לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ואע"פ שיש בכמה מקומו' חוקה ולא שייך בהן גזירה הוא מלפני וכו' כמו זאת חוקת הפסח שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי משדים שאני הכא דכתי' תורה וחוקה והיה די בא' כמו זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם זאת חוקת הפסח שאז מורה על צוויו ית' כי צוויו פעם נקרא מצות מגזרת צווי ופעם נקראת תורה מגזרת הוראה כי צוויו היא הוראתו ופעם נקרא חקה מל' גזרה כי ציוויו היא גזרתו ופעם נקרא משפט משפטי יי' אמת כי צוויו הוא המשפט ששפט במחשבתו ולכן כונו מצותיו ית' פעם בשם מצות אלה המצות אשר צוה יי' אל בני ישר' שכל המצות נכללין בם כדתניא בת"כ אלה המצות שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ופעם בשם משפטי' ואת משפטי תגעל נפשכם שכל המצות נכללות בם כדתניא בת"כ כי יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרי' אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הם החכמים העוסקים במצותיו ית' ופעם בשם חוקי' אם בחוקותי תמאסו שכל המצות נכללות בם כדתניא בת"כ יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרי' ת"ל אם בחוקותי תמאסו שהוא המצות כאילו אמר אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בהם תמאסו ואם אותם תגעל נפשכם ופעם בשם תורה תורת יי' תמימה משיבת נפש שכל המצות נכללות בהן אבל היכא דכתיבי תרתי כמו חוקותי ותורותי על כרחינו לומר שחוקותי מורה על ענין מיוחד ותורותי על ענין מיוחד והכא אע"ג דכתיב תרתי חוקה ותורה כיון דלא כתיבי אהדדי דומיא דחוקות ותורותי אלא חוקת התורה שם חוקה סמוכה לתורה הוכרחו לדרוש שהאחד הוא פי' האחר כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא היה צריך לזה כי התורה והמצוה כלם גזירה אלא שבא להודיע שאין במצוה הזאת טעם כלל אלא הגזרה שכך גזרה חכמתו ית' וראוי לקבל אותה אע"פ שלא מצאנו בה טעם כלל וא"ת גבי בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו למה לא דרשו החוקי' על המצות שאין בהם טעם והמצות באותן שיש בהן טעם כמו שדרשו גבי חוקותי ותורותי י"ל משום דגבי חוקותי ותורותי הפועל הנופל בם הוא א' והיא השמירה הוכרחו לשום הבדל בין שתים ואמרו חוקותי אלו המצות שיצה"ר משיבה עליהם ותורותי הם שאר כל המצות שיש בהם טעם דאל"כ למה נכתבו שתיהן אבל גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו שהפועל הנופל על חוקותי היא ההליכה המורה על העמלי' בתורה והפועל הנופל על מצותי היא השמיר' המורה על קיום המצות ומצינן לפרושי תרווייהו על המצות שהוא השם הנאמר בכלל למה נפרש אותה בשם הנאמר בייחוד עד שיהיה שם החקים לענין אחד ושם המצוה לענין אחר אבל לגבי את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו שבפרשת אחרי מות שיש בהן פעולת שונות שגבי משפטי כתוב עשייה וגבי חקותי כתוב שמירה הוצרכו לפרש המשפטים מענין אחד והחוקים מענין אחר אע"פ שיש הבדל ביניה' מצד הפעולה מפני שהשמירה והעשייה שתיהן מורות על קיום המצות כדכתיב תשמרו ועשיתם אותם וכתיב ושמרתם לעשותם אך קשה מהל' האחרון שאמרו שם ד"א ושמרתם את חקותי ואת משפטי ליתן שמירה ועשייה למשפטי לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים אלמא שמירה לחוד ועשייה לחוד ושמא י"ל דאף לפי הל' האחרון כיון שבא הכתוב של ושמרת' ליתן שמירה ועשייה לכל אחד לא היה לו לכתוב שניהם לפיכך דרשום כל אחד בשם הייחוד וא"ת א"ה בפרשת מטות דכתיב ביה זאת חוקת התורה אשר צוה יי' אך את הזהב ואת הכסף וגו' למה לא דרשו מה שדרשו כאן י"ל דהתם נמי באפר פרה קא מיירי דפי' אך במי נדה יתחטא לטהרו מטומאת מת קא מיירי שאמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרה מן האסור וחטוי לטהרם מן הטומאה אך קשה שזה אינו אלא לפי פשוטו כדפרש"י ז"ל שם בהדיא אבל לפי מדרש רז"ל אינו אלא לטביל' שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות ושמא י"ל שגם הטבילה עצמה מאותן שאין בהם טעם היא דמה טעם בטבילת ארבעים סאה ישוב טהור מטומאתו וברחיצת אלף סאה שלא במקום טבילתו לא ישוב טהור וא"ת איך אמרו מפני שאין טעם לכפרה והלא אמרו משמיה דר"י בר חנינא שיש בה טעם אלא שלא גלהו הקב"ה אלא למשה לבדו י"ל שמה שבקריאת חוקה אינו אלא לישראל שלא נודע להם טעמה והיינו דאמר ר"י בר חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה אבל לאחרי' חוקה וא"ת אכתי היכי משתמע ממלת חוקה דהכא שהיא גזרה שאין בה טעם והלא כל המצות כולן נקראו בשם גזרות כדמשמע ממה שאמרו משל למלך הנכנס למדינ' שאמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות כך אמר הקב"ה לישראל קבלת' עליכם מלכותי אנכי יי' אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי' על פני משמע שהמצות כלם נקראות בשם גזרות ומכאן הוכיח הרמב"ן ז"ל שהגזרה נאמרת על כל המצות ולא על המצות שאין בהן טעם בלבד וטען מזה להרמב"ם ז"ל על מה שפי' בברכות גבי האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות שאין בם אלא גזרות הבורא י"ת בלבד בלתי שום טעם י"ל ששם גזרה היא מהשמות הנאמרי' בכלל ייחוד כשם התפלה הנאמרת בכלל על כל מיני הבקשות תפלה למשה תפנה לעני ובייחוד על נוסח הי"ח ברכות בלבד כמא שאמרו ה' דברים מעכבין את התפלה תפלת השחר זמנה מהנץ החמה עד ארבע שעות ותפלת המנחה מז' שעות ומשמנה וכן הגזרה נאמרת בכלל על כל אחת מהמצות מפני שצוויו יתב' היא גזרה ומזה המין היא מה שאמרו קבלת' מלכותי' אנכי יי' אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי' על פני ונאמרת בייחוד על המצוה שאין לה סבה ועילה אלא גזרת מלך בלבד ומזה המין הוא מה שאמרו בברכות לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות וכן מה שאמרו כאן לפי שהשטן ואומות העול' מונין את ישר' וכו' לפיכך כתיב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה אינו אלא מזה המין:
ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר. אמר זה מפני שכל מלאכת הפרה על ידי אלעזר בן אהרן היא עשוייה כדכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' ומשה לא נתעסק בה כלל אבל גבי ויקחו אליך שמן זית זך שלא באר בו הכתוב מי היה המתעסק בו אמר ויקחו אליך אזהרה למשה על שמן המנורה שהוא עצמו היה מהמתעסקי' בו ועוד שא"א לומר שם שנקרא על שמו מאחר שאין השמן מהדברי' הקיימים העומדי' למשמרת אלא הוא כלה מה שאין כן אפר הפרה שהיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
אדומה תמימה שתהא תמימה באדמימות. לא תמימה ממום כפי' תמים בכ"מ שהרי כתיב בה אשר אין בה מום ולא תמימת הקומה שאף אם היתה ננסת כשרה היא כשאר כל הקדשי' כדתנן בפ"ב דפרה אלא תמימה באדמימות פי' שלימות האדמימות שלא יהיה בה שערות בלתי אדומות והאי דקאמר שחורות לאו דוקא אלא כל שאינם אדומות קרי להו שחורות וכן שנינו בפ"ב דמס' פרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה ואע"ג דמתמימה באדמומות משמע שאם היה בה אפי' שער אחד שחור או לבן פסולה אתא הלכתא ואוקמה אשתי שערות דכל השיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמר רב חייא בר אשי א' רב בפ"ק דסוכה שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הן והא דכתיב בארץ חטה ושעורה וגומר ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר אינו אלא דרך אסמכתא והא דקאמר שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה דמשמע לא שנא בגומא אחת לא שנא בשתי גומות ואלו במתניתין קתני היו לה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה דמשמע אבל בתוך שתי גומות כשר' שמא הוא סובר כב"ב דפליג על דברי ת"ק ואמר אפי' אחת בראש' ואחת בזנבה פסולה:
אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו'. כדאיתא בשבועות בפ' ב' דשבועות תניא ר"א אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדוש' עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ונאמר מקדש ואע"פ שקדושתו של מקדש אינה קדושת עולם שהרי חרב הבית בראשונ' ובשנייה כבר פרש"י קדושת עולם לענין שאין אחריה התר במות והתוספות פירשו קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר אי נמי לפי' שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:
אל אלעזר מצותה בסגן. בספרי שכן בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא נעשית בסגן. תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ופירוש מצותה בסגן אינו אלא על זאת הפרה בלבד אבל של דורות נחלקו בם בספרי קצתם אמרו דמאותה משמע אותה לאלעזר ושאר כל הפרות לכהן גדול וקצתם אמרו אותה לאלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אבל במסכ' יומא אמרו אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול וכלם מודים שאין מצותה לאלעזר אלא בפרה הזאת:
אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות. כדתניא בספרי אל מחוץ למחנה בהר המשחה שהוא חוץ מחומת ירושלים וירושלים היא מחנה ישראל וחוץ ממנה היו חוץ לשלש מחנות וראיתם מבואר' במסכת יומא בפרק שני שעירי יום הכפורים דתניא רבי אלעזר אומר נאמ' כאן מחוץ למחנה ונאמר להלן מחוץ למחנה מה כאן חוץ לשלש מחנות אף להלן חוץ לשלש מחנות ומה להלן במזרח' של ירשלים אף כאן במזרחה של ירושלים ופרש"י נאמר כאן בפר יום הכפורים ונאמר להלן בפרה אדומה מה בפרי' הנשרפי' חוץ לשלש מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לשלש מחנות ומה להלן בפרה אדומה במזרחה של ירושלים דכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד אלמא עומד במזרח ופניו למערב כנגד פתחו של היכל שהוא בכותל מזרח ופתוח למזרח אף כאן וכו' ובפרים הנשרפין גופייהו מנלן דהוו חוץ לשלש מחנות דתניא והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות או אינו אלא חוץ למחנה אחת כשהוא אומר בפר העדה אל מחוץ למחנה שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון תן לו מחנה שנייה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן שאין ת"ל שהרי כבר נאמר אל שפך הדשן ישרף תן לו לו מחנה שלישי ופרש"י כשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן שאין ת"ל אינו מלמד כלום דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותה דכתיב בפרים הנשרפין אל שפך הדשן וכתיב בהו אל מחוץ למחנה:
ושחט אותה לפניו זר שוחט ואלעזר רואה. בספרי ומייתי לה בפרק טרף בקלפי ופרש"י מדכתיב לפניו בכלל דשוחט לאו אאלעזר קאי אלא ושחט אותה אחר לפני אלעזר פי' ומדלא פי' הכתוב אי זה אחר הוא שמע מינה אפי' זר כשר בשחיטתה ולא כמאן דאמר לעולם אלעזר שחיט לה ומאי לפניו שלא יסיח דעתו משמירתה:
אל המחנ' למחנה שכינ' שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנו' אלא זב ובעל קרי ומצורע. פי' האי ואחר יבא אל המחנה דמשמע שהיה משולח ממנו על כרחך במחנה שכינה קא מיירי דאי במחנה לוייה או במחנה ישראל קא מיירי אם כן היה משולח מהם ואין זה אמת שהרי אינו משולח אפילו ממחנה לויה אלא זב ובעל קרי ומצורע וכל שכן ממחנה ישראל שאינו משולח ממנו רק המצורע לבד ואם כן זה השורף את הפרה שאינו מהם על כרחך לומר שלא היה משולח אלא ממחנה שכינה וקרא דואחר יבא אל המחנה במחנה שכינה שהי' משולח ממנו קא מיירי:
סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה. שהרי אפי' תרומה אינו רשאי לאכול עד שיעריב שמשו אף על פי שטבל מבעוד יום כל שכן שיכנס למחנה שכינה דתנן טבל ועלה אוכל במעש' העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים והני מילי למי שהוא בר כפרה שכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים אבל האי דלאו בר כפרה הוא העריב שמשו מיד אוכל בתרומה וקדשים הילכך על כרחינו לומר דקרא מסורס הוא וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה:
והניח מחוץ למחנה לשלשה חלקים מחלקה וכו'. כדתנן בפרק שלישי דמסכת פרה וחולקין אותה לשלשה חלקים אחד בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרו' ומפרש בתוספתא דפרה זה של משמרות ליטול ממנה בני עיירות זה שבהר המשחה לפרות אחרו' וזה שבחיל למשמרת מגזרת הכתוב ופרש"י לפרות אחרות שהכהנים הגדולים נוטלין ממנו לפרות אחרות ומקדשין ממנה כדתנן בריש פרק ג' דפרה ז' ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ובית אבן היתה נקראת ומזין עליו כל ז' המים שכן בהפרש' אהרן ובניו לחיוב הכהונה חייבם הכתוב שיהיו מופרשין בפתח אהל ולא יצאו משם עד סוף שבעה ימים ואמר והפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואמר אחר זה כאשר עשה ביום הזה צוה יי' לעשות לכפר עליכם ודרשו רז"ל צוה יי' לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים שהכהן השורף את הפרה והעובד ביום הכפורים צריכין שיפרשו ז' ימים קודם זה ויעצרו מאשה ומזין עליהם בכל יום ויום מאותן השבעה ימים האפר הפרה שבהר המשחה ונרא' לי שהחלוק בזה הוא שאמרו שמחלקי' אותה לשלשה חלקים אינו אלא על פי הקבלה כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה כדי להודיע מה יעשו בה בהנחתה במקום טהור והפסוק השלישי שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם בא להודיע שיהיה הדין הזה נוהג על פי הסדר הזה תמיד:
למי נדה למי הזיה כמו וידו אבן בי לידות את קרנות הגוים לשון זריקה לא ידעתי איך דמה מלת נדה עם מלת לידות והלא מלת נדה הוא משורש נדד והדגש לחסרון הכפל או משורש נדה והדגש לחסרון נו"ן השרש ועקרו ננדה בפלס נגלה אלו מלת לידות הוא משורש ידה ואף לדעת חכמי צרפת שסוברי' שהם מהשניים בעלי שתי אותיות שיש שורש פחות משלש אותיו' הנה יהיה עלת לידות שרשה יד ומלת נדה שרשה נד ואין דמיון ביניהם לפיכך אני אומר טעות נפל בספרים ואין הדמיון אלא וידו אבן בי שהוא סובר ששרשו נדה כמו ויכו כף על ירך ששרשו נכה שאז תהי' מלת נדה ומלת וידו שרשם נדה:
הוא יתחטא בו באפר הזה. פי' אין כינוי בו שב אל הפר' דומיא דוהיתה לעדת בני ישראל והיתה לבני ישראל רק אל האפר:
במת בנפש ואי זה מת של נפש אדם. הוצרך לפרש פה ולא גבי כל הנוגע במת לכל נפש אדם מפני שהלמ"ד של לכל נפש מורה שמלת הנוגע אינה דבקה עם מלת לכל נפש שהרי הנגיעה בכל מקום היא עם אות בי"ת כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ואחר שמלת מת היא עם אות בי"ת ומלת נפש היא עם אות למ"ד הוא אות שמלת הנוגע אינה דבקה רק עם מלת לכל נפש הוא ביאור למלת במת כלומר באי זה מת אמרתי במת של כל נפש אדם והלמ"ד כלמ"ד לעבדך ליעקב אבל פה שמלת מת ומלת נפש הם עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבק עם שתיהן הוצרך לומר שאע"פ כן מלת הנוגע אינה דבקה רק עם המת והבי"ת של בנפש הוא במקום למ"ד כבי"ת ושלח את השעיר במדבר:
להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזייה אלא טומאת שבעה. ד"א בנפש זו רביעית דם שהנוגע ברביעית דם היוצא מן המת הרי הוא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי כאילו נוגע במת בעצמו ולפי זה יהיה שמוש הבי"ת כמשמעו שמלת הנוגע דבקה בו עם המת:
את משכן יי' טמא אם נכנס לעזרה בטבילה בלא הזיית שלישי ושביעי הוסיף אם נכנס מפני שלולא זה נראה שאף על פי שלא נכנס במשכן כיון שלא נתחטא קרינן ביה את משכן יי' טמא גם אמר בעזרה במקום המשכן הנזכר מפני שהנכנס במקדש אם הוא זר או אפילו כהן שלא בשעת העבודה הרי הוא בכרת אף על פי שטבל והוזה ומאי ולא יתחטא גם הוסיף מלת בטבילה מפני שאם לא טבל אפילו נתחטא חייב כרת ועוד מאי עוד טומאתו בו שפירושו עדיין דמשמע שעשה טהרה רק שלא נתחטא ולכן עדיין טומאתו בו כדפירש גבי עוד טומאתו בו אף על פי שטבל גם הוסיף על ולא יתחטא מלת ג' וז' מפני שסתם ולא יתחטא מורה שלא הוזה כלל אבל אם הוזה בג' או בז' ואחר כך נכנס בעזרה אינו חייב כרת:
כל הבא אל האהל בעוד שהמת בתוכו לא כל הבא אל האהל אף על פי שכבר הוציאו ממנו את המת שבתוכו:
וכל כלי פתוח בכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור י"מ דה"ק בכלי חרס הכתו' מדבר שהרי הכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא שפירושו אם אין מגופת צמידתו פתולה יפה עליו בחבור טמא הוא ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתול עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו ופי' משובש הוא מכמ' טעמי' חדא דלא אשכחן בשו' דוכת' שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא ועוד האי לפיכך אם אין מגופת צמידתו וכו' מיבעי ליה ועוד דבהדיא אמרו בפרקא קמא דחולין ויהא כלי חרס מטמא מגבו מקל וחומר ומה כל הכלים שאינם מטמאי' מאוירן מטמאין מגבן כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיטמא מגבו אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו אי זהו כלי שטומאתו קודמ' לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ופרש"י ומה כלי שטף שאין מטמאין מאוירן בלא נגיע' כדיליף לקמיה מוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר מטמאין מגבן בנגיעה כדכתיב וכל אשר יפול עליו וגומ' עליו משמע דנגע ולא שנא גבו ולא שנא אוירו וכל כלי פתוח מדקפיד אפתיחה ש"מ בכלי חרס קאי דאי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו באי זה כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכיל למהר לבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו הא יש צמיד פתיל עליו שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה פתיל מגופה טהור ואע"פי שהוא באהל המת אלמא לא נטמא מגבו הרי לך בפי' שלא למדנו שבכלי חרס הכתו' מדבר אלא ממלת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש"מ דבכלי חרס קאי דאי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומ' זה כלי חרס ולא ממה שאינו מטמא מגבו כמו שפירשו המפרשי' הללו אלא הכי פירושא וכל כלי פתוח בכלי חרס הכתוב מדבר ולא רצא להביא הראיה עליו אלא סמך על מה שהוסכם בגמרא שבכלי חרס הכתוב מדבר וכתיב אחר זה שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו פי' להודיענו שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו אחר כך אמר לפיכך אם אין מגופ' צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הוא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור פי' ומפני שאינו מטמ' מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מפני שאינו מקבל טומאה מגבו ומעתה מה ששואלים העולם מה בא להשמיענו בדוקיא זו דקאמר הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור וכי עד השתא לא שמענו זה והלא כל התורה כולה אינה אלא כללות שמכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו אינה צריכה לפני' שהרי הדוקיא הזאת לקוחה מתוך הגמרא כדלעיל ששם הוכרחו לדוקיא זו מפני שעל ידה למדנו שהכלי חרס אינו מטמא מגבו שהרי כל עצמם לא היתה אלא להביא ראיה מן התורה שהכלי חרס אינו מטמא מגבו כדי לבטל הקל וחומר שדנו ממנו שיהיה מקבל טומאה מגבו וכשלא מצאו בפירוש בתור' שהכלי חרס הסתום אינו מקבל טומאה מגבו והוא טהור הראויה ממה שכתוב וכל כלי פתוח טמא ודייקו ממנו הא סתום טהור וחייבו מזה שאינו מקבל טומאה מגבו:
פתיל לשון מחובר בלשון ערבי וכן נפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי וגבי נפתולי אלהים נפתלתי. פי' שמנחם בן סרוק הוא שפירש נפתולי אלהים נפתלתי מלשון חבור אבל אני מפרשו לשון עקש ופתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים למקום אבל בחולין פיר' גבי הא יש צמיד פתיל עליו טהור שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה פתיל מגופה ושני המאמרים הללו הם חלוקים בפירוש פתיל בהכרת שכאן פירוש פתיל לשון מחובר ושם פי' פתיל מגופה אבל פירוש צמיד יחוייב לומר שממה שפירש פתיל מחובר יתכן לפרש צמיד מגופה ויהיה פי' אשר אין צמיד פתיל עליו שאין מגופתו מחוברת לפיו יפה וממה שאמר פתיל מגופה יחוייב לפרש צמיד לשון חבור ויהיה פי' אשר אין צמיד פתיל עליו שאינו מחובר מגופתו לפיו יפה ויהיו המאמרים הללו חלוקים גם בפי' צמיד או יתכן שבפי' צמיד שני המאמרים מורים שהוא מלשון חבור מגזרת הנצמדים לבעל פעור רק שהמאמר שפירוש פתיל מחובר יחוייב לפרש שצמיד מורה על המגופה וקורא המגופה צמיד להיות' מחוברת תמיד עם פי הכלי וזהו שכתוב כאן אם אין מגופת צמודתו פתולה עליו כלומר שאין המגופה שהיא צמידתו הנצמדת בו תמיד מחוברת עליו בפיו יפה והמאמר שפי' פתיל מגופה יחייב לפרש שצמיד כמשמעו מלשון ממש ופי' אשר אין צמיד פתיל עליו שאינה מחוברת מגופתו לפיו יפה:
על פני השדה רבותי' דרשו לרבות גולל ודופק. בספרי ומייתי לה בפר' בהמה המקשה פי' לרבות גולל ודופק שמטמאין במגע ובאהל ולא במשא כדתניא בפ' העור והרוטב ותניא במס' נזיר בפ' כהן גדול ונזיר על פני השדה זה המאהיל על פני המת ובמגע מדאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא אשכחן שיטמ' כדכתבו התוספות בפרק העור והרוטב אבל רש"י ז"ל כתב שם גולל ודופק הלכה גמירי לה בבהמה המקשה ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכא אימעיט משא והא דדרשי להאי קרא דוכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק הוא משום דמפרשי ליה להאי קרא כאילו כתוב וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב או במת וגו' אבל לפי פשוטו של מקר' אין על פני השדה מהדברים שיגע בהם דאם כן וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב מיבעי ליה רק פירושו כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כשהם על פני השדה שאין שם אהל אלא המגע בלבד יטמא ופירוש גולל ודופק פרש"י בפ' בהמה המקשה ובפר' העור והרוטב גולל כסוי הארון של מת דופק דף שנותנין בצדו ופירשו התוספות על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי' בערוך והקשו עליו מההיא דפרק מי שמתו דקאמר מדלגין היינו על גבי הארון ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמאה באוהל ועוד שהארון של מת אין דרכו שיהיה על פני השדה ואיך נתרבה הגולל והדופק מקרא דעל פני השדה ועוד מהא דתניא בעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר וכו'. וכי דרך לעשות כסוי הארון מבעלי חיים ויש מתרצין דהא דמרבינן מעל פני השדה גולל ודופק מיירי כשפירש מתוך הקבר ויצא על פני השדה אבל בעודו טמון אגב קרקע לא מטמא באהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגין היינו על גבי ארוגות ומההיא דעירובין לא קשה דכמ' דברי' אשכחן דהוו מילתא דלא שכיחא ומיירי בהו בגמר' לדרוש ולקבל שכר כדאמר בפ' בהמה המקשה בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמי' ויצא מזה לזה מהו אע"פ שלא יבא כזה לעולם. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואין גולל ודופק על דעת החכמי' נדרש מן הכתו' אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל ומפני ייתורו עשו בו מדרש עכ"ד. ודבריו תמוהי' בעיני מאוד כי דברי הרב הם על דעת ר' עקיבא שסובר לאו הלכתא היא אלא מקרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק ודברי הרמב"ן על דעת רבי ישמעאל שסובר הלכת' היא וקרא להוציא עובר וכו' וכן פרש"י בפרק בהמה המקשה גבי ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת' גמירי לה ורבי עקיבא עובר במעי אמו טמא מדאוריתא ואמר ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא וכי אתא קרא על פני השדה להוציא עובר רבי עקיבא סבר עובר במעי אמו טמא הוא וכי אתא קרא לגולל ודופק דקסבר לאו הלכתא היא וליכא למימ' דהרמב"ן ז"ל סובר דר' עקיבא נמי אית ליה דהלכתא גמירי לה וא"ה דריש קרא דעל פני השדה מייתורו לרבות גולל ודופק אסמכת' בעלמא אף על גב שפשוטו בענין אחר דא"כ מאי האי דקאמ' ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת' גמירי לה דמשמע אבל ר' עקיבא לית ליה הלכת' והא לר' עקיבא נמי הלכתא גמירי לה ולאו מקרא מפיק לה אלא מיתורו בעלמא בדרך אסמכת' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכו' טומאת מת הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל בקב' וטומאתן מדברי סופרי' ואינו מטמאין במשא והראב"ד השיג עליו ואמ' אינו מחוור שבמס' חולין גרסי' כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר' עקיבא ורבי ישמעאל דריש לה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכת' גמירי לה ולר' עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואוהל מעל פני השדה משמע אבל משא אין בהם וכן מה שטען הרמב"ן עוד אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו וכו' וכוונתו בזה לטעון על הרב ז"ל שאמר שרבותינו דרשוה לרבו' גולל ודופק מפשוטו וכו' דמשמע שרבותינו לא אמרו אלא הדרש שדרשו בלבד לרבות גולל ודופק זה לא נמצא בשום מקו' שיפרשוהו רז"ל כפשוטו אלא שהביאו לחשוב זה מההיא דמסכ' נזיר פרק כהן גדול שאמרו וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וזהו שכתב אחר זה וכך אמרו בנזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וכו' עד ויהא בחלל חרב חסר וי"ו שהו סובר שדברי אלו של פי' כהן גדול הוא על פי פשוטו ואין הדבר כן שהרי בפר' מ"ג פי' אותו בגולל ודופק ואמר שזה המדרש של גולל ודופק לדרשא וכו' גם לענין אהל בנזיר פ' כ"ג והתוס' כתבו בפ' העור והרוטב דגולל ודופק מוקמי' במסכת נזיר באהל דמדאפקי' בלשון נגיעה משמע באהל ובמגע והראב"ד ז"ל כתב בהשגות בפ"ב מטומאת המת דלרבי עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע אהל:
וחטאו ביום השביעי הוא גמר טהרתו. פי' כל גמר טהרתו אפילו בח' ובט' ובי' ונקט שביעי מפני שהו' גמר טהרתו וכאילו אמר ביום גמר טהרתו ובספרי שנו אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי ועשירי מניין ת"ל וחטאו מ"מ וא"ת האי וחטאו ביום השביעי לגופי' הוא דאתא כדתניא בספרי ביום השלישי וביום הז' בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אתה אומר לכך בא או אם הוזה בשלישי יטהר בז' אם לא הוזה בג' לא יטהר בז' ת"ל וחטאו ביום הז' י"ל אי להאי לחודיה הוא דאתא ה"ל למכתב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו וגו' וביום הז' קמא ל"ל אלא על כרחי' דה"ק והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו וקרא דביו' הז' דבתריה אוכבס בגדיו דבתריה קאי ביום הז' יכבס בגדיו ופי' הבריתא בספרי הכי הוא דמעיקר' קס"ד באיזה יום שירצה אף בח' ט' י' דוביום הז' הראשון או הז' דלעיל קאי משום הכי אמרו בא הכתוב ולמד על טומאת מת שטעון הזייה שלישי ושביעי אח"כ אמרו אתה אומר לכך בא או אם הוזה בג' יטהר וקרא דביום הז' על וכבס בגדיו קאי כאילו אמר וביום הז' יכבס בגדיו ואין הזייה אלא בג' בלבד ת"ל וחטאו אחר וביום הז' הראשון שפי' ביום הח' וחטאו למדנו שטעון הזייה ג' וז' ואח"ז אמר אין לי אלא שביעי ח' ט' י' מנין ת"ל וחטאו מ"מ פי' מדהל"ל והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וחטאו ביום השביעי וכתב וביום השביעי וחטאו למד דהאי וחטאו אף לחודיה הוא לומר סתם וחטאו מכל מקום באיזה יום שירצ' אף בשמיני תשיעי ועשירי:
ומזה מי הנד' רבותינו אמרו שהמז' טהו' וזה בא ללמ' שהנוש' מי חטא' טמא טומא' חמורה לטמא בגדים שעליו מה שאין כן מנוגע וזה שהוציאו בלשון מזה לומ' לך שאינ' מטמאין עד שיהי' בהן שיעור הזייה. בפרק קמא דנדה ובפ"ק דיומא מזה ומזין עליו טהור נוגע בהן טמא ונפקא להו מקרא דוהזה הטהור אף לאחר שהזה הטהור ואף על גב דדרשינן מניה הטהור מכלל שהיה טמא למד על טבול יום שהוא טהור בפרה תרתי שמעינן מינה כדכתוב התוספו' בפ"ק דנדה ופריך בגמרא ומזה טהור והא כתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מאי מזה נוגע והא כתיב מזה והא כתיב נוגע ועוד מזה בעי כבוס בגדי' ונוגע לא בעי כבוס בגדים אלא מאי מזה נושא ונכתוב רחמנ' נושא הא קמ"ל דבעי' שיעור הזיי' ומה שכתב מה שאין כן בנוגע משמע דס"ל שאפי' היה בהן שיעור הזייה אם נגע בהן אינו מטמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו ולכאורה נמי הכי משמע מפשטא דגמרא דמעיקרא הוה מהדר לאוקומיה קרא דומזה מי הנד' בנוגע ובתר דאותיבו עליה מסיק לה מאי מזה נושא וכיון שנושא דאית בהו כדי הזייה קא מיירי כדאקמו' בגמרא נוגע נמי דאוקמוה מעיקרא מאי מזה נוגע דאית בהו כדי הזייה קא מיירי וא"ה דחו הנוגע לאוקמוה מאי מזה נושא ש"מ דנוגע לאו משום דאית בהו שיעור הזייה קמיירי דאל"כ למה לא הקשו באוקמת' קמייתא דמאי מזה נוגע ונכתוב רחמנא נוגע כמו שהקשו באוקמתא דמאי מזה נושא אבל כי דייקת בה שפיר מצינן לפרושי דהאי דקאמ' מאי מזה נושא ל"ש נושא לא שנא נוגע קאמר דכי אית בה שיעור הזייה מטמאי' טומא' חמורה לטמ' בגדי' שעליו ואי לית בהו שיעור הזייה אין מטמאין אלא במגע בלבד ואז אין טעון כבוס בגדים כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על זה שהרי לא נדחית האוקמתא הראשונ' דמאי מזה נוגע אלא מפירכא דהא כתי' מזה והכתוב נוגע ועוד דמזה בעי כבוס בגדי' ונוגע לא בעי כבוס בגדי' ומשום הכי הדור לאוקמיה מאי מזה נושא וכשהקשו על זה ונכתוב רחמנ' נושא מאי טעמ' דכתב מזה והוכרחו לתרץ הא קמ"ל דבעינן שיעור הזייה מצינן למימר השתא דאתית להכי אפי' תימא מאי מזה נוגע והא דכתיב' מזה משום דבעינן שיעור הזייה דהשתא ליכא לאקשויי לא קושיא דהא כתיב מזה והא כתיב נוגע ולאו קושי' דמזה בעי כבוס בגדים ונוגע לא בעי כבוס בגדי' דא"ל כאן בשיש בו שיעור הזייה כאן בשאין בו שיעור הזייה וקרא דומזה מי הנדה יכבס בגדיו בין בנושא בין בנוגע קמיירי שבשניה' יחד כשיש בהן שיעו' הזייה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדי' שעליו וכשאין בהם שיעור הזייה אינו מטמא אלא טומאת אוכלין ומשקין בלבד אבל לאו בגדים שעליו וזה בנוגע בלבד אבל לא בנושא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות פרה וכן שנינו בספרי ומזה מי הנד' יכבס בגדיו בין מים למים הכתוב חולק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהם כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדי' שעליו ומים שאין בהם כדי הזייה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין ומדלא פירשו בנושא או בנוגע ש"מ דשניהן שוים לא שנא נושא לא שנא נוגע כשיש בהן שיעור הזייה טמא טומא' חמורה לטמא בגדי' שעליו אבל גבי והנוגע דמיירי במי' שאין בהן כדי הזייה שאינו מטמא בגדי' שעליו לא הוצ"ל שהוא בנוגע בלבד משו' דבהדיא כתיב קרא והנוגע דוקא נוגע אבל נושא לא ואח"כ אמרו אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלוק בין מזה לנוגע שהמזה לא נוגע מטמא בגדי' והמזה הנוגע אינו מטמ' בגדי' אמרת ק"ו אם המזה שלא נוגע מטמא בגדי' המזה הנוגע דין הוא שיטמ' בגדי' וגו' הא אין עליך לומ' כל' אחרון אלא כל' ראשון בין מים למים הכתו' חולק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהן כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדי' שעליו והמי' שאין בהן כדי הזייה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין משמע שכשיש בהן כדי הזייה בין במגע בין במשא הוא מטמא אדם לטמא בגדי' שעליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאס"ד במשא בלבד מטמ' אדם לטמא בגדי' שעליו אבל בנוגע מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין בלבד כדכתב רש"י ז"ל א"כ הרי הכתוב הזה בא לחלוק בין מזה לנוגע לא בין מי' שיש בהן כדי שיעור הזייה למים שאין בהן כדי שיעור הזייה כדקתני בספרי וצ"ע ומה שאמר לטמא בגדי' שעליו לאו דוקא שעליו אלא כל בגד או כלי שנגע בו הטמא הזה בשעת חבורו במטמאין מטמאין ואחר שיפרוש מהמטמאין אינו מטמא בגדי' והא דנקט שעליו משו' דבגדי' שעליו מסתמא הם עליו בשעת חבורו במטמאין וא"כ הנושא מי חטאת שיש בהן כדי שיעור הזייה א' בגד שעליו או בגד שיגע בו כל זמן שהוא נושאים הרי הם טמאי' והוא והם ראשוני' לטומאה פי' מהן כגון שהשליך את מי חטאת שעליו הרי הוא ראשון כמו שהיה והכלי או הבגד שיגע בו אינו מטמא אותו שאין וולד הטומאה מטמא כלים וכן כ"מ שנאמר בתורה בטמאות וכבס בגדיו לא בא ללמד שהבגדים שעליו דוקא הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא בשעת חבורו במטמאין הרי הם טמאין וכן מה שאמ' שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה משא"כ בנוגע שהוא מטמא טומאה קלה אינו אלא כשנושא או נוגע במי נדה שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאח' שנעש' מצותן כגון שטבל את האזוב והזה על האד' הטמא והיו המים שותתים ויורדי' על הטמא לארץ. הרי אותן המי' טהורי' במגען ובמשאן:
וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמ' במת יטמא והנפש הנוגע' בו בטמא מת תטמא עד הערב כאן למדנו שהם אבי אבו' הטומא' והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם. אמר הטמא הזה מפני שה"א הטמא מורה על הנזכר לעיל ואמר שנטמא במת מפני שהנזכרו לעיל הם שנים הטמא הסמוך לו שהוא המזה מי הנדה או הנונע בם והטמא שנטמא במת ואמר שאותו שנטמא במת נגע בדבר אחר בין אדם בין כלים הם טמאין סתם ולא פי' טומאתן אם הן טומאת ז' או טומאת ערב ואח"כ חזר וכתב שהאדם שנגע באדם שנגע במת טמא טומאת ערב והוסיף מלת בו לומר שצריך כאן בו כמו גבי וכל אשר יגע בו כדי להודיע באי זה מקום נגע ופי' שמלת בו פה מורה בטמא מת שלא תאמר בנוגע בטמא מת דלעיל מיניה ואמר כאן למדנו פי' מוהנפש הנוגע' תטמא שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה שאלו לא היה המת אלא אב הטומאה לא היתה הנפש הנוגעת בטמא מת טמאה מפני שהטמא מת אז הוא וולד הטומאה ואין אדם וכלים מקבלים טומאה מוולד הטומאה אבל השתא שהמת הוא אבי אבות הטומאה יהיה הטמא מת אב הטומאה ולפיכך הנפש הנוגעת בו טמאה שהאב מטמא אדם וכלים ומה שלא למד זה מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו הטמא הזה שנטמא במת כדלעיל משום דפירוש אשר יגע בו יתכן שיהיה באוכלין ומשקין ולא באדם אבל מקרא דוהנפש הנוגעת תטמא שפירושו האדם הנוגע בטמא מת טמא למדנו בהכרח שהטמא מת אב הטומאה ויחוייב מזה שהמת הוא אבי אבות הטומאה זה הנראה לי בפירוש רש"י ז"ל פה ומה שפירש בפרק אין מכשירין כל אשר יגע בו הטמא יטמא טומאת שבעה אינו אלא לדעת המקשה דרמי קראי אהדדי אבל ראיתי קצ' מפרשים שפירשו השני פסוקים הללו הראשון בחבורין והשני שלא בחבורין ויהיה הראשון בטומאת שבעה וזהו ששנו השרץ ושכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגען מה הכלים טומאת שבעה אף האדם טומאת שבעה ואין זה אלא בחבורין והשני הוא שלא בשעת חבורין ולמדך הכתוב שהוא טמא טומאת ערב וזהו ששנינו אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ודבריהם תמוהים מאוד בעיני שהרי אין טומאה חבורין אלא מדברי סופרים וההיא דפרק אין מעמידין דרמי קראי אהדדי כתיב וכל אשר יגע בו הטמ' יטמ' וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחבורין כאן שלא בשעת חבורין כבר דחה אותה רבא ואמר לא תתלו ביה ברב נחמן בוקי סריקי ואע"פ שהתוספות פירשו לאו משום דאית ליה טומא' בחבורין לאו דאורייתא אלא משום דקא סבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי מכל מקום רש"י ז"ל איני סובר פירוש התוספות ועוד כיון דמספקא לן מלתא אין לפרש המקראות כאחת מן הדעות והרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי מהלכות טומאת מת אדם שנטמא במת וכלים שנגע בהן אדם זה מטמאין טומאת שבעה אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירוש ממטמאיו בין שנגע בו כשהוא עדין נגע במת הרי זה השני טמא טומאת ערב וזהו דין תורה אבל מדברי סופרים הנוג' במת ונגע באדם אחד ועדיין הוא מחובר במת שניהם טמאים טומאת שבעה וכאילו נגע זה השני במת עצמו ודוקא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חבורו בין אחר שפירש אינו טמא אלא טומאת ערב מדין תורה והראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה כלו' בהשגותיו אבל כתב בפרק שביעי מהלכו' נזיר מה שאמרו שהאדם מטמא בכלים הנוגע במת בטומאת שבעה לא יאמר אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב משמע אבל חבורי אדם באדם ואדם במת לא וכן הראיה שהביאו מאותה ששנינו בריש מסכת טהרות השרץ והשכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע אינה טומא' שבע' כמו שחשבו שהרי השרץ כתוב בו בפירוש כל הנוגע בהן וטמא עד הערב וכן השכבת זרע ואיך יתכן שיערב התנאו הטמא מת בשעת חבורו במת שהנגע בו טומאתו טומאת שבעה עם השרץ ושכבת זרע שהנוגע בהן טומאתן טומאת ערב הלכך על כרחי' שבטמ' מת שלא בשעת חבורו קא מיירי שכלן שוין בטומא' ערב וכי קתני כלים אשארא דהיינו בשרץ ושכבת זרע בלבד ולאו בטמא מת שהכלים שנגעו בו טומאתן שבע אבל בספר' דרשו הני תרי קראי הראשון לכלי' שנגעו במת שהן מטמאין את האדם טומאת ז' מפני שהם סבורין שפירוש יטמא בטומאת שבעה קא מיירי מדאצטריך לומר בפסוק השני של והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואי אפשר לאוקומי אלא בכלים שנגעו במת דאי באדם בהדיא כתיב ביה והנפש הנוגעת תטמא עד הערב והשני שהאדם שנגע במת שמטמא את האדם טומאת ערב וזהו ששנו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמ' לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם או יכול יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טמאת שבעה ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב הוא מטמ' ואינו מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה ולפי זה לא למדנו שהמת אבי אבות הטומאה אלא מהפסוק השני בלבד מפני שהפסוק הראשון באדם שנגע בכלים שנגעו במת קא מיירי שטמא טומאת ז' ואין משם ראיה על המת אם הוא אבי אבות הטומאה שהרי הכלים הנוגעים במת והאדם שנגע בהן כלם אבות הטומאות הן מכיון שהם טומאת שבעה ולא לכלים ואדם בלבד אלא אף לכלים ואדם וכלים כדתניא בספרי אין לי אלא כלים ואדם כלים ואדם וכלים מניין ת"ל וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים שאם נגעו הכלים באדם שנגע בכלים שנגעו במת כולן טמאי' טומאת ז' וכלם אבות הטומאה הן מכיון שהם טמאים טומאת שבעה ואין ללמוד מזה שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה שהרי גזרת הכתוב היא בכלים שנגעו במת שתהיה טומאתן טומאת שבע' מדכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל:
תבא הפרה ותכפר על העגל. והא דתנן כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ואמר עולה טעמייהו דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה שאין קטיגור נעשה סניגור כבר פירשו דבריהם מבפנים קא אמרינן מבחוץ לא קאמרינן תדע שהרי כהן משתמש בחוץ בבגדי זהב הכא נמי כיון דעבודת פרה אינה אלא חוץ לשלש המחנות לית לן בה אך קשה האי דקאמר ולפי שאהרן עשה את העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור ושמא י"ל שאני פרה שעל ידה נעשית קטיגוריא ועל ידה נעשית סניגוריא לא שהיא עצמה קטיגור או סניגור דכי האי גוונא דוקא בשעבודתם בפנים איכא למיחש בה משום אין קטיגור נעשה סניגור אבל כשעבודת' בחוץ כולי האי לא חיישנן אבל אהרן שהוא עצמו קטיגור וסניגור לא שנא בפנים לא שנא מבחוץ אין קטיגור נעשה סניגור:
