האם גדעון עשה אפוד לעבודה זרה?!
הקדמה
בעקבות הנצחון המופלא של גדעון על מדין, שבו הרג גדעון כמאה ושלשים וחמישה אלף מדינים (ח, י) בשלש מאות לוחמים בלבד (ז, ז), נאמר (בפרק ח):
כב. ויאמרו איש ישראל אל גדעון: מְשָל-בנו גם אתה, גם בִּנְךָ, גם בן בְּנֶךָ, כי הושעתנו מיד מדין.
כג. ויאמר אליהם גדעון: לא אמשֹל אני בכם, ולא ימשֹל בני בכם, ד' ימשֹל בכם.
בפסוקים אלו רואים את ענוותנותו העצומה של גדעון, ואת אמונתו הגדולה בד', שאף על פי שבני ישראל בקשו ממנו למשול בהם, הוא ובנו ונכדו, גדעון סירב לבקשתם, ואמר להם שרק ד' ימשול בהם.
בהמשך הפסוקים נאמר:
כד. ויאמר אליהם גדעון: אשאלה מכם שאלה, ותנו לי איש נזם שללו, כי נזמי זהב להם, כי ישמעאלים הם.
כה. ויאמרו: נתון נִתן, ויפרשו את השמלה, וישליכו שמה איש נזם שללו.
כו. ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב, לבד מן השַהֲרֹנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין, ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם.
כז. ויעש אותו גדעון לאפוד, ויצֵג אותו בעירו, בעפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש.
בפסוקים אלו רואים מעלה נוספת של גדעון, שלא רק שהוא לא רצה את השררה, אלא גם היה שונא בצע, שלא ביקש לעצמו את השלל, אלא ביקש את השלל כדי לעשות ממנו אפוד.
כן כתב הרלב"ג (שופטים י, ד): "התועלת הי"ז הוא להודיע שאין מחֹק השלמים לרדוף אחר רבוי הממון. ולזה ספר שלא שאל גדעון מהנזמים והשהרונים ויתר הענינים, אלא לעשות מהם אפוד, לא להרבות קנינו".
וכן כתב המלבי"ם (שופטים ח, כד): "אחרי שסיפר [הנביא] שלא רדף [גדעון] אחרי השררה, סיפר שהיה שונא בצע. כי מן הדין מגיע אליו חצי השלל, והוא לא לקח רק דבר מועט, ורק דרך מתנה".
מדוע עשה גדעון את האפוד?
נשאלת השאלה: מדוע עשה גדעון את האפוד? האם עשה אותו לשם עבודה זרה? ודאי שלא מסתבר כך, שהרי גדעון הרס את מזבח הבעל וכרת את האשרה (ו, כה-כח), ובכך הוא סיכן את נפשו! כמו שכתוב שאנשי העיר אמרו ליואש אביו: "הוצא את בנך וְימֹת, כי נתץ את מזבח הבעל, וכי כרת האשרה אשר עליו" (ו, ל)! ואם כן ודאי לא מסתבר שאחרי ביעור העבודה הזרה והנצחון הגדול שזכה לו, הוא יעשה אפוד לעבודה זרה!
ועוד שלמדנו שכאשר בני ישראל בקשו ממנו למשול בהם, הוא ובנו ונכדו, גדעון סירב לבקשתם, ואמר להם שרק ד' ימשול בהם.
ועוד שמשמע בהמשך הפרשה שרק אחרי מות גדעון נכשלו בני ישראל בעבודה זרה, שכך נאמר שם: "ויהי כאשר מת גדעון, וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים" (לג), ולכן פירשו המפרשים (רש"י, רד"ק, רלב"ג ועוד) שמה שכתוב על האפוד "ויזנו כל ישראל אחריו" היה רק אחרי מותו של גדעון. אם כן מה היתה מטרתו בעשיית האפוד? בדבר זה נחלקו המפרשים. במאמר קצר זה נביא רק שיטה אחת שבה הלכו רוב המפרשים.
כתב רש"י: "ויעש אותו גדעון לאפוד - להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד, שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה". כעין זה כתבו גם הרד"ק, הרלב"ג, המצודות והמלבי"ם.
יש לשאול: מנין למדו רש"י והמפרשים את דבריהם?
נראה שהם למדו את דבריהם ממה שמצאנו במקומות אחרים שבני ישראל נצטוו לעשות זכר לנסים שד' עשה לנו:
א. משה ציוה את אהרן לקחת צנצנת, לתת בה מלֹא העֹמר מן ולהניחה לפני הארון, כדי שבני ישראל יזכרו את הנס של ירידת המן (שמות טז, לב-לד).
ב. ד' ציוה את משה לשים את מטה אהרן שהוציא פרח וגמל שקדים לפני הארון (במדבר יז, כה).
ג. ד' ציוה את יהושע לקחת אבנים מהירדן ולהקימן בגלגל, כדי שבני ישראל יזכרו את נס בקיעת הירדן (יהושע ד, ד-ח; שם, כ-כד ורלב"ג שם).
נוסף על כך נצטוינו במצוות רבות זכר ליציאת מצרים, כמו שהאריך הרמב"ן בסוף פרשת בא (יג, טז).
כך גם גדעון עשה את האפוד, כדי שכל מי שיראה את האפוד יזכר בנס הגדול שעשה ד' לישראל במלחמתם במדין, ויודה לד' ויתחזק באמונתו ובבטחונו בד'.
יש לציין שבתקופה מאוחרת יותר, דוד שם את חרב גלית במשכן, כדי שבני ישראל יודו לד' על נס ההצלה מגלית הפלשתי (שמ"א כא, י, ורד"ק ורלב"ג שם).
כך כתב הרד"ק בשמואל (א יז, נד): "שם החרב באהל מועד בנוב, כמו שכתוב למעלה: 'לוטה בשמלה' (שמ"א כא, י), והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה, והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב, לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה וזוכר הנס, ומודה לד' יתברך, ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו".
סיום
כתב בספר חרדים (פרק ט סעיפים כ-כג):
כתב רבנו יונה ('שערי תשובה' שער ג סעיף יז): מעלות רבות נמסרו לנו במצוות עשה:
מעלת הבחירה מצוה אחת...
ומעלת שלמות הבטחון בו יתברך מצוה שנית...
ומעלת התבונן בגדולתו יתברך מצוה שלישית...
ומעלת זכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם מצוה רביעית, שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר... ויאכִלך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך' (דברים ח, ב-ד).
ומינה נלמוד מקל וחומר: אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות, מלכי האומות העומדים תמיד עלינו לכלותנו. ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור 'לולי ד' שהיה לנו' [(תהלים קכד) כן הוא מנהג הספרדים וחלק מהחסידים]. וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ד' יתברך, מעת שיצרו בבטן אמו.
[ועיין בהרחבה במאמרי "האם גדעון עשה אפוד לעבודה זרה?!" בספרי "הדר הנביאים"]