ניצחון גדעון ורצון ישראל בהנצחת שלטונו
בפרק זה מתגלה מנהיגותו של גדעון דרך המאבק על בכורת בית יוסף. טיפולו של גדעון במשבר השבטי ראוי ללימוד לאור טיפולם של שופטים אחרים בטענות שבטיות. בהמשך הפרק מובטחת ענישה לשרי סוכות ולפנואל. מנהיגות זו מגיעה לשיאה כאשר איש ישראל מבקש מגדעון למשול בהם ללא הגבלת זמן, הצעה שאי אפשר לסרב לה, אך גדעון מכריז קבל עם ועדה את אמונתו כי רק ה' ימשול בישראל! סיום הפרק מחזיר אותנו לדפוס הקבוע בספר שופטים, לאחר שהמצוקה אינה מורגשת, שוכחים ישראל את מושיעם העליון והתחתון, עוזבים את ה' ולא עושים חסד עם בית ירובעל.
"והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה"
אפרים זועמים על נציג מנשה אשר הנהיג את המלחמה. אפרים תמיד היו לפני מנשה; כך בפרשת וזאת הברכה של משה רבינו בספר דברים, וכך גם בברכת יעקב אבינו את בני יוסף יעקב מקדים במעלה את אפרים לפני מנשה. ואילו בפרקי גדעון מתגלה מנהיגות משבט מנשה דווקא. גדעון יודע את מקומו וכבר בתחילת שליחותו מנסה להתחמק ממלאך ה' בטיעון היחס המספרי שמשה רבינו העריך את שבט מנשה: "אנוכי הדל באלפי מנשה". לכן גם מובנת תגובתו הרפה לטענות אפרים בפרקנו. תגובה זו מלמדת גם על ענוותנותו של גדעון אשר לא מסתחרר מההצלחה ויודע את מקומו במאזן השבטים.
לכאורה טענתם של בני אפרים תמוהה, שהרי בפרק הקודם גדעון הזמין את אפרים למלחמה?! - אך לא בתחילת המלחמה! כנראה כבר בתחילה העריך גדעון שלא ישמעו לנציג מנשה, ולכן דחה את צווי הקריאה להתפתחות מוכחת של הצלחה במלחמה. גדעון ההססן הופך יותר ויותר להחלטי: מתגובתו המתנצלת לאפרים, דרך הכאה בקוצים את אנשי סוכות ועד לנתיצת מגדל פנואל והריגת אנשיהם.
שרי סוכות מעדיפים לשבת על הגדר ולא לבא לעזרת אחיהם במלחמת הלחם. לכן הם הראשונים לחטוף את צמחי הבצורת הקוצניים, ואת המגדל הראוותני של פנואל מנתץ גדעון. דבורה הסתפקה בנזיפה מילולית בשירתה ואילו יפתח הגלעדי שנתקל בבעיה דומה לא בחל בהוצאה להורג שיטתית. גדעון מסמן את המפנה מדיבורים למעשים.
הריגת זבח וצלמונע
מהמפגש עם זבח וצלמונע משמע שהיה עוד קרב מקדים שבו נהרגו אחי גדעון. כנראה בחלק הצפוני של התבור, אשר אליו לא הגיע גדעון, כיון שהיה עסוק במתקפה מעין חרוד. לכן מובן מדוע לא קרא לשבט אפרים הדרומי, שהרי התקופה היא של מלחמות מקומיות אשר השבטים הקרובים לחזית נלחמים בלבד. מהריגתם המאוחרת של זבח וצלמונע אנו למדים על תרבות המלכים הנוכריים אשר שולחים את שרי הצבאות קדימה ואינם יוצאים לחזית. לכן היה צריך מרדף מייגע כדי לתפוס גם את ראשי הממלכה למרות שהקרב כבר הוכרע בצור עורב ויקב זאב.
מלוכה בישראל
תגובת העם להצלחות גדעון מפתיעה - הם מוכנים למסור את מפתחות השלטון אפילו לנכדו של גדעון שאולי עדיין לא נולד! את גילם הצעיר של בני גדעון אנו יודעים מהעובדה שבנו הבכור, יתר, לא היה מספיק "גבר" להרוג את מלכי מדיין זבח וצלמונע כאמור בפס' כ': "וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר". לכן לא ברור מניין הביטחון שבניו ואפילו נכדיו של גדעון יהיו המשך ראוי למלוכה. האם איש ישראל מוכן לשעבד את כל עתידו הלאומי בידי נער שאינו מסוגל להניף חרב על אויביו ויותר מכך להשאיר צ'ק פתוח לנכד שעוד לא בא לעולם? כנראה שבפרק זה הגיעה תקופת השופטים לתחושת מיצוי, העם עייף מנטל האמונה. העם מבקש לקנות לו שקט בטחוני גם במחיר שחיתות מלוכנית, כבר לא חשוב מי יהיה המלך העיקר שיהיה שר ביטחון שיהיה כתובת אנושית למצוקות הביטחוניות. די, כבר נמאס מלחיות במתח לחשוש ממשעבד תורן, לצפות, לייחל ולהתפלל למושיע שיופיע משמיים. העם רוצה מושיע עכשיו! ממשלה עם יציבות ושושלת עם המשכיות! לא חשוב מי המושל העיקר שימשול גם במחיר עריצות! זוהי הכמיהה לסדר שלטוני אנושי המופיעה גם בספר שמואל(א ח). גם שם בניו של שמואל לא מראים סימן של המשכיות וזקני העם מבקשים מלוכה והמשכיות אנושית יציבה. לעומת גישה זו, בהלכות מלכים לרמב"ם מופיעות ההלכות הדורשות מהמלך להיות אישיות!
"ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי... ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות... לעולם יתנהג בענווה יתרה...ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם... "
(משנה תורה הלכות מלכים פרק ב הלכות ט-יא)
להיות עבד לעם הקודש על אדמת הקודש כחתימתו המפורסמת של הרב קוק זצ"ל על איגרותיו. תגובתו הנחרצת של גדעון מעידה על נאמנותו לאינטרס הלאומי הפנימי, ה' ימשול בכם! ישראל אינם מונהגים ע"י כוחות אנושיים, רק ה' בורא העולם באופן ישיר מנהיג את ישראל ובכך משיב לעצמו על שאלתו מפרק ו' פס' יג':"ואיה כל נפלאותיו?" גדעון מחזיר את המפתחות להנהגת ה' באמונה שלמה מבלי שעושה לביתו הפרטי. גדעון לא רוצה להיות מלך אך לוקח נשים רבות וכן לוקח את הזהב הרב שנלקח כשלל ממדיין.
במלחמת מדין הראשונה בספר במדבר פרק לא' השלל ניתן גם לה' ואילו גדעון הופך את השלל לאנדרטה בביתו מתוך כוונה להצביע על הנס הגדול אבל היא הופכת לפצצה מתקתקת למשפחתו – "ויהי לו ולביתו למוקש" וישראל מקדשים את החומריות והופכים אותה לע"ז.