תנ"ך על הפרק - שופטים ח - האם גדעון עשה אפוד לעבודה זרה?! / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים ח

219 / 929
היום

הפרק

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ אֶפְרַ֗יִם מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְבִלְתִּי֙ קְרֹ֣אות לָ֔נוּ כִּ֥י הָלַ֖כְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בְּמִדְיָ֑ן וַיְרִיב֥וּן אִתּ֖וֹ בְּחָזְקָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם מֶה־עָשִׂ֥יתִי עַתָּ֖ה כָּכֶ֑ם הֲל֗וֹא ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר׃בְּיֶדְכֶם֩ נָתַ֨ן אֱלֹהִ֜ים אֶת־שָׂרֵ֤י מִדְיָן֙ אֶת־עֹרֵ֣ב וְאֶת־זְאֵ֔ב וּמַה־יָּכֹ֖לְתִּי עֲשׂ֣וֹת כָּכֶ֑ם אָ֗ז רָפְתָ֤ה רוּחָם֙ מֵֽעָלָ֔יו בְּדַבְּר֖וֹ הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃וַיָּבֹ֥א גִדְע֖וֹן הַיַּרְדֵּ֑נָה עֹבֵ֣ר ה֗וּא וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ עֲיֵפִ֖ים וְרֹדְפִֽים׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לְאַנְשֵׁ֣י סֻכּ֔וֹת תְּנוּ־נָא֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם לָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלָ֑י כִּי־עֲיֵפִ֣ים הֵ֔ם וְאָנֹכִ֗י רֹדֵ֛ף אַחֲרֵ֛י זֶ֥בַח וְצַלְמֻנָּ֖ע מַלְכֵ֥י מִדְיָֽן׃וַיֹּ֙אמֶר֙ שָׂרֵ֣י סֻכּ֔וֹת הֲ֠כַף זֶ֧בַח וְצַלְמֻנָּ֛ע עַתָּ֖ה בְּיָדֶ֑ךָ כִּֽי־נִתֵּ֥ן לִֽצְבָאֲךָ֖ לָֽחֶם׃וַיֹּ֣אמֶר גִּדְע֔וֹן לָכֵ֗ן בְּתֵ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח וְאֶת־צַלְמֻנָּ֖ע בְּיָדִ֑י וְדַשְׁתִּי֙ אֶת־בְּשַׂרְכֶ֔ם אֶת־קוֹצֵ֥י הַמִּדְבָּ֖ר וְאֶת־הַֽבַּרְקֳנִֽים׃וַיַּ֤עַל מִשָּׁם֙ פְּנוּאֵ֔ל וַיְדַבֵּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם כָּזֹ֑את וַיַּעֲנ֤וּ אוֹתוֹ֙ אַנְשֵׁ֣י פְנוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֥ר עָנ֖וּ אַנְשֵׁ֥י סֻכּֽוֹת׃וַיֹּ֛אמֶר גַּם־לְאַנְשֵׁ֥י פְנוּאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בְּשׁוּבִ֣י בְשָׁל֔וֹם אֶתֹּ֖ץ אֶת־הַמִּגְדָּ֥ל הַזֶּֽה׃וְזֶ֨בַח וְצַלְמֻנָּ֜ע בַּקַּרְקֹ֗ר וּמַחֲנֵיהֶ֤ם עִמָּם֙ כַּחֲמֵ֤שֶׁת עָשָׂר֙ אֶ֔לֶף כֹּ֚ל הַנּ֣וֹתָרִ֔ים מִכֹּ֖ל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־קֶ֑דֶם וְהַנֹּ֣פְלִ֔ים מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב׃וַיַּ֣עַל גִּדְע֗וֹן דֶּ֚רֶךְ הַשְּׁכוּנֵ֣י בָֽאֳהָלִ֔ים מִקֶּ֥דֶם לְנֹ֖בַח וְיָגְבֳּהָ֑ה וַיַּךְ֙ אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהַֽמַּחֲנֶ֖ה הָ֥יָה בֶֽטַח׃וַיָּנ֗וּסוּ זֶ֚בַח וְצַלְמֻנָּ֔ע וַיִּרְדֹּ֖ף אַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּלְכֹּ֞ד אֶת־שְׁנֵ֣י ׀ מַלְכֵ֣י מִדְיָ֗ן אֶת־זֶ֙בַח֙ וְאֶת־צַלְמֻנָּ֔ע וְכָל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הֶחֱרִֽיד׃וַיָּ֛שָׁב גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ מִן־הַמִּלְחָמָ֑ה מִֽלְמַעֲלֵ֖ה הֶחָֽרֶס׃וַיִּלְכָּד־נַ֛עַר מֵאַנְשֵׁ֥י סֻכּ֖וֹת וַיִּשְׁאָלֵ֑הוּ וַיִּכְתֹּ֨ב אֵלָ֜יו אֶת־שָׂרֵ֤י סֻכּוֹת֙ וְאֶת־זְקֵנֶ֔יהָ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָ֖ה אִֽישׁ׃וַיָּבֹא֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י סֻכּ֔וֹת וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֑ע אֲשֶׁר֩ חֵרַפְתֶּ֨ם אוֹתִ֜י לֵאמֹ֗ר הֲ֠כַף זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֤ע עַתָּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ כִּ֥י נִתֵּ֛ן לַאֲנָשֶׁ֥יךָ הַיְּעֵפִ֖ים לָֽחֶם׃וַיִּקַּח֙ אֶת־זִקְנֵ֣י הָעִ֔יר וְאֶת־קוֹצֵ֥י הַמִּדְבָּ֖ר וְאֶת־הַֽבַּרְקֳנִ֑ים וַיֹּ֣דַע בָּהֶ֔ם אֵ֖ת אַנְשֵׁ֥י סֻכּֽוֹת׃וְאֶת־מִגְדַּ֥ל פְּנוּאֵ֖ל נָתָ֑ץ וַֽיַּהֲרֹ֖ג אֶת־אַנְשֵׁ֥י הָעִֽיר׃וַיֹּ֗אמֶר אֶל־זֶ֙בַח֙ וְאֶל־צַלְמֻנָּ֔ע אֵיפֹה֙ הָאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֲרַגְתֶּ֖ם בְּתָב֑וֹר וַֽיֹּאמרוּ֙ כָּמ֣וֹךָ כְמוֹהֶ֔ם אֶחָ֕ד כְּתֹ֖אַר בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּאמַ֕ר אַחַ֥י בְּנֵֽי־אִמִּ֖י הֵ֑ם חַי־יְהוָ֗ה ל֚וּ הַחֲיִתֶ֣ם אוֹתָ֔ם לֹ֥א הָרַ֖גְתִּי אֶתְכֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לְיֶ֣תֶר בְּכוֹר֔וֹ ק֖וּם הֲרֹ֣ג אוֹתָ֑ם וְלֹא־שָׁלַ֨ף הַנַּ֤עַר חַרְבּוֹ֙ כִּ֣י יָרֵ֔א כִּ֥י עוֹדֶ֖נּוּ נָֽעַר׃וַיֹּ֜אמֶר זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֗ע ק֤וּם אַתָּה֙ וּפְגַע־בָּ֔נוּ כִּ֥י כָאִ֖ישׁ גְּבוּרָת֑וֹ וַיָּ֣קָם גִּדְע֗וֹן וַֽיַּהֲרֹג֙ אֶת־זֶ֣בַח וְאֶת־צַלְמֻנָּ֔ע וַיִּקַּח֙ אֶת־הַשַּׂ֣הֲרֹנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּצַוְּארֵ֥י גְמַלֵּיהֶֽם׃וַיֹּאמְר֤וּ אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־גִּדְע֔וֹן מְשָׁל־בָּ֙נוּ֙ גַּם־אַתָּ֔ה גַּם־בִּנְךָ֖ גַּ֣ם בֶּן־בְּנֶ֑ךָ כִּ֥י הוֹשַׁעְתָּ֖נוּ מִיַּ֥ד מִדְיָֽן׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ גִּדְע֔וֹן לֹֽא־אֶמְשֹׁ֤ל אֲנִי֙ בָּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִמְשֹׁ֥ל בְּנִ֖י בָּכֶ֑ם יְהוָ֖ה יִמְשֹׁ֥ל בָּכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם גִּדְע֗וֹן אֶשְׁאֲלָ֤ה מִכֶּם֙ שְׁאֵלָ֔ה וּתְנוּ־לִ֕י אִ֖ישׁ נֶ֣זֶם שְׁלָל֑וֹ כִּֽי־נִזְמֵ֤י זָהָב֙ לָהֶ֔ם כִּ֥י יִשְׁמְעֵאלִ֖ים הֵֽם׃וַיֹּאמְר֖וּ נָת֣וֹן נִתֵּ֑ן וַֽיִּפְרְשׂוּ֙ אֶת־הַשִּׂמְלָ֔ה וַיַּשְׁלִ֣יכוּ שָׁ֔מָּה אִ֖ישׁ נֶ֥זֶם שְׁלָלֽוֹ׃וַיְהִ֗י מִשְׁקַ֞ל נִזְמֵ֤י הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאָ֔ל אֶ֥לֶף וּשְׁבַע־מֵא֖וֹת זָהָ֑ב לְ֠בַד מִן־הַשַּׂהֲרֹנִ֨ים וְהַנְּטִפ֜וֹת וּבִגְדֵ֣י הָאַרְגָּמָ֗ן שֶׁעַל֙ מַלְכֵ֣י מִדְיָ֔ן וּלְבַד֙ מִן־הָ֣עֲנָק֔וֹת אֲשֶׁ֖ר בְּצַוְּארֵ֥י גְמַלֵּיהֶֽם׃וַיַּעַשׂ֩ אוֹת֨וֹ גִדְע֜וֹן לְאֵפ֗וֹד וַיַּצֵּ֨ג אוֹת֤וֹ בְעִירוֹ֙ בְּעָפְרָ֔ה וַיִּזְנ֧וּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל אַחֲרָ֖יו שָׁ֑ם וַיְהִ֛י לְגִדְע֥וֹן וּלְבֵית֖וֹ לְמוֹקֵֽשׁ׃וַיִּכָּנַ֣ע מִדְיָ֗ן לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יָסְפ֖וּ לָשֵׂ֣את רֹאשָׁ֑ם וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֛רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בִּימֵ֥י גִדְעֽוֹן׃וַיֵּ֛לֶךְ יְרֻבַּ֥עַל בֶּן־יוֹאָ֖שׁ וַיֵּ֥שֶׁב בְּבֵיתֽוֹ׃וּלְגִדְע֗וֹן הָיוּ֙ שִׁבְעִ֣ים בָּנִ֔ים יֹצְאֵ֖י יְרֵכ֑וֹ כִּֽי־נָשִׁ֥ים רַבּ֖וֹת הָ֥יוּ לֽוֹ׃וּפִֽילַגְשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁכֶ֔ם יָֽלְדָה־לּ֥וֹ גַם־הִ֖יא בֵּ֑ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־שְׁמ֖וֹ אֲבִימֶֽלֶךְ׃וַיָּ֛מָת גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ בְּשֵׂיבָ֣ה טוֹבָ֑ה וַיִּקָּבֵ֗ר בְּקֶ֙בֶר֙ יוֹאָ֣שׁ אָבִ֔יו בְּעָפְרָ֖ה אֲבִ֥י הָֽעֶזְרִֽי׃וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת גִּדְע֔וֹן וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּזְנ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבְּעָלִ֑ים וַיָּשִׂ֧ימוּ לָהֶ֛ם בַּ֥עַל בְּרִ֖ית לֵאלֹהִֽים׃וְלֹ֤א זָֽכְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הַמַּצִּ֥יל אוֹתָ֛ם מִיַּ֥ד כָּל־אֹיְבֵיהֶ֖ם מִסָּבִֽיב׃וְלֹֽא־עָשׂ֣וּ חֶ֔סֶד עִם־בֵּ֥ית יְרֻבַּ֖עַל גִּדְע֑וֹן כְּכָל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

האם גדעון עשה אפוד לעבודה זרה?!

הקדמה

בעקבות הנצחון המופלא של גדעון על מדין, שבו הרג גדעון כמאה ושלשים וחמישה אלף מדינים (ח, י) בשלש מאות לוחמים בלבד (ז, ז), נאמר (בפרק ח):

כב. ויאמרו איש ישראל אל גדעון: מְשָל-בנו גם אתה, גם בִּנְךָ, גם בן בְּנֶךָ, כי הושעתנו מיד מדין.
כג. ויאמר אליהם גדעון: לא אמשֹל אני בכם, ולא ימשֹל בני בכם, ד' ימשֹל בכם.

בפסוקים אלו רואים את ענוותנותו העצומה של גדעון, ואת אמונתו הגדולה בד', שאף על פי שבני ישראל בקשו ממנו למשול בהם, הוא ובנו ונכדו, גדעון סירב לבקשתם, ואמר להם שרק ד' ימשול בהם.

בהמשך הפסוקים נאמר:

כד. ויאמר אליהם גדעון: אשאלה מכם שאלה, ותנו לי איש נזם שללו, כי נזמי זהב להם, כי ישמעאלים הם.
כה. ויאמרו: נתון נִתן, ויפרשו את השמלה, וישליכו שמה איש נזם שללו.
כו. ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב, לבד מן השַהֲרֹנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין, ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם.
כז. ויעש אותו גדעון לאפוד, ויצֵג אותו בעירו, בעפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש.

בפסוקים אלו רואים מעלה נוספת של גדעון, שלא רק שהוא לא רצה את השררה, אלא גם היה שונא בצע, שלא ביקש לעצמו את השלל, אלא ביקש את השלל כדי לעשות ממנו אפוד.

כן כתב הרלב"ג (שופטים י, ד): "התועלת הי"ז הוא להודיע שאין מחֹק השלמים לרדוף אחר רבוי הממון. ולזה ספר שלא שאל גדעון מהנזמים והשהרונים ויתר הענינים, אלא לעשות מהם אפוד, לא להרבות קנינו".

וכן כתב המלבי"ם (שופטים ח, כד): "אחרי שסיפר [הנביא] שלא רדף [גדעון] אחרי השררה, סיפר שהיה שונא בצע. כי מן הדין מגיע אליו חצי השלל, והוא לא לקח רק דבר מועט, ורק דרך מתנה".

מדוע עשה גדעון את האפוד?

נשאלת השאלה: מדוע עשה גדעון את האפוד? האם עשה אותו לשם עבודה זרה? ודאי שלא מסתבר כך, שהרי גדעון הרס את מזבח הבעל וכרת את האשרה (ו, כה-כח), ובכך הוא סיכן את נפשו! כמו שכתוב שאנשי העיר אמרו ליואש אביו: "הוצא את בנך וְימֹת, כי נתץ את מזבח הבעל, וכי כרת האשרה אשר עליו" (ו, ל)! ואם כן ודאי לא מסתבר שאחרי ביעור העבודה הזרה והנצחון הגדול שזכה לו, הוא יעשה אפוד לעבודה זרה!

ועוד שלמדנו שכאשר בני ישראל בקשו ממנו למשול בהם, הוא ובנו ונכדו, גדעון סירב לבקשתם, ואמר להם שרק ד' ימשול בהם.

ועוד שמשמע בהמשך הפרשה שרק אחרי מות גדעון נכשלו בני ישראל בעבודה זרה, שכך נאמר שם: "ויהי כאשר מת גדעון, וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים" (לג), ולכן פירשו המפרשים (רש"י, רד"ק, רלב"ג ועוד) שמה שכתוב על האפוד "ויזנו כל ישראל אחריו" היה רק אחרי מותו של גדעון. אם כן מה היתה מטרתו בעשיית האפוד? בדבר זה נחלקו המפרשים. במאמר קצר זה נביא רק שיטה אחת שבה הלכו רוב המפרשים.

כתב רש"י: "ויעש אותו גדעון לאפוד - להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד, שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה". כעין זה כתבו גם הרד"ק, הרלב"ג, המצודות והמלבי"ם.

יש לשאול: מנין למדו רש"י והמפרשים את דבריהם?

נראה שהם למדו את דבריהם ממה שמצאנו במקומות אחרים שבני ישראל נצטוו לעשות זכר לנסים שד' עשה לנו:

א. משה ציוה את אהרן לקחת צנצנת, לתת בה מלֹא העֹמר מן ולהניחה לפני הארון, כדי שבני ישראל יזכרו את הנס של ירידת המן (שמות טז, לב-לד).

ב. ד' ציוה את משה לשים את מטה אהרן שהוציא פרח וגמל שקדים לפני הארון (במדבר יז, כה).

ג. ד' ציוה את יהושע לקחת אבנים מהירדן ולהקימן בגלגל, כדי שבני ישראל יזכרו את נס בקיעת הירדן (יהושע ד, ד-ח; שם, כ-כד ורלב"ג שם).

נוסף על כך נצטוינו במצוות רבות זכר ליציאת מצרים, כמו שהאריך הרמב"ן בסוף פרשת בא (יג, טז).

כך גם גדעון עשה את האפוד, כדי שכל מי שיראה את האפוד יזכר בנס הגדול שעשה ד' לישראל במלחמתם במדין, ויודה לד' ויתחזק באמונתו ובבטחונו בד'.

יש לציין שבתקופה מאוחרת יותר, דוד שם את חרב גלית במשכן, כדי שבני ישראל יודו לד' על נס ההצלה מגלית הפלשתי (שמ"א כא, י, ורד"ק ורלב"ג שם).

כך כתב הרד"ק בשמואל (א יז, נד): "שם החרב באהל מועד בנוב, כמו שכתוב למעלה: 'לוטה בשמלה' (שמ"א כא, י), והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה, והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב, לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה וזוכר הנס, ומודה לד' יתברך, ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו".

סיום

כתב בספר חרדים (פרק ט סעיפים כ-כג):

כתב רבנו יונה ('שערי תשובה' שער ג סעיף יז): מעלות רבות נמסרו לנו במצוות עשה:
מעלת הבחירה מצוה אחת...
ומעלת שלמות הבטחון בו יתברך מצוה שנית...
ומעלת התבונן בגדולתו יתברך מצוה שלישית...
ומעלת זכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם מצוה רביעית, שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר... ויאכִלך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך' (דברים ח, ב-ד).
ומינה נלמוד מקל וחומר: אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות, מלכי האומות העומדים תמיד עלינו לכלותנו. ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור 'לולי ד' שהיה לנו' [(תהלים קכד) כן הוא מנהג הספרדים וחלק מהחסידים]. וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ד' יתברך, מעת שיצרו בבטן אמו.

[ועיין בהרחבה במאמרי "האם גדעון עשה אפוד לעבודה זרה?!" בספרי "הדר הנביאים"]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך