ריח ניחח נחת רוח. פירוש נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא שהש"י מקבל נחת רוח מהקרבן כי כתוב אם ארעב לא אומ' לך שבעשיית הקרבן יש לו נחת רוח מפני שצוה בו ונתקיים רצונו וכן כתב בהדיא בפרשת תצוה גבי ריח ניחח אשה ליי' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וגבי לריח ניחח לפני יי' כתב לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
לפלא נדר או בנדבה או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד. הוצרך לומר כל זה מפני שמאמר או במועדיכם לפי הנחתו מורה שהוא פירו' לפלא כאילו אמר לפלא נדר או או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם ואין הדבר כן כי מלת לפלא אינה נופלת אלא בנדר או בנדבה לא על מועדיכ' כי קרבנות המועדים אינם תלוים ביד המפליא רק פירושו שתעשו האשה ליי' או בשביל חובת מועדיכ' שקרבנות המועדי' קרבנות חובה הן ולא קרבנו' נדר ונדבה ומה שכתב עוד שחייבתי אתכם לעשות במועד הוא להודיע שמה שלא הוצרך הכתוב לפרש כאן חובת קרבנות המועדות הוא מפני שכבר חייב במקום אחר לעשותן במועדים וכאילו אמ' או בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשותן ומה שפירש מלת ריח ניחח קודם או במועדיכם הוא אגב גררא דאגב שפירש ועשיתם אשה שאיננו צווי רק פירושו כשתבואו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה ליי' בעבור ריח ניחח:
והקריב המקריב תקריבו נסכי' ומנחה לכל בהמה וכו'. פי' אין והקריב המקריב דומיא דועשיתם אשה ליי' שיהיה פירושו כשיעלה בלבבכם להקריב מנחה סלת וגומ' רק הוא צווי ופירושו כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה ליי' לריח ניחח לפלא בנדר או בנדבה או לעשות חובת מועדיכ' תקריבו באותן הקרבנו' מנחת ונסכי' לכל בהמה כפי מה שהוא סלת למנחה עשרון אחד לכבש ושני עשרוני' לאיל וג' עשרונים לפר בלולה בשמן רביעית ההין לכבש ושלישי' ההין לאיל וחצי ההין לפר ויין לנסך רביעי' ההין לכבש ושלישית ההין לאיל וחצי ההין לפר ופירש הלכותיהן ואמר שתהיה המנחה כליל שאין הכהני' אוכלין ממנה כשאר המנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל לגבוה בין מנחת העולה בין מנחת השלמים והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו והיין ניתן לספלים כמו ששנינו במסכ' סוכה בפ' לולב וערבה ושני ספלים של כסף היו שם ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהיה שניהם כלים בבת אחת מערבי של מים ומזרחי של יין ופרש"י ז"ל כמין שני חוטמין דקי' חוטם אחד בכל ספל ונקב אחד בחוטמו והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך חוטמן על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד אחד מעובה וא' מידק פי' אחד מן הנקבים מעובה והוא אותו של יין ואחד דק והוא אותו של מים כדי שיהיו שניה' כלים בבת אחת שהמים ממהרין לצאת ולפיכך צריך שיהא הנקב שלו דק וחזר ואומ' תקריבו נסכים ומנחה לשון רבים מפני שפתח תחלה ועשיתם אשה ליי' לשון רבי' וצריך לסיים תקריבו לשון רבים:
או לאיל ואם איל הוא. אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהי' לכבש עשרון א' ושמן שלישי' ההין במקום שהיה לכבש רביעי' ההין ויין לנסך שלישית ההין במקום שהי' לכבש רביעית ההין ומפני שמלת או מורה שמנחת האיל ונסכו כמנחת הכבש ונסכו פי' מלת או פה כמו אם ופרושו אם הי' איל אז תעשה מנחתו ונסכו יותר ממנחת הכבש ונסכו:
ורז"ל דרשו לרבות את הפלגס לנסכי איל. דאו רבויא הוא כדתניא בת"כ והשיב את הגזלה מת"ל אשר גזל יכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו ת"ל אשר גזל על מה שגזל הוא משלם ולא על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר פירוש אפי' הקרן ת"ל או לרבות אפי' גזל אביו דמשלם את הקרן ופי' פלגס הוא בתוך חדש ראשון של שנה שניה שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כדתנן בפ"ק דמס' פרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכלם מיום אל יום בני שלשה עשר חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ופרש"י ז"ל בתוך חדש של שנה שניה ור"ט קוראהו פלגס ופי' הרמב"ם ז"ל מלת מורכבת מל' ארמי ופירוש העדר הגדר שיצא מגדר הכבש ולא הגיע לגדר האיל אבל נשאר בין ב' הגדרים וקתני עלה הקריבו מביא עליו נסכי איל ואיל עולה לו מזבחו ופ"ק דחולין מייתי לה ופרש"י ז"ל אינו עולה לו מזבחו אם הי' מחוייב איל לבדו או כבש לבדו וא"ר יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס ופרש"י ז"ל מנא לן דמבי' עליו נסכי איל של שני עשרונים סלת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין דכתיב בפ' נסכים בפרשת שלח לך או לאיל או לרבות את הפלגס בנסכי' הללו ומדאצטריך קרא לרבויי' ש"מ קסב' ר"י דהא דקתני אין עולה לו מזבחו משו' דבריה הוא ולענין נסכי' רחמנא רבייה דאי ספק' הוא לא מרביי' קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי איתויי נסכי איל ואתנויי דאי איל הוא להוי דידיה ואי כבש הוא יהא הית' נדבה שהרי מתנדבין נסכי' בלא קרבן כדאמרינן במנחות:
כמספר אשר תעשו כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן ככה תעשו נסכי' לכל א' מהם כמספר' של בהמו' מספר' של נסכי'. מפני שהמקר' הזה סתום כי כתוב כמספר ולא פי' אם הוא מספר בהמות או מספר נסכים ואמר ככה תעשו לא' אשר תעשו ולא פי' מה היא העשיה הראשונה ומה היא העשיה השניה ואמר לא' ונראה מזה שפירושו לא' לבדו ואמר אח"ז כמספר' ונראה שהוא מקרא יתר שכבר כתב בתחלה כמספר אשר תעשו לפיכך פי' כמספר הראשון כמספר הבהמות ופי' הראשונה על ההקרבה והעשי' השניה על עשיית הנסכים הבאים עמם ופי לא' לכל א' וא' ופירוש כמספר' השני על שווי מספר הבהמות עם מספר הנסכי' ומקרא קצר הוא:
ראשית עריסותיכם שאתם רגילים ללוש במדבר וימודו בעומר ושיערו מ"ג בצים וחומש ביצה. פי' עריסותיכם על עריסו' שעשו במדבר מפני הכנוי של עריסותיכם ואמר ששיערו מ"ג בצים וחומש ביצה מפני שאמר הכתוב והעומר עשירית האפה והאפה ג' סאין והסאה ששה קבין א"כ האפה י"ח קבין והקב ד' לוגין א"כ האפה ע"ב לוגין והלוג ששה בצים א"כ האפה תל"ב בצים ועשיריתם מ"ג בצים וחומש ביצה:
כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור. פי' תרומת גורן לא נתן בה הכתוב שיעור אלא סתם ואמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך ומשמע כל שהוא אפי' חטה אחת פוטרת את הכרי משא"כ בתרומת מעשר שפי' בו הכתוב א' מעשרה כדכתיב את תרומת יי' מעשר מן המעשר כלומר שמן המעשר שלוקח הלוי מישר' יפריש ממנו מעשר לכהן ומפני שתרומת הגורן ותרומת המעשר שניה' נקראו תרומה והחלה ג"כ נקראת תרומה ולא ידענו אם נדין תרומת החלה כתרומת גורן או כתרומת מעשר הוצרך הכתוב לפרש בה כתרומת גורן לאפוקי מתרומת העשר:
מראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסו' ת"ל מראשית מקצת' ולא כולה. בספרי וליכא לאקשויי מ"ש הכא דדרשינן בספרי מ"ם דמראשית מקצתה ולא כולה ומ"ש גבי בכורי' דדרשי למ"ם דמראשית מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורי' וא"ת משום דהכא יליף מג"ש דלחם לחם מלחם עוני מה להלן מה' מיני' בלבד ששאר המינים אינן באין לידי חמוץ אף לחם האמור כאן מה' המינים בלבד וע"כ לדרוש קרא דמראשית לדרשא אחרת למקצתה ולא כולה התם נמי נימא כיון דאיכא ג"ש דארץ ארץ מה להלן ז' המיני' אף כאן שבעת המיני' בלבד וע"כ לדרוש קרא דמראשית לדרשא אחריתי מקצתו ולא כלו אפי' אשכול א' ואפי' גרגיר א' דא"ל דהתם נמי למקצתו ולא כלו דרשי לה ופירושו שאין כל הפירות חייבין בבכורים שכל הפירות של אילן א' שבכרו אינן בכורים אלא מקצתן ולא כלן וכן פי' מה ששנו בספרי יכול יהיו כל פירות האילן חייבין בבכורים על פירות האילן שבכרו הרבה הא' מהם קמיירי שאין כלן בבכורים אלא מקצתן בלבד אבל מל' הירושלמי משמע שעל פירות כל מיני האילנו' קמיירי וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וא"ת א"ה ראשית עריסותיכ' למה נאמר י"ל דאי לאו ראשי' עריסותיכ' ה"א הראשונה שבעיסות אתה חייב להוציא ממנה חלה אבל שאר העיסות לא קמ"ל ראשית עריסותיכ' דכיון דליכא למדרשיה ראשונה שבעיסו' דהא כתיב מראשי' דמשמע מקצתה ולא כלה עכ"ל ראשי' של כל עיסה ועיסה קאמר שכל העיסות חייבו' בחלה:
תתנו ליי' שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. בספרי ואין זה אלא אסמכת' בעלמא שהרי גבי תרומת גורן נמי כתיב נתינה ועכ"ז אמרו שאין לה שיעור מן התורה אלא חטה א' פוטרת את הכרי וכן גבי גט כתיב בי' ונתן ועכ"ז אמרו שאם כתבו על גבי איסורי הנאה כשר והראי' הגמור' ע"ז שהרי כתיב בה כתרומת גורן מה תרומת גורן אין לה שיעור מ"ה אף חלה אין לה שיעור מן התורה אלא ע"כ שמה שאמרו שיעו' חלה של בעה"ב א' מכ"ד ושל נחתום א' ממ"ח וסמכו דבריה' על מקרא זה דתתנו ליי' אינו אלא אסמכת' בעלמא וכן כ' רש"י ז"ל למעלה כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנ' בה שיעור אבל חכמי' נתנו בה שיעור כו':
עבודת כוכבים היתה בכלל כל המצות שהצבו' מביאין עליה פר והרי הכתוב מוציאה כאן מכללה לדון פר לעולה ושעיר לחטאת. בספרי ואינו ר"ל שיצאת מן הכלל לדון בדבר חדש בפר לעולה ושעיר לחטאת שהרי בעבודת כוכבים אין בה הפר לחטאת האמור בשגגת כל המצות אלא שבמקום פר החטאת שמביאים שם מביאין בעבודת כוכבים פר לעולה ושעיר לחטאת כדתניא בספרי ועשו כל העדה פר בן בקר א' למה נאמר א' שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא פר לחטאת כאן שמביא פר לעולה א"ד שיבא פר לחטאת ת"ל ועשו כל העדה פר בן בקר א' לעולה ואלו היתה יוצאת מן הכלל לדון בדבר חדש הי' ראוי שיהי' בה גם הפר של חטאת שגם העבודת כוכבים בכלל כל המצות שהצבור מביאים עליה פר חטאת אלא הכי פירושו שמהפרשה הזאת שמדברת בעבודת כוכבים שפי' בה הכתוב שיהו הצבור מביאין על שגגתה פר לעולה ושעיר לחטאת ולא פר חטאת כמו שכתוב בשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת העבודת בכלל שגגת כל המצות ומפני שבזולת הפרשה הזאת היתה נכללת גם היא בכלל שגגת כל המצות להביא עליה פר חטאת האמור שם ומהפרשה הזאת למדנו שאין העבודת כוכבים נכללת בכלל שגגת כל המצות אמרו עבודת כוכבים היתה בכלל כל המצות כלומר היה עולה על הדעת שהיה בכלל שגגת כל המצות ועכשיו שנכתבה הפרשה הזאת למדנו שאינה מכלל שגגת כל המצות ששגגת כל המצות מביאין עלי' פר לחטאת ובשגגת העבודת כוכבים מביאין עלי' פר לעולה ושעיר לחטאת וכבר בארנו בפ' ויקרא בשגגת כל המצות אם טעו ב"ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואין הדב' ההוא עבודת כוכבים והורו בו היתר והקהל עשו ע"פ הוראתן אם היו העושין רוב הקהל או רוב השבטי מביאי' פר לחטאת מכל שבט ושבט שהם י"ב פרים וי"ב שעירים:
וכי תשגו וגו' בעבודת כוכבים הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצות ת"ל את כל המצוה מצוה אחת שהיא ככל המצות מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פני' אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פני' ואיזו זו זו עבודת כוכבים. בספרי והכי פירושא דאת כל המצות דהכא א"א לומר בשגגת כל המצות כלן הכתוב מדבר דהא כתיב בה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אלמא בשגגת מצוה אחת הכתו' מדבר ולא בשגגת כל המצות גם א"א לומר שבשגגת איזו מצוה שתהיה קמיירי דהא את כל המצות האלה כתיב דמשמע שהמצוה הזאת היא ככל המצות מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים הא כיצד אין המצוה הזאת אלא עבודת כוכבים שפורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים שאין לך מצוה שפורק בה עול ומפר ברית ומגלה פני' חוץ מעבודת כוכבים ופרש"י ז"ל במס' כריתות פורק עול עול כל המצות מגלה פנים דורש באגדות של דופי כגון מנשה שהי' אומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז:
אשר דבר יי' אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. בפ"ב דהוריות דבי ר' ישמעאל תנא וכי תשגו ולא תעשו בעבודת כוכבים הכתוב מדבר דא"ק אשר דבר יי' אל משה וכתיב את כל אשר צוה יי' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבור הקב"ה צוה ע"י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום ופרש"י ז"ל כתיב את כל אשר צוה יי' אליכם ביד משה דמשמע שצו' ע"י משה וכתיב את אשר דבר יי' דמשמע שהית' בדבור של הקב"ה כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזו היא מצוה שהיתה בדבורו של הקב"ה והית' גם ע"י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו אות' בדבורו של הקב"ה וגם צוה בה ע"י משה במקומות הרבה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמעו אותו אלא מפי משה ומה שאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו נ"ל שכונת הרב בזה להביא ראיה לדברי רז"ל במה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דמקרא דאחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמע שמאותו דבור שדבר אלהים במעמד הר סיני דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שבו נכללו כל הדברות כמו שדרשו רז"ל שאמרן כלן בדבור א' לא שמענו מהם רק השתי' שהם אנכי ולא יהיה אבל השאר מפי משה רבי' שמענום ולא מפי הגבורה כדכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהי' פן נמות:
את כל אשר צוה יי' וגו' מגיד שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התור' כולה ובכל מה שנתנבאו הנביאי' שנ' למן היום אשר צוה יי' והלאה. כדתני' בספרי מניין אתה אומר שכל המוד' בעבודת כוכבים כופר בעשרת הדברו' ת"ל אשר דבר יי' אל משה ולהלן הוא אומר וידבר אלהי' את כל הדברי' האלה אחת דבר אלהים הלא כה דברי כאש וגו' ומניין אף במה שנצטוה משה ת"ל את כל אשר צוה יי' אלהיכם ביד משה ומניין אף במה שנצטוו הנביאים ת"ל למן היום אשר צוה יי' ומניין אף במה שנצטוו האבות ת"ל והלאה לדורותיכ' ומהיכן התחיל המקום לצוות את האבות שנ' ויצו יי' אלהים על האדם מגיד שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בי' הדברות ובמה שנצטו' משה ובמה שנצטו' הנביאים ובמה שנצטו' האבות וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ופי' המקראות הללו לפי המדרש הזה כך הוא וכי תשגו ולא תעשו העביר' אשר אתם נחשבי' בה כאילו לא תעשו את כל עשרת הדברות אשר דבר יי' אל משה ואת כל המצו' אשר נצטוו האבות והלאה לדורותיכם אם מעיני העדה שהם הסנהדרין הגדולה הית' השגגה הזאת ועשו כל העדה פר בן בקר וגו':
נעשתה לשגגה נעשת עביר' זו על ידי שוגג כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת כוכבים בכך תקן בזה כמה ענינים אמר עבירה זו בעבור שלא הוזכרה בכתוב שום פעולה עד שתפול עליה מלת נעשתה גם פירש מלת בשגגה ע"י שוגג מפני שנעשת' בשגגה מורה שהשגגה הית' בעשייתה ואינו כן אלא השגגה הית' בהוראת הב"ד שהורו בה ההיתר לא לקהל שעשו אות' שהקהל לא עשו אלא על פי הוראת ב"ד לפיכך הוצרך לפרש מלת בשגגה ע"י שוגג דהיינו ע"י הב"ד ששגגו בהוראתה ואמ' עוד כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת כוכבים בכך משום דממאמר נעשתה ע"י שוגג שטעו ב"ד בהוראתה משמע אפילו טעו בעבודת כוכבים עצמה שאמרו אין עבודת כוכבים בתורה ואין הדבר כן שהרי בת"כ שנו ונעלם דבר לא שתעלם המצוה כולה כיצד אמרו אין נדה בתור' ואין שבת בתורה ואין עבודת כוכבים בתור' יכול יהו חייבין ת"ל ונעלם דבר לא שתעלם המצו' כולה אבל אם אמרו יש נדה בתור' אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור ויש שבת בתורה אלא שהמוציא מרשות היחיד לר"ה פטור ויש עבודת כוכבים בתורה אלא שהמשתחוה לה פטור יכול יהו פטורין ת"ל ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף ותנן נמי בפ"ק דהוריות הורו ב"ד לעקור את כל הגוף ואמרו אין נדה בתור' ואין שבת בתורה ואין עבודת כוכבים בתורה פטורין הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר כיצד אמרו יש נדה בתור' אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור ויש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לר"ה פטור ויש עבודת כוכבים בתור' אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף והקשו בגמר' אדרבה דבר כולה מלתא משמע ותרצו ת"ל ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף מאי משמע אמר עולא קרי ביה מדבר פי' המ"ם של ונעלם משמש הכא והכא רב אשי אמר גמר דבר דבר מזקן ממרא כתי' הכא ונעלם דבר וכתיב התם כי יפלא ממך דבר מה להלן דבר ולא כל הגוף כדכתיב לא תסור מן הדבר אף כאן דבר ולא כל הגוף:
והם הביאו את קרבנם לפני יי' זה האמור בפרשה הוא פר העולה וחטאתם זה השעיר. בספרי שלא תאמר את קרבנם הם הפר והשעיר האמור' בפרש' וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכתוב לומ' שחוץ מפר העולה ושעיר החטאת האמורים בפרשה מביאים גם את פר החטאת האמור בויקרא דאם כן מאי אשה ליי' דקאמ' הא אינו אשה ליי' אלא פר העולה אבל לא שעיר החטאת הלכך עכ"ל דקרבנם הוא פר העולה לחודיה וחטאת' הוא שעיר החטא' ועוד שא"א לומ' וחטאתם הוא פר החטאת האמו' בויקרא שהרי הכתוב אמר פר בן בקר אחד ולא שנים ותניא בספרי' שבא למעט פר החטא' האמור בויקרא זה שאין להביא מדין ק"ו כדלעיל:
תחטא בשגגה בעבודת כוכבים דאף על גב דתחטא בשגגה סתמ' משמע אי זו עבירה ששגג בה מ"מ כיון דלעיל מיניה בעבודת כוכבים וכתב ואם נפש בו"יו אמרינן וי"ו מוסף לענין ראשון מה ראשון בעבודת כוכבים אף זה בעבודת כוכבים:
עז בת שנתה שאר עבירו' יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה. פירוש גם זו ראיה שאין שגגת העבודת כוכבים בכלל שגגת כל המצות האמור בויקרא שהרי קרבנה של זו אינו בקרבן כל המצות שבפרשת ויקר' לא בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד שקרבן צבור שבפרשה זו הוא פר לעולה ושעיר לחטאת וקרבן צבור שבפרשת ויקרא הוא פר אחד לחטאת וקרבן יחיד שבפרשה זו היא שעירה אחת וקרבן יחיד שבפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה:
ועוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת. בפ"ק דכריתות פליגי ביה בהאי קרא רבי אלעזר בן עזריה וחכמים דתניא את יי' הוא מגדף רבי אלעזר בן עזריה אומר בעובד עבודת כוכבים הכתוב מדבר וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך פי' מפני שמברך כתוב ונוקב שם יי' מות יומת שהוא בסקילה כשהוא בעדים והתראה בא הכתוב פה ללמד דהיכא דליכא עדים והתראה וברך את השם במזיד שהוא ענוש כרת כדכתיב את יי' הוא מגדף ונכרת' הנפש ההיא וגו' וזהו מה שאמרו לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך פי' שלא היה צריך להכתב פה אלא ליתן כרת כשאין שם עדים והתראה והוא ביד רמה דהיינו במזיד ומה שאמר ועוד דרשו רז"ל דהכי פירושו דאע"ג דהאי קרא בעבודת כוכבים הוא עכ"ל דלא קמיירי אלא מברך את השם מתרי טעמי חדא דפי' מגדף לשון חרוף הוא כמו והיתה חרפה וגדופה אשר גדפו נערי מלך אשור ואין זה אלא מברך את השם ועוד שרז"ל דרשו בזה מכאן למברך את השם שהוא בכרת דמשמע דס"ל שאין הכתו' הזה מדבר אלא במברך את השם דאל"כ מאי ועוד:
דבר יי' אזהרת עבודת כוכבים מפי הגבורה והשאר מפי משה. פירוש לשון כי דבר יי' בזה לא קמיירי אלא בעבודת כוכבים שהוא הדבור הראשון מי' הדברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר כל המצות שאעפ"י שהם דבר השם מכל מקום לא שמעו אותם אלא מפי משה וכך אמרו בספרי רבי ישמאל אומר בעבודת כוכבים הכתוב מדבר שנאמר כי דבר יי' בזה שבזה הדבור הראשון שנאמר למשה מפי הקב"ה שנאמר אנכי יי' אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר יי' מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אף על פי שהם דבר יי' לא שמעו אלא מפי משה ואעפ"י שפרש"י ז"ל שהמגדף במברך את השם קמיירי ולא בעבודת כוכבים פי' מאמר כי דבר יי' בזה בעבודת כוכבים קמיירי וכאילו אמר את יי' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר יי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא:
עונה בה בזמן שעונה בה שלא עשה תשוב'. בספרי וכאילו אמ' כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שא"א לפרשו כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו ודומיא דעונו ישא האמור בפרש' קדושים מפני שכבר כתב פה הכרת בפירוש ונכרת' הנפש ההיא הכרת תכרת הנפש ההיא ועוד שאני התם דכתיב עונה תשא עונו ישא ואלו הכא לא כתיב אלא עונה בה דמשמע שכבר הוא בה לא שיבא בה אך מצאנו דמיהם בם שפירושו יהיו דמיהם בם ולכן הפירוש הראשון הוא הנכון:
ויהיו במדבר וימצאו בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה. בספרי דאל"כ ויהיו בני ישראל במדבר למה לי ותימה דהא בפרק כל כתבי' אמר אלמלא שמרו ישרא' שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' ועוד קשה מהא דתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל בפרש' מקלל ויניחהו במשמר לבדו ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד והמקלל בשנה שניה היה כדכתב רש"י ז"ל גבי ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השב' יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים ובת"כ תניא מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנה בני דן אמרו לו מה טיבך כאן אמר להם מבנות דן אני אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל כתיב נכנס לבית דינו של משה יצא מחוייב והביאו גם רש"י ז"ל ואלה מודים שהמקלל בשנה שניה היה שהרי הדגלים ולחם הפנים בשנה שניה היו ומכיון שגם המקושש בפרק אחד היה עמו עכ"ל בשניהם בשנה שניה היו לא בשבת שניה שהיתה בשנה ראשונה מיהו על הקושיא השנית י"ל שאעפ"י שמעשה לחם הפני' היה בשנה שניה צווי אפשר שהיה בשנה ראשונה ובשע' הצווי שמע המקושש ולגלג בו והדגלים אע"פ שלא נעשו עד שנה שניה מ"מ מעצמם היו נוהגי' תמיד לשבת כל שבט ושבט לבדו כפי שלום יעקב אבינו ע"ה במשא מטתו כדכתב רש"י ז"ל בפרשת ויחי ובפרשת במדבר גבי באותו' לבית אבותם ומה שהוצרך הכתוב לצותם על זה בפרשת במדבר לא היה רק מפני שלא היו נכרים כלם ועל ידי ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי יחוסיהן כו' היו כלם נכרים כל אחד לשבטו אבל על הקושיא הראשונה נוכל לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י ז"ל מנהגו להביא כל אחת לפי מקומ' וכבר הארכתי על זה בפרש' בראשית ע"ש. והתוספות הקשו' בפרק ר' עקיבא אההיא דפרק כל כתבי דאמרי אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כו' אמאי קרי לה להאי שבת שיצאו העם ללקוט שבת ראשונה והאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקוד ואם כן לא היתה שבת זו ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו וגו' ויאמ' משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגומר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' ואמרו שאותו היום שבת היה ועוד הקשו דמתוך הפסוקים ומשמע ששתי שבתות היו קוד' ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היה וצ"ע:
המוצאים אותו מקושש שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו. בספרי דאל"כ המוצאים אותו מקושש עצי' למה לי הרי כבר כתוב וימצאו איש מקושש עצים והיה די לומר ויקריבו אותו אל משה וגו' ופשיטא דהאי ויקריבו אהמוצאי' אותו דכתיב לעיל מיניה קאי אלא הכי קאמר ויקריבו אותו המוצאים אותו ועודו מקושש ולא הניח מלקושש:
כי לא פורש מה יעשה לו באי זו מיתה ימות אבל יודעי' היו שהמחלל שבת במיתה. בספרי וא"ת ולמה לא דן אותו בחנק דכתיב מחלליה מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם היא בחנק י"ל אעפ"כ מסופק היה שמא תהיה מיתת השבת כמיתת העובד כוכבים שהרי השבת והעבודת כוכבים כל אחת מהן שקיל כנגד כל שאר המצות והמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים כדלקמן למה נסמכה פר' מקושש לפר' עבודת כוכבים לומר שהמחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וכך אמרו בפ"ק דחולין שהעובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות בפרהסיא הרי אלו מומרים לכל התורה כולה והרי הם ככותים גמורים וכיון שעבודת כוכבים בסקילה שבת נמי בסקילה ומה שאמרו סתם מיתה האמורה בתורה בחנק אינו אלא כשאין שום הוכחה בענין אבל כשיש שום הוכחה לא לפיכך הניחוהו במשמר עד שישאלו הדבר מפי הגבורה ובאתהו התשוב' שהוא בסקילה כמו בעבודת כוכבים וליכא לאקשויי מהכא לרבי יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו בהתראה באי זו מיתה ימות דשאני מקושש דהוראת שעה היתה כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין:
רגום כמו עשוה וכן הלוך וכן זכור ושמור. פי' לשון הוה כמו שגלה דעתו בכמה מקומות אך קשה שאינו נופל לשון הוה אלא בדבר שיהיה נוהג תמיד אבל בדבר עתיי שאינו נוהג אלא באותה העת לא יפול בו לשון הוה ושמא יש לומר דרגום אותו באבנים נמי לאו על אותו המקושש לחודיה קאי אלא על כל מקושש ביום השבת וכן מאמר מות יומת האיש על כל איש העובר עברה הזאת קאי שמוטל עליכם תמיד להיות רוגמים אותו שכן דרך הכתוב תמיד שתשובת הש"י למרע"ה על שאלתו אינה על הפרטי שעליו השאלה אלא על כללות מן השאלה שהרי בשאלת אנחנו טמאים לנפש אדם לא היתה התשובה רק על כללות מן השאלה וזהו שאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' וכן בשאלת בנות צלפחד היתה התשובה ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ולא הספיק לו במאמר נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם וגומר עד שהשיב על הכללות וכן שנינו בספרי מות יומת האיש לדורות לא על האיש המקושש הנזכר בכתוב:
ויוציאו אותו מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מב"ד. הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות סנהדרין ומקום שהורגין בו ב"ד היה חוץ לב"ד ורחוק מב"ד שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהוא בין ב"ד של מרע"ה שהיה לפני פתח אהל מועד ובין מחנה ישראל ולמדנו מדבריו שלא בית הסקילה בלבד היה חוץ ורחוק מב"ד אלא כל מקום שהורגין ב"ד ל"ש הרג של חנק ל"ש הרג של סייף ל"ש הרג של שריפה ל"ש הרג של סקיל' דכיון דגלי קרא בחד מד' מיתות ב"ד ה"ה לכל שאר מיתות ב"ד וכך שנינו בספרי ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה מלמד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לב"ד וא"ת למה לי ויוציאו דכתיב גבי מקושש תיפוק לי ממקלל דכתי' ביה הוצא את המקלל מלמד שבי' הסקילה חוץ ורחוק מבית דין י"ל אי מהתם ה"א שאני מקלל הואיל והפליג בעבירה שנגע בעקר עצמו עד שאין העדים יכולין לאמרו אלא על דרך יכה יוסי את יוסי אם לא בשעת המעשה לפיכך הצריך הכתוב להוציאו חוץ למחנה ישראל רחוק להמיתו שם ולהשליכו שם כאחת הנבלות אבל בשאר עבירות אימא לא קמ"ל ויוציאו אף בשאר עברות וא"ת אי הכי לשתוק קרא מהוצא את המקלל ותית' ממקושש י"ל דאי ממקושש ה"א ישראל הוציאוהו מעצמם אל מחוץ למחנה לא שהשם צוה על זה קמ"ל קרא דהוצא את המקלל ללמד שהשם צוה שהיה מקום ההריגה חוץ למחנה:
תכלת צבע ירוק של חלזון. פי' חלזון הוא דג ועולה מן הים פעם אחת לע' שנה ומראית דמו ירוק דומה לים כדתניא בפר' התכלת וממנו צובעין הפתיל של צמר שנותנין בציצית:
וזכרתם את כל מצות יי' שמנין גמטריא של ציצית ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג. במדבר רבה בפ' קרח ויש מפרשי' שאע"פ שמלת ציצית חסרה יו"ד בין צד"י לתי"ו ואין מנינו רק תק"ץ מכל מקום הלמ"ד של לציצי' משלמת בחשבון אל ציצית שלשה פעמי' הכתובים בפרשה ואינו נכון בעיני אבל הנראה בעיני הוא שהמדרש הזה הוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא ומכיון שהוא נקרא מלא כאילו כתוב ביו"ד ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל מחסרון היו"ד בין צד"י לתי"ו אינ' טענ' גם מה שטען ממנין החוטין ואמר שהחוטין לדעת ב"ה אינן אלא שלש אינה טענה דהא כיון דאמר רב פפא בפר' התכלת הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ד' שפירושו נותן ד' חוטין בכנף הטלית בתוך ג' אצבעות וכופלן לח' חוטין ומשולשת הציצית ארבע אצבעות היינו כב"ש וסוגיא דגמרא נמי בפרק קמא דיבמות דפריך היא לשעורה הוא דאתא גדיל שנים גדילי' ד' עשה גדיל ופתלהו מתוכו אתיא כב"ש משמ' שהלכ' כדברי בית שמאי לפיכך נתנו הטע' בזה אליבא דב"ש אבל לב"ה צ"ל טעם אחר ולא חששו לפרש אותו מאחר שדבריהם דלא כהלכתא גם מה שטען ממנין הקשרים שאינן מן התורה אלא שנים בלבד כמו שאמרו שמע מינה קשר העליון דאורית' דאי ס"ד לאו דאוריתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא ק"ל התוכף תכיפה אחת אינה חבור אינה טענה דאיכא למימר שהטעם הזה אינו אלא לפי מה שאנו נוהגין עכשיו כמו שפירש בהדיא בפרק התכלת גבי כשהוא מתחיל מתחיל בלבן כשהוא מסיים מסיים בלבן ופרש"י ז"ל כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכין של תכלת לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן לקמן שקולה מצות ציצית ככל התורה כלה דמנין ציצית בגמטריא ת"ר ושמנה חוטין וחמשה קשרים דהוו תרי"ג כנגד כל המצות ועבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה וכלשון הזה ממש הוא במדבר רבה בפרשת קרח שפירושו ב' קשרים מלמעלה חד סמוך לכנף קודם שיעשה הגדיל וחד מלמטה אחר הגדיל דהיינו אחר כריכת הלבן תחילה ואח"כ התכלת ואח"כ הלבן שזהו מה"ת והאידנא באו והוסיפו עוד ג' קשרים אחרי' למטה מהם ובין כל ב' קשרים גדיל עשוי כסדר הגדיל שבין שני הקשרים הראשונים הרי לך בהדיא שהאגדה של במדבר רבה אינה לפי מה שאנו נוהגים עכשיו דאל"כ למה חלקה הקשרים לב' חלקים ואמרה ב' קשרים מלמעלה וג' קשרים מלמטה אלא עכ"ל שהחלוק הזה אינו אלא מפני שהשנים הם מן התור' והג' הם מדבריהם כדפרש"י ובמנחו' גבי וזכרתם את כל מצות יי' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כלן פי' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן מדכתיב את כל מצות יי' ועוד הציצי' בגמטרי"א ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי"ג פירוש בזה שני פירושים האחד בלתי תקנת הה' קשרים והאחד אחר התקנ' וא"כ מה שכת' פה בפני' החומש את כל מצות יי' שמנין גמטרי"א של ציצית ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג אינו אלא כפי אחר התקנה שכל עצמה של תקנ' החמשה קשרים לא היתה אלא להשלים חשבון התרי"ג לא שהתורה כוונה לזה הטעם שהרי מן התורה אין בו אלא קשר עליון בלבד ועכ"ל שהטעם בזכיר' כל המצות בראייתו אינו מפני הגמטרי"א אלא על דרך הסימן בלבד כאדם שקושר אצבעו בחוט כדי שיזכור מה שצווה לעשותו זהו הפי' הראשון שפרש"י ז"ל גבי שקולה מצוה זו כנגד כל המצות מדכתיב את כל מצות יי' כלומ' מדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצו' יי' בראייתו ויזכר את כל מצות יי' וזהו על דרך הסימן ואח"כ כת' ועוד דציצית בגמטרי"א כו' כלומר ולא על דרך הסימן בלבד וזהו לאחר התקנ' שאז תהיה ראייתו מורה על כל מצות יי' אפי' בלא דרך הסימן ומפני שהוראת הגמטרי"א מורה על זכירת כל המצות בראיה יותר מהוראת הסימן בלבד בחר לפ' קרא דוראיתם אותו וזכרת' את כל מצות יי' כפי אחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:
אני יי' נאמן לשלם שכר אלהיכ' נאמן ליפרע. אבל בספרי שנו אני יי' אלהיכם אני יי' אלהיכם שני פעמים אני יי' אלהיכם אני עתיד לשלם שכר אני יי' אלהיכם אני דיין ליפרע ומפני שזה המדרש חולק עם המדרש האחר ששנו בספרי אני יי' אלהיכם למה נאמר והלא כבר נאמר אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מת"ל עוד אני יי' אלהיכם שלא יהיו ישר' אומרים כו' כמו שהביאו רש"י ז"ל לאחר זה הוצרך רש"י ז"ל לדרוש מאני יי' נאמן לשלם שכר ומאלהיכם נאמן ליפרע אך לא מצאתיו כן בשו' מקום אבל אמרו כשהוא אומר אצל קיום המצות כגון ושמרת' מצותי ועשית' אותם אני יי' נאמן לשלם שכר וכשהוא אמור אצל עונש כגון וחללת את שם אלהיך אני יי' נאמן ליפרע ושמא יש לומר שרש"י ז"ל הוציא זה ממה שאמרו אין אלהים בכל מקום אלא דיין ושם בן ד' בכל מקום הוא מדת רחמים לכן פירש מאני יי' למדת רחמים שהוא נאמן לשלם שכר ומשם אלהיכם מדת הדין שהוא נאמן ליפרע:
אשר הוצאתי אתכם על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרותי. לא להיות לאלהים כי אלהותו אינו תלוי בתנאי דבין כך ובין כך אלהים הוא אבל קבלת גזרותיו תלוי בתנאי כי כנוי אלהיכם מורה על זה כמו שפירש הכתוב אחר זה להיות לכם לאלהים כי לולא שפדאם מבית עבדים לא היו מחוייבים לקבל גזרותיו שהרי שאר כל האומות לא רצו לקבל גזרותיו שהם התור' והמצות כדאיתא במסכ' עבודת כוכבים ומייתי לה רש"י ז"ל בפסוק יי' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שחזר הב"ה על כל האומו' כולם לקבל התורה ולא רצו אלא ישראל בלבד:
על כרחכם אני מלככם. בספרי וכן אמרו בשבת פרק רבי עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהן את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלין התור' מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם:
וליפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. באי זהו נשך ופרש"י ז"ל קלא אילן צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לע' שנה ואף על גב דעובר על מצות ציצית מכל מקום אצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כדכתבו התוספות:
על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש. בבריתא דזבחים שפוטר' בעלת חמש ואע"פ שהבריתא שאומרת ד' ולא שלש יכול ארבע ולא חמש ת"ל אשר תכסה בה ריבה ומה ראית לרבות בעלת חמש ולמעט בעלת שלש מסתברא לרבות בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע היא העקר כדמשמע מההיא דסוף פרק הקומץ רבה דקאמר התם מי שחתך אחת מן ארבע כנפות כסותו כדי לפטרו מן הציצית לא עשה ולא כלום מפני שעשאה טלית בעלת חמש שחייבת בציצית ר' משה הדרשן סובר כההיא בריתא דזבחים שפוטרת בעלת חמש ורש"י ז"ל הביא את דבריו וליה לא סביר' ליה ועם זה הדרך נתרץ גם מה שכת' אחר זה ושמנה חוטין שבה כנגד ח' ימים ששהו ישר' משיצאו ממצרי' עד שאמרו שירה על הים שהוא סותר מה שכתב בפרש' בשלח ליל שביעי ירדו לים ובשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח לכך אנו קורין השירה ביום השביעי של פסח כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי ר' משה הדרשן וליה לא סבירא ליה:
