למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. כבר פירשתי בתחלת פרשה סוטה שאף על פי' שרש"י ז"ל אינו מביא בפירוש החומש מהסמוכין של רז"ל אלא מאותן שאינן כתובין במקומן מפני שהן קרובו' לפשוטו של מקרא מ"מ כשהפרשיו' הסמוכות אין להן שום ערך ודמיון זו לזו גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא:
חרצנים הם הגרעינים וזגי' הם קליפות שבמחוץ שהחרצני' בתוכן כענבל בזוג. זהו אליבא דרבי יוסי דאמר במסכת נזיר בפרק עשרה מינין החרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם והזגין הן הקליפות החיצונות שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל וכך אמרו בכלאי הכרם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן תרגם אונקלס מפורצנין ועד עצורין ואמ' רב יוסף כמאן מתרגמינין מפורצנין ועד עצורין כרבי יוסי ופירש בעל הערוך זוג היינו עצורין והן החצונים שמעצרין אותם פי' שמשימין אותן אחר דריכתן בתוך המעצר ומעצרין אותן להוציא מהן היין הבלוע בתוכן ופורצנין היינו הגרגירין הפנימיים כמו פרצידא אבל מצאתי בפרק כל הבשר שאמרו לרמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי דאכל כחלי במעלי יומא דכפורי מאותן המושלכין בארץ וא"ל במה שויתנהו אמר ליה בפורצני ודילמא מיין נסך הוו אמר ליה לאחר י"ב חדש הוו ופרש"י ז"ל ותנן במסכ' עבודה זרה לחין אסורי' יבשין מותרין ונראה דפורצני דהכא בחצוניי' קמיירי שהם הנבערים לעשות מהן דליקה לצלות בהן ובהן נופלה הפרש בין יבשין בין לחין לא בגרעינים שהגרעינים אין היין בלוע בהם עד שיהיה בהן חלוק בין לחין ליבשים ושמא י"ל שהאמוראים הללו שקראו החצוניים פורצני הוו אליבא דרבי יהודה דאמר החרצנים הם החצונים והזגין הם הפנימיים ולית הלכתא כותיה:
קדוש יהיה השער שלו. בספרי פי' מלת קדוש הוא תאר לשער שלו לא תאר לנזיר דא"כ לא היה לו ליכתב בין תער לא יעבור על ראשו ובין גדל פרע שער ראשו ואע"פ שלא נזכר שער למעלה מ"מ הוא בכח מאמר תער לא יעבור על ראשו שפירושו על שער ראשו כי כן דרך הכתוב לכתוב ראשו במקום שער ראשו יגלח את כל שערו את ראשו וגלחה את ראשה אבל רז"ל דרשו בספרי קדוש יהיה זו קדוש' שער או אינו אלא קדוש' הגוף כשהוא אומר קדוש הוא ליי' הרי קדוש' הגוף אמור הא מה אני מקיים קדוש יהיה זו קדושת שער אלא שעם כל זה לא הודיענו למה יהיה הראשון קדושת שער והשני קדושת הגוף ולא ההפך ועל כרח' אנו צריכים גם כן לפירושנו:
לגדל הפרע של שער ראשו. הודיענו בזה שצריך להוסיף למ"ד על מלת גדל פרע שאחר שאמר קדוש יהיה השער שלו פירש הקדושה שלו מה היא ואמר לגדל פרע שלא יוכל לחתוך אותו אלא שיניחהו להיות גדל והולך עד מלאת ימי נזרו גם הודיענו שמלת פרע סמוכה למלת שער ראשו כי פי' פרע גדול שער וכאילו אמ' לגדל גדול השער של שער ראשו:
כל ימי נזרו קדוש הוא זו קדושת הגוף מלטמא למתים. לא כמלת קדוש יהיה דלעיל שהוא תואר לשער שלו:
וי"א פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאו'. פי' שניהם מורי' על ענין מהירות דבר שלא ירגיש אדם בו עד שיהיה כמו הפתי שעוש' כל דבריו במהירות ולא ירגיש בהם עד היותם ויהיה פתע פתאום כמו אדמת עפר ומה שכתב אחר זה מקרה של פתאום אין זה פי' מלו' פתע פתאום רק שאותו שבא פתע פתאום הוא מקרה:
וכי ימות מת עליו באהל שהוא בו. דאל"כ למה טמא ראש נזרו אם לא היה המת באהל שהוא בו אלא שהכתוב קצר ואמר סתם וכי ימות מת וטמא ראש נזרו כי הדבר מובן בעצמו ומפני שפתע פתאום הן מלות נפרדו' דומיא דגדל פרע וחרצנים ומשרת ויין ושכר חבר גם אלה עמהם ופיר' אותם ואח"כ שב לבאר על הסדר:
ביום טהרתו ביום הזייתו. וקורא אותו טהרתו אע"פ שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו:
ומנחתם ונסכיה' של עולה ושלמי'. פי' ולא של עולה ושלמי' וחטאת דכתיבי לעיל אלא של עולה ושלמי' בלבד כדתניא בפ' שתי מדות ומנחת' ונסכיהם בעולתו ובשלמיו הכתו' מדבר אתה אומ' בעולתו ובשלמיו או אינו אלא אף בחטאת ת"ל ואת האיל יעשה זבח שלמים ליי' סיפיה דקר' ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו איל בכלל היה איל שלמי נזיר בכלל שאר אילים הטעונין נסכים היה כדכתי' בפר' נסכים או לאיל תעשה מנחה וכו' ולמה יצא דהדר כתי' באיל נזיר ואת מנחתו ואת נסכו להקיש אליו כל שאר קרבנות נזיר מה איל מיוח' שהוא שלמים שבא בנדר ונדבה אף כל שבא בנדר ונדב' מביא מנח' ונסך אבל חטא' שאינו בא בנדר ובנדב' אינו מביא מנח' ונסך:
לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטענו להם החזירן לכללם שיטענו נסכים כדין עולה ושלמים. פירוש ואם תאמר למה הוצרך הכתו' לכתוב פה ומנחת' ונסכיהם על העולה ושלמי' הרי כבר כתוב בהן בפי' בפרש' שלח לך י"ל לפי שהיו בכלל והקריב המקריב קרבנו ליי' מנח' סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעי' ההין תעש' על העולה או לזבח לכבש האחד וגו' ויצאו מן הכלל לידון בדבר חדש שיטענו לחם כדכתיב בפרש' הזאת והקריב את קרבנו ליי' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וגו' ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סלת חלות בלולו' בשמן וגו' ותניא בת"כ זו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש ואם לא החזירו לא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה אלא למאי דנפק נפק דהיינו שיטענו לחם ולמאי דלא נפק לא נפק ולא יטענו מנחה ונסכים לפיכך הוצרך להחזירן לכללן וכתב פה ומנחתם ונסכיהם:
חלות מצות ורקיקי מצות עשר מכל מין. דגמרי' מלחמי תודה מה להלן עשר מכל מין אף בשאר מנחות עשר מכל מין כדאית' בפרק אלו מנחות ולחמי תודה כתיב בהו והקריב ממנו אחת מכל קרבן תרומ' ליי' ואמרינן בפרק התודה נאמר כאן תרומה ליי' ונאמר בתרומ' מעשר תרומה ליי' מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה למדנו שכל מין ומין מהחלות והרקיקין והרבוכין והחמץ דכתיב במנחת תוד' כלן באין עשר עשר שאם היו פחות מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמרה אחד מכל קרבן ותניא בפרק התודה אחד שלא יטול פרוס וא"ת אדגמרי מלחמי תודה ליגמרו מלחם הפנים דכתי' ביה ואפית בו שתים עשרה חלות מה להלן י"ב אף כאן י"ב כבר תרצו זה בגמרא מסתברא מלחמי תודה הוה לן למילף שכן יחיד מתנדב שמן ונפסל בלינה ושלא בשבת ושלא בטומאה ואע"ג דאיכא למימר נילף מלחם הפנים שכן הקדש ולבונ' ומצה ועצם מ"מ הנך נפיש' אבל מחביתי כ"ג דהוו י"ב מג"ש דחק חק מלחם הפנים ליכא למילף דהדיוט מהדיוט עדיף טפי כמו שתרצו בפרק ואלו מנחות:
יעשה זבח שלמים על סל המצות ישחט את השלמי' על מנת לקדש את הלחם. פי' מלת יעשה כמו ישחט משום שבע' השחיטה תליא מילתא שאם חשב אז לאכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה אבל אם לא חשב בשעת שחיטה שום מחשבה פוסלת אע"פ שחשב בה בעת ההקרבה אין בכך כלום גם פירש על סל המצות על מנת שיקדש על המצות מפני שהמובן מיעשה זבח שלמי' על סל המצות הוא שישחט הזבח סל הסל שבו המצות גם פירש על סל המצות כמו על הלחם מפני שבזולת זה יובן על מנת לקדש את הסל שבו הלחם ולא את הלחם שבסל:
את מנחתו ואת נסכו של איל. דלא תימא של כל אחד ואחד מהנזכרים לעיל ואע"פ שהאיל בכלל שאר אלים הטעונין נסכים היה בפרשת נסכי' הדר כתביה הכא להקיש אליו מה איל מיוחד שבא בנדר ובנדבה אף כל שבא בנדר ובנדב' יצא חטאת וכיוצא בו שאינן באין בנדר ובנדבה ולמדנו מכאן דקרא דומנחתם ונסכיה' דלעיל לא קאי אלא אעולה ושלמים בלבד כדתניא בפרק שתי מדות:
וגלח הנזיר פתח אהל מועד יכול יגלח בעזרה הרי זה דרך בזיון אלא וגלח הנזיר לאחר שחיט' השלמי' שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד. דתניא בספרי וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמי' הכתו' מדב' פי' וגלח הנזיר אחר שחיט' השלמי' ששחיטתן הוא בפתח אהל מועד כדכתיב ושחטו פתח אהל מועד או וגלח הנזיר פתח אהל מועד כמשמעו דהיינו בעזרה אמרת אם כך אמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי קל וחומר שלא יגלח הא מת"ל וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר וכאלו אמ' וגלח הנזיר אחר שחיט' הקרבן הנשחט בפתח אהל מועד שהוא השלמי':
לפי ששלמי נזיר היו מתבשלי' בעזר' שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל. פי' וא"ת איך אפשר לפר' אשר תחת זבח השלמים תחת הדוד שהיו מבשלים בו השלמים והלא השלמי' נאכלים לבעלי' הם ומסתמא כל אחד מבשל אותם בביתו וא"כ צרי' ללכת בבתי הבעלים לתת שער ראש נזרו תחת הדוד שמבשלים בו הבעלים השיב בזה אל יקש עליך זה לפי ששלמי נזיר לא היו מבשלי' בבתי הבעלי' כשאר השלמים אלא בעזרה מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע בשלה מן האיל אחר שנתבשלה ואח"כ יקחו הבעלים השאר וילכו לבתיהם:
הזרוע בשלה לאחר שנתבשלה. אין לאחר שנתבשל' לאפוקי ממאן דאמר אין בשלה אלא שלמה כלומר כמו שהיא דהא לכ"ע לאחר שנתבשלה הו' שנוטל אותה ולא פליגי ת"ק ורבי שמעון ללישנא קמא אלא דמר סבר מחתך לה והדר מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר מחתך לה וללישנא בתרא מר סבר בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדר' אחר' מבשל לה אלא שרצה להוכיח שמאחר שאינו נוטל הזרוע אלא אחר שנתבשלה צריך לומר ששלמי נזיר בעזרה נתבשלו והנוסחא האמתית היא לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הזרוע אחר שנתבשלה וא"ת איך אפשר שיטול הזרוע מן האיל אחר שנתבשלה עם האיל והלא כשנתבשל האיל עם הזרוע שהיא אסור באכילה לזרים בלע ממנה טעם האסור כבר תרצו בפ' גיד הנשה שכיון שאין הזרוע אצל כל האיל אלא אחד מששים כשתשער הבשר שבו עם הבשר של כל האיל הנשאר אחר לקיחת הזרוע ממנה לא הקפידה תורה על זה מפני שהוא בטל במיעוטו ומכאן למדו לכל אסורים שבתורה שבטלים בששים:
קדש הוא לכהן החלה והרקיק והזרוע. כי מלת הוא המורה על אחד שב אל המונף שהוא בכח מאמר והניף המור' על שלשתן ואמר תרומה הן לכהן במקום קדש הוא לכהן לתקן מלת קדש שהי' פה במקו' תרומה שהרימו אותם לכהן לא שהם קדש לכהן ולתקן מלת הוא שהוא במקום הן החלה והרקיק והזרוע:
על חזה התנופה ועל שוק התרומה מלבד חזה ושוק הראויים לו מכל שלמים מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. פיר' מלת על כמו מלבד וכמוהו על עולת התמיד שאין פירושו עליו ממש רק מלבד ואמר הראויים לו מכל שלמים פי' האמורים בפרשת צו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל ושלמי נזיר בכלל השלמים הן לפיכך לא הוצרך לכתוב פה רק הזרוע שהוא מוסף על שלמי נזיר ואינו כשאר השלמים אבל מה שיש בשאר השלמים אין צורך לכתבם פה ולכן הספיק במה שאמר מלבד החזה והשוק ואמר שהמוסף על שלמי נזיר הוא הזרו' לבד מכלל הג' הנזכרים לעיל שהם הזרוע והחלה והרקיק מפני שהמכוון פה אינו רק המוסף על שלמי הנזיר מגוף השלמים והתוספת שיש לשלמי נזיר מגוף השלמים אינו רק הזרוע שבשאר השלמים הם החזה והשוק לבד ובשלמי נזיר הם החזה והשוק והזרוע אבל החלה והרקי' הם הבאים עם השלמים לא מגוף השלמים:
לפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו לידון בדבר חדש להפרש' זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחז' ושוק. פי' וא"ת אי הכי כיון ששלמי נזיר הם בכלל סתם שלמי' דכתי' בהו כי את חזה התנופה ואת שוק החרומה לקחתי וגו' למה הוצרך לכתוב פה מלבד החז' והשוק השיב לפי שהיו שלמי נזיר בכלל כל השלמים ויצא לידון בדבר חדש דהיינו בהפרשת הזרוע שאינו בשאר השלמים וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדב' חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' כדתניא בריש ת"כ לפיכך הוצרך להחזירו לכללו ואמר על חזה התנופה וגו' לידון אף בחזה ושוק דאי לאו דאהדריה קרא ה"א למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפק לא נפק ולא הוה גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה:
מלבד אשר תשיג ידו שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמי' כפי נדרו אשר ידור יעשה מוסף על תורת נזרו. בת"כ פי' הא דכתיב וזאת תורת הנזיר וגו' והקריב את קרבנו ליי' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבש' אחת בת שנת' תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים הוא בנזיר סתם מלבד אם השיגה ידו ואמר בעת שנדר בנזירותו הריני נזיר על מנת שכשאגלח על נזירותי אגלח על מאה עולות במקום העולה האח' שהנזיר מגלח עליו ועל מאה שלמים במקום האיל האחד לשלמים כי אז כפי נדרו אשר נדר כן יעש' ומה שאמר על מאה עולות ועל מאה שלמים ולא אמר על מאה חטאות הוא מפני שאם אמר על מאה חטאות אינו בכלל כפי נדרו אשר ידור כן יעשה משום דכתיב מלבד אשר תשיג ידו משמע דוקא בדברים הבאים בנדר ובנדבה דהיינו עולות ושלמים פרט בדברים שאינם באים בנדר ונדבה שהן החטאות וכך שנו בספרי יכול אם אמר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות קורא אני עליו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה ת"ל אשר תשיג ידו לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה ומה שאמר מוסף על תורת נזרו הוא פירוש על תורת נזרו הכתוב בסוף הפרשה שהוא מאמר יתר שלא היה לו לכתוב אלא מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה ולפיכך דרשו בו בספרי מוסף על תורת נזרו פירוש לא אמרתי לך שכפי נדרו אשר ידור כן יעשה אלא כשיהיה נדרו נוסף על תורת הנזיר אבל אם היה נדרו חסר מתורת הנזיר כגון אם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על כלן יחד שעור של נזירות אחת דהיינו הג' בהמות הכתובות בפרשה אין אני קור' בו כאשר ידור כן יעשה משום דעל תורת נזרו כתיב דמשמע שהיה נדרו מוס' על תורת נזרו ולא שיהיה חסר ממנו:
אמור להם כמו זכור שמור. שפירושם לשון הווה שכך פירש גבי זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמנה לך מנה יפה תהא מזמינה לשבת ובפרשת פנחס גבי צרור את המדינים צרור כמו זכור שמור לשון הווה עליכם לאייב אותם לא כמו שפירשו המדקדקים שהוא מקור במקום צווי רק הוא לשון הווה המורה על התמדת הפועל ההוא כמו שיש בלשון יון פועל של צווי איפ"ה ופועל של הווה ליי"ה כך יש בלשוננו פועל של צווי אמור אל הכהנים שפירושו איפ"ה ופועל של הווה אמור להם שפירושו ליי"ה:
אמור להם שיהיו כלם שומעים. ותהיה מלת אמור שבה אל אהרן ובניו להם אל בני ישראל כאילו אמר כל אחד מכם אמור להם לישראל הברכות של יברכך יאר ישא האמורים אחר זה אבל אונקלוס תרגם אמור להם כד יימרון להון שתהי' מלת אמור שבה אל בני ישראל ומלת להם אל אהרן ובניו ואם כן היה ראוי להיות לכם במקום להם אחרי שהדבור לאהרן ולבניו לנוכח כדכתיב כה תברכו את בני ישראל אבל כל אלה הדרשות ודומיהן שדרשו על מלת אמו' להם אינן אלא אסמכתא בעלמא:
ואני אברכם לישראל ואסכים עם הכהנים. פי' כנוי אברכם לישראל ולא לאהרן ולבניו שהוא היותר נכון לפי הנראה שהרי כשישובו לאהרן ולבניו יהיה פירוש ואני אברכם כמשמעו שאם יברכו הם את ישראל גם אני מברך אותם וכשהוא שב אל ישראל לא יתכן שיהיה פי' ואני אברכם אלא שיסכים עמהם לא שאברכם שאם יהיה אברכם כמשמעו מה תועלת בברכת הכהנים והיה די לו במה שפירש אחר זה ד"א ואני אברכם לכהנים כמו שדרשו בספרי דתניא ואני אברכם למה נאמר לפי שהוא אומר כה תברכו את בני ישראל אין לי אלא ברכ' לישראל ברכה לכהנים מניין ת"ל ואני אברכם מפני שמאמר ושמו את שמי לא בא אלא להודיע שהברכה תהיה בשם המפורש ולא בכנוי כמו ששנו בספרי ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם למה נאמר לפי שנאמר בה כה תברכו את בני ישראל בא ללמד שתהיה בשם המפורש ולא בכנוי וכיון שמאמר ושמו את שמי על בני ישראל אינו מורה אלא בשם שבו תהיה הברכה לא יפול עליו לומר אלא כשישימו את שמי המפורש בברכת' אז אני מסכים עם הכהנים לא כשישימו את שמי המפורש בברכ' אני אברך אותם אלא שעם כל זה מאחר שדרשו אותו כן בספרי הביא הרב גם זה בפירוש אחר שהביא המדרש האחר שדרשו שם ואני אברכם שלא יהו ישראל אומרים ברכותינו תלויות בכהנים ת"ל ואני אברכם ושלא יהו הכהנים אומרים אנו נברך את ישראל ת"ל ואני אברכם אני אברך את עמי לפי שהוא קרוב לפשוטו של מקרא:
