בת פרעה היתה. בב"ר דאל"כ מצרית למה לי אלא עכ"ל שלא בא הכתוב אלא ליחס' כדי להודיע כבודו של אברה' בעיני המלכים:
בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. ופי' ממנה בסבתה כלומר שבסבתה אזכה גם אנכי בבניין בנים לא ממנה כמשמעה דהיאך תהיה היא בנוייה מבני צרתה:
לקול שרי לרוח הקדש שבה. בב"ר אמרו הה"ד ועתה שמע לקול דבר ה' ויהיה פירוש לקול שרי לקול הבא לשרי כי שרי אחת מז' נביאות היתה כדאיתא בפרק קמא דמגילה לא לקול היוצא משרה דא"כ וישמע אברם לשרי מיבעי ליה:
לקחתה בדברים. ב"ר שאין לשון לקיחה בכל מקום נופלת אלא על הקנין ולא לקחה שרה עכשו לקנין כי כבר היתה קנויה לה מקוד' מאחר שהיתה שפחתה:
מועד הקבוע לאשה. ביבמות פרק הבא על יבמתו דאם לא כן מקץ עשר שנים למה לי אלא עכ"ל דלא אתא אלא למילף מיניה מועד הקבוע לאשה אבל לא מטעם דאל"כ למה לא נשא אותה קודם זה הזמן או אחריו דא"כ תן לי ערב ועוד נילף מיצחק דכתי' ביה ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם וכ"ת שאני יצחק דעקור הוה כדאמר רבי יצחק על אשתו לא נאמר אלא לנוכח אשתו מלמד ששניהן עקורים היו אברהם נמי עקור הוה כדאמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמים היו שנאמר הביטו אל אברהם וגו' עד ואל מקבת בור נוקרתם מלשון נקבו' ופירוש נוקרתם כמו קרתי ושתיתי וליכא למימר השתא נמי נילף מיצחק מיתורא דויצחק בן ס' שנה בלדת אותם דאל"כ למה לי דההוא מיבעי לי לכדר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא אר"י למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב ללמוד מהן שגדול ת"ת יותר מכבוד אב ואם כדאי' בשילהי פ"ק דמגיל':
לשבח אברם מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ כו'. דאל"כ לשבת אברם למה לי אי לאשמועינן דלא תימא משנשא שרה מאי נפקא מינה אבל לא מטעם דאל"כ הוה נסיב לה להגר בשני קמאי דח"ל דהא קודם בואן בארץ עקור הוה עד שבא לארץ כדכתיב לך לך והדר ואעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים והא דכתב רש"י בפ' הבא על יבמתו והא דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ שהיו שנים מרובות ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו דילמא משו' עון ח"ל הם עקורים אינו אלא לפי הקס"ד דאכתי לא שמיע להו דעקור הוה אבל בתר דשמיע להו צ"ל דמפיק לה מיתורא דקרא דלשבת אברם כי היכי דמפיק מיתורא דמקן עשר שנים למועד הקבוע לאשה:
לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל. פי' כיון שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ הנה קודם שיבא לארץ הוא בחזקת עקור ואינו עולה לו מן המנין אבל כשבא לארץ שנאמר לו ואעשך לגוי גדול ואינו בחזקת עקור עולה לו מן המנין. וא"ת א"כ הא דפריך בפ' הבא על יבמתו אי הכי אברה' נמי עקור הוה הוה ליה לשנויי הרי כבר בא לארץ ששם נאמר לו ואעשך לגוי גדול. י"ל אע"פ שנאמר לו ואעשך לגוי גדול משיבא לארץ לא נתרפא מהעקור עד סוף עשר שנים משבא לארץ שבא על הגר על פי הדבור כדכתיב לקול שרי ופרש"י לרוח הקדש שבה אלא כל אותן עשר שנים נמי עקור הוה אע"פ שכבר נתבשר ואינו עקור אלא לפי שעה ואפי' הכי גמרינן מיניה לשאר אינשי דעלמא מיתורא דקרא דאי לאו לדרשא למאי הלכתא אשמועינן קרא לשבת אברם בארץ וכיון דמיתורא דקרא הוא דילפינן לה אע"ג דאברהם עקור הוה גמרינן מיניה שאין ישיבת ח"ל עולה מן המנין וכן פרש"י לענין שהיית י' שני' דילפינן מאברהם אע"ג דעקור הוה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא אשמועינן קרא מקץ י' שנים ומעתה מה שטען הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל ואמר שהטעם הזה אינו יפה שישיבת ח"ל הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם ומשנה ששנינו בה בכל אדם היא ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברהם היתה עולה לשאר האנשים איננה טענה שהרי זה הטעם של רש"י ז"ל אינו אלא לאברהם לבדו אבל שאר אינשי דעלמא דלא ילפי מאברהם שהרי אברהם עקור הוה כל זמן ישיבתו בח"ל אלא מיתורא דקרא אנו למדין שאין ח"ל עולה להם מן המנין אף על פי שאינן עקורין דאם לא כן למאי הלכת' אשמועינן קרא לשבת אברם בארץ אבל התימ' מהרמב"ן ז"ל שטען שאם היה מפני ההבטח' הזו לאברהם היתה עולה לשאר האנשים למה לא טען מאברהם עצמו שכל עוד שלא בא על הגר שלא היה ראוי שתהיה ישיבת הארץ עולה לו שכשבא על הגר ע"פ הדבור בחזקת עקור הוה כדפרי' בגמרא אברהם נמי עקור הוה ואם ישיב שכבר תרצו בגמרא שהילפות' הזאת אינה אלא מיתורא דקרא זאת התשובה בעצמה תספיק גם לטענתו ז"ל ועוד אף את"ל שמדברי הרב משמע שלאברהם לבדו אינה עולה מפני ההבטח' אבל לשאר האנשים עולה כפי מה שהבין מדבריו עדיין אין טענה עליו שהרי גאוני עולם פסקו בהדיא שישיבת ח"ל עולה מן המניין חוץ מאברהם וגם מלשון הבריתא עצמה יש קצת ראיה מדקתני אינה עולה לו דמשמע לאברהם לבדו ומה שכת' רש"י ביבמות ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו דשמא משום עון ח"ל הם עקורים אינו אלא לפי הקס"ד שאברהם אבינו לא היה עקור ומשום הכי כתב נמי והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ שהיו שנים מרובות ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו דשמא משום עון ח"ל הם עקורים אבל לפי המסקנא דתסיק התם דאברהם אבינו עקור היה צ"ל דהאי דלא חשיב' ליה ישיבתם של ח"ל הוא מפני שלא נאמר לו עדיין ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ והיה אז בחזקת עקור לגמרי משא"כ משבא לארץ שכבר נאמר לו ואעשך ואינו עקור לגמרי אלא לפי שעה מאחר שכבר נתבשר אף על פי שלא יצא מעקרו לגמרי עד שבא על הגר על פי הדבור אבל לשאר בני אדם שאינם בחזקת עקורי' עולה להם מן המניין וכן פסק הרמב"ם ורב אלפס והסמ"ג ז"ל והמרדכי בשם זקנו רבינו אב"ן ובשם רי"בש:
ויבא אל הגר ותהר מביאה ראשונה. בב"ר כדר' לוי דאם לא כן ויבא אל הגר למה לי הל"ל ותתן אותה לאברם לאשה ותהר כמו שכתוב בזלפה ותתן אותה ליעקב לאשה ותלד שאין כתוב בה ויבא אליה אבל גבי בלהה דכתיב בה ויבא אליה ותהר צ"ל מביאה ראשונה כדהכא אלא שרש"י סמך על זה ובב"ר הקשו והלא אין האשה מתעברת מביאה ראשונה ותרצו שלטה בעצמה:
אמרה שרה זו אין סתרה כגלויה כו' בב"ר דמותרא כי הרתה ותקל משמע דקלותה של שרה מסיבת ההריון היתה דאם לא כן הל"ל ותהר ותקל גבירתה בעיניה:
חמס העשוי לי עליך אני מטילה העונש. פי' חמסי העשוי לי לא שאני עושה כי יו"ד הכנוי פעם מורה על הפועל ופעם מורה על הפעול גם הוסיף על מלת עליך אני מטילה העונש מפני שבזולת זה מורה שחמסי יהיה עליך ואין הדבר כן רק שהיא מטילה העונש עליו על צד התפלה שהמכוון מזה אינו רק להטיל עליו עונש החמס העשוי לה לא להטיל עליו החמס עצמו כי אין יתכן שתטיל החמס העשוי לה עליו:
ועוד דבריך אתה חומס ממני. שבזה אין צורך להוסיף לא אני מטילה ולא מלת עונש כי החמס העשוי לה שהוא חמס הדבור הוא עליו כי הוא הפועל ושתי הלשונות בב"ר: כל בינך שבמקרא חסר יו"ד בין הנו"ן והכ"ף ונקוד הנו"ן בשוא והכף בקמץ שהוא נוכח הזכר וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן והכ"ף קרי ביה ביניך הנו"ן בצרי שיו"ד הנח מורה עליו והכ"ף בשוא שהוא נכח הנקבה ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן שהכניסה ע"ה בעבורה:
היתה משעבדת בה בקושי ב"ר פי' שלא כמנהג השפחה דאם לא כן מאי ותענה:
איה המקו' שתאמרי עליו מזה אני באה. דאל"כ האי אי מזה מאי זה מיבעי ליה כי המ"ם לעולם הוא בתחלת התיבה המורה על השאלה כמו מאין תבא:
כשתשובי תהרי. ב"ר לא שבשרה על ההריון שעבר שכבר ידעה זה כדכתיב ותרא כי הרתה ותקל כו' ועוד הרי כבר הפילה כדלעיל ומשום דקשיא לי' ממלת הנך המורה על שהיא הרה עכשיו וזו אינה הרה עכשו אלא שבשרה על העתיד כשתשוב הוכרח להביא קרא דהנך הרה דאשת מנוח שהוא לעתיד:
ויולדת בן כמו ויולדת בן. שהוא בינוני שאם היה פועל עבר והוי"ו השיבו לעתיד אין טעם לוי"ו שבין היו"ד והלמ"ד ומשו"א התי"ו לא קשיא כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים שהם בינוניים:
וקראת שמו צווי. פי' פועל עבר לנוכח הנקבה והוי"ו השיבו לעתיד כאלו אמר ותקראי שהוא כמו צווי לא פועל עבר לנקבה נסתרת כמו וקראת אתכס ואין טענה מהתי"ו שאינה בשו"א כי כן הוא המשפט בהיות הלמ"ד אות גרונית הלא שמעתי בתי:
כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק. שהוא פועל עבר לנכח הזכר והוי"ו השיבו לעתיד כאלו אמר ותקרא והוצרך להביא הדמיון מהזכר מפני שבהיות הלמ"ד גרונית אין הבדל בפועל עבר בין הנקב' הנסתרת ובין הנקבה לנוכח כי הנסתר והנכח וקראת ולא כן הזכר כי הנסתר וקרא והנוכת וקראת:
פרא אדם אוהב מדברות. ונקרא פרא כדכתיב פראים במדבר:
שיהיה זרעו גדול. עד שמרוב רבויו הוא שוכן עם כל אחיו בני קטורה בכל מקו' שהם שוכני' שם:
אחרי רואי בביתו של אברהם. ששם הייתי סבורה שמפני גבירתי נזקקתי בראיית המלאך עכשו שראיתי אותו הלום במדבר ידעתי שהוא רואה בעלבונם של עלובים ולכן ראוי שיקר' שמו אלוה הראיה שרואה בעלבון של עלובים בב"ר:
כתרגומו בירא דמלאך קיימא איתחזי עלה. שמלת לחי מורה על המלאך שהוא חי וקיים ומלת רואי שנרא' לי כאלו אמר באר למלאך שנראה לי והמתרגם קצר בלשונו שהיה לו לומר בירא דמלאך קיימא איתחזי עלה פירוש על הבאר:
אף על פי שלא שמע אברם. שאלו הגידה לו הגר היה ראוי להכתב קוד' כדי שיכתו' אחריו ויקרא אברם וגו' כמנהג הכתוב בכל מקום:
