ויבואו בני ישראל מדבר צין וגו' עד וישלח משה מלאכים מקדש. וראוי להעיר ולשאול בפסוקים אלו וענינם שאלות: השאלה הא' למה נגזר על משה ועל אהרן שלא יבואו אל הארץ כי בין שיהיה חטאם שהכו את הסלע או במה שגדפו את ישראל לאמר שמעו נא המורים או על שאר הדברי' כפי הדעות בחטאם אין ראוי שעונש כזה יענשו שני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה ולא לענין קל כמו שהיה ענין מי מריבה כפי כל אחד מהדעת שנאמרו בו. וגדול מזה היה שבירת הלוחות ומאמר הצאן ובקר ישחט להם כמו שארז"ל: השאלה הב' הנה ממדותיו של הקב"ה לתת עונש מדה כנגד מדה כפי החטא ומתיחס אליו וכמ"ש (תהלים ס"ג י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בהיות העונש מתיחס לחטא יכירו וידעו בני אדם שהוא בהשגחה ומשפט אלהי. והוא בענין מי מריבה אין העונש הניתן אל משה ואהרן מתיחס כי מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דבורו עם ההעברה אל הארץ או לדבריו וכעסו והפרד דבקותו עם שלא יבא שמה: השאלה הג' הנה אם משה הכה צור או דבר לעם ונתכעס שלא כראוי נקבל שהיה ראוי שינתן לו עונש אבל אהרן למה יומת מה עשה כי הוא לא הכה אלא משה והוא לא אמר שמעו נא המורים אלא משה שאהרן לא היה צריך באותו מעשה ולמה שתפו הקב"ה עם משה ובכלל למה נענש אהרן בעבור מה שעשה משה: השאלה הד' במה שנאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה ואמר וה' התאנף בי על דבריכם כאלו היה עונש משה על ענין המרגלים ואינו כן כי הוא בחטאו מת בענין מי מריבה. גם שלא נאמר כזה באהרן שהתאנף על דבריהם כמו שנאמר במשה ואם מתו שניהם בעון אחד איך יהיו הדברים בהם מתחלפים: השאלה הה' למה משה ואהרן לא צעק לבם אל ה' מגודל העונש עם קלון החטא כי הנה מה שהתפלל בסדר ואתחנן היה לפי שחשב שכבר חזר השם מן הגזרה והותר הנדר בראותו מלחמת סיחון ועוג אבל בעת הגזרה ומיתת אהרן שם יד לפה ולא צעק ולא התפלל אחד מהם על הדבר אל ה' להשיב מחרון אפו: השאלה הו' למה זה נשתנה ענין הוצאת המים מן הסלע שנזכ' כאן ממה שנזכר בסדר בשלח מהוצאת המים מן הצור בחורב שנשתנו שניהם בדברים. הא' ששם צוה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וכאן לא דבר בזקנים כלל. הב' ששם צוה והכית בצור ויצאו ממנו מים וכאן אמר ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. הג' ששם קראו צור ואמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב וכאן קראו סלע ולא אמר שיעמוד לפניו. הד' ששם קרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'. וכאן קראו מריבה בלבד ולא מסה ולא שם נסיון: השאלה הז' למה באו בפרשה הזאת ושאר המקומות שנזכר שם זה הענין ד' לשונות מהם בלשון מחייב מריתם פי. מעלתם בי. ושנים בלשון שולל לא קדשתם לא האמנתם. ואיך אפשר לומר שאדון הנביאים מרה ומעל ולא האמין ולא קדש את השם הנכבד: והנני מבאר הענין הזה ומפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו' עד וישלח ישראל מלאכים מקדש. זכר הכתוב שבאו כל עדת ישראל מדבר צין. ואין ספק שהיה כל זה אחרי שמתו כל אנשי המדבר ונשארו בניהם העתידים להכנס לארץ וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ואין קדש זה קדש ברנע ששלחו משם המרגלים. ונאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם. והוא היה במדבר פארן וכמו שחשב הראב"ע. אבל קדש זה הוא מקום אחר במדבר צין שבאו שם בשנת המ' ומתה שם מרים ובא הכתוב הזה ללמדנו שבימים מועטים מתו אהרן ומרים וגם משה וכמ"ש הנביא ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. וגם להודיע שבקדש ברנע היתה תלונה וגזרת מיתה לדור המרגלים שלא יבואו אל הארץ וכן בקדש הזה שהיה במדבר צין היתה ג"כ גזרה אחרת ותלונת מיתה שלא יכנשו לארץ משה ואהרן. כאלו תמיד בקדש ברנע קצף הקב"ה בעמו וחסידיו. ונראים דברי רבותינו שהם האמת בלי ספק שבימי מרים ובזכותה היה הולך עם ישראל בדרך פלא באר מים חיים. כי בכל מקו' שהיו חונים היה נובע באר מים חיים ע"ד הפלא וכאשר מתה הצדקת הזאת פסק הבאר. ודבר הכתוב בגנותם של ישראל שבמקום שהיה להם לבא לנוד למשה ולאהרן ולנחמם במיתת אחות' הנביאה נקהלו עליהם לריב עמהם ולא לנחמם וז"ש ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה כי להיותו העקר בנבואה ובהנהגה היתה המריבה עמו בראשונה. והנה אמרו ולו גוענו כגוע אחינו לפני ה' ר"ל הלואי שהיינו מתים כמו שמתו אחינו על העגל ועל המרגלים ובעדת קרח ולא שנמות בחטא ופשע כמו שהם מתו לפני האלהים. אלא שהיינו מתים כמו שמתו הם ותהיה מיתתנו לפני ה' ובעבודתו. וביאר הסבה למה בחרו מות מחיים באמר' ולמה הבאתם אתם משה ואהרן את קהל ה' אל המדבר הזה רוצה לומר שהיה להם להביאם בדרך אחר לא בדרך המדבר. אם יאמרו שלא יכלו להביא' דרך ארץ פלשתים מפני המניעות שזכרה התורה בסדר בשלח תשאר השאלה ולמה העליתונו ממצרי' הלא טוב לנו לשבת שם בעבודה האלהית כי בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ומפני זה לא זכרו ראשונה הראשון בזמן והוא הוציא' ממצרים ולא הענישם הכתוב על הדברים האלה לפי שלא בחרו למות במצרים או במדבר אלא לפני ה' ובעבודתו. והנה משה ואהרן כשראו את העם ברעה שהיו מיחסים אליהם יציאת מצרים ומיתת אחיהם יראו לנפשם שמא יסקלום באבנים ולכן כדמות בורחים באו אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם לדרוש את ה' על זה. ואז בא הדבור למשה שיקח את המטה והוא מטה משה אשר עשה בו את האותות שהוא מטה ההנהגה מקל תפארה שהיה מביא בידו בעתות ההנהגה ושיקהיל הוא ואהרן את העדה לפני הסלע שהיה שמה וששניהם ידברו אל הסלע בעיני העדה ויהיה הדבור בשם ה' ההופכי הצור אגם מים שיתן מימיו רוצה לומר המים שהפקיד הקב"ה לתוכו לתתם ע"ד הפלא והיא מליצה נכבדת שכפי היכולת האלהי כל הדברים היו מוכנים להעשות בהם נס וכאומרם ז"ל האומר לשמן שידליק יאמר לחומץ וידליק כי איזה דבר שיזדמן יתחדש ויתהוה ברצון ה' דרך נס מאיזה דבר שיזדמן. ומהבחינה הזאת אמר בסלע ונתן מימיו ר"ל המים שהיו אפשריים לצאת משם ע"ד הפלא והנה אמר עוד והוצאת להם מים מן הסלע להודיעו שאע"פ שהסלע אבן קשה לא יצטרך אל הכאה ולא אל השתדלות אחר כי אם לדבר אליו כן כי הוא ישמע את דברי ה' ובכחו יוכל משה להוציא מים מן הסלע ויהיו כ"כ רבים שישתו העדה ואת בעירם המקנה אשר להם כי מן העת אשר נתקרבו אל ארץ נושבת קנו בהמות ומקנה לשאת את משא' נשיהם וטפם. והנה משה הוכיח את העם המריבים עמו ואמר אליהם שמעו נא המורים דברי איך תיחסו היציאה ממצרים והביאה אל המדבר הזה לי ולאהרן הלא נתפרסם אליכם כי מאת ה' היתה זאת ולא ממנו מה תריבון עמנו על המים הביטו וראו האם אפשר לנו שאנחנו בכוחנו נוציא מהסלע הזה לכם מים זה באמת ידוע הוא שהוא מכת הנמנעו' בחקנו. ואחרי שאמר זה הכה את הסלע במטהו לא פעם אחת בלבד כי אם פעמים ויצאו מים להורות להם שיד ה' עשתה זאת לא כחם וגבורתם של משה ואהרן. והנה נחשב זה לעון אל משה ואהרן. ונענשו עליו שניהם. ואמנם במה היה העון הזה ומה פשעם ומה חטאתם שכל כך נענשו עליו ראוי לבארו בכאן: והנני מודיעך הדעות אשר ראיתי בדרוש הזה עד היום מחכמי המפרשים והמחברים ומה שיקשה לדעת דעת מהם: ואומר שהדעת הא' הוא ממדרש אגדה והביאו רש"י בפירושו שהיה מפני שהשם צוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם והם הכוהו ולא דברו שאם דברו לו היה הקב"ה מתקדש לעיני העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע מקים דברו של הקב"ה ק"ו אנחנו. והנה הרמב"ן הקשה כנגד הדעת הזה ואמר כי מאחר שאמר לו יתב' קח את המטה יש במשמעו שיכה בו שאם היה רצונו יתברך שידבר בלבד מה ענין המטה בידו, ועוד שאין הנס גדול בדבור מן ההכאה כי שניהם שוים בהמנעות אצל הסלע, ועוד שאיך יאמר על זה מעלתם בי: והדעת הב' הוא לחז"ל גם כן שאמרו שהיה החטא כשהקלו בכבודם של ישר' ואמרו להם שמעו נא המורים ולמדו מכאן שהמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את השם וכבר הקשה על זה הדעת שמצינו שמרע"ה במשנה תורה אמר להם יותר מהזלזול הזה שאמר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכ'. ואם חטא בזה איך שנה באולתו: והדעת הג' הוא לרב הגדול המימוני שכתב שהיה חטאו של משה במה שכעס בחנם על ישראל והכעס בחק כסילים ינוח, והוא מדה מגונה כל שכן באדון הנביאים כי יחשבו הרואים שהיה האל יתברך כועס עליהם ולא היה הדבר כן כי הוא יתברך לא כעס עליהם בשאלם הדברים ההכרחיים כמים וכמן, וכבר הקשה הרמב"ן גם על הדעת הזה שהכתוב אומר מריתם פי לא האמנתם בי מורה שהיה עונש על מעוט אמונה לא על הכעס. ויותר היה ראוי שיחשב לו עון כאשר קצף משה על פקודי החיל בחנם כ"ש שהכתוב לא יעיד שכעס משה, ואמנם מאמר שמעו נא המורים תוכחה היתה על דרך ממרים הייתם עם ה' לא כעס וקצף: והדעת הד' הביא הרמב"ן משמו של רבינו חננאל והוא נמשך אחריו שהיה החטא אמרם נוציא לכם מים והיה ראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כמ"ש בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. וגם הדעת הזה מבואר הנפילה הוא כי כבר פירשתי שאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים הוא בתמיה וה"א המן הסלע הוא ה"א התימה כמו הרצחת וגם ירשת הנגלה נגליתי להגיד שלא היה אפשר להוציא המים משם בכחם כי אם בכח אלהי וע"ד הפלא והנה הרמב"ן עצמו מפרש הפסוק כן אחר זה: והדעת הה' הוא שהיה החטא בשהכה במטהו פעמים כי אלו הכה פעם אחת לא היה בו חטא ויקשה על הדעת הזה כמו שכ' הראב"ע ענין אהרן שלא הכה אפילו פעם אחת כי משה היה המכה ועכ"ז נענש אהרן: והדעת הו' אמרו אנשים שהיה חטא משה ואהרן שלא אמרו שירה על יציאת המי' מן הסלע וישראל אמרו שירה וע"כ נענשו משה ואהרן שלא יבואו אל הארץ בחברת ישראל. ואלה אמרו שאז ישיר ישראל ובאר חפרוה שרים היה על זה הסלע בפע' הזאת. אבל אין הדבר כן כי כמה מסעות מקדש אשר במדבר צין עד בארות שבו היה ענין המים והשירה וכמו שאפרש במקומו: והדעת הז' הוא מאנשים אחרים שסברו כמו שכתב הראב"ע שישראל אמרו שיוציאו המים מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה נוציא לכם מים ומשה פחד מלהחליף דבר השם בסלע אשר אמר לו ובעבור שלא הוציא' מהסלע ששאלו ממנו ע"כ נענשו וז"ש לא האמנתם ולא קדשת'. וגם זה הפי' אינו נכון כי הכתוב אומר מרית' פי ואם עשו מה שצוה לא מרו את פי השם: והדעת הח' הוא דעת הראב"ע עצמו וענינו שמשה בכעסו הפסוק הדבקות שהיה לו בשם אשר בו יעשה האותות והמופתים והדעת הזה קבץ משאר הדעות כי הוא אומר שמרע"ה מתוך הכעס כדברי הרמב"ם חטא כשלא דבר והכה כדעת הראשון ושלא יצאו מי' בהכאה הראשונה והוצרך להכות שנית כדברי הדעת הה' כי כן עשה הר"ן שחבר דעת משאר הדעות: והדעת הט' הביא בעל ספר העקרים שהיה החטא לפי שהם מעצמם לא דברו אל הסלע שיתן מימיו כי בהיות הנביא בשם ה' גוזר על דברים הטבעיים שישתנו ויגזור אומר ויקם לו יתגדל ויתקדש שם האלהים וכמו שעשה אליהו באמרו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. וכן באמרו אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים וגומר ושזה היה חטאו של משה שלא מלאו לבו לקדש שם שמי' בפרהסיא. ומשם למד יהושע באמרו שמש בגבעון דום. והנה גם זה בלתי נכון כי הנה בצור בחורב שרבו העם עמו לא עשה משה דבר מזה והשם צוהו מה יעשה. וגם כאן בא אליו הדבור מה יעשה ואיך יחשב לו אם כן לעון: והדעת הי' ראיתי בדברי אחד מחכמי הדור והוא שמשה לא חטא ואם נמצאו פסוקים מורים על חטאו כך נמצאו פסוקים מורים שלא היה בחטאו העונש שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. והשכל מורה שאיש שלם כמוהו לא יהיה חוטא חלילה. ובהכרח ראוי שנפרש הפסוקים המורים על חטאו כי כן דרך הכתובים המכחישים זה את זה, ונאמר מה שאמר הכתוב מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם הם ממין מה שנאמר בעכן ומעלו בני ישראל ונאמר שם חטא ישראל ומבואר שלא חטא אלא עכן בלבד וכלל האומה בזה על דרך העברה ואין בכלל מה שבפרט. וכל שכן שלא מהקושי שבהיות ישראל חטאים ומורדים יוכללו עמהם משה ואהרן אף ע"פ שלא חטאו והכתוב אומר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' הוי רב את יוצרו ויחס למשה זה בהיותו בתוכם אף ע"פ שהוא לא חטא וכן תמצא במן שאמר יתברך למשה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי וכלל משה ואהרן במאמר ההוא אע"פ שלא חטאו בו כי כן דרך הלשון לדבר. ואמנם עונש משה ומיתתו היה בעון דורו שלא היו ראויים להכנס לארץ על ידו ולכך אמר לכן לא תביאו את העם הזה אל הארץ ולא אמר לא תבואו כי היה העונש הזה לישראל לא למשה ולאהרן וזה אמרו ויקדש בם כמ"ש נורא אלהים ממקדשיך וגו' כי מבואר הוא שאם היו ישראל נכנסים לארץ על ידי משה ואהרן לא היו מתעצלים כל כך בכבושה וחלוקה ולא היו מניחים את האויבים בארץ וכבר נמצאו לחז"ל דברים מורים על הדעת הזה אמרו במסכת שבת פרק במה בהמה. שאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר הקב"ה מצוה קלה צויתיו ולא יכול לעמוד עליה. אמרו אם כן משה ואהרן שקיימו כל התורה למה גזרת עליהם מיתה אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע ע"כ. והוא מורה שמשה אדונינו לא חטא אבל היה שלם ותורתו שלימה. והדעת הזה גם כן אינו נכון כי הוא מכחיש את הפסוקים שבסדר הזה במיתת אהרן ושבסדר פנחס. ובסוף סדר האזינו ביארה התורה שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ מפני מה שחטאו במי מריבת קדש ולא היה זה עונש לישראל אלא להם: הראיתיך בעיניך כל הדעות וכמה רחוקים מן האמת ולבך תשית לדעתי: ודעתי בזה שמשה ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו אם אהרן בעון העגל. ואם משה אדונינו ענין המרגלים, לא שהיה אהרן מעובדי העגל ולא שהיה משה מדור המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שהתבאר במקומו שלא בכוונה רעה עשה את העגל ועם היות כוונתו לעכב את העם ולהנהיגם בנחת עד בא משה הנה נמשך ממנו מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד השם ככל חטאתם מהם מתו במגפה ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ אשר אמר ה' לתת להם הנה היה אהרן בזה סבה מה לכן היה מהמשפט האלהי שכמו שאהרן סבב באנשים ההמה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ שהוא גם כן ימות במדבר ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה אהרן מעובדי העגל כשאר האנשים הפושעים לכן לא נענש עמהם והאריך אפו אליו ונכלל במה שאמר למשה ועתה לך נחה את העם וגו' וביום פקדי ופקדתי, ולרמוז לזה נאמר שם בסוף הספור ויגוף ה' את העם אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן כלומר ואמנם אהרן ענשו שמור לו לשעתו, ואמנם חטא משה היה כי כאשר שאלו ישראל לשלוח מרגלים לא שאלו אלא וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, והשם יתברך כשצוה על שליחותם לא אמר אלא ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן והנה משה אדונינו הוסיף מעצמו בשליחות מה שישראל לא שאלו עליהם, והקב"ה לא צוה בם, והם שיראו את העם היושב בארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הערים הבמחנים אם במבצרים, והשאלות ההמה שהוסיף משה לשאול מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה לשידעו ישראל כי עז העם והערים גדולות ובצורות בשמים כדי שיכירו וידעו כי הגדיל ה' לעשות עמהם חסד להורישם מפניהם, וכמו שאמר משה במשנה תורה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולי' ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וגו' וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך וגו'. אבל נמשך מזה מה שנמשך שבתשובת השאלות האלו אמרו המרגלים עז העם והערים בצורות באופן שהמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה, ומפני זה נגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו כלם במדבר, ולפי שמרע"ה היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלהי שגם הוא שסבב שימותו הדור במדבר ולא יכנסו לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון ומפני ישראל חטאו על זה במזיד ומרע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה חס הקב"ה על כבודו ולא הביא גזרתו בתוך גזרת העם והאריך אליו אפו כמו שהאריך לאהרן במעשה העגל וכאשר בקדש ובמדבר צין התלוננו ישראל על המים ובדברי תלונתם העירו פעמים הרבה על היות משה ואהרן סבה למיתת העם במדבר ובעבורם לא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ומשה ואהרן התעצבו בשמעם הרמז ההוא, וצוה השם למשה שהוא ואהרן יקהילו את הקהל אל הסלע ושידברו ויעשו הפועל אשר זכר ובהיות שמרע"ה עבר על דברי השם ומרה את פיו כי הוא צוה אותו שידבר אל הסלע ומשה הכה אותו ולא דבר ראה יתברך להעניש שניהם שהיו שמה לא בעבור החטא הזה מהכאת הסלע אלא מפני עונותיהם הקודמים והיו אם כן מי מריבת קדש כלי אמצעי בדבר הזה ולא סבה עצמות. וקרה להם לפניו ית' כמו שפעמים רבות יקרה לאדם עם בנו האהוב אצלו שאם חטא לו יעלים את פשעו מפני כבודו ואחר כך בסבה קטנה ילקה אותו מכה רבה, ואם ישאלו ממנו למה עשית כך על דבר קטן כזה והוא ישיב לא בעבור זה עשיתי אלא מפני עונות ראשונו' שעשה והארכתי לו העונש עד עתה, וכן העונש הזה לא היה למשה ולאהרן על מי מריבה לבד כי העונש היה בעצם ואמת על מה שעשו קודם לזה וכדי לכסות עליהם ולחוס על כבודם תלה ענשם עד מי מריבה על אשר מרו דברי השם כמו שנזכר בדעת הראשון כי הוא הישר והיותר מתישב מכל הדעות אשר זכרתי, והקושיות שהעיר עליו הרמב"ן אינו כלום כי המטה לא יורה על ההכא' בהכרח. והעד לזה שבחורב נאמר לו ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. ועכ"ז הוצרך יתברך לצוותו והכית בצור, לפי שלקיחת המטה היה כדי שבפניו יעשה הניסים, אבל לא היה שיבקע את הצור ויוציא מים בכח הכאתו אלא בדרך נס וכן נאמר לו בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, כלומר שיעשה באמצעותו האותות שיגזור השם, ומפני זה במכת הברד נאמר ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ולא נתחדש אז הברד מהכאת משה במטה בדבר מה, וכן היה הענין כאן, ואמנם מה שהקשה עוד הרב שלא היה הסלע בעל שכל שיבואהו צווי הש' לתת מימיו, אינו טענה כי הצווי יהיה אל נותן הצורות שישפיע באותו חומר סלעיי צורת המים פתאום, הנה אם כן מכל העשרה דעות אשר זכרתי אין אחד מהם יותר מתישב כפי הפסוקים כדעת הראשון ההוא, אבל ישארו בחזקת ספק השאלות אשר שאלתי בפרשה הזאת על עון משה וענשו על כן אמרתי שלא מתו משה ואהרן בעבור מה שחטאו במי מריבה ממה שהכה ולא דבר אלא מפני סבות אחרות עצמות הכרחיות שהיו להם רוצה לומר אהרן על העגל ומשה בעבור עניני המרגלים, ומפני כבודם לא נזכרו ענשיהם באותם הספורים ונתלו בענין מי מריבה, וכבר התבאר בטבעיות שהסבות יש מהן מקדימות ומהם מגיעות, והמקדימות הם הסבות העצמיות והמגיעות יוציאו לפועל מה שמחייבות המקדימות כן היה לאהרן מעשה העגל סבה מקדמת, ולמשה מה ששאל למרגלים, ואמנם ענין מי מריבה היו לשניהם סבה מגיעה כי בהיותם מוכנים לאותו עונש מפני העונות הקודמים נענשו בענין מי מריבה והוא הוציא ענשם לפעל. וכזה עצמו אחז"ל באצילי בני ישראל במעמד הר סיני חטאו ונתחייבו כליה והאריך להם הקדוש ב"ה עד שנשרפו בתבערה: והנה יורה על אמתת הדעת הזה י"ב דברים, הא' מאשר עונש כזה לא היה אפשר להנתן לשני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה חזקה לא ענין קל כמי מריבה, הב' מאשר היתה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיה חטאו בעשיית העגל ראשונה ומיתת משה אחרונה כמו שהיתה שליחות המרגלים אחר העגל, הג' מאשר היה העונש הזה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ מתיחס מדה כנגד מדה להם הם סבבו את העם שימותו במדבר לכן גם הם ימותו בו, והותרו בזה שתי השאלות הראשונות ששאלתי בפרשה, הד' שמפני זה בא הדבור לאהרן ג"כ עם משה אע"פי שלא היה צריך בענין ההוא כי אהרן לא דבר ולא הכה אבל נקרא שמה כדי לשתפ' שניהם יחד בעונש המיתה כי הנה כשהכה משה את הצור בחורב לא נשתתף עמו אהרן באותו דבר, הה' שבעבור זה לא התפללו משה ואהרן להשיב את הגזרה ולא עשו התנצלות בעד ההכאה אשר הכו או בעד הדברים אשר דברו, לפי שהיו יודעים שמפני עונותיהם הקודמים נגזרה הגזרה הזאת והותרו בזה השאלות הג' והה', הו' שלכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, ואם היה החטא הכאת הסלע לא היה אומר כן כי על מה שעשה או על מה שדבר התאנף לא בעבורם, ולכן לא נאמר כזה באהרן לפי שהוא חטא בעצם בעשיית העגל עם היות כוונתו לטובה לא לרעה והותרה השאלה הד', והז' מאשר לא זכר משה בספוריו במשנ' תורה ענין מי מריבה כלל לפי שאותו חטא היה כפי הנראה לא כפי האמת ולכן זכר בעונות העם ותרעומותיהם ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ולא זכר ענין מי מריבה, השמיני והוא מופת חותך בדבר הזה והוא שלכן נזכר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת עונש המרגלים שנ' בסדר אלה הדברים גם בי התאנף ה' וזה כי בתחלה אמר ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש וגומר זולתי כלב בן יפונה וגומר ואחר כך אמר גם בי התאנף ה' והמשיך עוד הספור בזה באומרו וטפכם אשר אמרת' וכיון שנזכר עונש משה בכלל עונש אותו הדור וגזרתו אין ספק שהיה ממינו ונמשך ממנו, והרמב"ן נתחבט בספק הזה וכתב שנזכר שם עונש משה כדי לזכור יחד עונש כל הנמנעים מעבור את הארץ עם היותם בסבות מתחלפות ואינו כן שלדבריו היה ראוי שם גם כן להזכיר מיתת אהרן וענשו ולמה יכניס בתוך גזרת המרגלים מה שלא היה ממנה, ואמנם מיתת אהרן וענשו תמצאהו בסדר והיה עקב בתוך ספור העגל יען הוא היה סבת מיתתו וכמו שאפרש שם בע"ה ולזה לא נזכרה מיתת שניהם ולא ענשם יחד כמו שנזכר ענין מי מריבה יחד, אבל בספור המרגלים שהוצרך משה במשנה תורה לזכרו ראשונה לסבה שהתבאר במקומו נזכר שם עון משה וענשו לפי שנמשך מענין המרגלים, ובספור העגל נזכר עונש אהרן לפי שהיה בעבורו, הט' שלזה אמר במשה ובאהרן האסף אל עמך ויאסף אל עמיו שרמז בעמיו אשר מתו במדבר בסבתם, הי' שלכן נענש אהרן אף על פי שלא חטא בדבר מי מריבה ממה שיחשב עון למשה לא בהכאת הסלע ולא בשמעו נא המורים ולא בדבר משאר הדעות שזכרתי, אבל נשתתף בעונש הזה מפני העונות הקודמים כמו שזכרתי, הי"א שבעבור זה כשגזר יתברך על דור המדבר שלא יבואו אל ארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב אך משה ואהרן לא הוציא לפי שהיה גזור לפניו שהם לא יבואו שמה, אמנם אלעזר לא נכלל בזה לפי שכבר מתו אחיו נדב ואביהו ואם ימותו אלעזר ואהרן היתה הכהונה מבוטלת, ואמנם פנחס ידעת שלא היה בן עשרים בעת הגזרה וכמו שיתבאר זה בפרשת פנחס אצל מנין השבטים, הי"ב מאמר המשורר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי לא אמר שחטא בו משה אבל אמר שהרע לו בעבורם כי המרו את רוחו רוצה לומר ישראל מרה את רוח השם ורצונו, ולא זכר אהרן לפי שהוא חטא בעצם בענין העגל עם היותו לכוונה טובה, הי"ג מה שאמרו בפר"ק דסוטה כשדרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ ההיא הביא בדרשתו, לכן אחלק לו לרבים ושם נאמר ואת פושעים נמנה שנמנה עם מתי המדבר רוצה לומר מפני אותו ענין שמתו הם עם היותו ע"ה שוגג והם מזידים, הנה התבאר אמתת הדרוש הזה, והנה כאשר שאלו ישראל מים בחורב ומשה הכה צור ויזובו מים מפני שהיא הפעם הראשונה שנעשה להם הנס ההוא ועדין לא קבלו את התורה ולא שרתה השכינה ביניהם צוה הקדוש ברוך הוא למשה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל כדי שיהיו עדים בדבר ויראו את מעשה ה' כי נורא הוא, ולפי שמשה הוקש' לו איך יצאו מים מן הצור נאמר לו הנני עומד שם על הצור בחורב, להודיעו שבדרך נס וכח אלהי יהיה הפלא ההוא והוצרך לומר והכית בצור לפי שעדין לא היה הטבע משועבד כל כך לצרכי ישראל ומעשה האותות, ולפי שהיו בישראל ב' כתות כת מהם שאלו המים לצרכם ורבו עליהם מפאת ההכרח, וכת מהם לא היו מכוונים אלא לנסות היש ה' בקרבם לכן קרא שם המקום ההוא מסה ומריבה כנגד שתי הכתות על ריב בני ישראל והיא הכת השואלת המים מהם לצרכם ועל נסותם את ה' והיא הכת האחרת שהיו מספקים אם היתה ההשגחה האלהית בקרבם לחדש אותות ומופתים, והנה משה חשב בענין הסלע שהיו ראוי להכותו כאשר הכה בצור בחורב, וטעה לפי שבחורב היו הדברים המושגחי' בתחלתם והוצרכו לכל ההכנות ההמה מהזקנים וההכאה אבל כאן בקדש שהיה בסוף הארבעים שנה שקבלו את התורה וחלה השכינה ביניהם ועוד כבוד ה' תמיד עליהם לא היה כבר צריך לא לזקנים להוליכם שמה ולא אל ההכאה כסלע ולפי שלא היו שם מניסים את השם לא נקרא שם המקום מסה בפעם הראשונה אלא מריבה בלבד על מריבת המים ולא היתה אם כן צריכה ההכאה ולכך צוהו יתברך ודברתם אל הסלע שבדברו יתן מימיו רוצה לומר המים שנתן השם בכחו שיוציא לעמו, ולדעת חז"ל הסלע הזה הוא היה הצור אשר בחורב לפי שהתמיד כל ימי היותם במדבר בזכות מרים להיות ביניהם ולכך נאמר כאן ונתן מימיו הרגילים לתת, הרי לך מבואר סבת השנויים אשר באו בספור הצור מספור הסלע והותרה השאלה הו', וכאשר ידעת כל זה התבארו לך פסוקי הפרשה שאמר יתברך יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגומר המה מי מריבה וגומר, כי הנה לא אמר להקדישני במים אבל אמר לבד להקדישני לרמוז אל עונותיהם הקודמים שהיה להם לקדש את השם אם אהרן לקבל המיתה כמו שזכרו חז"ל שקבלה חור ולא לעשות את העגל, ואם משה שהיה לו לסמוך על דברי השם ולא לחקור במופלא ממנו קודם המעשה כי הנה מה שהוא אמר לבנים מעזות העם והערים לא אמרו אלא אחר שכבשו סיחון ועוג והשמידו את האמורי. אבל קודם כל המלחמות היה ראוי שיירא פן יניא וימס את לב העם כמו שהיה ולכך אמר כאן המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם רוצה לומר במשה ובאהרן שלא רבו כלל, ובמיתת אהרן נאמר אחר זה על אשר מריתם את פי למי מריבה והן שתי סבות לא אחת בלבד והעצמית שבהם היא על אשר מריתם את פי והשנית למי מריבה כאלו אמר יהיה זה ענשכם בעבור שמריתם את פי וגם כן למי מריבה ויחסר בכתוב וא"ו התוספת כמו ראובן שמעון לוי ויהודה ודומיהם, ובפרשת פנחס נאמר על מיתת משה כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם וגומ' כי מפני כבודו של משה זכר הסבה המגעת הקטנה ושתק מהמקדמת הגדולה אליה, האמנם בפרשת האזינו אמר על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שביאר שם להיותו ביום המות אמתת הדבר רוצה לומר ששתי סבות היו בזה, סבה מגעת בלתי עצמית והיא מי מריבת קדש וסבת עצמית נעלמת והיא עונותיהם הראשונים ועל שתיהם אמר על אשר מעלתם על אשר לא קדשתם ואמנם למה אמר מעלתם מריתם בלשון מחייב ולא האמנתם ולא קדשתם בלשון שולל ואיך יאותו הלשונות בעונות המיוחסים אליהם הנה הוא לפי שאהרן חטא בקדושת השם שהיה לו ליהרג ולא יעשה העגל, וכן דרשו בתורת כהנים, ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך על קדושת שמו, וכן מה שאמר מעלתם היה כנגד אהרן כי המעילה היא חלול ואם כן לא קדשתם ומעלתם אחד שולל ואחד מחייב עם שנאמרו בלשון רבים כנגד אהרן נאמרו שניהם. ואמנם מריתם פי ולא האמנתם אמר כנגד משה שמרה פי השם והוסיף על שאלות המרגלים מה שלא צוהו יתברך, ועם שסבב בישראל מעוט אמונה ועליו אמר לא האמנתם וכדי להעלים אמתת הענין באו הלשונות האלה פעם על משה ופעם על אהרן ובלשון רבים כי רצה הקדוש ברוך הוא להעלים אמתת הדבר בסגנון הדברים, והותרה בזה השאלה הז', ואין לך שתאמר ולמה לא הענישם הש"י בזמן החטאים ובגלוי הסבה האמתית ותלה חטאת במי מריבה לא איש אל ויכזב כי כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה שכן מדתו של הקדוש ברוך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה, והנה התורה פרסמה חטא נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה' ולא נמנעו מפני זה חז"ל לומר שלא מתו עליו אלא מפני עונות אחרים, מהם אמרו שתויי יין נכנסו למקדש ומהם אמרו הורו הוראה בפני משה רבם ודעות אחרות והיה דעתם שהעלימה התורה סבת מיתתם האמתית ושתלה הענין בסבה אחרת, ואם היה זה ראוי בחק כהני ה' כל שכן בחק אדונינו משה ואהרן הקדוש וזהו מה שרציתי לבארו בדבר הזה והאמנתי שהוא האמת הגמור: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום עד סוף הסדר, ויש ג"כ בפסוקים האלו שאלות: השאלה הא' בשליחות ששלח משה אל מלך אדום אם נצטוה מאת השם למה לא זכרו הכתוב ואם היה בכלל מה שנאמר לו אל תתגר בם וגו' כמו שנזכר בסדר אלה הדברים למה יחס למשה שליחות המלאכים האלה והיה לו ליחסו לה' מאחר שהשם צוהו עליו: השאלה הב' למה לא שלח משה למלך אדום לאמר שהם היו הולכים אל ארץ כנען ושנתן אותה השם להם ובזה לא יירא ולא יפחד לומר פן ישבו בארצו אבל יתן להם מקום לעבור וכמו שאמר לסיחון עד אשר אעבור אל הארץ וגו': השאלה הג' מה הוסיפו בני ישראל בשליחות השני לומר למלך אדום כי הנה אמרם בו במסלה נעלה ענינו מה שאמרו בשליחו' הראשון דרך המלך נלך. ואמרם ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכר' הוא למטה בבטחון ממה שאמרו בשליחות הראשון לא נשתה מי באר כי מה יהיה מכירת המים שנתנם הטבע לב"ח עם שאר היסודות בחנם ומה הוא א"כ ונתתי מכרם: השאלה הד' למה מת אהרן בהר ההר ומשה לא מת אלא בהר העברי' ולמה לא מתו שניהם יחד כמו שהיתה גזרתם למות יחד ולמה לא מת אהרן ונקבר במחנה בתוך עמו כאשר מתה מרים אחותו אבל הוא מת בהר ההר ואיש לא היה עמו אלא משה אחיו ואלעזר בנו: השאלה הה' למה התעורר הכנעני מלך ערד יושב הנגב לבא להלחם עם ישראל ומה שמועה שמע עתה שהביאו לזה וחכמינו ז"ל אמרו ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ודרך דרש הוא. גם יקשה אמרו שהיה הכנעני יושב בנגב שהרי העמלקי היה יושב שמה כמו שנזכר למעלה בספור המרגלים: השאלה הו' במה שנאמר כאן וישמע ה' לקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהן ואת עריהם ויקרא שם המקום ההוא חרמה כי הנה זה היה אחרי מות משה וגם אחרי מות יהושע והוא מה שנאמר בספר שופטים ומבני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את מדבר יהודה את בני יהודה אשר בנגב ערד ושם כתיב וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא שם המקום ההוא חרמה ואם אז נעשה הדבר הזה איך כתבו משה בתורתו: השאלה הז' למה זה כשנסעו מהר ההר קצר נפש העם בדרך וידברו בה' ובמשה ובזמן שהיו אוכלים והם ואבותיהם כבר הלכו במדבר מ' שנה וראו כל הרעה שבא על אבותיהם מפני התלונות אשר כאלה. ואיככה היו עתה שונים באולתם להיות תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים: השאלה הח' למה שצוה השם למשה עשה לך שרף ושים אותו על נס כי מה היה התועלת בזה אם כנגד הנחשים שלא ינשכו עוד והנה הכתוב אומר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי לא שיחדלו הנחשים מנשיכתם. ואם היה לתרופת הנשוכים יהיה הדבר זר מאד כי ראיית השרף יוסיף רעה על רעה בנשוך ממנו שהדמיון יפעל כפי הליחה המחליאה ועוד יוסיפו סרה: השאלה הט' בפרשת אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה כי מה הבאר הזה ומה הם המים וקצת המפרשים כתבו שהיו אלו המים שיצאו בקדש מן הסלע שעליהם אמרו ישראל שירה. ואינו אמת כי מסעות רבות היו בין קדש ששם היה נס הסלע עד בארה ששם היתה השירה הזאת מקדש אל הר ההר ומהר ההר אל אובות ומאובות אל איי העברים ומשם אל נחל זרד ומשם אל נחל ארנון ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים: השאלה הי' אם היתה ארץ כנען אשר נתן השם לישראל מן הירדן והלאה ולא ניתן להם ארץ אדום ולא ארץ עמון ומואב למה זה נתן השם בידם ארץ סיחון ועוג וערי האמורי שהיו מעבר לירדן כיון שלא היתה ארצם ממתנת השם לאברהם ואם נתנה השם לירושה למה זה היה שולח משה לשאול לשלום אל סיחון ואין שלום אמר ה' לרשעים: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו' עד ויסעו מהר ההר. זכר משה בסדר אלה הדברים שאמר השם אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר ויראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגר בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אוכל תכרו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם וכאשר רמזה למשה התעורר הוא מעצמו לשלוח מרגלים רוצה לומר אנשים שלוחים ממנו אל מלך אדום בחשבו שכמו שהקב"ה היה מרחם עליו ועל זרעו מפני היותו זרע אברהם אוהבו כך הוא גם כן ירחם על ישראל עם קרובו בני אחים תאומים יעקב ועשו. ולזה אמר וישלח משה מלאכים ר"ל שמשה שלח מעצמו מלאכיו שלוחיו לנהוג בו ברית אחים ולזה לא זכר הכתוב כאן שצוה ה' למשה שליחות המלאכים האלה לפי שהוא מעצמו שלח אות' מהסבה אשר זכרתי והיו דבריו כה אמר אחיך ישראל כי לא רצה לזכור לו שם יעקב פן יזכור לו עונות ראשונים אבל אמר אחיך ישראל כי כך היה שם העם הזה וקראו אחיך לפי שכל הקרובים יכנה הכתוב בשם אחים כמ"ש וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא היה לוט בן אחיו. ואמרו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו לא אמר על מה שמצא אותם במצרים כי אחר זה אמר וירדו אבותינו מצרים ולא נאמר גם כן על כל התלאה אשר מצאתם על הים ובמדבר כמו שפירשו המפרשים (רש"י שמות ח"י) אבל היה זה כאומר אל תזכור לנו עונות ראשונים ממה שקרה ליעקב עם עשו כי אחר כך נתראו פנים ועשו שלום ביניהם ובוטלה האיבה כלה. ועל כן אמר אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו ואחר זה אמר וירדו אבותינו מצרים והם יעקב ובניו שכלם דרכו למצרים וישבו שם ימים רבים. והנה מצד שישבנו שם היה ראוי שיאהבונו המצרי' כאהבת אדם לשכינו הקרוב אליו לא היה הדבר כן כי הנה הרעו לנו וכן הרעו לאבותינו רוצה לומר שהפרו בריתם אשר כרתו עמנו ועם אבותינו הבאים שמה. כי כאשר הרעו עמנו הרעו עם הראשונים שהורידונו שם ונצעק אל ה' וישמע קולינו וישלח מלאך הוא משה הוא מלאך פניו ויוציאנו. והנה לא זכרו לא נסי מצרים וקריעת ים סוף ולא מלחמת עמלק וכל נסי המדבר אשר עשה עמהם להפליא כי לא היתה כונתו אלא לבקש ההעברה בגבולו כמו שאמר והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך נעברה נא בארצך רוצה לומר הנה אנחנו בקצה גבולך ולא נכנסנו בארצך ולא בגבולך מבלי רשותך ע"כ נבקש ממך לא לשבת בארצך אלא שנעבור בלבד בארצך ולא נעבור בשדה ובכרם ולא נטיעו' מפני ההזק ומפני שהם היו חסים מאד על המים שהיו שואבים בבארות ובחפירות להשקות למקניהם אמר לא נשתה מי באר מי מימי הנחלים שלא יחסרו נשתה אבל לא מי באר. ואולי שמא יאמרו ומהו הערב שתעשו כן שלא תעברו בשדה וכרם ולא תשתו מי באר לכך הוסיפו לומר דרך המלך נלך רוצה לומר יצוה המלך הדרך אשר נלך בו ויפקד המלך פקידים ללכת עמנו כדי שהם יראו אמתת הדבר ולא נעבור מצות המלך ודתו. ולא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך והנה גם כדי שלא יקנא אדום בנחלת ישראל לא זכר שרצונם לעבור לנחול את ארץ כנען כי עשו בכור היה אבל לסיחון שלא היה חשש בדבר זכר מתנת הארץ. והנה מלך אדום השיבו לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך כלומר אתה אמרת נעברה בארצך ובזה ידעתי כי אתה הולך לרשת משכנות לא לך ותרצה לעבו' בגבולי ואני איני חפץ בכך שלא יאמרו אותם אשר תכבוש שבשלי הצער עליהם ולכן לא תעבור בי ולכן לך בדרך אחר ולא בארצי פן בחרב אצא להלחם בך. והנה בני ישראל שלחו לו לומר שנית אל תדמה בנפשך שבעבור זה נסוג אחור דרך המדבר ולא נעבור אל הארץ אשר נלך שמה כי אנחנו במסילה נעלה על כל פני' והוא הדרך הכולל שכל בני אדם עוברים בו. ואם מימיך נשתה אני ומקני עם היות שהמי' נתני' מהטבע חנם אני אתן מכרם מאותם המים רק על כל פני' אין דבר רוצה לומר אין דבר מונע העברתי כי ברגלי אעבורה רוצה לומר עם כל מחנותי שש מאות אלף רגלי אעבור אל הארץ אשר אבא אליה ולא ימנעני דבר. ואז גלה מלך אדום רוע לבבו שלא מנע מהם ההעברה לא בעבור שדה וכרם ולא בעבור המים אלא כדי לשמור שכניו הרעים ולכך היתה תשובתו לא תעבור בי. ואז ישראל נטה מעליו ועבר על כל פני' אבל לא בארצו ובגבולו. והותרו בזה ג' שאלות הראשונות הא' והב' והג'. והנה זכר הכתוב הספור הזה להגיד שעם היות שנגזר על משה שלא יביא בני ישראל אל הארץ הנה לא נמנע מהנהיג את העם בשלם שבפנים כדי שיעברו שמה כמו שנראה מן השליחיות האלו. ואמנם למה מת אהרן בהר ההר ולא מת עם משה אחיו יחד כמו שנגזרה מיתתם יחד. הנה הוא אצלי לסבות. הא' ששלשתם רוצה לומר אהרן ומשה ומרים רצה הקב"ה שתהיה מיתתם כלידתם. כי מרים שנולדה ראשונה מתה ראשונה ואהרן שנולד אחריה מת אחריה ומשה שנולד אחרון מת אחרון ומתו אם כן כמו שנולדו בדרך ישר טבעי. והסבה הב' לפי שעון אהרן נעשה תחלה במעשה העגל. ועון משה או שגגתו היה בזמן המרגלים והיה ראוי שיהיו העונשים כפי העונות ולכן נענש אהרן ראשונה ומשה באחרונה. והסבה הג' היא שבמות אהרן משה רבינו עליו השלום יעשה את אלעזר בנו כהן גדול במקום אביו. ואם היו מתים שניהם יחד לא היה נשאר מי יעשה זה כי יהושע לא היה עדין מוחזק לעשותו. והסבה הד' כי אהרן הוצרך למשה אחיו ואלעזר בנו שיקברוהו כדי שלא יהיה נקבר אהרן על ידי הדיוטים מפני כבודו וקדושתו. ואם היו מתים שניהם כאחד לא יקבור משה לאהרן ולא יקבור הש"י למשה. והסבה הה' שמשה מפני שהיה מלך ונגיד ומצוה לאומו ראה הקב"ה שהיה ראוי שקודם מותו יעשה מלחמת סיחון ועוג ומדין. ומפני שלא היה לאהרן ההכרח הזה לא נתעכבה מיתתו כמו שנתאחרה מיתת משה עד נצחון אות' המלחמות. והסבה הו' היא שמשה רבינו עליו השלום מפני מעלת שלמותו וקלות שגגתו ראה הקב"ה להראותו את כל הארץ קודם מותו בהר העברים שהיה המקום הראוי לזה ואחר הראיה ימות. ואם היו מתים שניהם יחד משה ואהרן יתחייב אחד משני דברים אם שיראה לשניהם הארץ ויהיו שניהם שוים בדבר מה שאינו ראוי או שלא יראנה אחד מהם והוא חמס ועול בחק משה רבינו עליו השלום ולכך מת אהרן ראשונה ואחר כך מת משה בראותו את הארץ. והסבה הז' היא שאם היו מתים שניהם יחד היה ישראל עושה אבלות אחד ומספד אחד לשניהם יחד. וזה היה בלתי ראוי כי אבדת כל אחד מהשלמים ההם היתה ראויה לאלף הספדים. אף כי להספד אחד לכל אחד מהם. ומפני זה מת אהרן ראשונה ויבכו אותו שלשים יום כל בית ישראל. ואח"כ מת משה ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום. כי לכל אחד מהם בכו וספדו בפני עצמו כפי כבודו. הנה נתתי בזה שבע סבות כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. והותרה בזה השאלה הד':
