צו את בני ישראל מה אמור למעלה יפקוד יי' אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בנו צוה את בני עלי כו'. בספרי דאל"כ מה עניין צווי קרבנות אצל יפקוד יי' אלהי הרוחות שיפקוד על ישראל פרנס שינהיגם:
את קרבני זה הדם לחמי אלו האימורי' וכה"א והקטירם הכהן המזבח' לחם אשה. ובספרי קרבני זה הדם לחמי זה הדם אלו האימורים אתה אומ' קרבני זה הדם לחמי אלו האימורים או קרבני ולחמי זה הדם ת"ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי' אתה אומר קרבני זה הדם הנזרק על המזבח כמו שנאמר והקריבו בני אהרן את הדם ולחמי הם האימורים וחסר וי"ו כאילו אמר את קרבני ולחמי או קרבנו ולחמי זה הדם כאילו אמר קרבנו שהוא לחמו ת"ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה אלמא לחם לאו דם הוא שהדם לאו בר הקט' לאשה המזבח הוא אלא לזריקה אבל מה שפירש לאישי הנתנים לאישי מזבחי שהם כוללים כל הנקטרים על גבי האש ולא הקומצין והלבונה בלבד הוא ומפני שהמדרש הזה אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא כי פי' לאישי לאש שלי שהיא האש של מזבחי והוא כולל כל הנתנים לאש לא הקומץ והלבונה בלבד ומזה הטעם עצמו לא פי' גבי ריח ניחחי מה ששנו בספרי אלו בזיכי לחם הפנים אלא הניחו אותם על פי מנהגו כשאר המקומות שפירושו להיות נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ומפני שפי' אחר זה גבי אשה ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא הוצרך לפרש כאן מאחר ששניה' על התמיד הם נאמרים:
תשמרו שיהיו כהני' לוים וישראלים עומדים על גביו. בספרי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הם הקרבן שכל ישראל משותפין בו ולפיכך חייבה תורה את כלם כהנים לוים וישראלים שיהיו עומדים על גבי קרבן התמיד שהוא קרבן הצבור ומפני שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים שיהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד ומפני ששמואל הרואה ודוד המלך ע"ה חלקו הלוים לחוד לכ"ד משמרות והכהנים לחוד לכ"ד משמרות חלקו נביאים את האנשים שיהיו שלוחיהם לעמוד על הקרבנות לכ"ד מעמדות כמנין משמרת כהונה ולויה וזהו שכתב רש"י מכאן למדו ותקנו מעמדות שפירושו ממה שהזהיר הכתוב שהיו הכהנים והלוים והישראלי' עומדים על גביו של קרבן צבור בעת שהוא קרב על המזבח למדו ותקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו והרי כאילו כלם עומדים על קרבנותיהן:
במועדו בכל יום הוא מועד התמידין. אינו ר"ל שמצוה זו נוהגת בכל יום שזה בהדיא כתיב ביה שנים ליום עולה תמיד שלא יהיה יום בלא תמידין אלא הכי פירושא שכל יום הוא זמן התמידין ואין שום מונע בהם שאפילו בטומאה מקריבין אותן ביומן ומה שלא פירש פה במועדו אפילו בטומאה כמו גבי פסח הוא לב' סבות האחת ששם פירש אותו על פי מדרשו ולא הודיע משמעו וכאן הודיע משמעו שבכל יום הוא מועדו והשנית שהפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ונופל בו מלת למועדו לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אפי' בשבת ואפי' בטומאה אבל בתמודין פעמיים בכל יום אינו נופל בם לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אלא על הדרך שפרש"י אבל בספרי שנו במועדו למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת ת"ל ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' בשבת דברי רבי יאשיה נם לו רבי יהונתן במשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל במועדו אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת ב' כבשים מת"ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג"ש שנאמר כאן מועדו ונא' להלן במועדו מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת ורש"י ז"ל רצה להוצי' ממשמעות של מלת במועדו אף בטומאה והדין עמו שהרי אלמלא קרא דביום השבת שני כבשים היו דורשים ממשמעות במועדו דתמיד אף בשבת ולמה לא ידרשו ממשמעות במועדו אף בטומאה כמו שדרשו זה ממלת במועדו דפסח ורז"ל לא למדו מג"ש דמועדו מועדו אלא לענין דחיית השבת דכתיב ביה בהדיא וביום השבת אבל לענין הטומאה דלא כתי' ביה בהדיא ממלת במועדו תניינ' דפסח הוא דמפיק לה ויש לתמוה למה להו ג"ש לומר שדוחה שבת ת"ל מבמועדו אפילו בשבת דבשלמ' גבי תמיד ליכא למדרש הכי דבהדיא כתיב ביה וביום השבת וגומר אלא גבי פסח נימא במועדו אפי' בשבת וממועדו תניינא אף בטומאה ועוד רש"י ז"ל היאך פי' במועדו בכל יום הוא מועד התמידין והלא כבר אמרו שהוא מופנה לג"ש ושמא י"ל דרבי יאשיה האי ג"ש אליבא דרבי יונתן הוא דקאמר לה אבל לדידיה מבמועדו הוא דמפיק לה אפילו בשבת כרישא דמילתיה דקתני תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפילו בשבת ורש"י ז"ל אליבא דרבי יאשיה ורבי יונתן לא משמע להו דמלת במועדו אפילו בשבת וג"ש דמועדו אינה אלא דרך אסמכתא בעלמא לגלויי מילתא בעלמא
ואמרת להם אזהרה לב"ד. בספרי פי' אזהרה לב"ד שיזהירו את ישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת תניינא ל"ל:
שנים ליום כפשוטו. פי' שנים בכל יום האחד בבוקר והאחד בין הערבים כמו שמפרש והולך:
ועקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום תמיד של שחר במערב ושל בין הערבי' במזרחן של טבעות. כדתנן במסכת תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על הטבעת שניה ופי' הרמב"ם ז"ל של שחר היו שוחטין אותו לצד מערבית ממקום השחיטה כדי שיהיו לנוכח השמש כששוחטין אותו תמיד ושל בין הערבים היו שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג"כ שנא' שנים ליום ואמרו רז"ל כנגד יום ויום הוא שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום שפירושו השמש והטבעות שהזכיר כאן הן הטבעות שקבע יוחנן כ"ג במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועו' בקרקע שאוסרין בהן רגלי הבהמה וידיה בעת השחיט' והיו שם שש מערכות של טבעות ובשחר היו אוסרין רגלי הבהמה וידיה בטבעת השנייה של מערבית צפונית ובין הערבים בטבעת שניה של מזרחית צפונית וטעם הצפונית מפני שבית השחיט' של קדשי קדשים היה בצפון כדכתיב ושחט את העולה על ירך המזבח צפונה וממנה למדו כל שאר קדשי קדשים וטעם הטבעת השנייה כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם אבל בספרי שנו שנים ליום כנגד יום אתה אומר שנים ליום כנגד יום או שנים ליום כמשמעו ת"ל את הכבש א' וגומר מת"ל שני' ליום כנגד יום מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן מזרחי' צפונית נתון על טבעת שנייה ושל בין הערבי' היה נשחט על קרן מערבית צפונית נתון על טבעת שנייה והיא חולקת עם משנת מסכת תמיד וסוברת שמה שאמרו כנגד יום ר"ל כפי הלוך השמש ובצדו בעת ההיא שכשהשמש לצד מזרח תהיה שחיטתו לצד מזרח וכשהשמש לצד מערב תהיה שחיטתו לצד מערב כמו שפירשו קצת מפרשים ולכן בשחר שהשמש אז במזרח של שחר נשחט בקרן מזרחית צפונית כפי מצב השמש בעת ההיא ושל בין הערבים שהשמש אז במערב היה נשחט בקרן מערבית צפונית ופי' מערבית צפונית בערך אל בית המטבחיי' לא בערך אל המזבח כי בית המטבחיים של קדשי קדשים בצפון המזבח היה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:
סלת למנח' מנחת נסכי'. היא הסלת הבאה עם הקרבן עשרון לכבש שהוא עשירי' האיפה ושני עשרוני' לאיל וגו' עשרוני' לפר לא מהחמש מנחות האמורות בויקר' שהן באות מנחה בפני עצמה:
העשויה בהר סיני הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני כו' מלמד שטעונה כלי. דכיון דהוקשת העולה העשויה בהר סיני לעולת התמיד לענין נסכי' מה עולת תמיד טעונה נסכים אף עולת הר סיני טעונה נסכים כדאיתא בספרי אמרינן נמי ומה עולת הר סיני טעונה כלי לקבלת דמה דכתיב בה וישם באגנות אף עולת תמיד טעונה כלי:
ונסכו יין לא שאר מיני משקין שכן כתוב בפר' נסכי' ויין לנסך רביעית ההין:
נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון שהרי כבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר והנה אינו מתמעט מן הכתוב אבל הוא מעלה מדרבנן לכתחלה אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול אפי' בדיעבד וכך הוא נדרש בספרי. ואני תמיה מאד וכי לא ראה מה שפי' הרשב"ם ז"ל שכל דבריו דברי רש"י בבתרא פרק המוכר פירות גבי יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר לא יביא משום דכתיב שכר מידי דמשכר ואם הביא כשר דליכא עכובא אי נמי הסך נסך מ"מ לפי הפי' הראשון כיון דליכא עכובא איכא למימר דהאי שכר דמשמע מידי דמשכר אינו אלא למצוה דכה"ג בפרק איזהו מקומן חטאת מנלן דבעיא צפון דכתיב ושחט את החטאת וכו' קבלה מנלן ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנ"ל לקח ולקח אשכחן למצוה לעכב מ"ל קרא אחרינא כתיב וכו' והדר בעי אשכחן שחיטה בעולה למצוה קבלה נמי למצו' שחיטה וקבלה לעכב מנ"ל אמר רב אדא בר אהבה ק"ו וכו' וא"כ הא דדייקינן מינה ולא יין מגתו אינו אלא למצוה ולכך אמרו לא יביא ואם הביא כשר ולפי הפי' השני כיון דכתיב ביה הסך נסך דמכשר מ"מ עכ"ל דהא דכתיב שכר דמשמע מידי דמשכר ולא יין מגתו אינו אלא למצוה אבל לא לעכובא ולכך אמרו לא יביא ואם הביא כשר ויהיה פי' הסך נסך מ"מ שאם הביא כשר ופי שכר מידי דמשכר בעת הניסוך לאפוקי יין מגתו שאע"פ שסופו להיות משכר כיון שבעת נסוכו אינו ראוי לשכר לא יביא למצוה ולא לעכו' אבל היין המזוג שהוא פסול אפי' בדיעבד לא ממלת שכר הוא דממעטי לה בספרי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל אלא מקרא דונסכו רביעית ההין כדקתני התם בהדיא ונסכו רביעית ההין יין חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג ואע"פ שאין כתוב יין במקרא הזה הרי כבר כתוב בפרשת נסכים ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וגו' והרי הוא כאילו כתוב כאן ונסכו רביעית ההין יין לכבש האחד ולפיכך דרשו בו חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג והרשב"ם ז"ל כתב בהדיא יין מזוג פסול שהמזוג אינה בכלל שכ' ובספרי דריש הכי ונסכו רביעית ההין חי אתה מנסך ולא מזוג ונראה שלא דרשו בספרי חי ולא מזוג אלא מקרא דונסכו רביעית ההין ולא מסיפיה דקרא דכתיב ביה הסך נסך שכ' כמו שהבין הרמב"ן ז"ל דאם לא כן מה הפרש יש בין מה שכתב הוא שטעם פסלות המזוג הוא משום שאינו בכלל שכ' ובין הטעם שאמרו בספרי עד שאמר ובספרי דרשי הכי דמשמע באופן אחר ממה שפירש הוא ומה שמיעטו את המזוג בספרי מקרא דונסכו רביעית ההין ולא מסיפיה דקרא דכתיב ביה נסך שכ' הוא מפני שמלת שכ' דסיפיה דקרא אינו אלא למצוה ולא לעכובא כדלעיל ולפיכך לא מיעטו ממנו היין מגתו שאינו מתמעט אלא מהמצוה אבל היין המזוג שהוא מתמעט לעכובא שאפילו בדיעבד אם הביא ממנו פסול אינו מתמעט אלא מקרא דונסכו רביעית ההין יין לכבש האחד שאינו נקרא יין אלא חי ועוד שאין שם קרא לרבויא כמו שיש גבי יין מגתו קרא דהסך נסך מכל מקום:
על עולת התמיד אלו נוספים לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכן בכל מוספין שנאמ' על עולת התמיד לתלמוד זה. וכן שנינו בספרי על עולת התמיד ונסכו מגיד שאין מוספין קרבין אלא בנתים פירוש השני כבשי' עם שני עשרונים סולת בלולה בשמן ונסכו הם נוספים על עולת התמיד שהוא עולת הבקר ומאומרו אלו נוספים על עולת התמיד למדנו שאין מוספין קרבין אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים שהרי ממנת על עולת התמיד למדנו שהתמיד קוד' בהקרבה ואח"כ המוספין עליו ולמדנו עוד ממלת על שלא יהא קרבן אחד מפסיק בין תמיד של שחר לבין המוספין ויחוייב מזה בהכרח שתמיד של בין הערבים קרב אחר המוספין ומכאן שאין המוספין קרבים אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירוש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך חייב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכבר הארכתי בזה בפרשת שמיני ע"ש:
ושלשה עשרונים כמשפט נסכי פר שכך הם קצובין בפרשת נסכים. לא על השלשה עשרונים של הפר לבד אמר זה אלא אף על השני עשרנים של האיל ועל העשרון האחד של הכבש ונקט פר וה"ה השאר שכולן כן הם קצובין בפרשת נסכים כמו שהם אמורים כאן ומה שהצריכו לומר כאן שכאן הן קצובין בפרשת נסכים ולא בפרשיות הקודמות הוא מפני שבפרשת ובראשי חדשיכם הוזכר ההבדל של שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ולא בקודמות לפיכך הוצרך לומר שאין זה חידוש פה שבפרשת נסכים נאמר שיהיה כן תמיד:
ושעיר עזי' וגו' כל שעירי המוספי' באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס' שבועו' ונשתנ' שעיר ר"ח שנ' בו ליי' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הב"ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו. פירוש כל שעירי המוספין בין דרגלים בין דר"ח כולן באין לכפר על טומחת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כרבי יהודה דאמר ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרין ופירש הרמב"ם ז"ל אין בה ידיעה בתחלה זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הכותים ולא קדמה לו ידיעה שהוא מסור לבני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש טמא ופרשו בגמרא מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת ליי' שאין מכיר בו אלא הקב"ה יהא שעיר זה מכפר והיינו שאין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דקאמר והקשו בגמרא והא מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר מה נשתנה שעיר ר"ח שנא' בו ליי' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמיעטתי את הירח ותרצו אם כן לימא קרא על יי' מאי ליי' כדאמרן ואימא כוליה קרא להכי הוא דאתא א"כ לימא קרא חטאת יי' מאי ליי' שמעת מינה תרתי והדר פריך ונכפר נמי אפילו בשאר עבירות בשלא נודע לו לא בתחלה ולא בסוף דהא הכא סתמא כתיב לחטאת ליי' שאין מכיר בחטאו רק השם לבדו ל"ש בחטא דטומאת מקדש וקדשיו ל"ש בשאר חטאות ומנ"ל לאוקומה בטומאת מקדש וקדשיו בלבד ומשני תנא דבי רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע פי' שעיר החיצון דיום הכפורים וזה בא בזמן קבוע פי' שעיר דר"ח מה שעיר החיצון של יום הכפורים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דהא איתקש לשעיר הפנימי מדכתיב שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים ובפנימי כתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם ודרז"ל מטומאות בני ישראל על הנכנסים למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף שנאמר לכל חטאחם וחטאת הוא שוגג ומפשעיהם אף הנכנסין מזידין בטומאה אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על הנכנסין למקדש בטומאה אשכחן שעיר ר"ח שעירי רגלים מנ"ל דתנא דמכפרי מטומאת מקדש וקדשיו דאית בה כרת אימא לא מכפר אלא אשאר עבירות דלית בהו כרת ולא דמי לר"ח שמפורש בחטא שאין מכיר בו אלא הקב"ה ומשמע כל חטאים שאינם ידועים ולהכי בעי מנ"ל דלא מכפרי נמי השאר עבירות ואף על גב דברגלים נמי כתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ושעירים של רגלים באין בזמן קבוע ושעיר של ר"ח או שעיר של יום הכפורים בא בזמן קבוע מהשעיר דר"ח או דיום הכפורים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים אינם מכפרים אלא על טומאת מקדש וקדשיו איכא למיפרך אי מדר"ח שכן תדיר אי מדיום הכפורים שכן מרובה כפרתו ודין הוא בשעיר החדש לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אע"ג דאית בהו כרת מכיון שהוא תדיר י"ב פעמים בשנה תאמר בשעירי רגלים שאינם תדיר ואין להם כח לכפר אלא בשאר עבירות דלית בהו כרת וכן נמי אי ילפת מיום הכפורים איכא למפרך מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו שהוא מכפר על כל עבירות וכיון שיום הכפורים עצמו מכפר על כל עבירות דין הוא שהשעיר של יום הכפורים שיכפר על טומאת מקדש וקדשיו דאית בהו כרת תאמר בשעירי הרגלים דאף על גב דכתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת וכי תימא הא גמרן ראש חדש מדיום הכפורים ולא פרכינן התם כפרה מכתב כתיבא וגלויי מילתא בעלמא הוא אבל הכא כולה מילתא לא גמרינן ופרש"י התם גבי ר"ח כפרה בגופיה כתיב לחטאת ליי' שפירושו על חטא שאינו ידוע כי אם להב"ה וכולל כל חטאים שאינם ידועים והא דגמרינן מיום הכפורים שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו גלויי מילתא בעלמא הוא דהא לא גמיר ר"ח מיניה כפרה אלא מיעוטא למעט שאר עבירות דהא לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה ואתה בא ללמוד משל יום הכפורים שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו דאית בהו כרת ולהכי פרכינן מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו ומסיק בגמרא אלא כדאמר ר' חמא בר חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר ואיתקו' שעירי רגלים לשעירי ראש חדש מה שעירי ראש חדש אינן מכפרין אלא על שאין בטומאה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ופרש"י שעיר ושעיר שעיר הוה מצי למכתב בכולהו וכתיב ושעי' וי"ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההקש איתקוש שעירי הרגלי לשל ר"ח והוא כב' למד בבנין אב מיום הכפורים ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש בקדשים וילפינן שפי' רגלי' דראש חדש אף על גב דראש חדש לא ידעינן אלא בבנין אב מיום הכפורים הכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן וא"ת הרי שעי' עצרת וי"ה דלא כתיב בהו וי"ו מנ"ל דשעירים דידהו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הן באים א"ת מבנין אב דשאר רגלי' א"כ תפשוט מהכא דדבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד אי בבנין אב אתו למילף בקמא דבתר ר"ח נכתי' ושעי' בוי"ו ואינך ליתו בבניין אב כב' תרצו התוס' בזה דלא חייש הכא אלא בההוא ושעי' דכתי' בת' ר"ח ואינך ושעי' לשום דרשא וממילא אתו שא' רגלי' דכיון דגלי בחד הוו אחריני ילמד סתום מן המפורש ואפילו בניו אם לא צריך א"ק במה שפרש"י ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש והא בעיא היא בפרק איזהו מקומן אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש אי לאו והתוספות הקשו לרש"י על זה ולא תרצו כלום:
ומדרשו באגדה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. איני רוצה לומר שפירוש הראשון הוא על דרך פשוטו וזה הוא על דרך מדרשו שהרי בגמרא הקשו והא מיבעי לכדריש לקיש דאמר מה נשתנה שעי' של ר"ח שנ' בו ליי' אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה כו'. ותרצו א"כ לימא קרא חטאת יי' מאי ליי' ש"מ תרתי חד להא דריש לקיש וחר לשאין מכי' בו אלא יי' לבדו אלמא תרויהו לפי מדרשו הוו אלא ה"ק ומדרשו לפי אגדה שהן דברים אגדיים אבל הראשון מדרשו על פי הברייתות שבת"כ שהם כולם הלכות ודינים:
על עולת התמיד יעשה כל הקרבן הזה. זה מסכים עם מה שביארתי על פסוק על עולת התמיד דלעיל שממנו יובן שכל אלה המוספין אינן קריבין אלא בין שני התמידין כדפרשתי:
ונסכו אין ונסכו מוסיף על השעיר שאין נסכים לחטאת כמו שדרשו בפרשת נסכים גבי ועשיתם אשה שומע אני כל הקרב לאישים יטענו נסכים ת"ל עולה מנין לרבות שלמים ת"ל או זבח יכול שאני מביא חטאת ואשם ת"ל לפלא נדר או לנדבה מי שבא בנדר או בנדבה טעון נסכים לא החטאת והאשם רק הוא מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאילו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה:
כל מלאכת עבודה אפי' מלאכה הצריכה לכם כגון דבר האבד המותר בחולו של מועד אסור בי"ט. ובפ' אמור כתב כל מלאכות עבודה אפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון בבטלה שלהם כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ דקתני יכול אף חש"מ יהא אסור במלאכת עבודה וכו'. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמות' בדבר האבד והם אמרו לא מסרן הכ' אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת ול' עבודה כולל כל המלאכות והשמושים עובד אדעתו ישבע לחם ועבדך שש שנים ועבדת את אויבך ואינו משתמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר. ונ"ל שאין מכל אלו טענה כלל כי מה שטען מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק"ו הנה כמוהו ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה וערות בתו אתיא מק"ו כדגרסינן בפ' הנשרפין אמר אביי ק"ו ומה על בת בתו חייב על בתו לא כ"ש וכתיב השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו אפי' בקצהו וק"ו בגוף ההר עצמו כדאיתא במכילתא. ומה שטען א"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן אינה טענה כי בי"ט שהותרה מלאכת אוכל נפש והיה עולה על הדעת לומר הואיל והותרה מכלל הותרה נמי בדבר האבד שיש בו חסרון כיס אם לא תעשה היום אבל בשבת היאך היה עולה על הדעת לומר שהמלאכה בדבר האבד תהי' מותרת עד שיצטרך לומר שגם היא אסורה ועוד שאין טענה למה לא אמר גם בשבת כלשון זה כי הכתוב מדבר פעם בל' א' ופעם בל' אח' שהרי בי"ט עצמו פעם כותב כל מלאכת עבודה לא תעשו ופעם כותב בו לא תעשה מלאכה. ומה שטען עוד שא"כ יהיה חולו של מועד רמוז בתורה שהוא מותר בדבר האבד והם אמרו לא מסרו הכתוב אלא לחכמים משמע שאין בתורה רמז איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אינה טענה כי זה המדרש של ת"כ אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא שכן כתבו כל גדולי המפרשים שכל אותן ברייתות דפרק אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא ולפיכך אמרו דאסור מלאכה דחולו של מועד אינו אלא מד"ת וא"כ אין ממה שפרש"י מלאכת עבודה היא מלאכת דבר האבד ראיה שיהא חולו של מועד מותר מן התורה בדבר האבד עד שיקשה עליו ממה שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ועוד מאן לימא לן דההיא דאין דורשין שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאינה חולקת עם הברייתא הזאת של ת"כ שזו הברייתא סוברת שמלאכת דבר האבד מותרת מן התורה בחולו של מועד והברייתא דפרק אין דורשין סוברת שאין ההת' שלה אלא מד"ס שהכתוב מסרן לחכמים ומה שאמרו בריש מי שהפך אמר רב אשי לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא דשרי אלא אפילו חול המועד דאסור מדאורייתא שרי פירוש אפילו חול המועד דאסמכוה רבנן אקראי דאורייתא שרי ומה שאמר שהברייתא של ת"כ אינה שנוייה בלשון שכתב רש"י אלא כך היא שנויה בנסחאות המדוקדקות כל מלאכת עבודה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהך אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי ר' יוסי הגלילי רע"א מת"ל אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה וכו' לא ידעתי מי גלה לו שהנסחאות שמצא הוא מן המדוקדקות והנוסחאות של רש"י ז"ל הן משובשות אם מפני הטענות שטען על פרש"י ז"ל הבנוי על פי הנסחאות שהיו בידו הנה כבר השיבונו על כל טענותיו ולא נשארה עליו שום טענה כלל מכל מה שטען עליו ואם מפני שהברייתא של ת"כ שנו אותה בפ' אין דורשין שם שנו עוד אי מה שביעי עצו' מכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי השביעי עצור בכל מלאכה ואין הששה עצורים בכל מלאכה הא לא מסרן הכ' אלא לחכמים וחשב שמאחר שהבריתא של ת"כ סמוכה לאידך ברייתא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורין וקתני בה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו אף ששה עצורין בכל מלאכ' משמע שגם הבריתא הסמוכה לה דת"כ צריך שיהא שנו בה כזה הל' שהיא יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה שפירושו יכול יהו אסורין בכל מלאכה דאי כפי הנוסח של רש"י ז"ל שפירושו מלאכת הדבר האבד לא יהיו שתי הברייתות הללו של ת"כ ושל פ' אין דורשין שוות בפירושן ולמה הסמוך אותן סתמא דתלמודא זו אינה ראיה דא"ל שלא הסמיכן אלא לענין האיסור בכל הבריתות של פ' אין דורשין לא באו להודיע שימי חול המועד אסורין בעשיית מלאכה לא לענין הת' מלאכת דבר האבד והראיה על זה שהרי מהבריתא דת"כ לא הביא סתמא דתלמודא רק החלק המורה על איסור לא החלק המורה על ההתר:
פרים כנגד אברהם. דכתיב ביה ואל הבקר רץ אברהם אילם כנגד אילו של יצחק דכתיב ביה וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו:
וביום הבכורים חג שבועות קרוי קציר חטים על שם שתי הלחם כו'. שאף על פי שהעומר מתיר כל מיני החדש של חטין ושל שאר מיני דגן ה"מ לאכילה אבל למנחה לאישי' אין רשאין להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטים של שנה זו כי מנחת העומר משל שעורים היא באה ולא מן החטים ולפיכך קרוי החג של שבועות בכורי קציר חטים וכתיב מנחה חדשה ליי' שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדשנה מנחה אחרת כדתניא בספרי מכאן שאין מקריבין מנחה מן החדש אפי' מן השעורים קודם לשתי הלחם:
תמימים יהיו לכם ונסכיה' אף הנסכים יהיו תמימים. פירוש תמימים יהיו לכם כל הקרבנות דלעיל וגם נסכיהם שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע כדתניא ביומא בשלהי כל הקרבנות שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים שהיין לפעמים נעשה בו כדמות קמח לבן למעלה בשטחו:
ועולת התמיד ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו. הוצרך פה לכל זה מפני שאין זה דומה למלבד עולת החדש ועולת התמיד כי שם כולן עולות ודי במלבד אחד כאילו אמר מלבד עולת החדש ועולת התמיד תעשו עולות הללו אבל כאן שפירושן מתחלף שלגבי מלבד חטאת הכפורים צריך לומר מלבד חטאת הכפורים תעשו חטאת זו ולגבי עולת התמיד צריך לומר ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו כי לא יתכן לומר מלבד חטאת הכפורים תעשו עולות הללו ולא מלבד עולת התמיד תעשו חטאת זו לפיכך הוצרך לומר לגבי ועולת התמיד ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו כדי שיפורש בפני עצמו ולא עם מלבד חטאת הכפורים:
