צו את בני ישראל פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן. שהרי בו ביום הוקבעו השלש מחנות ומהקלעים ולפנים מחנה שכינה ומהקלעים ולחוץ עד מחנות הלוים סביב למשכן מחנה לוי' ומשם ולחוץ מחנה ישראל ואע"פ שלא נחלקו הדגלים וחנייתן וחניית הלוים סביב למשכן עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים אין סברא לומר שאהל מועד שהוקם בר"ח ניסן היה בערבוביא עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים ונחלקו הדגלים אלא שבו ביום שהוקם המשכן מיד הוקבעו הג' מחנות מחנה שכינה תוך הקלעים ומחנה לוי' סביב המשכן ומחנה ישראל סביב הלוים אלא שהיו כל השבטים בערבוביא ובר"ח אייר נבדל כל שבט ושבט לעצמו ולמקומו ומר"ח ניסן מיד שהוקבעו השלש מחנות הוזקקו להשתלח הטמאי' ומתוך כך הוזקקו לישאל בי"ד בניסן הואיל וצריכין שלוח היאך יעשו פסחיהן:
הצרוע משתלח חוץ לכלן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתי' וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. דתניא בדד ישב לבדו שלא יהו טמאים אחרי' יושבין עמו פי' שאין שום טמא אחר משולח שם יכול זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה ופרש"י ז"ל לא יהו טמאים אחרים יושבים עמו זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע חמור מכלן יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה ואל מחוץ למחנה תשלחים וקרא דמחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית הרי למדנו מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהחמור מכולם הוא המצורע ולמדנו מקרא דלא יטמאו את מחניהם שמחנה של זב אינו כמחנה של טמא מת ויחוייב משני המקראות יחד שהאחד מהם משולח ממחנה שכינה בלבד והאחר משולח ממחנה שכינה ומחנה לויה ונשאר הספק בזב וטמא מת אי זה מהם משולח ממחנה אחת ואי זה מהם משולח משתי מחנות ומקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו שדרשו רז"ל עמו במחיצתו דהיינו תוך מחנה לויה למדנו במכ"ש שטמא מת אינו משולח ממחנה לויה ואם כן עכ"ל שהמשולח משתיהן הוא הזב והמשולח מהאחד הוא טמא מת אם כן למדנו מכל המקראות הללו שהטמא מת משולח ממחנה שכינה בלבד ומותר בשאר המחנות והזב משולח ממחנה שכינה וממחנה לויה ומותר במחנה ישראל והמצורע משולח מכולם וליכא למימר דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהו טמאים אחרים יושבין עמו בחוץ למחנה שכינ' קמיירי שהוא מחנה לויה ולא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו שיהיו אסורין להיות במחנה ההוא שאר טמאים שהם זב וטמא מת ואינן מותרין לשבת אלא האחד מהם במחנה ישראל והאחר חוץ ממחנה ישראל ונמצא בזה שהדבר הפוך שהמצורע קל מכלם שאינו משולח אלא ממחנה שכינה וטמא מת משולח אף ממחנה לויה וזב משולח משלשתן משום דמקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו למדנו שהטמא מת מותר במחנה לויה הלכך עכ"ל דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו בחוץ למחנה ישראל קמיירי אך קשה מ"ל לרז"ל לומר דקרא דמחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו במחנה ישראל קמיירי ופי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם ופי' ולא יטמאו את מחניהם דמשמע תן מחנה לזה ומחנה לזה בזב וטמא מת קמיירי דילמא בחוץ למחנה לויה קמיירי שהוא מחנה ישראל ופי' ולא יטמאו את מחניהם במצורע וזב וטמא מת קמיירי ומחנה של מצורע הוא מחנה ישראל ומחנה של זב וטמא מת הוא מחנה לויה שבזה כל המקראות קיימות דמקרא דמחניהם ולא מחנם למדנו תן מחנה למצורע ומחנה לזב וטמא מת ומקר' דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו למדנו שאין טמא אחר משולח שם שהמחנה שלו הוא מחנה ישראל ומחנה הזב וטמא מת הוא מחנה לויה דתרי מחנו' כתיבי ומכיון דמחנה ישראל הוא למצורע נשאר המחנה האחר לזב וטמא מת אבל לא שהמצורע משולח אף ממחנה ישראל יש לומר דאי אפשר לומר ששלוח המצורע הוא מחוץ למחנה לויה שהוא מחנה ישראל שכבר מצינו שהארבעה מצורעים שהיו חוץ מחומת ירושלים שהוא חוץ למחנה ישראל:
לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה אדריינוס שחיק טמיא שחיק עצמו'. שאילו היה מלשון טומאה היה מתרגמו בלשון מסאב כי תרגו' טמא בכ"מ מסאב ועוד שתרגם וכל טמא וכל דמסאב ותרגם לנפש לטמי נפשא דאינשא וזו ראיה גדולה על שאין טמי נפשא מלשון טומאה אלא שממין הראיה הזאת בעצמה יחוייב שלא יהיה פי' טמי נפשא דאינשא מלשון עצם כי כמו שדקדק מדלא תרגמו מסאב שאינו מלשון טומאה כך יש לדקדק מדלא תרגמו גרמא דאינשא כמו שתרגם או בעצם אדם או בגרמא דאינשא שאינו מלשון עצם אדם לכן נ"ל שהראיה על זה הוא מפני שאילו היה פי' לטמי נפשא דאינשא מלשון טומאה היה מחוייב מזה שיהיה הנוגע בטמא מת אב הטומאה מדצוה הכתוב לשלחו מחוץ למחנה ומדהשוה אותו לזב ומצורע שהן אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה לא אב הטומאה הלכך עכ"ל שפירוש לטמי נפשא דאינשא אינו מלשון טומאה אלא מלשון עצמות אדם שעצם המת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוא אב הטומאה וזאת הראיה הוא ראיה שאין לטעון עליה אלא שהרב לא הכניס עצמו להודיע טעם המתרגם שתרגם לנפש לעצם המת למה לא תרגמו למת עצמו כמו שתרגם לנפש לא יטמ' בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה ונ"ל שמה שהכריח המתרגם לתרגם לנפש האמור פה לעצם המת ולא למת עצמו הוא מפני הלמ"ד של לנפש שהיה ראוי להיות וכל טמא בנפש בבי"ת כמו כל הנוגע במת בנפש האדם וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר אם יגע טמא נפש בכל אלה ורבים כמו אלה ומפני שנכתב בלמ"ד הוכרח לפרש שהנוגע הזה לא נגע במת עצמו אלא לדבר אחר לו כמו עצם המת וכיוצא בו שהם של המת לא הוא עצמו שכן גבי וישק לו שהוא בלמ"ד והיה ראוי להיות וישקהו וכמו וישקהו ויבכו פירוש בו שנשק ידו או רגלו שהוא שלו לא אותו עצמו ומזה הטעם עצמו תרגם בפ' בהעלותך אשר היו טמאים לנפש אדם דהוו מסאבין לטמי נפשא דאינשא אנחנו טמאים לנפש אדם אנחנא מסאבין לטמי נפשא דאינשא כי יהיה טמא לנפש אדם ארי יהא מסאב לטמי נפשא דאינשא ואלו בפרשת פרה גבי כל הנונע במת בנפש האדם שהוא בבי"ת תרגם כל דיקרב במיתא בנפשא דאינשא לא בטמי נפשא דאינשא ומה שתרגם בפרשת אמור גבי לנפש לא יטמא בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה אע"פ שהו' בלמ"ד הוא מפני שאין כונת הכתוב שם להודיע מקום הנגיעה שנגע בו ומקום הטומאה שנטמא בו כמו גבי וכל טמא לנפש וגבי אנחנו טמאים לנפש אדם רק להודיע על אי זה מת יטמא ועל אי זה מת לא יטמא ואמר בעבור שום מת לא יטמא רק לשארו ולאמו ולאביו וגו' וזהו שתרגם לנפש על מית בתוספת על שפירושו בעבור שום מת לא יכניס עצמו בטומאה כי אם לשארו ולאמו ולאביו וגו' כמו ועל כל נפשות מת לא יבא שפירושו בעבור שום מת:
את אשמו בראשו הוא הקרן שנשבע עליו. כדתני' בפרק הגוזל קמא אשם זה קרן מושב זה חומש או אינו אלא אשם זה חומש כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הוי אומר אשם זה קרן וא"ת אי הכי בראשו למה לי כל קרן בראשו הוא כבר תרצו זה מאידך ברייתא דפרק הגוזל קמא דתני' אשם זה קרן מושב זה חומש ובגזל הגר הכתוב מדבר או אינו אלא מושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר ופר"שי ז"ל המשתלם בראש קרן לבדו שהוא ראש ומה שאמר שנשבע עליו אין כונתו לתת טעם למה נקרא שמו אשם כי גם בזולת שנשבע עליו לשקר ראוי הוא שיקרא אשם מאחר שבא בידו בגזל אבל כונתו בזה להודיע אי זה נקרא קרן ואמ' שהוא אותו שנשבע עליו לשקר לא אותו וחומשו דכתיב וחמישיתו יוסף עליו:
לאשר אשם לו למי שנתחייב לו. פירוש אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן וראובן חייב לו לשמעון לא יתנהו לראובן אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון דהכי משמע מלישנא דלמי שנתחייב לו דקאמ' דאס"ד לראובן האי למי שנתחייב לו למי שגזלה ממנו מבעי ליה ותניא בפרק האשה שנתארמלה רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופרש"י מדלא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא הקרן כדאמרי' בהגוזל ה"ל כאלו אמר לאשר הקרן שלו שהוא המלוה הראשון לא למלוה השני שהלוה לזה כי זה הקרן אינו שלו אלא של המלוה הראשון:
ואם אין לאיש גואל שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשין. ואמרו רז"ל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו יורשי' או אח או בן או שאר בשר קרוב למשפחת אביו למעלה עד יעקב אבינו אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים אבל גבי ואיש כי לא יהיה לו גואל שבפרשת וכי ימוך אחיך מאחזתו לא מצי לפרושי בגר משום דבנוטלי חלק בארץ קמיירי כדכתיב ומכר מאחזתו ועל כרחך מזרעו של יעקב הוא לפיכך פירשו אותו בפרק קמא דקדושין גואל שיוכל לגאול ממכרו וכן פירש שם רש"י ז"ל וכי יש לך אדם בישראל מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים אבל כאן שבנגזל קמיירי ולא מצינן לאוקומי בישראל משום דכולהו בני נטילת ממון הם דרשוהו בגר שמת ואין לו יורשים:
האשם המושב ליי' זה הקרן והחומש. אבל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו לא נכתב שם המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו:
ליי' לכהן קנאו השם ונותנו לכהן. דאל"כ אם ליי' אינו לכהן ואם לכהן אינו ליי' ואם לשניהם שיקנו ממנו קרבן ויהיו האמורים לגבוה והבשר לכהנים ליי' ולכהן מיבעי ליה:
מלבד איל הכפורים האמור בויקרא שהוא צריך להביא. שאע"פ שלא נזכר פה איל הכפורים מכיון שנזכר בפרשת ויקרא ד':
מגיד שטובת הנאה לבעלים. אינו רוצה לומר שהבעלי' נוטלים טובת הנאה מהכהן כדי לתת המתנות לו ולא לאחר שהרי אפילו כהן המחזר אחר הגרנות ומסייע לבעלים כדי ליטול מתנותיו כדתנן בבכורו' כהנים המסייעי' בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם אמר הכתוב שחתם ברית הלוי וכן הבעלים עצמן אסור להם לעשות כן אלא הכי פרושא שהרשות ביד הבעלי' לתת קדשי' לאי זה כהן שירצה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתת תרומתו או שאר קדשיו לבן בתו כהן ואין הכהן רשאי ליטלו בזרוע וזהו ששנינו רשאי ישראל לומר לחבירו הא לך סלע ותן תרומה או בגד לבן בתי כהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומות:
איש איש כי תשטה אשתו מה כתיב למעלה מן העניין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות כהנים חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה. אע"פ שרש"י ז"ל אינו מביא מהסמוכין שדרשו רז"ל אלא אותן שנכתבו שלא במקומן מפני שהם קרובי' לפשוטו של מקרא שבודאי לא נכתבו שלא במקומן אלא לדרשא וזה אינו מהם מ"מ מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לדיני תרומה וקדשים גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא שבודאי לא נכתבו זו אצל זו אלא לדרשא:
כי תשטה תט מדרכי הצניעו' ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו. ויהיו שטה ונטה שני שרשים מענין אחד ולא אמר תט מדרך בעלה או מדרך התורה אלא מדרכי הצניעות מפני שיחוייב מנטיית דרך בעלה או מדרך התורה שכבר נטמאה ושוב לא יתכן לומר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה שמורה שהדבר מסופק לבעלה אם נטמאה או לא נטמאה לפיכך פירוש תט מדרכי הצניעות לדרכי הפריצות שבזה עדיין הדבר מסופק אם נטמאה או לא נטמאה והאריך בלשונו לומר ותחשד בעיניו כדי להודיע הטעם למה האריך הכתוב לומר כי תשטה והיה די לומר איש כי תמעול אשתו מעל וגו' ואמר כי תשטה להודיע ששטייתה מדרכי הצניעות היא גרמה פה שתחשד בעיניו:
ומהו המעל ושכב איש אותה. כאילו אמר ומעלה בו מעל ששכב איש אותה ואין זה לומר ששכב איש אותה לפי האמת אלא שנעלם מעיני אישה שאם כן יחוייב מזה שאם לא היה האמת ששכב איש אותה אלא שבעלה חשד אותה לא ינהוג בה כל האמור בפרשה אלא הכי קאמר כשתשטה אשתו מדרכי הצניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונטמאה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה אלא שקנא את אשתו על לא חמס בכפה והביא האיש את אשתו אל הכהן וסדר המקראות כן הוא איש איש כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ונסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכ' איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו':
ונעלם מעיני אישה פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה. פי' מהמקרא הזה למדנו שני דברים דמעיני אשה משמע פרט לסומא שאין לו עינים ומנעל' משמע שהיה רואה ומעמע' ששניהם יחד אין המים בודקין את נשותיהן:
ונסתרה שיעור שתראה לטומאת ביאה. פירוש האי והיא נטמאה דכתי' בתר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי דהיינו שיעור הראוי לביאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאס"ד נטמאה ממש מאי והיא נטמאה דקאמר הא לעיל מניה כתיב ומעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע והיינו נטמאה:
ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה. מהכא משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דעד דהכא בעד אחד קמיירי דאי בשני עדים היכי דייק מיניה הא אם היה בה אפילו עד אחד לא היתה שותה אדרבה מהכא משמע שאם היה בה עד א' שאמר נטמאת שותה דמדקאמ' ועדים שנים אין בה משמע היה לה שכשאין בה ב' אלא א' שותה ותקשה ליה מההיא דפ"ק דסוטה דתניא ועד אין בה בב' עדים הכתוב מדבר אתה אומ' בב' עדים או אינו אלא בעד א' ת"ל לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת ממשמע שנ' לא יקום עד איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. י"ל דקרא דועד אין בה על והיא לא נתפש' אסורה קאי ולא על והבי' האיש את אשתו אל הכהן וגו' שהוא סדר השקאת' אבל קרא דוהביא האיש את אשתו אל הכהן אדסמיך ליה לחודיה קאי דהיינו על וקנא את אשתו לא על ועד אין בה והיא לא נתפש' דההוא קרא מילתא באנפי נפשה היא לומר שאע"פ שאין שני עדים שנטמאת אלא עד אחד בלבד והיא לא נאנסה אסורה לבעלה הא אם נאנסה מותרת לבעלה והיה ראוי להכתב כל הענין הראשון המורה על ההשקאה ואחר כך יזכיר הענין הזה המורה על אסור בעלה אלא מפני שנכתב בענין ההשקאה ונסתרה והיא נטמאה הוכרח לכתוב בצדו ועד אין בה שפירושו בטומאה הנזכר' והכי קאמר תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה והכי מוקי לה תלמודא בהדיא ופרש"י ז"ל ועד אין בה בשנים הכתו' מדבר וקאמ' עדים שנים אין בטומאתה זו אלא אחד דקרא בטומאה קמישתעי דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' ועדים ב' אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה לא נאנס' וממילא שמעינן דעד אחד מהימן לאוסרה ואינה שותה ואע"ג דבשאר נשי לא מהמנינן ליה לעד אחד לאוסר' על בעלה הכא האמינתו תורה משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ומה שכתב הא אם יש בה אפילו עד אחד כו' לאו דוקיא היא דבלאו דוקיא ממילא קא אתיא כדלעיל אלא מסקנא דמילתא היא הא למדת אם יש בה אפילו עד אחד בטומאה והיא לא נתפשה אסורה אך ממה שאמר לא היתה שותה ולא אמר היתה אסורה משמע שהוא סובר דקרא דועד אין בה על והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקותה קאי ומשום הכי דייק מינה הא אם יש בה אפילו עד אחד אינה שותה ושמא י"ל דה"ק הא אם יש בה עד אחד אינה בת שתיה כלומר ואסורה לבעלה לעולם ולא שהיא אסורה עד שתשתה כמו האשה שקנא לה בעלה בעדים ונסתרה בעדי' ואין לה אפי' עד אחד לטומאה שהיא אסורה לבעלה עד שתשתה אבל זו שיש לה עד אחד בטומאה אסורה לעולם וכן שנינו אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה לא הית' שותה שפירושו שהיא אסורה ואינה עומדת לשתות וכן כתב רש"י ז"ל בריש סוטה גבי עד כאן לא קמיפלגי אלא בקנוי וסתירה אבל בטומאה עד אחד נאמן עד כאן לא שמעינן מפלוגתייהו דבעינן שני עדים אלא בקנוי וסתירה אבל בטומאה אם יש שם שני עדים בקנוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה באותה סתירה נאמן ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתובה:
ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה. פי' מלת בה דכתיבא גבי ועד אין בה יתירא היא דהוה ליה למכתב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין ואנן ידעינן דאטומאה דלעיל מיניה קאי דהא מיניה קא סליק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין השתא דכתיב בה אינו אלא למעט דדוקא בה דהיינו בטומאה דקאי עלה הוא דעד אחד מהימן אם קנא לה בעלה מתחלה אל תסתרי עמו ועברה ונסתרה אבל לסתירה אם לא באו שני עדים להעיד שנסתרה עם אותו שקנא לה בעלה אלא עד אחד בלבד אע"פ שקנא לה בעלה בשני עדי' וגם יש עד אחד לטומאה כיון שאין שני עדים לסתירה אינה אסורה לבעלה אלא צריך שיהיו שני עדים בעת שקנא לה בעלה אל תסתרי עם איש פלו' ושני עדים שנסתרה עמו אחר הקנוי ואז אם העיד עד א' שנטמאת עמו היא נאסרת עליו כדתנן בריש סוטה המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי אחד או על פי עצמו ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה ע"פ ב' ואמרו בגמ' מאי טעמא דר' יהושע אמר קרא בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתיר' פי' דוקא בה דהיינו בטומאה הוא דעד אחד מהימן כשקדמו לה קנוי וסתירה אבל לא בקנוי ולא בסתיר' דבכל אחד מהם בעינן שני עדי' להעיד בם אבל רש"י ז"ל כתב אבל יש עדי' לסתירה והא לא אתיא לא כר' אליעזר ולא כרבי יהושע דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבה למעט קנוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר' אליעזר למעט קנוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה ואין סברא לומר דרש"י ז"ל סבירא ליה כתנא ברא אליבא דרבי יוסי בר' יהודה דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר משום רבי אליעזר המקנא לאשתו מקנא לה על פי עד אחד או על פי עצמו ומשקה על פי שנים השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה אם כן אין לדבר סוף ואמרו בגמרא מ"ט דרבי יוסי ברבי יהודה אמר קרא בה בה ולא בסתירה משו' דתנא דמתניתין עיקר ועוד דיחיד ורבי' הלכה כרבים והיכי שביק דברי חכמים ונקיט דברי ר' יוסי ברבי יהודה ועוד דדברי רבי יוסי ברבי יהודה אליבא דרבי אליעזר הן ור' אליעזר שמותי הוא והיכי נקיט כותיה:
ואינו יודע אם נטמאה אם לאו. לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמא' והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרז"ל שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה:
קמח שלא יהיה מסולת שעורים ולא חטים היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה. אין כונת הרב בזה לפרש שמל' קמת מיעט סלת ומלת שעורי' מיעט חטים דהא זיל קרי בי רב הוא אלא להודיע הטעם שמה שאמרה תור' קמח למעוטי סלת ושעורים למעוטי חטין הוא מפני שהיא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה וכן שנינו בריש פ' שני דסוטה כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורים ומנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא באה גרש וזו באה קמח ר"ג אמר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמ' ופירשו בגמרא דה"ק כל המנחות טעונו' שמן ולבונה ובאות מן החטין ובאות סלת מנחת חוטא אע"פי שאינה טעונה שמן ולבונה באה מן החטין ובאה סלת מנחת העומר אע"פ שהיא באה מן השעורין טעונה שמן ולבונה ובאה גרש וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח מפני שכשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מעשה בהמה:
לא יצוק עליה שמן שלא יהיה קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך. בתנחומ' לא יצוק עליה שמן למה שהוא אור וקרוי יצהר והיא אהבה האפלה לפיכך לא יתן אור במנחתה פי' השמן קרוי אור מפני שקרוי יצהר ויצהר הוא מגזרת צוהר וצהרים:
ופרע סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן. אע"פי שהפריעה בכל מקום הוא לשון גלוי והרב בעצמו כתב בפרשת כי תשא כי פרוע הוא מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האש' וכאן פיר' אותו לשון סתירה אין זו סתירה דסותר את קליעת שערה דקאמר הכא לאו ממלת ופרע הוא דמפיק לה אלא מייתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל מיניה קאי מאי האשה לרבות אף גופה בגלוי כדתניא בפרק קמא דסוטה ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מניין תלמוד לומר האשה אם כן מת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה ופרש"י ז"ל ופרע לשון גלוי הוא בכל מקו' גופה מניין כדתנן מגלה את לבה סותר את שערה מרבה בגלויה שסותר את קליעתה:
בשער נקנור הוא שער העזר' המזרחי דרך כל הנכנסין. פרש"י ז"ל בפרק קמא דסוטה שהוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישר' לעזרת נשים ששם משקין את הסוטות מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו שער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידם ומחוס' כפרה שנכנס לעזרה בכרת לפיכך לא קדשוה כדי שיוכל לעמוד בחלל השער ומפני שאם היה הכהן מוציא את דם האשה חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא הצריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאה במקצת שרי בה רחמנא ושם משקין את הסוטות דבעינן לפני יי' ונקרא שם השער ההוא נקנור מפני שהיה אדם גדול ששמו נקנור שהביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשה בה נסים הרבה כדתניא בסדר יומא:
ונתן על כפיה כדי ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה שם המיוחד על המים. כדתנן בסוטה בריש פרק שני היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי ליגעה ומה שאמר אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה השם ולא אמ' כדי שתטרף דעתה ותודה ולא תבדק שהתור' חסה אפי' על עוברי רצונו ק"ו לעושי רצונו כדמפרש אבא חנן משום רבי אליעזר משום דההיא דאבא חנן אתיא כמאן דאמר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה דהשת' ודאי משו' חסיון הוא דאי משום מחק המגילה הא אימחקה לה אבל רש"י ז"ל ס"ל כאידך תנא דאמר בתחלה מקריב את מנחתה ואחר כך משקה דפלוגתא היא בפרק היה נוטל וכן גלה דעתו אחר זה בפסוק והשקה את האשה וא"ת מאי שנא על כפיה דהכא מעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דאלו התם דרשו אותו לתנופה שאמרו שניהם עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ואלו הכא דרשו אותו כדי ליגעה יש לומ' דהתם דין הוא שידרשו אותו לתנופה מדכתי' בתריה מיד והנפת דמשמע שבעודן על כפי אהרן הוא מניפן וע"כ לפרש ששניה' יחד עסוקין בתנופה אבל הכא דלא כתיב בתריה מיד והניף את המנח' אלא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה שמשביעה הכהן בעת ההשקאה ואח"כ אמר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה דמשמע שאחר שלקח המנחה מידי האשה והיא בידו אז מניף אותה ולא בעוד' בידה על כרחך לומ' שלא נתנן מתחלה על כפיה אלא ליגעה:
המרים על שם סופן שהם מרים לה. בספרי ויהיה פי' מי המרים המים המרים וכמוהו בני שלשים ולא ידעתי למה הניח דברי אבוה דשמואל שאמר בגמרא צריך שיתן לתוך המים דבר מר מ"ט דאמ' קרא מי המרים שמרים כבר ופסק הרמב"ן ז"ל ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה שנאמ' מי המרים ואולי מפני שאינו על פי פשוטו של מקרא כי רחוק הוא שישים בם דבר מר אחר שנמחק בם השם המפורש שעל ידו תבדק ועוד שא"כ זה שאמר ובאו בה המי' המאררי' למרים היה לו לומר ובאו בה המים המרים למאררים דדוחק הוא לומר שפי' מי המרים הוא על הדברים המרים שישים בתוכם ופי' המאררים למרים הוא להיות בפיה רעים ומרים:
והשביע אותה וגו' ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי. אמר ומה היא השבועה אם לא שכב וגומ' שלא תאמר השבועה לחוד והאמירה לחוד וכאילו אמר והשביע אותה הכהן לאמר אם לא שכב כו' ומה שאמר הא אם שכב חנקי אתיא אליבא דרבי חנינא בן גמליאל דאמר דלא בעי כפילה דמכלל הן אתה שומע לאו ומה שאמר ואם לא יעברו חלוצים אחר אם יעברו בני גד ובני ראובן צריך היה לומר שאלמלא כן יש במשמע שאם לא יעברו אפילו בארץ כנען לא ינחלו ולא משום כפילה אף כאן אין צריך לומר הנקי בלתי יו"ד למדרשיה במקראו הנקי והמסורת שלו הנקי ולא כתב הנקי ביו"ד וכיון דמכלל לאו אתה שומע הן משום דסד"א אם לא שכב איש אותך הינקי ואם שכב לא הינקי ולא חנקי אלא אסורא בעלמא ומה שאמר שמכלל לאו אתה שומע הן פי' ההפך ממה שכתוב בלאו ומפני שההיפך ממה שכתוב בלאו יצדק בב' אופנים אם שלא תנקי ואם לא די שלא תנקי אלא שגם תחנקי הוצרך הכתוב לכתוב הנקי בלתי יו"ד כדי לדרוש אותו מענין חנק לפרש ההן היוצא מהלאו שהוא בחנק ולא בלא תינקי בלבד ומזה הצד נקרא חנקי בשם ההן היוצא מהלאו אע"פ שההן היוצא מהלאו אינו אלא שלא תינקי ומה שהכתב שבהעדר היו"ד ממלת הנקי מור' על החנק הוא מפני שהעד' היו"ד מורה שהה"א של הנקי הוא שורש ולכן לא נכתב בו יו"ד המשך בין הה"א והנו"ן ופירשו אותו מענין חנק אף על פי שהוא בה"א כי הה"א והחי"ת מתחלפי' ואמר אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות לזכות דאל"כ אם שכב איש אותך חנקי מיבעי ליה שהרי השבועה על זה היתה ולא ידעתי למה נטה הרב ז"ל לדברי ר' חנינ' בן גמליאל ופי' המקרא הזה כדבריו ולא כדברי ר"מ שכל הפוסקים פסקו כמותו ואמרו כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ושמא י"ל מפני שהפשט הוא בעזרו:
ואת כי שטית כי משמש לשון אם. הוכרח לפרש כן מפני שפי' שטית אינו כפירוש כי תשטה שפירושו תט מדרכי הצניעו' רק פירושו שטית טומאה אלא שהכתוב קצר מפני שסמך על ואם לא שטית טומאה דלעיל מיניה ומפני זה הוכרח לפרש שהכי הזה הוא במקום אם שאם לא כן יהיה פירושו ואת מכיון ששטית טומאה תחת אישך כו' יתן יי' אותך כו' וזה לא יתכן מפני שאם טומאתה ברורה אין משקין אותה:
לאלה שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלוני' ולשבועה שיהו נשבעין ביך ואם לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית. דאל"כ יתן יי' בך אלה ושבוע' מיבעי ליה מאי אותך לאלה והלמ"ד ישמש בלשון בעבור שתהיי כלי לכל המקללים ולכל המשביעים:
אמן אמן קבלת שבוע' אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן על האלה אמן על השבועה. כך מצאתיו ברוב הספרי' וקשה דהא בפ' ב' דמסכת סוטה שנינו על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובפ"ק דקדושין אמר עולא מנין לגלגול שבוע' מן התורה שנא' ואמרה האשה אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה והקשו התו' מנ"ל כל הני הא לא כתוב אלא תרי אמן ותרצו דמחד אמן מפיק שפיר אלה ושבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מידי דכתיב בפרשה קאי ואלה ושבועה כתובים בפרשה וכתי' נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ולפי רוב הספרים שלנו שאינו כתוב בהם רק אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן על האלה אמן על השבועה על כרחנו לפרש דס"ל לרש"י ז"ל דמחד אמן לא מפקינן אלא אלה ושבועה אבל איש זה ואיש אחר מאמן תניינא הוא דמפקינן ליה ואי אפשר לומר כן דהא איש אחר נמי כתוב בפרשה הוא כדמשמע מתחת אישך ולמה לי אמן תניינא תיפוק לי' מאמן קמא שהרי אכל מה דכתיב בפרשה קאי אבל בקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל הכתוב במשנה ובגמ' כדלעיל והיא הגרסא הנכונה דאין סברא לומר שרש"י ז"ל סובר שמתחת אישך לא משמע אלא מאיש זה ולפיכך מפיק ליה למאיש אחר מאמן תניינא:
והשקה אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה מקריב את מנחתה אלא הכתוב מבשרך כשישקנה יבאו לה למרים כו'. אע"פ שהלכה כרבנן דאמרי בתחלה משקה ואחר כך מקריב וזהו סדר המעשה ולא כרבי שמעון דאמר בתחלה מקריב את מנחתה ואחר כך משקה מ"מ כיון דמלתיה דר' שמעון יותר קרוב לפשוטו של מקר' כדכתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה כו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים אף על פי שרבנן פירשוהו לשרשומו ניכר דתלתא קראי כתיבי והשקה קמא ואחר ישקה והשקה בתרא ופירשו והשקה קמא לגופו שמשקה ואח"כ מקריב את מנחת' וזהו סדר המעשה ואחר ישקה מיבעי ליה לשרשומו ניכר שאם מחה את השם ועדיין רשומן של אותיות ניכר צריך לחזור ולמחות עד שלא יהא רשומן ניכר וכאלו אמר ואחר שיחזור וימחה ישקה את האשה והשקה בתרא שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה המשיך פי' המקרא כרבי שמעון שכך הוא מנהגו של רש"י ז"ל בפ' החומש כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן:
והניף מוליך ומביא מעלה ומוריד ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן. ואע"פ שהכתוב בכהן לחודיה הוא דכתי' ולקח הכהן מיד האשה והניף כבר תרצו בזה בגמ' ואמרו אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן מיד האש' את מנחת הקנאות והניף וכתיב התם ידיו תביאנה את אשי יי' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ופרש"י ז"ל משלמים מתנופת חזה ושוק ואמורים של שלמים ידיו תביאנה בבעלים כתיב וגבי תנופה כתיב:
והקריב אותה זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבי' של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות. לא הקטרתה שהרי כתוב אחריו והקטיר המזבחה ועוד שלא יתכן לומר שפי' והקריב אותה זו היא הקטרתה שא"כ תהיה כל המנחה בכללה לגבוה ואי אפשר זה שהרי כתוב אחריו וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אלמא אינו נקטר ממנה אלא הקומץ מלבד ומה שאמר שהגשתה היא בקרן דרומית מערבית של מזבח מפיק לה בת"כ בפרשה צו ובזבחי' פרק קדשי קדשי' מדתניא הקרב אותה בני אהרן לפני יי' אל פני המזבח לפני יי' יכול במערב חלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני יי' הא כיצד מגישה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן פי' יכול כיון דכתיב לפני יי' תהא טעונה הגשה במערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל דהיינו לפני יי' תלמוד לומר אל פני המזבח דהיינו בדרומו של מזבח שהכבש נתון שם והפאה שבה פתח הבית הוא פני הבית וכן שנינו בת"כ על ירך המזבח צפונה שהירך בצפון והיכן הן פניו לדרום:
וצבתה בטנה אע"פי שבקללה ירך תחלה המים אינם בודקים אלא כדרך כניסתן בה. ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההוא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל כדלעיל וכדתניא בסוטה בפרק כשם:
ואם לא נטמאה האשה בסתירה זו. אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כולא קרא באשה שקנא לה ונסתרה ועד אין בה בטומאה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי קרא דוטהורה היא טהורה ממקום אחר פירוש אחר מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דקרא דואם לא נטמאה מיירי בסתיר' זו של האיש שקנה לה עמו וכן מה שפיר' אחר זה ונקתה מהמים המאררים לא היה צריך לפרש בו זה אלא משום דבעי לפרושי קרא דונזרעה זרע ולא עוד אלא ונזרעה זרע שלא תאמר ונקתה ואז ונזרעה שנמשך זה מזה לפיכך אמר ולא עוד אלא ונזרעה זרע ואגב זה פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין לעצמו ופי' ונזרעה ולא עוד שהוא ענין לעצמו לא שהאחד נמשך מהאחר גם יתכן לומר שהוצרך לפרש ונקתה מהמים המאררים שלא תאמר ונקתה מהדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פי' ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלתה מצביית הבטן ומנפילת הירך ופי' ונזרעה זרע עניין לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה:
ונקה האיש מעון שהסוטה אסורה לבעלה. פי' עד השתא היתה אסורה לו ומששתתה והלאה הותרה לו ופי' ונקה מעון מעון האסור ההוא:
