ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני עד פרשת הנסכי' ויש בזה שאלות: השאלה הא' למה אמר עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי כי מלת אנה היא שאלה על גבול המקום. ואימתי היא שאלה על גבול הזמן והיה ראוי שיאמר עד מתי ינאצוני העם הזה ועד מתי לא יאמינו בי כמו שאמר אחר כך עד מתי לעדה הרעה הזאת: השאלה הב' מה ענין מאמרו יתברך אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו האם היה זה שוחד למשה כדי שיודה בהכאת העם ויקבל הגזרה הזאת הנה כבר בענין העגל אמר משה לפניו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. ואיך אם כן חשב יתברך שעתה יקבל משה המתנה הזאת על התנאי: השאלה הג' במאמר משה ושמעו מצרי' כי איך חשב משה שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו מצרי' בסכלותם והוא יתברך לא יירא מרבבות עם כי הוא השלם בעצמו ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרי' או בהפך זה שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו: השאלה הד' ואיך לא השיבו יתברך הנה לא יאמרו מצרי' מבלתי יכולת ה' כי בדעתם שישראל לא האמינו בה' ומרדו בדברו הלא יאמרו כי צדיק וישר הוא ושצדק לפניו יהלך ולא יאמרו מבלתי יכולת ה' להביאם: השאלה הה' איך יתכן שיאמרו מצרי' גם כנען מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ הרגם והנה נסי מצרי' ומכת בכורות וקריעת ים סוף היו דברי' יותר גדולי' מכבוש ארץ כנען וכמו שאמר' רחב הזונה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וזה הרך לבבם בלי ספק וכבוש ארץ כנען מלך אחד יוכל עליו ואיך יאמרו מבלתי יכולת ה' וגו'. והרמב"ן כתב שיאמרו המצריי' לאנשי כנען שאלהי כנען חזק ולא יכול להלחם עמו כאשר נלחם עם אלהי מצרי'. ואינו נכון כי איך ישימו המצרי' שמצה באלהיהם כ"ש שלא זכר הכתוב אלא שלא היה יכולת בו לא שהיה אלוה אחר גדול ממנו וכחו גדול מכחו: השאלה הו' בסגנון הדברי' אם באמרו כי העלית שהוקשה למפרשי' כלם שאינה נתינת טעם. ואם באמרו ואמרו אל יושב הארץ הזאת שא"א שנפרש על יושב כמו שפרש"י. ובכלל למה תלה הענין בשישמעו מצרי' ולא בשישמעו כנען שהיו יותר קרובים אליהם: השאלה הז' בכפל הדברי' אם בענין השמיעה ואם בענין האמירה שבענין השמיעה אמר ושמעו מצרי' וגו' וחזר לומר שמעו כי אתה ה' וגו' וכן באמירה אמר תחלת ואמרו אל יושב הארץ הזאת וחזר לומר שנית ואמרו הגוי' אשר שמעו שמעך: השאלה הח' בתפלת משה ועתה יגדל נא כח ה' כי הנה לסלוח אין צריך כח אבל הכח הוא תמיד לעשות משפט כ"ש שהוא בקש על אריכות אפים ובתפלה הזאת א"כ פעם יבקש הסליחה סלח נא לעון העם הזה וגו'. ופעם יבקש שיענישם ויפקוד עונם כמו שאמר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים וזה מורה על כעס ונקמה לא על הסליחה והרחמים: השאלה הט' בתשובת הש"י סלחתי כדבריך ולא נעשה כן כי כלם מתו במדבר וחשב הראב"ע כי ענין סליחה הארכת זמן ולא כפרה ואינו כן כי הכתוב אומר בקרבנו' וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו הרי שכפרה וסליחה שניהם דבר אחד: השאלה הי' באמרו עוד ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי אם היה כח מאמרו שבועה שלא יכנסו לארץ ועל זה אמר חי אני שנשבע בחיי העולם מה יהיה ענין וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי השבועה לא תהיה אלא בעצמותו והיות כבודו מלא את כל הארץ הוא דבר יוצא מעצמו גם כי הוא לשון עתיד והש"י אינו נופל תחת הזמן וכל תאריו הם החלטי' עבר ועתיד והווה. ופירש"י שמלוי הכבוד הוא שלא יתחלל שמו במגפה הזאת לומר מבלתי יכולת ה'. ואינו נכון כי היות שמו בלתי מחולל לא יחייב שימלא כבודו את כל הארץ כי העדר החלול אינו חיוב הכבוד: השאלה הי"א למה זכר כאן הכתו' שכר כלב ולא זכר שכר יהושע ושניה' מלאו אחרי ה' ושניה' באו אל הארץ ולא מתו במדבר ומה ענין יען הית' רוח אחרת עמו כי בידוע שלא היה רוחו ואמונתו כרוח המרגלי' שניאצו את השם ולא זכר כן ביהושע: השאלה הי"ב באמרו וזרעו יורישנה כי לפי הדקדוק היה ראוי שיאמר וזרעו יירשנה עד שהוצרך רש"י ואונקלוס לפרש יוריש את הענקי' אשר בה. ואינו נכון כי הנה כלב בעצמו הורישם לא זרעו אחריו שנאמר ויורש משם כלב את ג' בני ענק: השאלה הי"ג בפרשה עד מתי לעדה הרעה הזאת מה יהיה החדוש שנתחדש למשה בדבור הזה כי גזרת מתי המדבר כבר נזכר בפרשה של מעלה שנאמר אם יראה איש באנשי' האלה וגו' למה בא א"כ דבור אחר עליו ומה ענין עד מתי וצורך אמור אליהם וגו': והנני מפרש הפסוקי' באופן יותרו השאלות כלם: ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם וגו' עד ויאמר ה' סלחתי כדבריך. אין ספק שאנה הוא שאלה על גבול המקום. ומתי הוא שאלה על גבול הזמן. אבל מפני שהזמן והמקום שניהם ממאמר הכמה לכן היה שיתחלפו אנה במתי פעמי' רבות כי כן מצינו החושים מתחלפי' זה בזה מפני שיצאו ממקום אחד והוא המוח. כמו שאמר ראה ריח בני וכל העם רואים את הקולות. ויהיה כפי זה הדרך אמרו עד אצה ינאצוני עד מתי ינאצוני ועד מתי לא יאמינו בי. וי"מ בזה שבעבור שיאמר מקום על המדרג' כמ"ש הרב המורה. לכן יאמר על מלת אנה שהיא שאלה על המקו' על המדרגה. ויאמר הכתו' הזה עד אנה עד איזו מדרגה יגיעו שלא יכעיסוני העם הזה ועד איזו מן המדרגות יאמינו בי אחרי אשר עשיתי בקרבו כל האותות אשר ידעת. והיותר נכון בעיני שיאמר עד אנה הנה בהיות העם במצרים רעים וחטאים היה להם התנצלות שהמקום היה גורם ולכן הוצאתי אותם משם ואמרתי אוליכם תחת כנפי ויתדבקו בי וכשחטאו על הים היה להם גם כן התנצלות שלהיותם נעדרים מהתורה היו חוטאים ובלתי מאמינים. ואמרתי אביא אותם אל הר סיני וקדושת המקום מטהרם אחר כך במה שחטאו במדבר אמרתי שהמקום היה גורם להיותו ארץ מדבר ותהו יליל ישימון. ואמרתי להביאם אל ארץ נושבת ויאמינו בי. ועתה בראותי שבמצרים חטאו ועל הים מרו ובמדבר ינאצוני ובבואם אל הארץ לא האמינו בי אנה אוליכם לשייטיבו תכונתם שמה וז"ש עד אנה ינאצוני רוצה לומר עד איזה מקום וארץ אחרת נלך שלא ינאצוני העם הזה ויאמינו בי כי אין מקום שלא ינאצוני ושלא יכפרו שם באמונתי והנה אמר ינאצוני ולא יאמינו בי לפי שהיו ביש' כתות כת מהם היו מאמינים בדברו אבל היו מנאצים את תורתו וחקיו ורוצים לפרוק מעליהם עול תורתו. וכת שלא היו מאמינים בתורת משה כלל ולא היה צריך להם לפרוק את העול. ועל הכת הראשונה אמר עד אנה ינאצוני העם הזה. ועל הכת השנית אמר ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות ר"ל עם כל רבוי האותות אשר עשיתי בקרבו שהם מופתים חזקים על האמונה. ולפי שהעם בתלונתם אמרו לו מתנו בארץ מצרי' או במדבר הזה לו מתנו אמר יתברך אכנו בדבר ואורישנו כלומר אתן להם שאלתם ובקשתם שימותו במדבר אבל לא בחרב האויבים אלא במגפה שהיא יד ה' ובזה הדרך אורישנו רוצה לומר אגרשנו מהמציאות מעל פני האדמה. וכדי שלא יקשה משה בשבועת האבות כמו שעשה בתפלת העגל אמר יתברך כאן שלא יעבור בזה על השבועה שנשבע לאבות לתת ירושת הארץ לזרעם כי הנה יעשה לזרעו של משה גוי גדול ועצום מישראל בזמן מועט. ולא היה זה שוחד למשה אלא התנצלות מענין שבועת האבות. והתבארו כפי זה שתי שאלות ראשונות הא' והב'. אבל משה השיב על דבר הש"י לא בדרך תפלה אלא בדרך עצה כעבד נאמן ואוהב טהור לב. ושמעו מצרים וגו' רוצה לומר ואיך תעשה הדבר והוא בהפך מה שכוונת אליו בתחלה שיתפרסם בעולם אלהותך השגחתך ויכלתך הבב"ת ותחטיא כונתך אם תהרגם כאשר אמרת כי השומעים זה ייחסו אותו להעדר יכולת ולכך אמר ויאמר משה אל ה' ולא אמר ויחל משה או ויתפלל משה. והנה בפי' הפסוקי' האלו נתקשו המפרשי' והנרא' לי בענינ' הוא שהיו דברי משה ע"ה כלל ופרט. יאמר שישמעו מצרים והם אשר העלית בכחך את העם הזה מקרבו שהם שונאי' אותך בעבור זה. והשונא יאהב לפרסם גנות שונאו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת שהם הכנענים הנה אם כן אמר שישמעו מצרים ולא זכר מה שישמעו. ואמרו אל יושב הארץ ולא ביאר מה יאמרו. ולכך הוצרך לפרש ולבאר מה ישמעו מצרים ומה יאמרו. ועל זה אמר שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה רוצה לומר הנה תהיה השמיעה אשר זכרתי שהמצרים מלבד מה שראו בעיניהם בכחך הגדול בהעלותך את העם הזה מקרבו הנה עוד ישמעו עוד עתה כי אתה בקרב העם הזה והוא רמז לדבקות השכינה שהי' בקדש הקדשים וישמעו גם כן שעין בעין נראה אתה ה'. והיה זה בהגלותך עליהם על הר סיני שהשיגו ישראל כבוד ה' בעיניהם כקטון כגדול מהם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ועננך עומד עליהם והם עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה שהיה הולך לפניהם תמיד לנחותם בדרך כמו שמוליך הקטון לגדול נר לפניו להאיר לו הנה כל זה ישמעו מפי האנשים הבאים למחנה ישראל. וישמעו עתה דבר סותר והפכי לזה והוא שהרגת את כל העם הזה פתאום כמו שיהרגו את איש אחד וזהו והמתה את העם הזה כאיש אחד רוצה לומר בהיותו עם רב שתהרוג כלם בבת אחת כאלו הם איש אחד בלבד כי כל זה נכלל במה שישמעו מצרים מהטובות שעשית עם ישראל ומההריגה שתהרגם. עוד ביאר מה הוא אשר יאמרו אל יושב הארץ ועליו אמר ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך שהם המצרי' שזכר יאמרו כי מבלתי יכולת ה' להביא את העם אל הארץ הרגת אותם כי הם לא ייחסו ההריגה לעון ופשע כיון ששמעו שישראל היו מושגחים ודבקים בך דבקות נמרץ ולכך יאמרו שהיה יכלתך מוגבל במצרים ולא היה מתפשט כחך ויכלתך בארץ כנען ולכן שחטת אותם במדבר הזה כמו שישחטו את הצאן כי כאשר לא מצאה ידך לעשות מה שנשבעת להם בקשת עלה ותואנה להרגם לצאת מידי חובתם. כי לא יצוייר שמלך יהרוג את כל עמו אף שיחטאו לפניו וזה פי' מה שאמר למעלה ואמרו אל יושב הארץ הזאת כלומר שהיתה הסב' בזאת מפני יושבי ארץ כנען שלא היה לך יכולת עליהם כאשר היה על מצרים והוא על דרך מאמר האומר אלהי הרים אלהיה' ולא אלהי עמקי'. הנה התבאר שלא אמר משה כאן שהשופט יתברך לא יעשה משפט כדי שלא יאמרו מצרים מבלתי יכולת ה' אלא שלא ימיתם באופן שייחסוהו האומות להעדרו היכולת אלא באופן אחר שיקבלו ענשם ולא ימשך הבטול הזה. ושלא השיבו הקדוש ב"ה שהמצריי' אחרי שידעו פשעם וחטאת' יכירו וידעו כי אלהי משפט ה'. לפי שהמצריי' מפני השמועה שישמעו מאהבת השם אותם לא יתנו לב שהיו חטאים לפניו שאם היה כן לא היה עושה עמהם הגדולות והנוראות ההמה ושלא היה סותר לזה נסי מצרים ושעל הים כי יאמרו ששם היה יכלתו ולא בארץ כנען. והותרו בזה ה' שאלות ג' ד' ה' ו' ז'. ואחר שהשלים בזה משה רבינו ע"ה טענותיו נתן עצתו בענינם והוא אמרו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר רוצה לומר ולכן גם עתה יגדל נא כחך כשתביאם ותנהלם אל הארץ כאשר נשבעת לעשו' להם ולא היה כדברי המצריי' מבלתי יכולת ה' אבל בהפך שעתה יגדל כחך וגדלך כאשר דברת להביאם אל הארץ יותר ממה שהיה עד הנה ביציאת מצרי' ובמדבר. ואמנ' לענין ענשם הראוי להם כפי מעוט אמונתם וכדבריה' הרעי' אשר דברו יהיה באופן אחר והוא שתפקוד עונם עליהם ועל זרעם באורך הזמן והדורות וכמו שאמרת בעגל וביום פקדי ופקדתי. ועל זה אמר ה' ארך אפים רוצה לומר אתה ארך אפים שתאריך אפך לפושעים ובזה תעשה להם רב חסד ואתה נושא עון שלא תעניש עליהם לחוטאים פתאו'. והנה לא זכר חטא' לפי שהחטא נאמר על השוגג ואין ארך אפים בשוגגים אבל העון והפשע שהם היותר חמורים אתה פעמים נושא אותם שלא תעניש עליהם בשעת המעשה אבל תאריך אפך במעשיה' אבל נקה לא תנקה. לבלתי תת עונש כלל. כי הוא מאריך אפים וגבי דיליה. לפי שאם הפושע לא יפרע מה שהרשיע לעשות אתה ה' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים ובני בנים הרי הם כבני' לכן לא נזכרו כאן בני בני' והוליד מדבריו שכיון שככה הם מדותיו יתברך והוא הודיעם אליו בעמדו בנקרת הצור שעתה יסלח בזה הדרך לעון העם הזה בהיותו רב חסד ולא יעניש' עתה כי אם באורך הזמן מעט מעט בהם ובבניה' ולא יתחייב ממנו בטול שיאמרו המצרי' מבלתי יכולת ה' והכריח משה שהיתה עצתו טובה ונכונה ממעשיו יתברך שעשה כן על ענין העגל והוא אמרו וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה שהוא רומז למעשה העגל שנאמר בו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאת'. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שמות ל"ב ל"ד) שאין לך כל דור ודור שלא יקבל ענשו מחטאו של עגל הנה התבאר שלא בקש משה במקום הזה כפרה החלטית לעם כי אם ארירות אפים ופקידה על בניהם וזרע'. והתבאר למה מהמדות האלהיות ששמע משה בהיותו בנקרת הצור זכר בלבד ארך אפים ורב חסד ונושא עון ופשע ופוקד עון אבות על בני' וגו' ולא זכר שאר המדות אל רחום וחנון ואמת ועושה חסד לאלפי' שהיה זה לפי שכונתו היה לבקש אריכות אפי' בלבד ולכך לא זכר אל כי הוא מדת הדין ויחייבם לדין ולא רחום וחנון כי לא היו הם ראוי' לרחמי' והדין נמשך עליה'. וכן לא הזכיר אמת כי על פי מדתו יהיו חייבי' מיד ולא הזכיר נוצר חסד לאלפי' ולא זכות האבות לפי שישראל היו כמורדי' ולא האמינו במה שהובטחו עליו. והותרה בזה השאלה הח'. ואפשר לפרש ועתה יגדל נא כח ה' באופן אחר. והוא כאומר עם היות שכח גבורתך הוא בב"ת ויחייב המשפט כי עז מלך משפט אהב הנה אבקש מלפניך שגדולת זה הכח לא תראה עתה בעשותך משפט אלא לכבוש את יצרך כי איזה הוא גבור הכובש את יצרו וז"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת ולמדתני והוא שאתה ה' ארך אפי' ולא באופן אחר. ואמנם אמרו כאשר דברת לאמר ענינו כאשר דברת וצוית שיזכרו ויאמרו לפניך המדות האלו ולא ישובו ריקם. ויחס הגדולה וכח באריכות אפו. לפי שהכעס להיותו התפעלות מהדבר המנגד והוא תאוות הנקמה. לכן מי שהוא גדול הכח בלתי מתפעל יהיה ארך אפים כי לא יבא לו הכעס בבת אחת אלא חלק אחר חלק באופן שלא יתפעל התפעלות חזק. וכן למדתני שאתה רב חסד ונושא עון ופשע רוצה לומר נוטל ומסיר העון והפשע אפי' שהם במזיד וכבר יראה שאתה אלהינו ארך אפים ממה שאתה פוקד עון אבות על בנים. כי להיות טבע שלמותך שלא יכלה החוטא בעונו תפקוד ענשו עליו ועל בנו ובן בנו ושאר זרעו באופן שיתחלק העונש ביניה' ויוכלו שאתו ולא יתמו בעונ'. והוא כמי שיש לו חוב על אדם מאלף פרחי זהב שאם יפרע כל החוב יחד לא ישאר לו במה יחיה ולהיותו חומל עליו יתפשר עמו שיפרע הוא רביע החוב ובנו רביע אחר ובן בנו רביע אחר באופן שיהיה החוב נפרע כלו וירוח וינוח לו. וכיון שאתה הודעתני ממדותיך את כל זה ראוי עתה שיגדל כחך כשתסלח לעון העם הזה כגודל חסדך זה מהאריכות אפים כ"ש שכן דרכך לעשות כאשר נשאת לעם הזה ממצרי' ועד הנה כי אין זה דבר חדש שאני מבקש ממך ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון ומתישב אצלי: ויאמר ה' סלחתי כדבריך עד פרשת הנסכים כי תבואו אל הארץ וגו'. זכר הכתוב שמיד אחרי דברי אדון הנביאי' היה דבר ה' אליו לאמר סלחתי כדבריך. ומה שנרא' יותר נכון בפסוקי' האלה הוא על אחד משני אופני'. הא' שהשיבו יתברך סלחתי כדבריך כלו' סלחתי להם לא בכפרה החלטית. אלא באריכות אפים כמו שדברת ובקשת ממני. והודיעו למה היה ארך אפים לפושעי' שהוא מפני שהמלכים הממהרי' להנקם בשעת כעסם יהיה לאחת משתי סבות אם מיראתם שמא ימותו המלכים ההם ולא יהיה להם זמן ופנאי להנקם מאויביה'. ואם מיראת' שאותם החוטאי' אולי יברחו להם מממלכה אל עם אחר ולא יהיה לאות' המלכי' שמה יכולת עליה' להנק' בם. ואין כן בש"י כי הוא חי ונצחי לעד ומלכותו בכל משלה ואנה מפניו יברח החוטא ועל כן נאמר כאן בתת הסב' למה יאריך אפו לישראל. ואולם חי אני ולא אמות כנגד הסבה האחת וימלא כבוד ה' את כל הארץ ובכל מקום הם תחת ממשלתי ולא יברחו מחמתי. ונתן הטעם למה לא יכפר להם בהחלט כי אם באריכות אפים באמרו כי כל האנשי' הרואי' את כבודי ואת אותותי רוצה לומר אתה אומר שאסלח להם כדי שלא יחללו המצריי' את שמי שישמעו אותותי. והנה אם יש לי להקפיד במצרי' שישמעו אותותי כ"ש שיש לי להקפיד במי שראה אותם במצרי' ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים שהמספר הזה מורה על הרבוי ועכ"ז לא שמעו בקולי ולא האמינו בי ובעבור זה האם יהי' ראוי שהאנשי' האלה יראו את הארץ ובעבור שמשה בטענתו אמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם השיבו השם עתה ששבועתו לא היתה לתת להם את הארץ אבל היתה שבועה לאבותם לתת אותה לזרע'. ולכך אף שהדור הרע הזה לא יכנסו לארץ לא היה יתברך עובר על שבועתו ולא גם כן אם דורות אחרי' יהיו מנאציו שאין ספק שלא יראוה ותשאר השבועה קיימת לדור אחר ירא את ה' וז"ש כל מנאצי לא יראוה. הנה בתשובתו יתברך זכר שיאריך להם אפו ולא יהרג' בדרך פתאום כאיש אחד עם ביאור הסבות אשר בעבורן לא ימהר בבקשת הנקמה אבל שעכ"פ לא יבואו אל הארץ בהיות' מנאצי ה' ובוזיו יקלו. וע"ד זה אמר המשורר (תהלי' קב) אלי אל תעלני בחצי ימי כי אין ראוי לך שתמהר בזה להענישני כיון שלדור ודור שנותיך ואתה חי ונצחי. וגם שלא אוכל לברוח מפניך כי אתה לפנים הארץ יסדת מסכים למה שנאמר כאן ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. זהו האופן האחד מפירוש הפסוקים האלה. והאופן הב' בפירושם הוא שהקב"ה השיב על מה שטען משה סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת וגו' והשיבו יתברך סלחתי כדבריך כלומר אמת הוא שסלחתי לעונם פעמי' רבות כדבריך. ולכך אמר סלחתי בלשון עבר שהודה לו לדבריו. אבל אם היות שסלחתי פעמים רבות כדבריך חי אני וראוי שארגיש במה שפשעו בי פעם אחר פעם והוא קשה עלי כמחט בבשר החי. וז"ש ואולם חי אני וארגיש במה שעושי' כנגד כבודי ועל מה שטענת שיאמרו מצרי' מבלתי יכולת ה' איני חושש לזה כי עוד כל ימי הארץ ימלא כבודי את כל הארץ ולא יהיה שמי מחולל בגוים כי בכל מקום מוקטר מוגש לשמי וכמאמר הנביא כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוי'. ואחרי אשר השיב השם על טענות משה נתן הגזרה כי כל האנשים הרואים את כבודי אם יראו את הארץ רוצה לומר האם הוא ראוי שהאנשים האלה יראו את הארץ כאשר בקשת ממני להביא' שמה לא יהיה כן באמת כי כל מנאצי לא יראוה כי השבועה היתה לאבות ואין ראוי שתתקיי' בבני' משחיתי' אשר כאלה אלא בבני' הדומי' להם וכן אלף דור שיבואו אחריהם אלו היו כלם מנאצי' כל מנאצי לא יראוה ולא אעבור בזה על שבועתי עד בא דור זכאי שאז תתקיי' השבועה. ואפשר לפרש כל מנאצי לא יראוה על הכנעניי' כאלו אמר והנה המנאצים את ה' יושבי הארץ לא יראוה עוד ויסחו רשעים ממנה ואיך אביא תחתם תרבות אנשי' חטאים כאלה. הנה התבאר שאין סלחתי כדבריך הכפרה המוחלטת אלא שיאריך אפו להם עד זמן ארבעי' שנה שימותו במדבר כל העם היוצא ממצרים מבן עשרי' שנה ומעלה באופן שלא היה אחד מהם מת פחות מבן ששי' שנה ומעלה כדבריהם ז"ל והתישבו הפסוקים כלם והותרו השאלות התשיעי' והעשירי'. והנה זכר שכר כלב ואמר שהיה רוח אחרת עמו ולא זכר כזה ביהושע. לפי שיהושע היה בו רוח נבואיי וכמו שאמר למשה קח את יהושע איש אשר רוח בו. ובהיותו משרת משה ותלמידו ונשאר במקומו בידוע שלא יהיה נוטה לרשעת המרגלי' ולא היה צריך לשבחו על זה. אבל כלב יען היתה רוח אחרת עמו רוצה לומר רוח אנושי לא נבואיי כיהושע ועכ"ז וימלא אחרי מחסידותו ושלמותו אינו מן הדין שימות במדבר בכלל הפושעים לכן והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון והענין שיזכה בה לנחלתו ועל כן אמר וזרעו יורישנה רוצה לומר שלא לבד בני כלב יירשו אותה אבל גם כל זרעו יורישנה רוצה לומר ינחילנה לזרעו כי לא תסור לעולם מבניו. ואפשר לפרש יען היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי שכלב היה רוח אחרת ומחשבה עמו מחולפת ממה שאמר בפיו כי דעתו היה כי עז העם והערי' בצורות כדברי המרגלי' אבל עם היות כן רוחו ומחשבתו הוא מלא אחרי ה' ועשה טענות על דבר כבוד שמו. לכן היה שכרו אתו ופעולתו לפניו וכבר פירשתי אני זה באר היטב בספר יהושע בדברים אשר דבר כלב אל יהושע בענין חברון ומשם יראה בבירור אמתת הפירוש הזה. והותרו השאלות הי"א והי"ב. והנה אמר אח"ז והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם וגו' כלומר אתם יראתם ממה שאמרו המרגלי' עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני יושב על הים. והאמורי בהר. והנה הכנעני יכלול כל שבעה אומות להיותם בני כנען ואתם יראתם מהם שהיו אז יושבים במצרי' ועתה אומר לכם שהשגחתי סרה מכם. ולכן עם היות שהם עתה בעמק ובמקום שפל כי הנה הם יבואו להלחם בכם ויכו אתכם על כן ראוי שמחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ולא תמתינו פה עוד. והנה בא אחר זה דבור אחר אל משה ואל אהרן עד מתי לעדה הרעה הזאת. לפי שמשה לא אמר לישראל הגזרה שנגזרה עליהם שימותו במדבר בתקותו לשוב ולהתפלל עליהם ואולי ישוב השם מחרון אפו. וגם היתה הגזרה סתומה מאד כי לא פירש אם בניהם הילודי' במדבר יבואו אל הארץ ויירשוה אם לא. לכן הוצרכו אל דבור אחר ונשתתף בו אהרן כדי שילוה אל משה בהגדת הגזרה אל העם ולכך אמר יתברך המוכיח למשה שהיה שותק ומעלים מהם מה שנגזר עד מתי לעדה הרעה הזאת כלומר עד מתי תעלי' גזרתם ואמר זה על זקני העם וראשיו שהם הנקראים עדה ולכך אמר אשר הם מלינים עלי שהראשים והזקני' ההם היו מלינים על ה' כל תלונות בני ישראל. ואין ראוי לפרש זה על המרגלי' כי הוא אומר אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם שהם הדברים והתלונות שמנהיגי העם עושים למשה. ולפי שהם היו מדברים בשם העם נקראו מלינים כי הם היו סבה לשיתלוננו כל העם וכאלו אמר יתברך כיון שהם אמרו תלונותיהם כרצונם גם אתה אמור הגזרה אשר גזרתי על זה וזהו אומר אליהם לא תעלים עוד עניני אבל אמור אותו אליהם בפרסום והיה עיקר המאמר שלא יחשוב משה שיהיה אריכות אפו יתברך להקל בעונש דור המדבר ולפקוד על בניהם את עונם כמו שהיה מבקש משה אבל יהיה הדבר בהפך שהנפש החוטאת היא תמות והמתאוננים ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ כי כיון שהם אמרו או במדבר הזה לו מתנו יבחרו מיתה טבעית ולא להלחם לכבוש את הארץ אני אתן ואמלא שאלתם שימותו במדבר ולא ילכו להלחם בארץ. אבל בניהם אשר יקומו אחריהם שהיו הם אומרים שיהיו לבז וילכו שבי לפני צר לא יהיה כן כי המה יבואו אל ארץ ויירשוה ובזה הדרך לא אשחטם במדבר אבל אהרגם בדבר יחד כאיש אחד ויענשו החוטאים באריכות אפי ובנים לא יומתו על אבות וז"ש אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. והוא שבמדבר הזה יפלו פגריכם כי אינו מהראוי שיבואו אל הארץ הטובה ההיא אלא אותם שלא חטאו בענינה כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אמנם בניכם המה יבואו שמה. ולפי שהבנים יקראו עצם האבות ביאר ואמר ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. ואמר לשון פגרים להגיד שיפלו בחלאים כדי שגופיהם יענשו בחלאים והבני' לא יהיו כן אלא שבניהם יהיו רועים במדבר עד תום פגריהם במדבר. וביאר שלא ימותו כלם יחד כאיש אחד אלא בזמן ארבעים שנה כמספר הימים שהלכו לתור את הארץ וכאלו הכרח הכנס הבנים לארץ סבב מיתתם בזמן ההוא. והכרח מיתת האבות קודם שיכנסו הבנים לארץ סבב עכוב הבנים במדבר כל הזמן ההוא. לא שהעניש השם את הבנים בהליכתם במדבר הזמן ההוא בעון אבותיהם אלא שנתן להם זה בסימן. הנה התבאר צורך הדבור הזה והותרה השאלה הי"ג. וספר הכתוב שהאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ והם העשרה מלבד יהושע וכלב מפני שבשובם היו סבה להתלונן כל העדה על משה בעבור מה שהוציאו דבה על הארץ שהיתה אוכלת יושביה כי זה היה שרש ועקר לכל התלונות הית' בהם יד ה' וימותו במגפה לפני ה' ר"ל שכלם יחד מתו בדבר. באופן שכל העם הכירו וידעו שבהשגחה גמורה היתה מיתתם וחכמינו ז"ל אמרו שמתו במיתה ההגונה להם מדה כנגד מד' שנמשכה לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאים תוך טבורם וזהו במגפה לפני ה'. ואמנם יהושע וכלב חיו כלומר שנשארו מהם חיים כי הבדילם השם לטובה מכל רעיהם. וכאשר ראה משה שהגזרה האלהית כבר התחילה לצאת בפועל במיתת המרגלים הרעים אז הודיע לישראל כל מה שדבר אליו מהגזרה וזהו אמרו אחרי זכרון מיתתם וידבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל ויתאבלו העם מאד כי ראו כי כלתה אליהם הרעה מאת המלך ה' צבאות. וחשבו לתקן את אשר עותו במה שהשכימו בבקר לעלות אל ראש ההר כמתחרטים ממה שעשו ואמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ומשה הוכיחם עליו למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. כלומר גם בזה ממרים הייתם כשהייתי אומר לכם עלה רש אל תירא ואל תחת כי ה' הוא הנלחם לכם ולא אביתם לעלות ועתה שהשם אומר לכם פנו וסעו המדברה דרך ים סוף תאמרו הננו ועלינו אל תעשו כן אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תושעו בכחכם כי באמת תפלו בחרב האויבים הואיל ושבתם מאחרי ה' והמה לא אבו שמוע ויעפילו לעלות אל ראש ההר. אבל משה לא עלה עמה' ולא סר מקרב המחנה וכן וארון ברית ה' שהיה בתוך המשכן לא מש מקרב המחנה. וכאשר לא ירד השם עמהם ירד הכנעני והעמלקי היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה שהוא שם מקום נקרא כן על שם המאורע שהכו בהם והחרימום. ומלת ויעפילו הוא מלשון חוזק מלשון עפל בת ציון ורז"ל דרשוהו מלשון אופל שהלכו חשכים שלא ברשות גבוה. ואין ספק שישראל באמרם הננו ועלינו לא עשו תשובה גמורה כי היה להם לומר למשה התפלל בעד עבדיך כי חטאנו לה' אבל בטחו בכחם ובגבורתם לעשות חיל ולא בחר ה' בזה. ולכך לא הצליחו במעשיהם ולא קבל הקדוש ברוך הוא תשובתם כמו שקבל תשובת הנשוכים מהנחשים לפי שהודו לפשעם ואמרו למשה חטאנו כי דברנו בה' ובך ולכן קובלה תשובתם ונתרפאו:
