ערים בנחלת אפרים
בית אל – לוז.
יעקב גילה את בית אל "במקרה": "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ ... וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח י-יב).
יעקב קרא למקום אשר חלם בו, בית אל (בראשית כח יט).
הכתוב אומר: "ואולם לוז שם המקום לראשונה" (בראשית כח יט). משמע שהיה זה אותו מקום, בית אל היא לוז.
אף בשופטים (א כג) משמע כן: "וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז".
אולם מפסוק ב: "וְיָצָא מִבֵּית אֵל לוּזָה וְעָבַר אֶל גְּבוּל הָאַרְכִּי עֲטָרוֹת", משמע שאלו שני מקומות שכן הגבול יוצא מבית אל ומגיע ללוז?
נראה כי הפתרון נמצא בפרק יח יג שם נאמר: "וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית אל..." (יהושע יח יג).
היה מקום ששמו לוז. והיה מקום ששמו כתף לוז. כפי הנראה מדרון גבעה הסמוך לעיר לוז. שם ישן יעקב, ולמחרת קרא למקום בית אל. לוז היתה עיר נפרדת. כתף לוז היא בית אל.
יעקב קבע את בית אל כמקום לעבודת ה': "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח כב). כעשרים שנה אחרי כן קובע אף ה' את המקום לבית ה' ואומר לו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית לה א).
מסתבר שלאחר כיבושה של בית אל בזמן יהושע, התפשטה בקרב העם הידיעה על מעלתה הרוחנית והיא הפכה למקום קבוע של עבודת ה'. ואכן בעת מלחמת פילגש בגבעה נאמר: "וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן..." (שופטים כ יח).
אף בסוף אותה מלחמה כאשר שבט בנימין כמעט נשמד באים העם לבית אל להתפלל ולטכס עצה: "וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד(שופטים כא ב-ג):
כאשר נותן שמואל לשאול, סימנים על מלכותו הוא אומר לו: "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלשָׁה גְדָיִים ..." (שמואל א' י ג).
לאחר מכן מנצל ירבעם בן נבט את קדושת המקום, ומציב בבית אל את אחד מעגלי הזהב שלו (מלכים א' יב כט). בית אל הופכת למקום פולחן לע"ז, ועמוס מתנבא עליה: "וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן" (עמוס ה ה).
אף בתחילת ימי בית שני שימשה בית אל כמקום תפילה ודרישת ה': "וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל, שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְדֹוָד" (זכריה ז ב).
מה תכונתה המיוחדת של בית אל? גם ללוז תכונות מיוחדות וגם לבית אל תכונה מיוחדת. כפי הנראה קשורות הן התכונות זו בזו.
בספר שופטים (א כב) מסופר על כיבוש בית אל. "תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר: "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו: הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו.
'וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה'. תניא היא לוז שצובעין בה תכלת. היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים" (סוטה מו ב).
תכונתה של לוז היא, שאין למלאך המות שלטון על יושביה!
מדברי הגמרא ניתן להבין שמדובר על לוז החדשה שבארץ חיתים ולא על לוז של בית אל. אולם מהמדרש רבה משמע שהיא אותה עיר שכבשו בני יוסף בנחלתם בארץ ישראל:
"ואולם לוז" היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה. היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם. הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים.
א"ר אבא בר כהנא, למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז.
ורבנן אמרי: מה לוז אין לה פה, כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר! [על כן מסופר בספר שופטים כי בני יוסף כשרצו לכבוש את בית אל, חיפשו איש שיראם את מבוא העיר].
א"ר סימון, לוז היה עומד על פתחה של עיר. ר' אלעזר בשם ר' פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה. והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר. הה"ד (שופטים א) ויראו השומרים והנה איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר (וגו') ויכו את העיר לפי חרב" (בראשית רבה סט ח).
חז"ל נתנו נימוקים שונים לשם העיר לוז, ומשמע שזו לוז שבארץ ישראל שישראל קראוה בית אל!
ר' שמעון בן יוחאי מסביר לתלמידיו כי תכונת העיר לוז – בית אל, שאין מלאך המות שולט בה, קימת מיום שנברא העולם!
"... אמר לון [רשב"י לתלמידיו] ודאי ההוא אתר לא שלטא עליה מלאך המות, וקודשא בריך הוא לא בעי דבההוא אתר ימות בר נש לעלמין, ואי תימא דקדם לכן בההוא דוכתא עד לא אתבני מיתו ביה בני נשא, לאו הכי, אלא מיומא דאתברי עלמא אתתקן ההוא אתר לקיומא" (זוהר ח"ב קנא ב).
תכונה זו של לוז – בית אל שייכת מהותית לשבט יוסף.
יוסף הצליח לעמוד במלחמה נגד יצר הרע באופן מיוחד.
חז"ל אומרים כי יצה"ר הוא סניף של מלאך המות: "אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" (בבא בתרא טז א). נמצא כי שבט יוסף כולו, מסולק במידה מסוימת מן המות, ושייך באופן מיוחד לחיים. יעקב מברך את זרעו של יוסף בשפע גדול של חיים כדגים הפרים ורבים: "וידגו לרוב בקרב הארץ".
מסופר על ר' יוחנן שהיה רגיל לשבת בפתח המקוה שהיו בנות ישראל טובלות בו. ר' יוחנן היה יפה מאד ואמר, כשעולות בנות ישראל מהטבילה יסתכלו בי, וישפיע הדבר עליהם שילדו בנים יפים כמוני. אמרו לו רבנן אינך מפחד שיתעורר בך יצר הרע? אמר להם אני מזרעו של יוסף שלא שולטת בו עין הרע. [כלומר גם בי לא ישלוט יצר הרע בזכות שאני מיוסף ויש בי מתכונתו] (ברכות כ א).
בית אל נקראת לוז. הלוז הוא שם השקד. השקד הוא העץ הממהר לפרוח ולהוציא פירות לפני כל פרי ועץ אחר. ניכרת בעץ זו הופעת חיים יותר חזקה ומהירה משאר עצי פרי. מטהו של אהרון פרח והוציא פרי בין לילה. הפירות והפרחים היו של השקד (במדבר יז כג).
הלוז הוא גם שם עצם קטנה של האדם שנשארת ומתקימת גם כשכל גופו כלה . מעצם זו חוזר ונבנה כל גופו בתחית המתים, והוא קם לתחיה (קהלת רבה יב ה).
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר כי בחינה זו של הלוז היתה קימת גם בבית אל. תכונת החיות המיוחדת של בית אל, היתה חבויה קודם שהגיע יעקב אליה. משהגיע יעקב ללוז, וניבא את מראה הסולם ואחר כך התפלל, החלה קדושה זו להתגלות ולצאת אל הפועל.
ר' נחום מצ'רנוביל מוסיף ומבאר כי "לוז מלשון נלוז עקום ומפותל. כלומר יש בבית אל עקמומיות של מחלוקת גדולה, אך זה רק בצד החיצוני המתגלה [לכן שם היה עגל של ירבעם בן נבט שחילק את הממלכה] אך שורשה של בית אל אינו כי אם חסד אל בלי מחלוקת.
תכונת המקום מתאימה לתכונת השבט.
יוסף החל דרכו בין האחים במחלוקת גדולה, שאיימה לפרק את כל בית יעקב. אך לבסוף התגלתה האחדות הפנימית שבין יוסף לאחים. ולעתיד לבוא יתאחדו יוסף ויהודה באופן מושלם ללא מריבה ומחלוקת.
לעתיד לבוא בית אל תהיה בחלק יהודה!
גבול הארכי
עיר זו היא מקום מגוריו של חושי הארכי רעו של דוד (מצודות ש"ב טו לב).
גבעון [פסוק כה]
העיר גבעון מזוהה היום בכפר "אלג'יב" הנמצא באיזור ירושלים , סמוך לקבר שמואל הנביא, נבי סמואל.
עיר זו היתה אחת מחמשת הערים של הגבעונים, אשר באו במירמה אל ישראל, וכרתו עמם ברית. לאחר מכן התישבו ישראל בערי הגבעונים. בגינה של ברית זו נפתחה מלחמה בין יהושע לבין כל מלכי הדרום ובראשם מלך ירושלים. במהלך מלחמה זו עצר יהושע את השמש ממהלכה ואמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". אירוע זה נחרת בזיכרון הקולקטיבי של האומה. וישעיהו מנבא על אויבי ישראל, שנים רבות לאחר מכן: "כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְדֹוָד כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ..." (ישעיה כח כא).
לאחר זמן הפכה עיר זו להיות לעיר של כוהנים. שבט בנימין הפריש עיר זו עם עוד שלוש ערים למגורי הכוהנים (יהושע כא יז). נמצא כי בעיר זו היו שלוש אוכלוסיות, גבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים, בני בנימין וכוהנים.
עיר זו בנויה על גבעה טרשית, ומוקפת שטח מישורי.
מסתבר שבין סלעיה וזיתיה שוטט שאול המלך בילדותו, שכן בדבהי"א נאמר: "וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה: וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנָדָב" (דברי הימים א ח כט-ל). כלומר קיש אבי שאול התגורר בגבעון.
נראה כי שרר מתח בין בני בנימין לבין הגבעונים.
כאשר עלה שאול לשלטון ניסה לדחוק את רגלי הגבעונים, ואף להורגם. בסוף ימי דוד בא רעב על ישראל שלוש שנים וה' אומר לדוד: "... וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (שמואל ב' כא א). אף הגבעונים בבקשם נקמה מבית שאול הם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל: יֻנתַּן {יֻתַּן} לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַידֹוָד בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְדֹוָד..." (שמואל ב' כא ה-ו). בקשת הגבעונים אינה רק נקמה אלא קריאת תיגר נגד שאול, שכן גבעת שאול היא עיר בירתו של שאול.
במורד הצפון מזרחי של הגבעה יש בריכת מים גדולה ועמוקה . והיא מכונה בירמיהו בשם: "מים רבים" (ירמיהו מא יב).
בריכה זו היא חלק ממפעל מים קדום, והיא קשורה במנהרה תת קרקעית למעינות שכבתיים שסיפקו לה את מימיה.
מלחמות אחים ומאבקים קשים התרחשו ליד בריכת גבעון.
בבריכה זו פרצה מלחמה קשה בין יואב ועבדי דוד לבין אבנר ואנשי איש בושת: "וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה: וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה" (שמואל ב' ב יב-יג). תקופה זו היתה ערב הקמת מלכות דוד, בתקופת המעבר שבין מלכות שאול למלכות דוד.
בסוף ימי דוד לאחר נצחונו במרד אבשלום, שב ומורד שבע בן ביכרי. דוד הדיח את יואב מלפקד על צבאו בעקבות הריגת אבשלום ומינה את עמשא בן יתר למפקד הצבא. מינוי זה חוזר ומאחד את עם ישראל לצבא אחד, שכן עמשא היה שר צבאו של אבשלום! עמשא נשלח להזעיק את ישראל להילחם בשבע בן ביכרי ומאחר לשוב. אבישי נוטל את הפיקוד, ויוצא לרדוף אחרי שבע בן ביכרי. הם פוגשים את עמשא בגבעון:
"הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו {וְעָלָיו} חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל: וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ: וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי" (שמואל ב' כ ח-י).
ליד בריכה זו פרצה גם המלחמה בין ישמעאל בן נתניהו ליוחנן בן קרח, לאחר רצח גדליהו בן אחיקם במצפה. מלחמה זו היותה את הסיום והאובדן המוחלט של מלכות ישראל:
"וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן" (ירמיה מא י-יב).
המשכן עמד בשילה שלוש מאות שישים ותשע שנים. לאחר שנחרב במלחמה נגד פלישתים נבנה מחדש בית אבנים בנוב.לאחר חורבן נוב עיר הכוהנים במצוות שאול, עובר המשכן לגבעון. האם העביר שאול את המשכן לגבעון מתוך מחשבה שבני גבעון, חבריו מילדות, יהיו יותר נאמנים לו?
הרמב"ם מסכם את התקופות השונות:
"כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה" (רמב"ם בית הבחירה א ב).
יש לציין כי בנוב ובגבעון עמד המקדש ללא ארון הברית. הארון נשבה על ידי פלישתים, ומשחזר הוא נשאר בקרית יערים.
באופן כללי רואים אנו כי בזמן יהושע שהיה משבט אפרים, נמצא אף המשכן בנחלת אפרים. ובזמן מלכות שאול שהיה משבט בנימין נמצא אף המשכן בנחלת בנימין. שכן נוב וגבעון שתיהן מנחלת בנימין. בזמן דוד עובר המקדש לירושלים שהיא בגבול יהודה ובנימין. דוד מנסה לקבוע מקום למקדש, שיהיה שייך לכל השבטים. על כן הוא קובע אותו על הגבול שבין בני לאה לבני רחל. ושתי דעות בחז"ל: א. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ב. נתחלקה לשבטים.
יש כאן צירוף של מקום השראת השכינה למקום מרכז ההנהגה של ישראל. צירוף זה אינו מקרי. מלכות ישראל בצורתה האידאלית מממשת במציאות את מלכות ה'. מלכות ישראל עושה את רצון ה' בעולמו. מתקנת עולם במלכות שדי.
הבנה זו היא הבסיס לדברי ר' עקיבא:
"כתוב אחד אומר: כרסיה שביבין דינור. וכתוב אחד אומר: עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב. [נמצא שיש סתירה האם יש לה' כסא אחד או שני כסאות] לא קשיא, אחד לו ואחד לדוד. כדתניא אחד לו ואחד לדוד דברי רבי עקיבא..." (חגיגה יד א).
ר' יוסי הגלילי אינו יכול לשאת השואה של בשר ודם לקב"ה ואומר: "אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול" אלא אחד לדין ואחד לצדקה. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה תא שמע אחד לדין ואחד לצדקה דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף. כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (שם).
ביום שמלך שלמה, הוא בא לגבעון:
"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא: בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְדֹוָד אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ" (מלכים א' ג ד).
מגבעון עובר המשכן להר המוריה והופך לבית עולמים.
מצפה [פסוק כו]
העיר מצפה מזוהה היום בגבעה שעליה נמצא קבר הנביא שמואל.
כפי הנראה נקראת היא בשם זה על פי מקומה הגבוה המאפשר לצפות לכל עבר.
עיר זו היא אחת מערי בנימין, ולמרות זאת שימשה כמקום מושבו של יפתח שהיה מבני מנשה. שהרי לאחר שניצח במלחמה את בני עמון נאמר: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: (שופטים יא לד).
קשה על כך ממה שנאמר כי יפתח גר ב"ארץ טוב": "וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ" (שופטים יא ג).
יש להניח שכאשר גרשו אותו אחיו מנחלתו, חיפש מקום אחר למשפחתו, מחוץ לנחלת שבטו, והתישב במצפה אשר בנחלת בנימין. יחד עם זאת הוא עצמו לא נשאר עם משפחתו שכן לא היתה לו שם נחלה להתפרנס ממנה ועל כן נדד לארץ טוב, שם התחברו אליו אנשים ריקים ופוחזים, ויחד אתם חי את חייו, והתפרנס ממלחמות עם שבטים נודדים באיזור.
המצפה היתה מקום הכינוס לכל ישראל במלחמת פילגש בגבעה.
"וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְדֹוָד הַמִּצְפָּה" (שופטים כ א).
נראה כי היה במצפה מקום קבוע לעבודת ה' שכן לשון הפסוק היא: "אל ה' המצפה". וכן ביפתח נאמר: "וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְדֹוָד בַּמִּצְפָּה" (שופטים יא יא).
ערב המלחמה בפלישתים מתכנסים ישראל עם שמואל הנביא במצפה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יְדֹוָד: וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְדֹוָד וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַידֹוָד וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה" (שמואל א' ז ה-ו).
רד"ק (יהושע יא ג) מעלה השערה כי מאז הניצחון של יהושע על חמשת מלכי דרום שהיה ישועה גדולה לישראל, בנה שם יהושע מזבח ובית מקודש לה' ולשם היו מתקבצים ישראל בעת צרה ומלחמה.
מכל מקום ברור ששמואל החשיב מאד מקום זה, ובו הוא בחר להמליך את שאול - המלך הראשון של עם ישראל: "וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל יְדֹוָד הַמִּצְפָּה: וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן: וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו {לְמִשְׁפְּחֹתָיו} וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְֹאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְדֹוָד כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל א' י יז-כד).
כאשר נחלקה ממלכת ישראל לשניים. לא רצה ירבעם לאפשר לאנשי ממלכתו לעלות לרגל לירושלים. לשם כך הציב משמרות במקומות שונים שמנעו מהאנשים ללכת לירושלים. המשמרות היו בנקודות איסטרטגיות. אחד המקומות היה המצפה שהיתה על הר גבוה החולש על הדרך מהשפלה לירושלים: "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר" (הושע ה א).
הסביר רש"י (שם): "... על שני הרים הללו הושיבו משמרות, לשמור שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש" (כן הסבירו אף ראב"ע ורד"ק).
פעם נוספת נזכרת העיר מצפה בספר מלכים. בעשא מלך ישראל בא להילחם נגד אסא מלך יהודה יחד עם מלך ארם. אסא משחד את מלך ארם שיפר את בריתו עם בעשא, ומלך ארם מכה ערים בגליל כתוצאה מזה נוטש בעשא את המלחמה נגד אסא. לאחר מכן מסופר: "וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה" (מלכים א' טו כב).
במבט פשוט נראה כי טוב עשה אסא, שהרי בשחדו את מלך ארם, מנע מלחמת אחים עם בעשא מלך ישראל.
אולם באופן מפתיע זוכה אסא לביקורת חריפה על מעשהו: "וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל יְדֹוָד נְתָנָם בְּיָדֶךָ כִּי יְדֹוָד עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת" (דברי הימים ב' טז ז-ט).
חז"ל אומרים (תוספתא סוטה פי"ב א) כי בעקבות חטאי שלמה שנשא נשים נכריות במשך שלושים ושש שנים, נגזר על מלכות ישראל שתחלק לשתי ממלכות במשך שלושים ושש שנים.
שלושים ושש שנים אלו, נסתימו בדיוק במלחמה זו של אסא בבעשא. לו היה עושה אסא במלחמה זו את המוטל עליו ונלחם, היה מאחד מחדש את מלכות ישראל עם מלכות יהודה, כובש מחדש את ארם ומחזיר למלכות ישראל את מלוא תפארתה. אולם אסא פחד והחמיץ את ההזדמנות. על כך באה ביקורתו החריפה של חנני הנביא על אסא.
מלכות יהודה נשארה חלוקה ממלכות ישראל, אף כי מכאן ואילך כבר לא היו מלחמות ואף נכרתו בריתות בין שתי המלכויות.
באבני המצור שהוכנו למלחמה זו שבין בעשה לאסא [מלחמה שלא היתה והיא ההחמצה הגדולה של אסא], נבנתה המצפה!
ובמצפה גם נחרבה מלכות ישראל באופן סופי!
המצפה שבה התחילה מלכות ישראל היא גם המקום שבו נכשל נסיון האיחוד מחדש של ממלכת ישראל ובה הסתימה באופן סופי מלכות ישראל!
לאחר חורבן המקדש וגלות צדקיהו מינה מלך בבל את גדליהו בן אחיקם זרע המלוכה על כל יהודה. גדליה בחר למקום מושבו את המצפה ושם מצא את מותו: "וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם... וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה" (מלכים ב' כה כב-כה).
אפשר שמלכות שאול שהחלה בהתנגדות עזה של שמואל [ושל ה'] לא היתה יכולה להחזיק מעמד באופן נצחי. מלכות שלא נבנתה מתוך בקשה טהורה ואידאלית של העם, אלא מתוך תרעומת, מתוך רצון לחקות את כל הגויים, אין לה את החוסן הפנימי שמכוחו תוכל לעמוד לנצח. על כן מצאה מלכות ישראל את סופה באותו מקום שבו החלה.
לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל, התישבו ישראל בגבעון ובמצפה מחדש בשיבת ציון בתחילת בית שני. כמסופר בספר נחמיה: "וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְלַטְיָה הַגִּבְעֹנִי וְיָדוֹן הַמֵּרֹנֹתִי אַנְשֵׁי גִבְעוֹן וְהַמִּצְפָּה לְכִסֵּא פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר: (נחמיה ג ז). במשך תקופת בית שני שימשה המצפה כנקודת גבול בקרבה למקדש. ממצפה מזרחה נחשב סמוך לירושלים וממצפה ומערבה נחשב מקום הרחוק מירושלים.
ר' יהוסף שוורץ בתבואות הארץ (עמ' קנב) מזהה את המקום כ"צופים" הנזכר במשנה (פסחים ג ח) "וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קֹדש, אם עבר צופים, שורפו במקומו. ואם לאו, חוזר ושורפו לפני הבירה [במקדש שבירושלים] מעצי המערכה" .