נחלת אפרים
בפרקנו נפתחת פרשת ההתנחלות של בית יוסף. יוסף, אשר סבל מהעדפת אביו אותו על פני אחיו הגדולים, מוצא את שבטו מחולק לשניים ושוב כאילו לא נכווה ברותחין, מועדף הקטן על פני הגדול. יעקב הכריח את הברכות לחול תחילה, על הבן הקטן. יעקב שיכל את ידיו והניח דווקא את היד הימנית על ראש הקטן והעניק לאפרים את הבכורה. יהושע ממשיך בדרכו של יעקב ומסדר את נחלת אפרים לפני נחלת מנשה, הבכור הביולוגי. אפרים, שבטו של יהושע, הוא השני בסדר השבטים הנוחלים בארץ כנען, לאחר יהודה.
בתנ"ך אנו מוצאים העדפה דווקא למנהיגים שאינם בכורים ביולוגים. החל משם בן נח דרך אבות האומה ועד דוד ושלמה, המשותף לכולם שאינם בכורים אלא דווקא הבאים בתור. לעומת זאת, מצוות רבות נקשרות אל הבכורים וכתר של קדושה נקשר למצוות אילו. מה"ביכורים" דרך בכור הבהמה ופטר הרחם ועד לבכור האדם המיועד לעבודת הקודש.
ניתן להמשיל משל מודרני לתופעה תנכית זו: אב טיפוס של מוצר טכנולוגי מודרני זוכה לפרסום ולתהילת עולם בתערוכות ותצוגות. אבל המוצר ההמוני שבו כולם משתמשים הוא הפיתוח והגרסה הבאה של אותו מוצר. כך גם לגבי קדושה ומצוות יש לקדש את הראשוניות ואותה להפריש אל הקודש, אבל המנהיגות צריכה שכלול יתר, ורק הבן הבא הוא המוכשר להנהגה.
בחלוקת הנחלות אין ערעור על ההגמוניה של אפרים בהנהגה, ובאופן טבעי הוא מופיע ראשון בנחלה, ובספר שופטים אנו מוצאים התנגדות של שבט אפרים לשני שופטים משבט מנשה.
גבולות בית יוסף
הגבול מתואר מים אל ים. הגבול הדרומי של בית יוסף מתחיל בירדן יריחו, בקצה הצפוני של ים המלח ומגיע עד לים התיכון. הגבול הצפוני של נחלת אפרים, עובר בין שתי נחלות בית יוסף והוא נחל קנה, אחד היובלים של הירקון.
אמר ר' חנין... מצאנו אפרים נוטל בתוך חלקו של מנשה:
"וְהֶעָרִ֗ים הַמִּבְדָּלוֹת֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם בְּת֖וֹךְ נַחֲלַ֣ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֑ה..."(יהושע טז ט)
"גִּלְעָ֕ד בְּת֥וֹךְ אֶפְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ מְנַשֶּֽׁה׃"(שופטים יב ד)
(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשת ויחי פרשה צז)
נחלת בית יוסף היא אחת, אך מתחלקת לשני השבטים. עדיין ישנן ערים מובדלות, ישנן ערים אשר לאפרים אך בתוך השטח של מנשה. מובלעות מעורבות כמו שכם ותפוח, מעידות על החיבור הרב הקיים בין שני השבטים האחים.
יתכן שבצמתים חשובים כל כך בנחלה, הייתה לאפרים כמין אוטונומיה עירונית בתוך שטח שיפוט של מנשה ובכך התחלקו האחים באותם מקומות החשובים מבחינה אסטרטגית והיסטורית.
קשיי ההתנחלות
סיום הפרק מעיד על הבעייתיות של התנחלות. גם בעידן הציונות המודרנית, לוקח זמן רב להתנחלות במרחבים שנכבשו בשישה ימים.
יותר קל לכבוש ולהניס צבאות רבים במהלך צבאי אחד, מאשר להתנחל אזרחית במקום יושבי הארץ הקודמים. וכך קורה שאת יושבי העיר גזר מצליחים אנשי אפרים להכניע רק עד כדי תשלום מס עובד – כלומר מס בצורת עבודה, אך לא יותר.
גם הפרק הקודם, פרק ט"ו, הסתיים באי הורשת יבוס, אך אצל שבט יהודה הגורם היה שבועה קדומה של אבות האומה לאבימלך הפלישתי. האם יש כאן תהליך? זאת נדע בפרק הבא...