תנ"ך על הפרק - במדבר ו - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

במדבר ו

123 / 929
היום

הפרק

תורת הנזיר, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֽה׃מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל׃כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיהוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ׃כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיהוָ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא׃לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ׃כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֽה׃וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃וְהִזִּ֤יר לַֽיהוָה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ׃וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַיהוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים׃וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ׃וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ׃וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים׃וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֮ מִן־הָאַיִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ׃וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן׃זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֮ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃יָאֵ֨ר יְהוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר ה' אל משה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' עד דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. מפני שהקדוש ברוך הוא צוה לסדר מדרגות עמו למשרתיו הכהנים לבדם והלוים לבדם. וישראל בדגליהם לבדם. וצוה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעי' והטמאים וכן מהגזלנים וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן. צוה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת מאנשים שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלוים ולא יהיו לוים. וכן בדברים אחרים יהיו קדושים מן כהני ה'. ולא יהיו כהנים והם הנזירים כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה' ולא תמידים כמוהם כי הנזירו' ברצון הנזיר כפי נדרו אם בזמן רב ומועט אם בענינים שנדר הנזירות בהם. והיו בנזירים דברים אסורים ככהנים והוא גדל פרע שער ראשו ונזיר הוא שם מלשון נזורו אחור ועניני הרחקה והחזרה מאותם הענינים. ואולי יהיה נזר לשון עטרה כי הנזיר נזר אלהיו על ראשו בקדושת נזירותו. וביארה תורה שהאיש או האשה שיפליא לנדור נדר נזיר להיות נזיר לה'. ואמר בזה לשון יפליא כי הוא מפליא לעשות בזה. הנה בהיות נדרו סתמי ולא יפרשהו התחייב בג' דברים. הא' להזהיר ולהרחיק ולמנוע עצמו מכל אשר יצא מגפן היין כמו יין ושכר ששכר הוא כל דבר משכר ומפסיד הדעת והחומץ הנעשה מהם וכל משרת ענבים רוצה לומר דבר השרוי בדם ענבים כמו פת או טבול אחר וכן הענבים לחים ויבשים ובכלל כל אשר יצא מגפן היין מחרצנים שהם גרגרי הענבים עד זג שהוא קליפת הענבים מהמרכז אל העגולה ומה שביניהם. והנה נאסרו כל הדברים האלה כדי לעשות גדר ושמירה בדבר. אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והשמירה ההיא מביאה לידי טהרה ולידי קדושה זהו החיוב הראשון אשר יתחייב בו משנדר הנזירות בסתם. והב' הוא שכל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו כי קדוש הוא לאלהיו ולכן גדל פרע רוצה לומר שיניח שערו שיתגדל ולא יגלחהו ואפ' במספרים כי הנה יתרחק מן היין כדי שלא יקח לבו ולא יפסיד דעתו אבל יהיה תמיד דבק באלהיו ולא יגלח שער ראשו להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלהים על ראשו תמים יהיה בו לא יבטל ממנו לאמכח היין ולא בשום מלאכה מן המלאכות ואפילו לבטל שער אחד מהראש. והנה נקרא השער נזר לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו כן הנזיר יוכר ויודע שהוא נזיר מפאת השער הרב אשר על ראשו דמות הנזר. ובמדרש אמרו למה צוה לנזיר שלא יגלח את ראשו לפי שהגלוח מיפה בני אדם כמו שאמר ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו ובזה גס לבו עליו. והחיוב הג' אשר יחייב בו הנזיר בבתם הוא שכל ימי הזירו לה' על נפשות מת לא יבא אפי' לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו שהם היותם קרובים ולא יטמא להם במותם וכ"ש שאר הקרובים ובני אדם ועל שלשת החיובים אמר בסבתם יחד כי נזר אלהיו על ראשו. ולכך כל ימי הזירו קדוש יהיה לה'. ואיך יהיה קדוש מי שהיין משכר אותו ומחליש את מוחו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יגלח את שערו ויפסידהו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יטמא את המתים כי יהיה פוסל בזה הנזר והעטרה אשר לו והוא על דרך בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כן צוה לנזיר שנזר ועטרת הדבוק האלהי על ראשו שלא יטמא למתים כי חי העולמים הוא חלקו לא המתים. אבל אם ימות על הנזיר מת פתע פתאום ר"ל במקרה פתאומי כגון שנהרג או נחנק לפניו או שנכנס הנזיר באהל שהיה שם מת והוא לא ידעו ובזה טמא ראש נזרו. הנה אז ישב בטומאתו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את שער ראשו כשהוא כבר נטהר שהוא יום הזאתו. וביום השמיני יביא את קרבנו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש רוצה לומר מאשר חטא על נפש המת. או יהיה פירושו על נפשו של הנזיר שהיתה בפרישותה ודבוקה והוא חטא עליה כשיפסיקה ממנו כי היה לו להזהר על זה יותר ולא יחטא כי לא יאונ' לצדיק כל און וזהו הפירוש האמיתי בדרך הפשט ולא כדברי ר' ישמעאל שדרש (שם פ' י') מאשר חטא על הנפש שציער עצמו בנזירותו מן היין כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר זה במלאת ימי נדרו ולא נאמר כן. ואמר וקדש את ראשו ביום ההוא להגיד שמיום השמיני ההוא והלאה ינהג קדושתו הראשונה אחרי שיזה מי הנדה. הנה היה קרבנו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם. לפי שלהיות חטאו שוגג ושלא במתכוון היה קרבנו מעט ההוצאה שתי תורים או שני בני יונה. והיה האחד לחטאת ראשונה לכפר על חטאו ואחד לעולה להדבק באלהיו כראשונה והכבש לאשם שהיה חטאו שוגג. ואמר והימים הראשונים יפלו ללמד שאם ד"מ נדר להיות נזיר שתי שנים ונטמא למת אחרי עבו' שנה אחת לא יחשוב להתמיד בנזירותו שנה אחרת למלאת את נדרו כי הנה הימים ראשונים קודם שנטמא יפלו ולא יעלו למנין ויצטרך להיות נזיר מחדש כל ימי הנדר אבל אם נדר להיות נזיר זמן ולא פירש קבלו חכמינו זכרונם לברכה שסתם נזירות שלשים יום שנאמר קדוש יהיה כי מלת יהיה עולה שלשים. הנה התבאר למה באה פרשת הנזיר במקום הזה שהוא לזכור מדרגה אחרת מהקדשים שאינם לא כהנים ולא לויים והם הנזירים וכמו שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים והותרה בזה השאלה הח'. ואחר שזכר דיני הנזירות זכר קרבנותיו אשר יקריב למלאת ימי נזרו והוא אמרו וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו רוצה לומר שרוצה לשוב להשתמש בעניני העולם ותאוותיו ולצאת מקדושתו יביא אותו רוצה לומר יביא את עצמו אל פתח אהל מועד. או יהיה פירושו יביא את קרבנו שיזכיר אחר זה מיד והקריב את קרבנו הנה היה הקרבן הזה ממנו לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות כי הנה אחרי שהתחיל בקדושה היה לו להתמיד בה כל ימיו. ולכן יראה שאם הנזיר אחר מלאת ימי נזרו רצה להתמיד בו ושלא לחללו לא יהיה חייב בהבאת הקרבן הזה כי הוא כדמות תשובה ובקשת כפרה על חטאו. ובמדרש (שם) אמרו למה נזיר טהור מביא ג' מיני קרבן כדי להתיר לו ג' דברים שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת והטומאה. החטאת היה מביא להתיר הטומאה. והעולה להתיר התגלחת. והשלמים להתיר היוצא מן הגפן. ולפי שכתובים ב' אזהרות ביין היה מביא שני מיני הלחם. והנה חייבו הכתוב בקרבנו זה שיעשה ששה דברים. הא' שיקריב כבש אחד בן שנתו תמים לעולה. והב' כבשה אחת תמימה לחטאת. והג' איל אחד תמים לשלמים. והד' סולת חלות בלולות בשמן ורקיק מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם. הה' שיגלח הנזיר את שערו ויתנהו על האש אשר תחת זבח השלמים. הו' שיבדיל הכהן את הזרוע מן האיל ויעשה עמה ועם החלות והמצות תנופה וראוי לתת טעם בכל אחד מהדברים האלה והוא שהיה טעם העולה להדבק באלהים אע"פ שלא יהיה נזיר. וטעם החטאת לכפר על חטאו שעוזב פרישות נזרו ושב לתאוותיו הגשמיות. וטעם השלמים לשמחה שהשלים את ימי נזרו. והיה סל המצות ומנחת הקרבנות ההם ונסכיהם לומר אולי ישא פני אלהי במנחה ומנחתם ונסכיהם של הכבשה ושל האיל בדיני הקרבתם. ואמר ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו כי אחרי שזכר שיעשה הכהן עולת הנזיר וחטאתו ושלמיו זכר שיעשה את מנחתו ואת נסכו של כל אחד מהקרבנות ההם כראוי כי היה מיוחד ומוגבל לכל קרבן מנחה ונסך כמו שנתבאר בסדר ויקרא. ואמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד את שער נזרו היה שיעשה זה לבשתו לכלימתו שמה כי אתמול היה השער נזר אלהיו על ראשו ועתה יגלחהו וישרפהו באש כדבר פגול. ואמר שיתן השער ההוא על האש אשר חחת זבח השלמים ולא תחת העולה והחטאת. לפי שהיו השלמים לשמחה על שהשלים את נזרו לכך גלח את שערו ונתן אותו על האש אשר תחת השלמים להורות כי כבר נשלם נזירותו כאומר אין כאן עוד שער ולא נדר ולא שבועה. וטעם ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. להגיד שיבדיל הזרוע מן האיל בהיותו מבושל לבעלים מן השלמים ותנתן לכהן לסימן שבכח הזרוע נבדל הנזיר הזה מתאוות גשמותו בראשונה להיות נזיר ועם החלות והרקיקים הרומזים את תאוותיו אשר ישוב להתחבר אליהם עתה יניף לפני השם כאומר אף על פי שמכאן והלאה לא אהיה נזיר אעבוד את ה' כל ימי וזהו ונתן על כפי הנזיר והניף אותם הכהן תנופה. ואתרי כל המעשים האלה ישתה הנזיר יין ויחזור לאיתנו הראשון. וזכר שתיית היין לבדה כי היא סימן לתענוגים כלם וכמו שאמר למשוך ביין את בשרי. ואמרו זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' ענינו זאת תורת הנזיר אשר ידור להביא קרבנו לה' למלאת ימי נדרו כמו שנא' למעלה. ואמרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו. אפשר שיפורש על הקרבן שיקריב אותו בחיוב בין שיהיה עשיר או עני ובין שיהיה הנזירו' לזמן ארוך או קצר ומלבד זה עוד יקריב אשר תשיג ידו כפי נדרו אם נדר להקריב יותר או אם היה עשיר וידבנו לבו לזבוח יותר מזה הרשות בידו. והיותר נכון הוא לפרשו בענין נדר הנזירות יאמר זאת תורת הנזיר אשר ידור להיות נזיר סתם מלבד אשר חשיג ידו לנדור יותר בנזירותו כאלו תאמר אם נדר שלא ליגש אל אשה או להתרחק משאר הנאות הגוף ותהיה השגת ידו רומזת אל יצרו הטוב על יצרו הרע כי הנה בזה ובכל אשר ידור כל היוצא מפיו יעשה: וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כה תברכו את בני ישראל וגו' עד ויהיה ביום כלות משה. דעת המפרשים ששלשת הפרשיות האלה סוטה ונזיר וברכת כהנים נאמרו ביום שהקים משה את המשכן באחד בניסן כי שום נאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. אבל לא נתנו טעם אם אז נצטוו בהם למה לא נכתבו ולא נאמרו אלא במקום הזה. ולכן אחשוב שהדברים שנכתב בתורה כפי זמניהם נכתבו בסדר אמיתי וראוי שלא נאמרו שלשת אלה המצוות בהר סיני ביום הקמת המשכן אלא בזמן ובמקום שנכתבו כאן רוצה לומר במדבר סיני ומן אהל מועד נאמרו כסדר כתיבתם. ועם היות שביום השמיני למלואים אהרן ברך את העם עדין לא היה יודע סגנון הברכה הזאת עד המקום הזה שנצטוו בה כי אחרי שצוה השם במצות הסוטה ובמצוות הנזיר מהטעמים אשר זכרתי למעלה צוה בברכת הכהנים. מפני שבהיות המתנה כלו על הסדר האלהי שנתישב משכן האלהים באמצע כלב באמצע הגוף והלוים במשמרותיהם כפי משפחותיהם סביבו בצדדים ידועים והדגלים לשבטי ישראל ונשיאיהם סביב סביב איש על דגלו כמו שסבתם החכמה העליונה היה המחנה קדוש יפה אף נעים. ולכך צוה יתב' למשה שיצוה לאהרן ולבניו סגנון הברכה אשר יברכו בזאת את בני ישראל כלם כי בראותם אכלוסיהם יברך אותם כדי שלא יגיע אליהם נזק עין הרע שהרי בלק לזה עצמו נתכוון באשר שכר את בלעם לקלל את ישראל שיזיקם בעין הרע שהיה לו ולכך הוליכו למקומות שיראה מהם כל ישראל שוכן לשבטיו כמו שיתבאר הנה אם כן נצטוו ישראל אהרן ובניו על ברכת כהנים לצורך העם להיותם בדגליהם ועל משמרותיהם ואולי שלזה היתה הברכה שלשה פסוקים ובכל פסוק מהם זכרון השם המפורש. והיה זכרון הפסוק הראשון יברכך ה' וישמרך על דגלי ישראל ושבטיהם שהשם יתברך יברך את בית ישראל ושומ' נפשות חסידיו ישמרם. והיה הפסוק הב' כנגד הלוים יאר ה' פניו אליך ויחנך כי להיותם מורי התורה ומלמדיה כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ברכם באור פנים. שהוא הידיעה והחכמה והחנינה מלשון חונן לאדם דעת. וכנגד הכהנים שהיו במחנה שכינה בא הפסוק השלישי ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כי בעבור שהם היו נושאים את כפיהם אל השם בתפלה על ישראל ברכם שיקבל השם תפלתם תמיד והוא מלשון הישא מכם פנים. ואמר וישם לך שלום. שלא יהיה ביניהם מריבה והותרה השאלה הט'. ואני כבר כתבתי על פסוק ויהי כי זקן יצחק שהברכה שם משותף כי יש ממנה מהשם יתברך לנבראיו והיא השפעה והטבה כמו שנאמר וה' ברך את אברהם בכל ברכת ה' היא תעשיר. ויש ברכה שהיא מהנבראים אליו יתברך והיא הלול ושבח כמו ויברך דוד את ה' אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי ודומיהם ויש ברכה שהיא מהנבראים קצתם לקצתם והיא אינה שפע כמו ברכת השם לנבראיו ולא שבח והודאה כברכת הברואים לבורא אבל תפלה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע עליו הקדוש ברוך הוא מברכתו. ולזה נאמר כאן דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם רוצה לומר שלא יחשבו אהרן ובניו שהם מברכים ומשפיעים בעצם ואמת הברכה העליונה על ישראל כי אינם אלא מתפללים בלבד על ברכתם וזהו אמור להם שיהיה ענינם אמירה ותפלה עליהם בלבד לא דבר אחר. ואמר יברכך ה' וישמרך שהיא ברכה בעניני הגוף שיברך וישפיע עליהם טובות הרבה בני חיי ומזוני. וישמור אותם שלא יחסרו מהם שכל דבר נוסף צריך שמירה כי להיות הדגלים באים להלחם בשבעת העממים היו צריכים ברכה ושמירה רבה ולפי שהיה הפסוק הזה נאמר על טובות הגוף לכן באו בו שתי תיבות בלבד זולת השם המפורש והם יברכך וישמרך. ואמר וישמרך אחר יברכך לפי שיברכך נאמר על העושר והתוספת בטובות הגשמיות ומפני שפעמים רבות יש עושר שמור לבעליו לרעתו יוצרכו לשמירה. והפסוק השני ברך אותם בטובות הנפשיות מהדעה והחכמה באמרו יאר ה' פניו אליך ויחנך שיאיר על נפשם אור השכל כמו שאמר באורך נראה אור ויחנך כי היה מתת אלהים וחסדו אשר חנן אלהים את עבדיו וכמו שאמר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. וכן אמר וחנותי את אשר אחון. ולהיות החנינה מיוחדת להשכלת הנפש וחכמתה תקנו ז"ל בתפלתנו לומר אתה חונן לאדם דעת. ובעבור שהיה הפסוק השני הזה בטובות הנפשיות לכן באו בו ד' תיבות זולת השם הנכבד והם יאר פניו אליך ויחנך. גם שמפני שאמר יברכך וישמרך השמירה האמתית היא שלא להסב פנים מן הנשמר על כן אמר אחריו יאר ה' פניו אליך כי באור פני מלך חיים ובפסוק השלישי באו מלבד השם הנכבד שש תיבות שהן ישא פניו אליך וישם לך שלום. לפי שהוא כולל לשני השלמויו' יחד הגופני והנפשיי ולכך היה מספר תיבותיו כמספר שני פסוקים הראשונים יחד כי הפסוק הזה רומז אל ההשגחה האלהית על הגוף ועל הנפש יחד עד שיגיעו אל תכלית ההצלחה והוא המכונה בנשיאות הפנים שהוא הפך הסתרת הפנים כי דבקות ההשגחה משלים לגוף ולנפש גם כן כמו שאמר ופניתי אליכם שהוא הפך אעלים עיני מכם ואמר וישם לך שלום שהוא מאמר כולל לשיהיה שלום ביניהם לא קטטות ולא חלוק מלכיות ושיהיה להם אורך ימים ושנות חיים שלום בגופים בין ליחותיו ויסודותיו. ונכלל בשלום גם כן חיי עולם הבא כמו שאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם הנה אם כן יוכללו בברכות הקצרות האלה כל מיני הטובות איש לא נעדר ולפי שהכהנים היו בזה מברכים במקרה מצד שיתפללו לשם על ברכתם של ישראל והמברך האמתי להם היה הקב"ה בהשפעתו. לכן אמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם רוצה לומר הנה הכהנים אין בהם אלא הדבור והתפלה שישימו ויזכירו שמי המיוחד לי על בני ישראל ואני אברכם באמת הברכה וההשפעה. ממני היא ולא מהם. זהו הדרך הנכון בעיני בפי' הברכה הזאת. גם אפשר לפרש עוד הברכה הזאת בדרך אחר והוא שכבר זכרו המדיניים שהמדינה תתחלק בכלל בג' חלקים מבני אדם: הא' מעובדי האדמה ובעלי האומניו' והמלאכות שיקראו עובדים. והחלק הב' מהמתבודדים והמעיינים אם בחכמות ובמשפט ואם בתפלות שיקראו עיוניים וחלק מאנשי המלחמה וגבורי הארץ והם הנקראים אנשי חיל וחכמי רומי קוראים אותם לאבור"אטורי אור"אטורי דיפ"נשורי. והיתה ברכת הכהנים על שלשתם להיות הקבוץ המדיני מתחלק אליהם. כי כנגד חלק העובדים אמר יברכך ה' וישמרך שישלח ברכה בכל מעשה ידיכם וישמרכם מכל נזק. וכנגד חלק המעיינים אמר יאר ה' פניו אליך ויחנך כנגד אנשי החיל אמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. רוצה לומר ולא למלחמה להכשל בה. ושמו את שמי הכהנים הנזכרים ישימו ויזכירו שמי המיוחד לי והיא השם המפורש על בני ישראל בברכם אותם. ואז אני אברכם כי בכל מקום אשר יזכירו את שמי אבא אליהם ואברכם ואפשר שאמר ואני אברכם כולל למברכים ולמבורכים יחד. ולפי שהיה צריך המזכיר את השם לדעת אותו היה הכ"ג יודע השם הנכבד ומזכיר אותו בברכת כהנים באותיותיו והכהן הדיוט מפני שלא היה יודע אותו היה מברך במדינה בכנויו וזה השם היה מוסר האב לבניו. והרב לתלמידיו פעם אחת בשבוע. והיו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים. כי הוא דבר אלהי ונעלם מאד ובמדרש אמרו יברכך ה' זו מצות עשה וישמרך זו מצות לא תעשה. יאר ה' פניו אליך זה תורה שבכתב דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ויחונך זו נבואה כדכתיב כי מצאת חן בעיני. ישא ה' פניו זו מלכות בית דוד שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וישם לך שלום זה שמושל הקב"ה שאינו נקרא אלא כן בפי הבריות. רצו בזה שהיתה ברכת הכהנים לישראל בפסוק הראשון שידריכם הקב"ה בעשיית מצותיו ובשמירת אזהרותיו וזה בערך העם כלו. ובפסוק הב' ברכם בידיעת החורה ובהגעתם למעלת הנבואה שהם מדרגות חכמי ישראל ונביאיו. ובפסוק הג' ברכם בנשיאות מלכי בית דוד שזה יהיה בזמן הגאולה עתידה ובשמו של הקב"ה שאז יהיה נודע בפי כל הבריות וכמאמר הנביא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וגו' והוא גם כן פי' נאה ונכבד ומתקבל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך