תנ"ך על הפרק - דברים כט - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

דברים כט

182 / 929
היום

הפרק

ברית ערבות, אזהרה על האלה, המכות - על עזיבת ה'

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם׃וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַתָּבֹ֖אוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ־חֶ֠שְׁבּוֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם׃וַנִּקַּח֙ אֶת־אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי׃וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃לֹא־יֹאבֶ֣ה יְהוָה֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְהוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃וְהִבְדִּיל֤וֹ יְהוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה׃וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְהוָ֖ה בָּֽהּ׃גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣הוצבייםוּצְבוֹיִ֔םאֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקרא משה אל כל ישראל וגו' עד סוף הסדר. עתה החל אדון הנביאים לסדר את כל דברי הברית וקרא לכל ישראל ודבר להם הפרשה הזאת ופרשת אתם נצבים כי שתיהן קשורות יחד עם פרשת וילך משה. ופירוש הפרשה הזאת אצלי על אחד משתי פנים: הראשון הוא שהיתה כונתו בדברים האלה לתת להם טעם לברית אשר עתה יכרות עמהם והוא כי עם היות שכבר עברו בברית אחר יען וביען לא נתנו לב אליו ולא חששו ממנו כראוי וימרו אל בלבבם. היו משורת הדין שעתה בבואם אל ארץ נושבת יכנסו בברית חדשה ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. כי חטאת אבותם בטלו והשחית הברית אשר באו בו. ולכן יצטרכו אל ברית אחר להדבק באלהים עתה שהיו יותר צריכים אל עזרתו והשגחתו לכבוש הארץ. והוכיח מרים ועונם מאשר ראו בעיניהם נסים ונפלאות הרבה ולא שתו לב אליהם ואף על פי שהיתה להם תבונה טובה מזגיית לא הועילו בה. ובהיותם מבלי מעיקים וסבות מונעות מכל הדברים ההכרחיים ועם כל זה לא נשתלמו בהשגתם וזה ממה שיורה עוז פשעם. ולפי שהתורני יעשה מופתיו מהחוש כלומר מהנפלאות שהשיג. לכן התחיל לזכור להם מהפלאות שראו בעיניהם. וזהו שאמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלהיכם לעיניכם בארץ מצרים רוצה לומר שהם השיגו הנסים והנפלאות שנעשו במצרים לקטנים עם הגדולים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור וגו'. וזהו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו שזכר המדרגה העליונה מהמלך. והאמצעית מעבדיו והשפל' מארצו. וביאר מה הם הדברים אשר עשה באמרו המכות הגדולות אשר ראו עיניך שהם עשר המכות. ואמר בהם אשר ראו עיניך להיותם דברים שנתאמתו בחוש ויוצאים מההקש השכלי. ואמר עוד האותות והמופתים הגדולים ההם. לרמוז אל קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומתן תורה. ושאר הנסים הרשומים שעליהם אמר האותות והמופתים הגדולים ההם. הנה בזה הוכיח שנשלמו בני ישראל במוחשות הנפלאות ההם כדי שמהם ישתלמו באמונותיה'. ולפי שלא יאמרו שלא הועילה להם ההשגה החושיית המופלאת ההיא לפי שהם מעצמם היו חסרי הדעת ובלתי שלמי היציר' במושכלות ושעל כן לא הועיל להם הלמוד המוחש ההוא לכן אמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. והוא נאמ' בתמיהא. וכי לא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. שהם שני החושים היותר דקים ויותר מתיחסים לקנין השלמות מזולתם. אין ספק הלב נתן לכם השם יתברך מוכן לדעת. ועינים ואזנים בריאי' וטובים להשגת מוחשיה'. והיה לכם אם כן מפאת היצירה הטבעית לב יודע ומוכן לחשוב ועינים לראות אותם הנסים ואזנים לשמוע אותם הדברים המופתיי'. ואפשר לפרשו גם בניחות' ויהיה היום הזה הוא היום שראו מופתי מצרים שזכר. יאמר כי עד אותו זמן לא היו שלמים בדעת' ואז כשראו מופתי מצרים והים וסיני ושאר הדברים הנכללים בזה שאמר והאותות והמופתים הגדולים ההם אז היה להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וכן קראו חז"ל לדור המדבר דור דעה. וכל זה להגיד רוב השגתם לשלמות הדעת והאמונה. ולפי שלא יאמרו שטרדות הזמן ודחקי השעה וטורח צרכי הבית מנעו מהם ההשגה וההשתלמות עם היותם מוכנים בטבע והיות הפלאות מושגות להם בחוש לכן אמר ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה. כלומר אינו כן שאני הולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה מקום פנוי וחוץ מטרדות העולם לא הייתם טרודים בדבר מההכרחיים לחי כי לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך וגו'. לחם לא אכלתם שתתעסקו בזריעה וקצירה וטחינה ולישה ואפיה ושאר המלאכות המחוייבות להעשות ללחם לפי שהייתם אוכלים המן. ויין ושכר לא שתיתם שהוא המצטרך לעבודה רבה כל השנה בכרמים כי הוא ית' נתן לכם מים מצור החלמיש. והוא עשה כל זה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. רוצה לומר כל זה עשיתי להשלימכם בידיעה ואמונה אמתית מאלהותי שהוא היה תכלית הנסים והנפלאות כלם. ולזה אמר בלשון שולל לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם לפי שהיתה הכונ' להגיד שלא היו טרודים בדבר יעיק וימנע שלמותם לא להודיע שנתן להם את המן כי זה כבר אמרו פעמים רבות. והנה אמר משה למען תדעו כי אני ה' בלשון השם יתברך לרמוז שהוא ית' אמר כן בעצמו. ואמר שעם היות שלחם לא יאכלו ויין לא ישתו לא היו מפני זה חלושי הכח ורכי הלבב כאנשים העומדים בהנהגה דקה כי הנה באו אל המקום הזה ונלחמו עם סיחון ועוג מלכים אדירים ויכו אותם ויקחו את ארצם אשר נתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה שזה יורה על גבורת' לפי שזה היה בכח האל יתברך וברוחו וכיון שכבר התחלתם במלחמות צריכים אתם שלא תעברו על המצות כאבותיכם. כי אם שתהיו זריזים בהם כדי שיהיה השם ית' בעזרתכם וילחם את מלחמותיכם ומפני זה תצטרכו לבא לברית חדשה לקיים המצות. כי בזה מהתועלת העצום לכבוש הארץ אשר אתם באים. וזה אמרו ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית' אותם למען תשכילו ותצליחו בכל אשר תעשון. ולכן אחרי אלה ההקדמות התחיל בענין הברית באמרו אתם נצבים וגו'. הנה התבארו הספקות האחרונים אשר העירותי בפרשה. והם כ"ה כ"ו כ"ז וכ"ח. ואמנם הפן השני מהפירוש בפרשה הזאת יבא ביאורו בתחלת פרשת אתם נצבים: נשלם סדר והיה כי תבא: ואמנם גם הספקות הנופלים בדברי הסדר הזה כפי אשר תגזור הסברא הפשוטה בהבנתם הלא הם שמונה עשר: הספק הא' והוא הגדול שבכלן שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו זה במלכות ארא"גון על ענין הברית הזה ומאמר הכתוב שאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה וגו' והוא כי מי נתן כח לדור המדב' שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו נעשה ונשמע ולעברם בברית השם ית' אלהיהם או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם אשר לא יבטל לעולם. עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שיראה מזה הכתוב ובכל מקום שנמצא בפיהם ז"ל (שבועות ד' כ"ג) והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא שזה לא יתכן מן הדין. שהרי לא יפול בזה הענין טבע אבות ובנים לפי שגוף אשר יש לו לאב שותפות בהיותו לא היה נמצא שם כי אם בכח רחוק מאד מאד ממציאותו והוא מבואר כי לא בכח יגבר איש להשביע בניו לדורי דורו'. וכל שכן מצד הנפש הדברית שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שאינה נדונת על פיו וכמאמ' הנביא יחזקאל עליו השלום (י"ח כ') מה לכם אתם מושלים את המשל הזה בית ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהנה חי אני נאום ה' אלהים אם יהיה לכם עוד המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן וגו'. מורה שהם אצלו ית' בשווי מבלי שתוף ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיה. וכמו שתורה על זה הפרשה כלה. וגם ירמיהו הנביא ע"ה אמ' כן. וחוייב אם כן שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב וכל שכן מדבורו ואין צריך לומר לדורות עולם. וכבר אמרו בפ"ק דכתובות (דף יא) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין ואם הגדיל יכול למחות. והלא דברים קל וחומר ומה אם בהיו' שם הגוף יכול למחות לפי שהיה קטן בשנים כל שכן אם לא היה שם כלל שאינו מחוייב במה שעשו הראשונים מדעתם. ואין ראוי לנו שנתפייס במה שאמרו הקדמונים ז"ל ובמדרש תנחומא בפרשה זו שכל הרוחות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורו' כלם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה כי יקשה זה על השכל להאמין בו איך היו הנשמות שהם מבלי גופות והמצות אינם מחוייבות כי אם לחבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם. וכמו שאמר (פ' אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובמתים חפשי. כי בהפרד' זה מזה אינם אדם עם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו. גם לא יספיק בתשובה זה דעת האומר שהיו באוכלוסא ההיא שש מאות אלף הגברים כולל הצורות כלם וכל הפרצופי' לכל מזגי האדם שהיו אפשרי המציאות ושמעתה אי אפשר להמצא שום אדם בדורות הבאי' שלא היו שם בדמותו וצלמו בגוף ונפש. ושלזה אין בשום אדם יכולת במה שישבעו כלם בהר סיני. כי היו הדברים האלה כבדים על הלשון לאמרם וקשים על השכל לקבלם והם חלושים כפי ענינם בעצמ'. ויותר מזה יקשה למה שראינו בעינינו שעל שבועה זו יש קיום והעמדה אל הברית והשבועה אשר לו יתברך עליהם שלא יופרדו לעולם בזולתם והא בהא תליא ונשארה להם השאלה בעינם ומבקשים פנים אל התירה. לפי שישראל עברו השבועה הזאת פעמים רבות. ויתחייב מזה שכבר הופר הברית והשבועה האלדית ויהיו בטלים כל הכתובי' המורי' על נצחיות ישראל. כמו שאמר (ירמי' ל"א) אם ימושו החקי' האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו'. גם אמרו (פ' בחקותי) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתי' וגו' ודומיה'. ואם עברו השבועה והברית אשר עליה היינו לו יתברך לעם הנה אם כן אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואיך יהיה אם כן מקום לנבוא' יחזקאל (סימן כ') והעולה על רוחכ' וגו'. אבל זה ממה שיורה שאין כח באבות להשביע הבני' ולחייבם בשבועת' ולא יהיה כח בשבועת' להמשיך בחבלי מציאות' ובעבותות קיומם הדבוק הנצחי שרצו ורצה השם יתעלה שיתלה בה. זהו ענין הספק הזה ותוארו. ובאמת כי הוא ספק עצום ונורא ויתד שהכל תלוי בהתרתו: הספק הב' באמרו למען הקים אותך היום לו לעם כי מאמר היום מורה אם שעד הנה לא היה לו לעם. והיום ההוא יקימהו לו לעם וזה אי אפשר שיובן במקום הזה. לפי שמעת קבלם את התורה לקחם השם יתב' לו לעם שהיה קודם לזה ארבעי' שנה. או שיורה על סוף הזמן כאילו אמר היום הזה תהיה לעם לה' אלהיך ולא עוד. וזה באמת בלתי מסכי' עם כוונת הברית בנצחיותו והתמדתו: הספק הג' באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי איך נשבע הש"י במה שלא היה תלוי בו כי אם ברצון ישראל ובחירתו ואם ישראל לא יחפצו להכנס בברית ההוא איך תתקיי' שבועתו להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים: הספק הד' באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי אם היה שנשבע הש"י אל האבות להקים אותם לו לעם. אם כן יהיה מחוייב למחול פשעיה' וגם כי יוסיפו לחטוא לא תחול הקללה עליה' ובהודעה זו יתן להם לב שלא יפחדו מאלות הברית: הספק הה' בברית עצמו. רוצה לומר מה היה ענין הברית הזה ואמתתו כי אם היה הברכות והקללות שנזכרו למעלה הנה אחרי שכבר נאמרו שמה נכרת הברית עצמו ואיך יאמר עתה לעברך בברית ה' אלהיך ובאלת ואם היתה שבועה וקללה אחרת עליהם. הנה מה יתן ומה יוסיף קללה עם קללה ולמה תקרא הקללה הזאת ברית ולא האמורה למעלה: הספק הו' באמרו כי את אשר ישנו פה בלשון יחיד. כי הנה התחיל לדבר בלשון רבי' כמו שאמ' ולא אתכם לבדכם אנכי כורת וגו'. וחזר לדבר בלשון יחיד את אשר ישנו פה. והוא זר בלשון: הספק הז' כי מצד אחד יראה כי הברית הזאת לא נעשה כי אם בעבור המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי והוא מכלל החיים אשר עומדים שמה. באמרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וגו'. ואם היה כן יתחייב שאם לא היה שם מתברך היו הברית והאלות שלא לצורך ומצד אחר יראה שהברית מכוון כנגד הדורות הבאים אחריהם כמו שכתב ולא אתכם לבדכם וגו'. כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. ואין ענין לזה עם המתברך עתה בשמעו את דברי האלה הזאת בלבבו לאמר שלום יהיה לי: הספק הח' באמרו לא יאבה ה' סלוח לו כי דבר מבואר הוא אם השומע ההוא יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לעבוד עכו"ם שהאל יתברך לא יסלח לו וכשיבאו עליו כל הקללות אשר בפרש' בחקותי ובפרש' כי תבא מבלי שיצטרך לזה ברית חדשה. וכ"ש אחרי הכנסו בברית כי מי הוא אשר יחשוב שיסלח לו ולא יענישהו עליו. ואם ר"ל שלא יקובל בתשובה זה אי אפשר כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה: הספק הט' באמרו ואמ' הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וגו'. שזכר בזה שיאמרו אמירה מה הבנים אשר יקומו אחריהם. ואמיר' מה הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. ופי' בכתוב מאמר הנכרי ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וגו'. אבל לא פי' מאמר הדור האחרון והוא זר בכתוב: הספק הי' באמרו הנסתרות לה' אלהינו וגו'. שהוא מאמ' באמ' זולת מקומו. בין שנפרש אותו כדברי הרמב"ם ז"ל במור' חלק ג' פרק כ"ו שטעמי המצות הם נסתרו' והם לה' אלהינו ושפעולתם וקיומם הם נגלות והם לנו ולבנינו עד עולם. ובין שנפרש אותו כדברי הרמב"ן וזולתו מהמפרשי' שהחוטאי' בנסתרות ענשם בידי שמים וזהו לה' אלהינו. אמנם אם יחטאו בנגלות לנו ולבנינו להענישם על פי בית דין ככל דברי התורה הזאת באיזה אופן שיפורש הכתוב יהיה בלתי נקשר עם הקודם: הספק הי"א למה זכר האיש או האשה או המשפחה או השבט ולא זכר האומה בכללה בשיטה לעבוד עכו"ם בהיות העונש גם האלה אשר זכר מתיחס לכללות האומ' לא לאיש אחד ולא למשפח' אחת גם לשבט אחד. והיא אמרו גפרית ומלח שריפה כל ארצה ואמר ויתשם ה' מעל אדמת'. האם נאמר שאיש יחטא בעכו"ם או משפחה או שבט א' ילכד בה ועל כל העדה יקצוף: הספק הי"ב באמרו בפרש' התשובה והשבות אל לבבך וגו'. ושבת עד ה' אלהיך וגו'. שני הודעות בדבר אחד בעצמו שהיה די באחת מהן אם שיאמר והשבות אל לבבך ככל אשר אנכי מצוך היום. ואם שיאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. ולמה בא ההכפל הזה במצות התשובה ומה ענין אמרו בכל הגוים אשר הדיחך וגו': הספק הי"ג באמרו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'. שהוא גם כן דבור כפול ומיותר שהיה די בשיאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך אם יהיה נדחך וגו'. ואם שיאמר בלבד ושב וקבצך מכל העמים וגו'. אם יהיה נדחך וגומר: הספק הי"ד באמרו עוד ואתה תשוב ושמעת בקול ה'. וזה כבר נאמר ב' פעמים בתחלת הפרשה ושבת עד ה' אלהיך והשבות אל לבבך: הספק הט"ו באמרו עוד בסוף הפרש' כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והפסוק הזה האחרון הוא כפול ומיותר. אם במה שהזהיר על השמיעה בקול ה' כי כבר אמרו פעמים. ואם במה שצוה בתשובה שכבר שנה ושלש מאמרו: הספק הי"ו באמרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כי ענין זה המאמר הוא מה שכבר אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ומה צורך בהשנו' הדברים בכוונה אחת מתדמה: הספק הי"ז באמרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו. ואזהרה הזאת כלה כבר זכרה משה רבינו ע"ה פעמים רבות אם האהבה את השם יתברך בפרשת היחוד. ואם ללכת בדרכי השם יתברך מוהלכת בדרכיו. אחרי ה' אלהיכם תלכו. ואם בשמירת המצות פעמים רבות מאד מאד: הספק הי"ח באמרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. וזה כבר אמרו בתחלת הפרשה והוא כפל ומותר אחרי שכבר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ולמה שנה ברכה בטוב וקללה ברע. ולא שנה דבר בחיים ובמות ואין ספק שכל זה נעשה לצורך. והנני מפרש הכתובי' באופן יותרו הספקות האלה: אתם נצבים וגו' עד כי אתם ידעתם וגו'. עם היות שכפי הדין (בגיטין ד' י"א) וכתובו' פרק הכותב (ד' י"א) זכין את האדם שלא בפניו ואין חבין את האדם שלא בפניו (שבועות דף מ"ז) ושאין אדם מוריש שבועה לבניו ר"ל לחייבם בשבועה אשר הוא עשה לבניו בימיו. אין ספק שאם אדם קבל הלואה מאחר שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם. כי כמו שהבני' זוכים בירוש' נכסי אביהם. ככה הם מחוייבים לפרוע חובותיה' וחיוב האבות כשיהיה בדרך הזה רוצה לומר ממה שקבלו בדרך הלואה מוטל על הבני' אף על פי שלא היו עדיין בעולם. ומזה הצד היה העבד הכנעני ירושה על הבני' כמו שאמרה תורה (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לפי שהיו מקנת כספו של אדם כשאר נכסיו. וידוע שהש"י זכה בישראל אם מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרי' מבית עבדים והם ומקניהם וקנינם היו מאתו ומידו כמו שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניי' וזכה גם כן בנפשותיה' לפי שהשלימ' שלמות נפשיי במתן תורתו לכן הכניסם בברית הראשון בהוציאו אותם ממצרי' והיה הברית ההוא בדם שזרק עליה'. להורות שגופם ונפשותם כי הדם הוא בנפש יכפר כלם היו משועבדים אליו יתברך. ולכן אמרו בעת ההכנסה באותו ברית נעשה ונשמע. ור"ל בגופותינו נעשה ונעבוד כעבדים אל אדוניהם ובנפשותינו נשמע ונאמין כתלמידי' לרבם. ולפי שעתה רצה הש"י לעשות עמהם חסד אחר והוא בירושת הארץ הקדושה הביא הצורך שיכנסו בברית חדשה לפי שהראשון היה על שעבוד גופם והכנעת אמונתם. והשנית היא על ירושת הארץ. והיה ענין זה הברית וכונתו שלא בחרבם יירשו ארץ. ולא הורישוה מאבותיה' אבל שהש"י נתנה אליהם לא במתנה כי אם בתורת הלואה כמו שכתוב. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ. ושלא יעבדו אלוד אחר זולתו כי יהיה זה מרד וקשר גדול אליו. הנה התבאר מזה צורך הברית הזה ותכליתו. והתבאר עם זה גם כן שהאומה הזאת היא לפניו ית' כעבדי' נרצעים עד עולם ושבניה' ובני בניהם הם כעבדי' כנעניים וככושיי' שלא יהיו חפשים בשום צד. וכמו שכתוב (עמוס ט') הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל. ובערך הארץ הנבחרת אשר לקחו מאתו יתברך וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הבכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצות התלויות בארץ הם בהכרח כגרי' ותושבי' עם אלהינו ומחוייבי' הם ובניה' עד עולם לשבת בארץ הזאת ולפרוע החוב אשר הסכימו בראשונה עם אדוני הארץ לפרעו שהם המצות שקבלו על עצמן בעת שנכנסו בעבודתו והוציא' מעבדות מצרי' ובעת שנכנסו לארץ וקבלוה על מנת כך ועל כן אמרו חכמינו ז"ל בפרק ר' עקיבא (דף כ"ז) שכל בר ישראל מושבע מהר סיני לפי שאז נכנסו לעבודת האל יתברך וכל זרעם היוצא מהם הוא באותו חיוב ועבדות לא יצא חפשי הרי לך שמפאת הגוף ומפאת הנפש ומפאת ארץ מגוריה' אשר גרו בה. היו הבנים מחוייבי' ונכללים בברית שקבלו אבותם. לא מצד השבועה שעשו כי עם מדין העבדות אשר קבלו בהוציאו אותם מארץ מצרים ומפאת התורה שקבלו בפקדון והארץ הנבחר' שקבלו בהלואה. ואל זה בודאי כוונו חכמינו זכרונם לברכה במדרש חנחומא בפרשה זו באמרם שהיו הנשמות כלם בשעת הברי' ובענין האכלוסא שאמרו ג"כ לפי שהיה הברי' ההוא כולל לכל העתידים לבא בכל הדורות ולא היה פקפוק להתחדש בשום צד על שעבוד הברי'. כי אם היה הברי' ההוא כדרך שני אוהבים שעושי' זה לזה ברי' אהבה ונאמנו' היה הספק עצום וקשה ההתר' איך יחוייבו בו ובשבועתו הבנים אשר עדיין לא היו בעולם אבל להיותו ברית ושבועה חוב גמור שהיו גופותיה' חייבי' ומשועבדי' וארצות' גם כן. איך יתכן שהבאי' מהם יסורו מאותו חיוב האם יוכלו להוציא עצמם בני העבדים כנעניים מן העבדות אשר יולדו בו והורישו מאבותיה'. וזהו עקר הברי' והאלה אשר לא תופר לעולם. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום בפרש' ואתחנן לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגו' לפי שחיוב הברי' היה חוב הכרחי כולל לדור הראשון ולזרעו עד אלף דור. וזהו מאמר הנביא (ירמיה לא ל"ט) כה אמר ה' נותן השמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו וגו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימי'. ויחזקאל אמר (סי' כ') והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו'. ואמר והוצאתי אתכם מן העמי' וקבצתי אתכם מכל הארצו' וגו' עד והבאתי אתכם במסור' הברי' וברותי וגו'. וענין הנבואו' האלה כלם הוא שהשם יתברך אמר לישראל אנכי הוצאתי אתכם ממצרים אני דבקתי בכם שכינתי אני נתתי לכם את ארצי כדי שתכירו אלדותי ותשמרו מצותי והיה אם לא תשמעו בקולי ותעבדו אלהים אחרי' ונסחת' מעל פני האדמה כי כמו שנתתי לכם את הארץ כן אקחנה מכם ואסלק שכינתי מביניכם. ואם תאמרו שאין לי עוד חלק ונחלה בכם ותהיו כגויי הארץ דעו שהיה לא תהיה כי עבדי אתם בגופותיכם. ולכן בחימה שפוכה אמלוך עליכם. ואם מלכי העכו"ם יחזיקו בכם אני אקבץ אתכם והוצאתי אתכם מארצ' והבאתי אתכם במסור' הברי' שהוא הברית הראשון שכרתי אתכם על עצמכם שהוצאתי אתכם מארץ מצרי' להיות לי עבדי'. ולהיות יסוד הברית והשעבוד הנצחי כלו יציאת מצרים היה תמיד נזכר בפי השם יתברך ובפי נביאיו. והיו מועדי ה' כלם זכר ליציאת מצרים כי זה מורה על ההשתעבדו' הנצחי: ואמנם עם היות שהאומה בכללה חלפה חק הפר' ברית הנה לא סרה מתח' ידי ה' לפי שההשתעבדו' והדבקו' אשר לאומה עם השם יתב' הוא נצחיי. אי אפשר שישתנה כימי השמים על הארץ. וזהו אמרו בסוף הקללות שבחקתי ואף גם זאת בהיות' בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתי' לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. רוצה לומר לא מאסתי' ולא געלתים להפר בריתי. רוצה לומר בעבור שהפרו הברי' אשר לי אתם כי אני ה' אלהיהם. ואין אלדותי עליהם דבק עם חטאת'. אבל אף כי יחטאו עבדי הם ולא יצאו מתחת ידי. וכבר נוכל לומר עוד בזה שהאומה בכללה לא סרה מאחרי ה' בשום זמן לפי שההעבר' על הברי' באומה אפשר שתהיה באחד משני פנים. אם שתהיה האומה בכללה עובר' על מצות התורה כלם או קצתם אף שיעבדו עכו"ם. אבל אינם כופרי' בעקרי התורה את שיסוגו אחור נסיגה כללות וכפירה מעיקרא לומר אי איפשנו בו ולא בתורתו. והנה המין הראשון מההעברה על הברית הוא אשר ייוחס אל אומתנו בכללה ובעבורה נתחייבו לקללות ונתנו לשמיר' המצות. אבל המין השני חלילה להם ממנו כי בשום זמן מהזמני' לא כחשו בה' ולא כפרו בקבול תורתו ולא הוציאו עצמם מתחת הנהגתו. וכמו שאמר על זה (תלים י"ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך. רוצה לומר לא סרנו מאחריך עם היות שנטה אשורנו מני ארחך. וכן אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר. רוצה לומר אף על פי שפרשנו כפינו לאל זר לא שכחנו שם אלהינו. ואולי שלזה כוון באמרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם כלומר לא ראיתי אני לכלותם ולהפר את בריתי שהיה אתם לפי שהם לא עזבוני ולא סרו מאחרי. אבל על כל רובי עונותיהם תמיד אני ה' אלהיהם. וכבר מצא חכם אחד מחכמי הדור סבה למה האומה בכללה לא תסור מאחרי ה' ושיש לנמנע זה טבע קיים. לפי שהדבוק אלהי עם האומה הוא טבעי ועצמי לא ישוער בטולו כמו שיחוייב טבע וחק כל נמצא שלא יפריד עצמו ממינו ומה שיכריח לכל בעל חי שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד רעיוניו. הנה לא ישוער הפסדתו על כל אישי אותו המין וכן על זה האופן עצמו לא ישוער הפרד האומה הזאת מאלהיה בשום פנים כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור משבועה עם היות שאיש אחד כבר אפשר שלהפסד דעתו יסור מאחרי ה' היה ענשו וגם עונש עיר הנדחת חמור מאד כמו שהתבא'. הנה הותר בזה לדעתי הספק הראשון היא באמת דרך ישר אל התרתו ואמתי מסכים מכל צד. ולפי שאחרים בקשו דרכים בהתרתו ולא ישרו בעיני נטיתי מעליהם ואבחר דרכי. כי אותו ראיתי אמת ויציב ונכון וקיים: ועתה ראה גם ראה איך התבארו הדברים האלה אשר זכרתי כלם בפרשה. כי הנה אדוננו משה בפרשת ויקרא משה אל כל ישראל. רצה להודיעם צורך הברי' החדשה הזאת באמרו אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ובזה העיר על החיוב הראשון שהוציאם ממצרים ולקחם לו לעבדי'. ואמרו עוד המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. אחשוב שאמרו על מתן תורה ונפלאו' המדבר וחסדי ה' על עמו כי הם גדולים ועצומי' מאד. ועל זה אמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וגו' עד היום הזה. רוצה לומר שהוא ית' השלימם אז ביום ההוא שראו כל המסות הגדולות בידיעות האלדיו' ובאש שראו על הר סיני ובקול ששמעו ולזה זכר אלה השני חושים בלבד עינים לראות ואזנים לשמוע על דרך אתה הרא' לדעת כי ה' הוא האלהים מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה הרי לך בזה יציאת מצרים ומתן תורה שעליה' נעשה הברי' הראשון. אחר כך זכר הליכתם במדבר והנסים שנעשו במלבושיהם ומזונותיהם והיה סוף המאמר הזה שבאו אל המקום הזה והתחילו להלחם בסיחון ועוג ויכו אותם ויירשו את ארצם. ואם לא חלקוה ביניהם. היה זה לפי שהם כלם הסכימו לתת אותה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. וכיון שעתה הם היו נכנסים לארץ ומתחילין בירושתה. היה מהראוי שיכנסו בברי' אחר לחייב את עצמם במשמר' המצוה כמשפט אלהי הארץ. כי על מנת כן יבאו בה וירשוה. וזהו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית' אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון בירושת הארץ. וכדי להכניסם בברי' ההוא אמר אתם נצבים היום כלכם לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו. כי הוא היה התכלית בעבור הכניסם לארץ. ובעבור שלא יאמרו שהברית היה יותר ראוי לעשותו אחרי כבוש הארץ וחלוקה. כמו שהברית הראשון נעשה אחר יציאתם ממצרים ומתן תורה. לכן אמר כמשיב לזה. אתם נצבים היום כלכם וגו' רוצה לומר אחר שתכנסו לארץ ותכבשוה ותחלקוה ביניכם לא תוכלו להקבץ במקום אחד אנשים ונשים וטף כי זה יהיה בחלקו וזה בחלקו וגם הראובני והגדי וחצי שבט המנשי היו מניחים נשותיהם וטפם בעריהם מעבר הירדן. אבל היום הזה אתם נצבים כלכם לפני ה' אלהיכם כלומר סביב הארץ מקובצים יחד ולכן כאן יאות אשר תכנסו בברית ולא אחרי כן. וז"א ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם רצה לומר הראשים והעם. וביאר עוד שלא היו מעורבי' ולא היו מבולבלים זה בזה. אבל היו ראשונה הזקנים ואחריהם השוטרים ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים ואחריהם השכירים עושי מלאכתם. ובזה האופן היו שמה מדרגות האנשים כלם ואישיהם: האמנם למה בחר משה רבינו שיהיו שמה האנשי' והנשים והטף וגרים. והנה לא זכר זה בברית הראשון ולא נעשה כזה. הנה ביארו בדבריו בצורך המעמד. והוא שמשה לפי שהיה דעתו להכניס' בברית ההוא רצה ראשונה לומר להם אתם ראיתם כל מיני העכו"ם אשר היו במצרים במדין במואב ובארץ סיחון ועוג ויש בהם אנשים חכמים ונבונים ואולי יהי' בלב אדם מכם ספק בשמירת המצות וטענה או הקש בענין עכו"ם. ומפני זה איני רוצה שידבר אדם מזה כלל בסתר. לכן קבצתי כלכם פה לפני ה' ואם יש בלב אדם מכם כקטן כגדול ספק או טינא ומחשבה בענין עכו"ם יפרסם אותה בכאן. ויתוכח עמי ואני אסיר ממנו כל ספק ואתיר לו כל טענה. וז"א אתם נצבים היום כלכם. כי מלת התיצבות לא היתה נאמרת כאן על העמידה והזדמנות כי אם גם על ההתקוממות בויכוח. וכמהו (פ' קרח) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. רוצה לומר שהיו בפתח אהליהם מתוכחים בדבר ומקנטרין עם כל הבא ועומד אצלם. וכן (ישעיה ג') נצב לריב ה' ועומד לדין עמים. עניינו שהשם ית' יוכיח את העמים. ראשונה כדברי רז"ל בע"א ר"פ קמא ואא"כ יתן פסק דין בדבר. וכן (פ' בשלח) התיצבו וראו את ישועת ה'. שיהיה להם העמדה והתקוממות בעצמם ולא יהיו צועקי' ומתלוננים ואז יראו את ישועת ה' וכן כל לשון התיצבות מורה על זה. ולכן אמר כאן אתם נצבים היום כלכם. רוצה לומר כוונת ביאתכם פה היתה כדי לבא לויכוח והתקוממות עם מי שירצה להתוכח לפני ה' בין שיהיה שר וגדול בישראל. או איש ריק ועם הארץ. או אשה או גר או נער קטן כי לכלכם אשמע ואשיב אמרי אמת. ולזה קבץ אנשים ונשים וטף וגרים מה שלא היה בברית הראשון מפני צורך הויכוח שיעשה מפני העכו"ם שראו בעמים אשר עברו בהם כי ע"כ בחר בויכוח כדי שבראשונה יסתלק כל ספק שיהיה בלב כל אחד מהם באופן שאחר הויכוח יכנסו בלב גמור מעצמם בברית ה' ובאלתו ולזה אמר לעברך בברית בלשון קל. ולא אמר להעבירך לומר שכל אחד מרצונו יעבור ויכנס בברית לא בעל כרחו. ואמר אשר ה' אלהיך כורת עמך היום להגיד שלא יחשבו שהברית הראשון היה מהקדוש ב"ה והברית הזה ממשה כי כמות זה כן מות זה. וכמו שהראשון כרת השם ית' עמהם ברית בחורב ככה הוא ית' כורת עמהם הברית הזה היום הזה. וכתב הרמב"ן שיתכן שכרת עמהם ברית בהקרבת עולה ולקיחת חצי הדם וזריקתו על המזבח וחצי הדם זרק על העם כמו שעשה בהר סיני כאשר נזכר. עם היות שלא זכרו בכאן וזה יאמינהו מי שירצה כי אין בכתוב עדות ולא ראיה עליו. והרלב"ג כתב שלפי שהיה דרך כורתי הברית לכרות דבר אחד לחצאים ולעבור בין בתריו. לכן התחכם השם ית' לתת הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל והיו ישראל וכל הנטפלים שם עוברים בין ב' ההרים והיא ההעברה בברית ה' ובאלתו. והדעת הזה בטל מעצמו כי הנה הברית נעשה בימי משה וברכות הר גריזים והר עיבל היו אחרי מותו ואחרי העברת הירדן גם כי ישראל לא היו עוברים בין ההרים. ולכן היותר נכון אצלי בזה הוא שהברית הראשון שהיה על יציאת מצרים ומתן תורה היה בדם לפי שבדם יצאו ממצרים כמו שאמר (פ' בא) והיה הדם הזה לכם לאות וגם הדם כמו שזכרתי בנפש יכפר. והברית הזה לפי שהיה ענינו על ירושת הארץ כמו שפרשתי היה לבד בארץ מואב ועל הארץ ההיא אמרו הברכות למי שיהיה מכיר משפט אלהי הארץ וישמרו והקללות על מי שיעבור עליהם. וכמו שבברית הראשון אמרו נעשה ונשמע. כן בברית הזה היו עונים כל העם אמן. וזה היה ענין הברית ולזה אמר ברית ה' ואלתו הם הקללות שזכר ויזכור. והברית הוא אמרם אמן. ובזה הוא הספק הב': ואמר למען הקים ה' אותך היום לו לעם. כדי לתת התכלית בבריתות כלם ובשמירת המצות שיהיו לתכלית ההשתעבדות בהם. כדי שיהיו דבקים באלהיהם באשר הוא סוף כל האדם ותכליתו אשר בעבורו נברא. ועל הדבוק ההוא אמר. למען הקים ה' אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים שהוא הדבקות האפשרי לאדם בעוד שהוא חי להדבק באלהיו ולהיות יחס אהבה וקרבה בינו ובינו ולהיות משגיח בו שהוא היותו לו לאלהים. כי היהודי הדר בחוצה לארץ דומה כו' לפי שנפרד מאותו דבוק עליו גם כוון לומר במלת היום שיעודי האבות היו כלם תנאיים. כפי זכות והכנת המקבלים. כי בהיות ישראל עם קדוש יהיה להם לאלהים ויחמול עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. ולכן היה מהרצון האלהי שיכנסו בברית כדי שתתקיים בהם שבועת האבות ויעודיהם על הארץ לטובה. כי אם לא יעשו כן לא יתקיימו בהם ויתקיימו בדור אחר וזהו אמרו למען הקים ה' אותך היום לו לעם וגו'. וכאשר נשבע לאבותיך כי מה שנשבע לאבותיך יתקיים בכם היום הזה ויהיה זה בעברכם בברית. הנה התבאר מזה למה אמר היום. וששבועת האבות היתה כוללת ותנאית אפשר לפרש שתתקיים בהם או בזולתם. והותרה בזה הספקות ג' וד' וה': ואמרו ולא אתכם לבדכם וגו'. אפשר לפרשו בג' אופנים. הא' הוא ולמה קבץ משה רבינו ע"ה כל המדרגות מהעם ולא נסתפק בקבוץ ראשי השבטים והזקני' להשיב לזה אמר ולא אתכם לבדכם. רוצה לומר אין הכונה בברית על הכללות בלבד לשתחשבו שאלות הברית והקללות לא יחולו כי אם על כלל האומה בפשעה. אבל אם היה חוטא איש אחד או משפחה או שבט יהיה נדון אחר רוב העם ובטל בששים. אינו כן כי לכלל ולפרט יתחייבו אלות הברית ולזה אמר בלשון יחיד אשר ישנו פה ואשר איננו פה. ואמר כן באנשים שדרכם שיעמדו במעמד לפני ה' כמו הזקני' ובכלל כל איש ישראל הזכרים. וגם אשר איננו פה רוצה לומר מה שלא היה מדרכו ומנהגו לעמוד עמנו בקבוץ ומעמד. כלם יהיו עמנו היום הזה. כדי שמי שירצה לטעון ולומר דבר מה יטעון כאשר עם לבבו: כי אתם ידעתם וגו' עד ואמר הדור האחרון. כפי הכונה השני' אשר זכרתי באשר ישנו פה ואשר איננו פה שהוא לתת טעם אל קבוץ המדרגות כלם כדי שמי שיעוררהו לבי לטעון כנגד התורה יבא ויטול טענת הויכוח. יפורשו הכתובים האלה כך. הנה אחוש עתה לפרטים להכניסם בברית ולהתוכח עמהם אם יספקו בדבר מה שלא נעשה בברית הראשון לפי שנוסף עמהם ספק וחשש ממה שהיה אצל אבותיכם וזה כי כבר ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואולי למד אדם משקוצי עבודתם לאלהיהם. גם אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם והם סיחון ועוג וחמשת מלכי מדין והכנעני מלך ערד ותראו את שקוציהם ואלהיהם אשר היו עובדים מעץ ואבן או כסף וזהב אשר עמהם. רוצה לומר כי פסילי העץ והאבן היו בשווקים וברחובות אבל הכסף והזהב היו עמהם בחדריהם כמו שפירשו רז"ל (דברים כ"ט) ולכן אמר בענין מצרים ישבנו ובשאר העמים עברתם. לומר שלא עברו בהם אבותיהם. לכן היה בהם חשש שמא יש איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום ללכת לעבוד את אלהי וגו'. רוצה לומר מדעתם ושכלם מפאת מה שראו באותן הארצות או לסבה אחרת והוא אמרו שורש פורה ראש ולענה. רוצה לומר שלא יהיה זה משכלו ודעתו כי אם שנשא' לו בקבלה מאביו שהיו מיושבי מצרים והוריש אותה נחלה מבוהלת לבנו. ויהיה זה חולי ירושיי אליו שירשו מאביו שהוא שורש פורה ראש ולענה שהוא הפרי המר מהאמונה הכוזבת הנמצא בזה האיש. ולסבת החטא הזה חמור וזר להמצא בישראל זכר ראשונה איש או אשה. ואחריו המשפחה שהוא דבר יות' זר. ואחריו השבט שהוא דבר זה ומתמי' ששבט אחד כלו ילכד בעון פלילי כזה. וכאלו אמר הנה בעבור זה הוצרכתי לקבץ כלל המדרגות כקטן כגדול כדי שכלם יוכללו בברית. כי הדבור היה על הפרטיות לא על האומה בכללה. ואם אחד מכם לא ירצה במעמד הזה לפרסם דעתו הרע ולגלות אמונתו הכוזבת. באופן שאוכל להשיב כנגדו אבל ישתוק ויתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי לפי שאני אתנהג על פי דעתי ושכלי והשם יתב' נתן השכל לאדם כדי שלאורו ילך וזהו למען ספות הרוה על הצמאה. שקרה בזה הטענה המכרעת לעבוד עבודה אחרת רוה. ונמצא הטענה שתאסו' לעבוד אותה ואמר שלפי שתוסיף הטענה המחייבת על הטענה האוסרת לא תבואהו רעה ויהיה לו שלום. הנה כאשר בלבבו יאמר זה ולא יגלהו בפיו ובשפתיו כיון שמקום הנחתי לו להתוכח עליו ולהגיד כל העולה על רוחו ולא רצה. לכן לא יאבה ה' סלוח לו ולא יקבל טענתו כשיאמר שכלי הטעני ושרירות לבי הביאני לזה. אבל תרבץ בו כל האלה הכתובה בספר הזה כיון שלא רצה להגיד ולגלות טענתו. ולכן יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. לא בלבד מפני העכו"ם שעבד. כי אם מפני ששמע הברית וקבלו ושתק בהיות לבו פונה מעם ה'. ואם יהיה איש פרטי בחטא הזה ורבצה בו כל האלה הכתובה בספ' הזה מהחלאים והמכות והארורים הפרטיים שזכר. ואם תהיה משפחה ומחה ה' את שמו יובן כן למשפחות רבות שיצמחו ויגדלו בכבוד ומעלה ואח"כ ירדו מטה מטה. ואם יהיה שבט יבדילהו הש"י לרעה מכל שבטי ישראל כמו שהיה בשבט בנימין בענין הפלגש. זהו האופן הראשון מהפירוש: והאופן הב' מהפי'. והיא היותר נכון בעיני ענינו להודיע שאותו הברית אינו לאותו דור בלבד. כי הוא כולל לכל הדורות הבאים אחריהם וכמו שאמר את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה והיה זה מהסבה אשר זכרתי להיותם עבדים בטבעם אליו יתברך שהוציאם ממצרים מבית עבדים. וג"כ לפי שהיו מקבלים את הארץ וגם בניהם אחריהם ישבו בה ולכן היה החוב ההוא מוטל על כל האומה ובניהם ובני בניהם עד עולם היו חייבים לפורעו אחרי שנולדו באותו עבדות ושזכו וירשו את הארץ ולפי זה הפי' יהיה אמרו כי אתם ידעתם ענין בפני עצמו אחר שגמר ענין הכלל להודיע אשר העתידים לבא והחיים עתה כלם נכללים בברית באופן שוה נעתק לדבר ביחידים באופני חטאם וסורם מעל הש"י. ועליהם אמר כי אתם ידעתם. ואין מלת כי במקום הזה נתינת סבה אבל הוא התחלת דברים נמשכין להלן כמו כי תאמר בלבבך כי אוריש גוים מפניך ודומיהם. וענינו שלפי שידעתם את אשר ישבנו במצרים עיר מלאה גילולים ומיני עכו"ם. ואת אשר עברנו בקרב הגוים כמו שפי'. ואולי יש בכם איש או אשה או יחיד אשר לבבו פונה היום ומהרהר שיש ממש בשום אלוה מאלהי העמים אשר עברתם בם. ועם היות שהמחשבה לא יצאת לפעל. הנה הלב והמחשבה בלבד פונה היום ואולי מזה השרש יצא לעתיד ענף פורה ראש ולענה לדורות הבאים. כי האבות במחשבותיהם ילמדו בניהם ויעשו כמעשיהם. וכל שכן בענין האמונות שהאדם מקבל מאביו כאמרו שאל אביך ויגדך וגו'. על כן אני חושש אולי היחיד או היחידים האלה בשמעם את דברי הברית ואת דברי האלות הנזכרות למעלה המיועדות לעובר על התורה וכופר בה. יתברך בלבבו נאמר שלום יהיה לי. רוצה לומר כי כאשר ישמע הקללות יברך הוא את עצמו בהפכם ויאמר שלום יהיה לי ולא יפנו הקללות עלי אע"פ שבשרירות לבי אלך. לפי שבטוב ההוא אשר ייטיב הש"י את ישראל אהיה נכלל אנכי ולא יוכללו הקללות לפעול בי בפרטות. כיון שלא יאור את העם כי ברוך הוא. וזהו שלום יהיה לי בפרטיות כאשר בשרירות לבי אלך ואעשה כל רצוני. וזה למען ספות הרוה את הצמאה. והוא משל נמרץ. כי האדם שיש לו שני שדות סמוכות זו לזו האחת צמאה צריכה למים והאחרת רוה בלתי צריכה למים. אין ספק שבהיותו שולח מים להשקות את הצמאה ישקה גם את הרוה גם כי לא יכוין להשקותה כמו כן חשב הכופר הזה שאע"פ שלא יכוין השם ית' להשקותו משפע ברכותיו בהיותו הולך בשרירות לבו יקבל בהכרח הטוב וההצלה והצלחה בתוך זה הכלל. ויהיה כפי הפירוש הזה שלום יהיה לי משמש לשני ענינים. אם להוציא את עצמו מכלל הנכנסים בברית. ואם בהבטחתו שיחובר אליהם ובזה ינצל מהרעות. ועל זה אמר לא יאבה ה' סלוח לו. לא יחשוב שיהיה נדון עם הכלל ושהשם יתעלה יעבור על פשעו להיותו יחיד. כי הנה השם יתעלה לא יסלח אליו אבל יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא אע"פ שהוא יחיד ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. רוצה לומר הפרטיות והמיוחדות יחולו עליו ועל כל העדה יהיה שלום. וימחה שמו וזכרו מתוך הקהל ובמספר השבטים לא יבא כפי סגנון הברית. לפי שאלה להיותם רבים יזכו לטובות. וזה בהיותו יחידי יבדל מכללותם לרעתו. כי עם היות שחשב האיש הבליעל הזה שלא יבדל מכללות העם הנה האל ית' יבדילהו מכל השבטים. ואמנם לא זכר האומה בכללה לפי כבודה. לפי שהיה בלתי ראוי להאמר על כל העדה שיסורו מאחרי ה' בהסכמת כלם ושילכו אחרי אלהים אחרים אבל הדבר למד מענינו שדין האומה כדין השבט. ואם כלם יסכימו לעבוד עכו"ם יהי' דינם כדין השבט שיבדלו לרעה וימחו מן הארץ תחת אשר לא שמרו את משפט אלהי הארץ. וזהו אמרו ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. רוצה לומר יהיה שבט או משפחה יהיה מי שיהיה. הנה יתקיימו אלות הברית וידוע שאלות הברית היו לכלל ולפרט כמו שיראה מעניינם. ולכן בא בזה מאמר ככל אלות הברית לכלול ענין האומה גם כן. וכמו שיבאר אחר זה. גם תרמוז בזה שהאומה בכללה עוד כל ימי הארץ לא תבא לכפירה וסור מאחרי ה' ואם יקרה זה בחלק ממנה לא יקרה בכללותם בשום צד ושהוא כענין המבול שהבטיח השם יתברך את העולם שלא יבא מבול כולל להשחית כל בשר. עם היות שכבר יבא מבול פרטי להשחית עיר אחת כמהפכת סדום ועמורה וזהו המכוון במאמ' הנביא (ישעיה נ"ד ט') כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי וגו'. כלומ' שלא תהי השחתה כוללת כמו שלא יבא לעולם מבול כללי. ור' אברהם פירוש הרוה על הצדיק שהוא כעץ שתול על פלגי מים. והצמאה על הרשע שהוא כערער בערבה. והוא השרש פורה ראש ולענה שהוא במקו' צמא: הנה התבאר מזה למה אמר ישנו פה ואשר איננו פה בלשון יחיד שהוא בעבור החוטא הפרטי. והותר הספק הו': ולמה אמר הברית הזאת אם כנגד המתברך בלבבו לבד ואם בעבו' שאר הדורות העתידים. ואמרתי שהיה בעבו' ההכנסה לארץ ושהיה כולל ההווים והעתידים ושזכר ענין המתברך בלבבו להסיר הספק. והותר הספק הז': והתבאר ענין לא יאבה ה' סלוח לו כפי כל אחד מהפירושים. והותר הספק הח': ולמה כמו שזכר האיש והמשפחה והשבט לא זכר כללות האומה שהיה מפני הכבוד עם היות ענינו נכלל בדין השבט. ולפי שהאומה נכללה לא תבא להלכד בחטא ההוא ולא במחות שמה מתחת השמים כמו שיהיה האיש או המשפחה או השבט אשר לבבו פונה מעם ה'. והותר הספק הט': ואמר הדור האחרון וגו' עד והיה כי יבאו עליך כל וגו'. כבר ביארתי שבאמרו למעלה ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כלל ענין האומה. שכל אלות הברית הם הקללות שנזכרו בפרש' והיה אם לא תשמע והם כלליות ופרטיות כמו שנראה מעניינם. ולכן יזכור עתה בכתובים האלה איך כל יושבי תבל ושוכני ארץ יכירו וידעו שבהשגחת השם יתברך נענשו על חטאתם ושלא היה חרבנם והפסדם בדרך טבעי או מקרי כי אם בענש אלהי. ולזה אמר שהדור האחרון שהם בני ישראל אשר יקומו מאחרי אבותם וכן הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה כלם ידברו בזה הענין אם הנכרי דרך שאלה אשר ישאל. ואם הדור האחרון בדרך תשובה שישיב לנכרי איך נענשו על חטאתם. והיה השואל והמשיב שניהם יעידון יגידון שהיתה רעתם וחורבנם מפני ההשגחה ושלא היה במקרה והזדמן או מפני התקוטטות בני אדם אלו עם אלו כדרך העול'. וז"ש בדרך כללות. ואמר הדור האחרון שהם בניכם אשר יקומו מאחריכם. וגם הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה ולא זכר כאן מה הוא המאמר שיאמר הדור האחרון ולא מהו אשר יאמר הנכרי. רק שיאמרו וידברו בענין זה לפי ששניהם רוצה לומר הדור האחרון והנכרי כלם יראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה יגזרו אומ' שהיה זה בהשגחה עליונית והוא אמרו אשר חלה ה' בה. והמכות הם אשר גפרית ומלח שרפה כל ארצה של ישראל באופן שלא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. ונאמר זה ע"ד ההפלגה להגיד שא"י בהיותה צבי לכל הארצות. הנה אחר חרבן בית המקדש תקולל בתבואותיה עד שתהיה כמהפכת סדום ועמור' אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ומפני ההדמות שתהיה בא"י לסדום ועמורה ישפוטו הם שהיה ענין א"י בחורבנה נעשה בחרון השם ית' ובחמתו כמו שנעשה ענין סדום ולכן יאמרו הגוים שהוא הנכרי שזכר למעלה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. רוצה לומר אין אנחנו שואלים איך נעשה החרבן הזה ולא מי עשאו. כי כבר ידענו מתכונתו וענין חורבנו שהש"י עשאו בהשגחתו. אבל אנחנו שואלים סבתו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. ולפי שידענו גם כן שהיה זה בחמה שפוכה כי הנה הורה עליו ענין סדום ועמורה כמו שנזכר. לכן אין אנחנו שואלים בעצם כי אם מה חרי האף הגדול הזה. רוצה לומר על מה חרה אפו כל כך שהביאו לעשות מעשה אשר כזה לארץ הזאת ארץ אשר תמיד עיני ה' בה. ועל השאלה הזאת באה התשובה מהדור האחרון שהם בני ישראל להודיע לנכרים סבת חרון האלהי. והוא אמרו ואמרו על אשר עזבו וגו'. והאמירה הזאת אינה מהגוים אשר זכר ולא תחזור מלת ואמרו אליהם. אבל היא תשובת הבנים אשר יקומו אחריה'. כי הם מבני ישראל והם יאמרו אל הגוים הנכרים. הנה הסבה בחרון אף ה' על הארץ הזאת היא לפי שבדורות הראשונים היו רעים ועזבו את ברית ה' אלהי אבותם שהיה אותו ברית מחוייב חיוב גמו' לפי שכרת אותו עמם בהוציאו אותם מבית עבדים. ולכן היו מחוייבים לעבדו כי עבדיו הם והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם. ולכן זכר הברית הראשון לפי שהוא התחלת השעבוד במה שהוציאם מבית עבדים. ולכן היו מחוייבי' לעבדו וילכו ויעבדו אלהים אחרים שלא היה עליהם אותו חוב. וזהו אלהים אשר לא ידעום מימים קדמונים כמו שידעו השם הנכבד וגם יפורש אשר ידעום מלשון רחמים כמו וידע אלהים יאמר שעזבו את הש"י שהוציאם ממצרים להיטיב עמהם והם חייבים לעבדו והם הלכו לעבוד אלהים אחרים אשר לא רחמו עליהם ולא היטיבו עמהם. ואם יאמרו שלא עבדום לאלודו' כי אם להיותם אמצעיים בינם ובין אלהיהם. הנה השם ית' לא חלק להם לעבדם ובהיותם עם מרעיתו איך יעבדו אלהים אחרים. או יהיה ולא חלק להם שלא חלקו להם לישראל האלוהות ההם שום טובות כמו שחלק השי"י להם בהוציאו אותם מארץ מצרים. ולפי שהיה להש"י על ישראל חיוב הארץ אשר נתן להם וחיוב עצמם שהוציאם מהגלות שעל ב' החיובים האלה היו שני הבריתות אשר אמרתי. לכן אמר שהיו עונשי הש"י בחרון אפו בב' הדברים האלה. אם לענין הארץ שחר' אפו בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה ואם בענין העם שהוציאם מעבדות לחרות ומרדו בו אמר ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. שהמה מפוזרים בכל עמי הארצות. והרמב"ן כתב שויתשם ה' מעל אדמתם ענינו כי יגלה השבט שעושה את הרע בעיני ה' כענין (ד"א א' ה') ויגלם לראובני ולגדי. אבל הנכון בעיני הוא שהפר' תרמוז לגלות כל ישראל שהיא היתה גלות שלמה. ואיך שיהיה הנה תשובת כל הדברים כלם הם תשובת הדור האחרון. ואחשוב אני שלזה הפי' נטה הראב"ע באמרו ז"ל ואמרו הקדמונים כי טעם אלהי אבותם שעזבו האל ית' אשר ידעו המה ואבותיהם ועבדו מה שלא ידעו עכ"ל. רצה בזה שמה שאמר הכתוב ואמרו על אשר עזבו היא מאמר הקדמונים רוצה לומר מאמר הראשונים בכתוב והקודמים בו שהוא הדור האחרון בניכם וגו'. ונתן הטעם למה אמרו אלהי אבותם ולא אמרו אלהי אבותינו. שהוא לפי שהיו מדברים עם הנכרי' ולא רצו לשתף עצמם עם הדור האחרון החטאים בנפשותם. אבל ספרו חטאתם במה שעזבו את אשר ידעו ועבדו את אשר לא ידעו. ואמנם אמרו אחר זה הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וגו'. הם גם כן אצלי דברי הדור האחרון המשיב דברים לנכרי. כי אחרי שנתנו תשובתם בדבר אמרו זאת היא סבת הגלות וקללות הארץ כפי הנגלה לנו ואם יש שמה סבה אחרת נסתרת הש"י הוא היודע. וזהו אמרו בסבת הגלות והחרבן שהיה הדרוש בו הנסתרות לה' אלהינו כי הוא ידע סבה אחרת נסתרת אם היתה שם מלבד מה שאמרנו. ואמנם הסבות הנגלות הן בקבלה לנו ולבנינו עד עולם שלא ישכחו מפינו כדי שנזכור מאוד לעשות את כל דברי התורה הזאת באופן שלא יקרה אותנו מהעונש כמו שקרה לראשונים והותרו בזה הספקות י' וי"א:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך