי אביו אשר נשארו שלא יהנה מהם לא בחייו ולא אחרי מותו כמ"ש כי במקלי עברתי את הירדן הזה שיורה שלא קבל מנכסי אביו כלל והיה זה לפי שנתן אותם לעשו בקנין הבכורה או שקבל יעקב על עצמו הנהגת הבית כלה ובקשת צרכיו והכנתם ולכן היה שמיד נתן לעשו לחם ונזיד עדשים כאשר יתן הבכור לצעיר לאכול. והעידה התור' שלא נתחרט אותו רשע ממה שעשה כי הנה אכל ושתה ויבז את הבכור' ועכ"ז בזה בלבו הבכורה ולא חזר לומר מקח טעות הוא ואין ספק שהיה עשו בעת המכירה הזאת בן ט"ו שנים ולא נתרעם ממנה עד שברך יצחק ליעקב שאמר את בכורתי לקח שהיה אז בן ששים שנה ויותר. הנה התבאר מזה שלא בקש יעקב את הבכורה כי אם לענין היעודי' האלדיים לפי שראה שעשו אינו מאמין בהם ולכן הותר לו ללקח' ממנו בראותו שלא חפץ בברכה ותרחק ממנו והועילה לו הבכור' הזאת כי בעבור' זכה לברכת אביו כמו שיתבאר אחר זה ובעבור' היה שיעקב וזרעו זכו בירושת הארץ ובדבקות ההשגחה האלדית והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב. והר"ן כתב שסבת זה היה שאותו יום מת אברהם כדבריה' ז"ל ושיעקב בשל את הנזיד להברה את אביו באבלו ושעשו לא היה שם בשעת הפטירה ולא דמעה עינו ולא נשבר לבו בקרבו על מות הזקן הקדוש אבל בא כחסר לב ומצא את אחיו מתעסק בהבראת אביו האבל ולא חשש לכל זה דבר ובקש מיעקב שילעיטהו מהנזיד ההוא. ובראות יעקב שהוא היה בוזה אביו ומשפחתו קנא קנאה גדולה שיהיה כל כבוד בית אברהם ויצחק תלוי בעשו זולל וסובא ולכן אמר לו אחר שאנכי מעלה על ראש תפארתי כבוד אבי והורי בהיותי הצעיר ואתה הבכור אינך חושש כל זה לכלום מכר כיום את בכורתך לי ואסבול אני עמל הבכור בכבוד המשפחה ואתכבד עליו ואתה כמו שלא תשא כבודם כך לא תתכבד עליהם ושזאת היתה סבת מכירת הבכורה וגם נכון הוא:
