תנ"ך על הפרק - שופטים ח - ניצחון גדעון ורצון ישראל בהנצחת שלטונו / הרב אבנר בוטוש שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים ח

219 / 929
היום

הפרק

המרדף אחר זבח וצלמנע ותצאתיו, מות גדעון

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ אֶפְרַ֗יִם מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְבִלְתִּי֙ קְרֹ֣אות לָ֔נוּ כִּ֥י הָלַ֖כְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בְּמִדְיָ֑ן וַיְרִיב֥וּן אִתּ֖וֹ בְּחָזְקָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם מֶה־עָשִׂ֥יתִי עַתָּ֖ה כָּכֶ֑ם הֲל֗וֹא ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר׃בְּיֶדְכֶם֩ נָתַ֨ן אֱלֹהִ֜ים אֶת־שָׂרֵ֤י מִדְיָן֙ אֶת־עֹרֵ֣ב וְאֶת־זְאֵ֔ב וּמַה־יָּכֹ֖לְתִּי עֲשׂ֣וֹת כָּכֶ֑ם אָ֗ז רָפְתָ֤ה רוּחָם֙ מֵֽעָלָ֔יו בְּדַבְּר֖וֹ הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃וַיָּבֹ֥א גִדְע֖וֹן הַיַּרְדֵּ֑נָה עֹבֵ֣ר ה֗וּא וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ עֲיֵפִ֖ים וְרֹדְפִֽים׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לְאַנְשֵׁ֣י סֻכּ֔וֹת תְּנוּ־נָא֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם לָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלָ֑י כִּי־עֲיֵפִ֣ים הֵ֔ם וְאָנֹכִ֗י רֹדֵ֛ף אַחֲרֵ֛י זֶ֥בַח וְצַלְמֻנָּ֖ע מַלְכֵ֥י מִדְיָֽן׃וַיֹּ֙אמֶר֙ שָׂרֵ֣י סֻכּ֔וֹת הֲ֠כַף זֶ֧בַח וְצַלְמֻנָּ֛ע עַתָּ֖ה בְּיָדֶ֑ךָ כִּֽי־נִתֵּ֥ן לִֽצְבָאֲךָ֖ לָֽחֶם׃וַיֹּ֣אמֶר גִּדְע֔וֹן לָכֵ֗ן בְּתֵ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח וְאֶת־צַלְמֻנָּ֖ע בְּיָדִ֑י וְדַשְׁתִּי֙ אֶת־בְּשַׂרְכֶ֔ם אֶת־קוֹצֵ֥י הַמִּדְבָּ֖ר וְאֶת־הַֽבַּרְקֳנִֽים׃וַיַּ֤עַל מִשָּׁם֙ פְּנוּאֵ֔ל וַיְדַבֵּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם כָּזֹ֑את וַיַּעֲנ֤וּ אוֹתוֹ֙ אַנְשֵׁ֣י פְנוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֥ר עָנ֖וּ אַנְשֵׁ֥י סֻכּֽוֹת׃וַיֹּ֛אמֶר גַּם־לְאַנְשֵׁ֥י פְנוּאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בְּשׁוּבִ֣י בְשָׁל֔וֹם אֶתֹּ֖ץ אֶת־הַמִּגְדָּ֥ל הַזֶּֽה׃וְזֶ֨בַח וְצַלְמֻנָּ֜ע בַּקַּרְקֹ֗ר וּמַחֲנֵיהֶ֤ם עִמָּם֙ כַּחֲמֵ֤שֶׁת עָשָׂר֙ אֶ֔לֶף כֹּ֚ל הַנּ֣וֹתָרִ֔ים מִכֹּ֖ל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־קֶ֑דֶם וְהַנֹּ֣פְלִ֔ים מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב׃וַיַּ֣עַל גִּדְע֗וֹן דֶּ֚רֶךְ הַשְּׁכוּנֵ֣י בָֽאֳהָלִ֔ים מִקֶּ֥דֶם לְנֹ֖בַח וְיָגְבֳּהָ֑ה וַיַּךְ֙ אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהַֽמַּחֲנֶ֖ה הָ֥יָה בֶֽטַח׃וַיָּנ֗וּסוּ זֶ֚בַח וְצַלְמֻנָּ֔ע וַיִּרְדֹּ֖ף אַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּלְכֹּ֞ד אֶת־שְׁנֵ֣י ׀ מַלְכֵ֣י מִדְיָ֗ן אֶת־זֶ֙בַח֙ וְאֶת־צַלְמֻנָּ֔ע וְכָל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הֶחֱרִֽיד׃וַיָּ֛שָׁב גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ מִן־הַמִּלְחָמָ֑ה מִֽלְמַעֲלֵ֖ה הֶחָֽרֶס׃וַיִּלְכָּד־נַ֛עַר מֵאַנְשֵׁ֥י סֻכּ֖וֹת וַיִּשְׁאָלֵ֑הוּ וַיִּכְתֹּ֨ב אֵלָ֜יו אֶת־שָׂרֵ֤י סֻכּוֹת֙ וְאֶת־זְקֵנֶ֔יהָ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָ֖ה אִֽישׁ׃וַיָּבֹא֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י סֻכּ֔וֹת וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֑ע אֲשֶׁר֩ חֵרַפְתֶּ֨ם אוֹתִ֜י לֵאמֹ֗ר הֲ֠כַף זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֤ע עַתָּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ כִּ֥י נִתֵּ֛ן לַאֲנָשֶׁ֥יךָ הַיְּעֵפִ֖ים לָֽחֶם׃וַיִּקַּח֙ אֶת־זִקְנֵ֣י הָעִ֔יר וְאֶת־קוֹצֵ֥י הַמִּדְבָּ֖ר וְאֶת־הַֽבַּרְקֳנִ֑ים וַיֹּ֣דַע בָּהֶ֔ם אֵ֖ת אַנְשֵׁ֥י סֻכּֽוֹת׃וְאֶת־מִגְדַּ֥ל פְּנוּאֵ֖ל נָתָ֑ץ וַֽיַּהֲרֹ֖ג אֶת־אַנְשֵׁ֥י הָעִֽיר׃וַיֹּ֗אמֶר אֶל־זֶ֙בַח֙ וְאֶל־צַלְמֻנָּ֔ע אֵיפֹה֙ הָאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֲרַגְתֶּ֖ם בְּתָב֑וֹר וַֽיֹּאמרוּ֙ כָּמ֣וֹךָ כְמוֹהֶ֔ם אֶחָ֕ד כְּתֹ֖אַר בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּאמַ֕ר אַחַ֥י בְּנֵֽי־אִמִּ֖י הֵ֑ם חַי־יְהוָ֗ה ל֚וּ הַחֲיִתֶ֣ם אוֹתָ֔ם לֹ֥א הָרַ֖גְתִּי אֶתְכֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לְיֶ֣תֶר בְּכוֹר֔וֹ ק֖וּם הֲרֹ֣ג אוֹתָ֑ם וְלֹא־שָׁלַ֨ף הַנַּ֤עַר חַרְבּוֹ֙ כִּ֣י יָרֵ֔א כִּ֥י עוֹדֶ֖נּוּ נָֽעַר׃וַיֹּ֜אמֶר זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֗ע ק֤וּם אַתָּה֙ וּפְגַע־בָּ֔נוּ כִּ֥י כָאִ֖ישׁ גְּבוּרָת֑וֹ וַיָּ֣קָם גִּדְע֗וֹן וַֽיַּהֲרֹג֙ אֶת־זֶ֣בַח וְאֶת־צַלְמֻנָּ֔ע וַיִּקַּח֙ אֶת־הַשַּׂ֣הֲרֹנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּצַוְּארֵ֥י גְמַלֵּיהֶֽם׃וַיֹּאמְר֤וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־גִּדְע֔וֹן מְשָׁל־בָּ֙נוּ֙ גַּם־אַתָּ֔ה גַּם־בִּנְךָ֖ גַּ֣ם בֶּן־בְּנֶ֑ךָ כִּ֥י הוֹשַׁעְתָּ֖נוּ מִיַּ֥ד מִדְיָֽן׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ גִּדְע֔וֹן לֹֽא־אֶמְשֹׁ֤ל אֲנִי֙ בָּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִמְשֹׁ֥ל בְּנִ֖י בָּכֶ֑ם יְהוָ֖ה יִמְשֹׁ֥ל בָּכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם גִּדְע֗וֹן אֶשְׁאֲלָ֤ה מִכֶּם֙ שְׁאֵלָ֔ה וּתְנוּ־לִ֕י אִ֖ישׁ נֶ֣זֶם שְׁלָל֑וֹ כִּֽי־נִזְמֵ֤י זָהָב֙ לָהֶ֔ם כִּ֥י יִשְׁמְעֵאלִ֖ים הֵֽם׃וַיֹּאמְר֖וּ נָת֣וֹן נִתֵּ֑ן וַֽיִּפְרְשׂוּ֙ אֶת־הַשִּׂמְלָ֔ה וַיַּשְׁלִ֣יכוּ שָׁ֔מָּה אִ֖ישׁ נֶ֥זֶם שְׁלָלֽוֹ׃וַיְהִ֗י מִשְׁקַ֞ל נִזְמֵ֤י הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאָ֔ל אֶ֥לֶף וּשְׁבַע־מֵא֖וֹת זָהָ֑ב לְ֠בַד מִן־הַשַּׂהֲרֹנִ֨ים וְהַנְּטִפ֜וֹת וּבִגְדֵ֣י הָאַרְגָּמָ֗ן שֶׁעַל֙ מַלְכֵ֣י מִדְיָ֔ן וּלְבַד֙ מִן־הָ֣עֲנָק֔וֹת אֲשֶׁ֖ר בְּצַוְּארֵ֥י גְמַלֵּיהֶֽם׃וַיַּעַשׂ֩ אוֹת֨וֹ גִדְע֜וֹן לְאֵפ֗וֹד וַיַּצֵּ֨ג אוֹת֤וֹ בְעִירוֹ֙ בְּעָפְרָ֔ה וַיִּזְנ֧וּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל אַחֲרָ֖יו שָׁ֑ם וַיְהִ֛י לְגִדְע֥וֹן וּלְבֵית֖וֹ לְמוֹקֵֽשׁ׃וַיִּכָּנַ֣ע מִדְיָ֗ן לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יָסְפ֖וּ לָשֵׂ֣את רֹאשָׁ֑ם וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֛רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בִּימֵ֥י גִדְעֽוֹן׃וַיֵּ֛לֶךְ יְרֻבַּ֥עַל בֶּן־יוֹאָ֖שׁ וַיֵּ֥שֶׁב בְּבֵיתֽוֹ׃וּלְגִדְע֗וֹן הָיוּ֙ שִׁבְעִ֣ים בָּנִ֔ים יֹצְאֵ֖י יְרֵכ֑וֹ כִּֽי־נָשִׁ֥ים רַבּ֖וֹת הָ֥יוּ לֽוֹ׃וּפִֽילַגְשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁכֶ֔ם יָֽלְדָה־לּ֥וֹ גַם־הִ֖יא בֵּ֑ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־שְׁמ֖וֹ אֲבִימֶֽלֶךְ׃וַיָּ֛מָת גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ בְּשֵׂיבָ֣ה טוֹבָ֑ה וַיִּקָּבֵ֗ר בְּקֶ֙בֶר֙ יוֹאָ֣שׁ אָבִ֔יו בְּעָפְרָ֖ה אֲבִ֥י הָֽעֶזְרִֽי׃וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת גִּדְע֔וֹן וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּזְנ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבְּעָלִ֑ים וַיָּשִׂ֧ימוּ לָהֶ֛ם בַּ֥עַל בְּרִ֖ית לֵאלֹהִֽים׃וְלֹ֤א זָֽכְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הַמַּצִּ֥יל אוֹתָ֛ם מִיַּ֥ד כָּל־אֹיְבֵיהֶ֖ם מִסָּבִֽיב׃וְלֹֽא־עָשׂ֣וּ חֶ֔סֶד עִם־בֵּ֥ית יְרֻבַּ֖עַל גִּדְע֑וֹן כְּכָל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אבנר בוטוש שליט

ניצחון גדעון ורצון ישראל בהנצחת שלטונו

בפרק זה מתגלה מנהיגותו של גדעון דרך המאבק על בכורת בית יוסף. טיפולו של גדעון במשבר השבטי ראוי ללימוד לאור טיפולם של שופטים אחרים בטענות שבטיות. בהמשך הפרק מובטחת ענישה  לשרי סוכות ולפנואל. מנהיגות זו מגיעה לשיאה כאשר איש ישראל מבקש מגדעון למשול בהם ללא הגבלת זמן, הצעה שאי אפשר לסרב לה, אך גדעון מכריז קבל עם ועדה את אמונתו כי רק ה' ימשול בישראל! סיום הפרק מחזיר אותנו לדפוס הקבוע בספר שופטים, לאחר שהמצוקה אינה מורגשת, שוכחים ישראל את מושיעם העליון והתחתון, עוזבים את ה' ולא עושים חסד עם בית ירובעל.

"והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" 

אפרים זועמים על נציג מנשה אשר הנהיג את המלחמה. אפרים תמיד היו לפני מנשה; כך בפרשת וזאת הברכה של משה רבינו בספר דברים, וכך גם בברכת יעקב אבינו את בני יוסף יעקב מקדים במעלה את אפרים לפני מנשה. ואילו בפרקי גדעון מתגלה מנהיגות משבט מנשה דווקא. גדעון יודע את מקומו וכבר בתחילת שליחותו מנסה להתחמק ממלאך ה' בטיעון היחס המספרי שמשה רבינו העריך את שבט מנשה: "אנוכי הדל באלפי מנשה". לכן גם מובנת תגובתו הרפה לטענות אפרים בפרקנו. תגובה זו מלמדת גם על ענוותנותו של גדעון אשר לא מסתחרר מההצלחה ויודע את מקומו במאזן השבטים. 

לכאורה טענתם של בני אפרים תמוהה, שהרי בפרק הקודם גדעון הזמין את אפרים למלחמה?! - אך לא בתחילת המלחמה! כנראה כבר בתחילה העריך גדעון שלא ישמעו לנציג מנשה, ולכן דחה את צווי הקריאה להתפתחות מוכחת של הצלחה במלחמה. גדעון ההססן הופך יותר ויותר להחלטי: מתגובתו המתנצלת לאפרים, דרך הכאה בקוצים את אנשי סוכות ועד לנתיצת מגדל פנואל והריגת אנשיהם. 

שרי סוכות מעדיפים לשבת על הגדר ולא לבא לעזרת אחיהם במלחמת הלחם. לכן הם הראשונים לחטוף את צמחי הבצורת הקוצניים, ואת המגדל הראוותני של פנואל מנתץ גדעון. דבורה הסתפקה בנזיפה מילולית בשירתה ואילו  יפתח הגלעדי שנתקל בבעיה דומה לא בחל בהוצאה להורג שיטתית. גדעון מסמן את המפנה מדיבורים למעשים.

הריגת זבח וצלמונע

מהמפגש עם זבח וצלמונע משמע שהיה עוד קרב מקדים שבו נהרגו אחי גדעון. כנראה בחלק הצפוני של התבור, אשר אליו לא הגיע גדעון, כיון שהיה עסוק במתקפה מעין חרוד. לכן מובן מדוע לא קרא לשבט אפרים הדרומי, שהרי התקופה היא של מלחמות מקומיות אשר השבטים הקרובים לחזית נלחמים בלבד. מהריגתם המאוחרת של זבח וצלמונע אנו למדים על תרבות המלכים הנוכריים אשר שולחים את שרי הצבאות קדימה ואינם יוצאים לחזית. לכן היה צריך מרדף מייגע כדי לתפוס גם את ראשי הממלכה למרות שהקרב כבר הוכרע בצור עורב ויקב זאב.

מלוכה בישראל

תגובת העם להצלחות גדעון מפתיעה - הם מוכנים למסור את מפתחות השלטון אפילו לנכדו של גדעון שאולי עדיין לא נולד! את גילם הצעיר של בני גדעון אנו יודעים מהעובדה שבנו הבכור, יתר, לא היה מספיק "גבר" להרוג את מלכי מדיין זבח וצלמונע כאמור בפס' כ': "וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר". לכן לא ברור מניין הביטחון שבניו ואפילו נכדיו של גדעון יהיו המשך ראוי למלוכה. האם איש ישראל מוכן לשעבד את כל עתידו הלאומי בידי נער שאינו מסוגל להניף חרב על אויביו ויותר מכך להשאיר צ'ק פתוח לנכד שעוד לא בא לעולם? כנראה שבפרק זה הגיעה תקופת השופטים לתחושת מיצוי, העם עייף מנטל האמונה. העם מבקש לקנות לו שקט בטחוני גם במחיר שחיתות מלוכנית, כבר לא חשוב מי יהיה המלך העיקר שיהיה שר ביטחון שיהיה כתובת אנושית למצוקות הביטחוניות. די, כבר נמאס מלחיות במתח לחשוש ממשעבד תורן, לצפות, לייחל ולהתפלל למושיע שיופיע משמיים. העם רוצה מושיע עכשיו! ממשלה עם יציבות ושושלת עם המשכיות! לא חשוב מי המושל העיקר שימשול גם במחיר עריצות! זוהי הכמיהה לסדר שלטוני אנושי המופיעה גם בספר שמואל(א ח). גם שם בניו של שמואל לא מראים סימן של המשכיות וזקני העם מבקשים מלוכה והמשכיות אנושית יציבה. לעומת גישה זו, בהלכות מלכים לרמב"ם מופיעות ההלכות הדורשות מהמלך להיות אישיות!

"ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי... ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם.  וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות... לעולם יתנהג בענווה יתרה...ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם... "
(משנה תורה הלכות מלכים פרק ב הלכות ט-יא)

להיות עבד לעם הקודש על אדמת הקודש כחתימתו המפורסמת של הרב קוק זצ"ל על איגרותיו. תגובתו הנחרצת של גדעון מעידה על נאמנותו לאינטרס הלאומי הפנימי, ה' ימשול בכם! ישראל אינם מונהגים ע"י כוחות אנושיים, רק ה' בורא העולם באופן ישיר מנהיג את ישראל ובכך משיב לעצמו על שאלתו מפרק ו' פס' יג':"ואיה כל נפלאותיו?"  גדעון מחזיר את המפתחות להנהגת ה' באמונה שלמה מבלי שעושה לביתו הפרטי. גדעון לא רוצה להיות מלך אך לוקח נשים רבות וכן לוקח את הזהב הרב שנלקח כשלל ממדיין.

במלחמת מדין הראשונה בספר במדבר פרק לא' השלל ניתן גם לה' ואילו גדעון הופך את השלל לאנדרטה בביתו מתוך כוונה להצביע על הנס הגדול אבל היא הופכת לפצצה מתקתקת למשפחתו – "ויהי לו ולביתו למוקש" וישראל מקדשים את החומריות והופכים אותה לע"ז.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך