תנ"ך על הפרק - במדבר ה - חזקוני

תנ"ך על הפרק

במדבר ה

122 / 929
היום

הפרק

שִׁלּוּחַ טמאים מהמחנה, גוזל ונשבע, תרומה, קדשים, סוטה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וישלחו מן המחנה אזהרה שמענו עונש מנין ת״‎ל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שלשה טמאים הם וכנגדם כתובים שלשה שילוחים וכל אלו טמאים טומאת שבעה וזקוקים שלוח, מה שאין כן בבעל קרי.מזכר עד נקבה תשלחו מאיש עד אשה לא נאמר לומר לך שלענין טומאה שוים גדולים וקטנים.ולא יטמאו את מחניהם מאחר ששכינה ביניהם והם חונים סביב למשכן צריכים לטהר מחניהם מן הטומאה ולנקות עצמן מגזל ומספק זמה כגון סוטה ולשמור נזירות בטהרה.ויעשו כן בני ישראל וישלחו למדנו שהצווי מיד.כן עשו בני ישראל. מלמד שאף הטמאים לא עכבו.כי יעשו מכל חטאת האדם פרשה זו בגזל הגר ופרשת דויקרא בגזל ישראל דכתיב בה וכחש בעמיתו. נסמכה פרשת מעילה לפרשת זב ומצורע ללמדך כי הזוב והצרעת באים על ידי מעל וחטא.ואשמה הנפש ההיא והתודו, רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המתים שיטענו וודוי.וחמישתו יוסף עליו אם הוא מודה מעצמו אינו מוסיף אלא חומש אחד ואם יש עדים יוסיף שני חומשים ואמרו חכמים חומש החומש כמו שפירשתי בפרשת ויקרא.ונתן לאשר אשם לו ללמדך על שהיה חייב לחברו מנה בא לב״‎ד ולא הספיק לשלם לו עד שבא בעל חוב של תובע שמוציאין מיד הנתבע ונותנים לב״‎ח של תובע שנאמר ונתן לאשר אשם לו מכל מקום.המושב לה' בשביל יראת הקב״‎ה משיב לו.לה׳‎ לכהן, הקב״‎ה אביו של גר וראוי ליורשו לפיכך ינתן לבן ביתו דהיינו כהן.ואיש את קדשיו לו יהיו מלמד על כל כהן שאם ירצה ילך ויקריב קרבנות שלו ואינו זקוק למסרם לאנשי משמר.איש אשר יתן לכהן לו יהיה מלמד אם הקדים אבי הבכור לתת לכהן פדיונו של בכור קודם שימלאו לו שלושים יום ומת הבכור תוך שלושים יום יחזיר הכהן הפדיון לאבי הבן.כי תשטה אשתו נסמכה פרשה זו לאותה של מעלה לפי שבשתיהם כתיב מעילה.ונסתרה והיא נטמאה מכאן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא דכל סתירה אינה אלא ברה״‎י וחזינא הכא דאסרה רחמנא מספק.והיא נטמאה בשכבת זרע של בועל. והיא נטמאה כתיב ביו״‎ד.ועד אין בה שנטמאה ואמאי עד אין בה משום דהיא לא נתפסה ולפי שהיא בספק טעונה בדיקה.ועד אין בה מה שפירש״‎י הא אם יש בה וכו׳‎ פירש אבל כמו ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה וכו׳‎ פרק נגמר הדין ובמ״‎א. ואפי׳‎ שכתב בפרש״‎י טעות סופרים היא וכן שנינו בסוטה תנא דבי ר׳‎ ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה רגלים לדבר שהרי קנא לה כדכתיב ועבר עליו רוח קנאה, שקנא - שפירש וכבר עבר ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא נטמאה. וכן שנינו במסכת כתובות אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ומה שפירש״‎י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה הוא חוזר ומפרש והוא ששנינו בסוטה ועד אין בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתירה. ופרש״‎י בה אטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד, בה עד אחד נאמן ולא בקנוי ולא בסתירה.והיא לא נתפשה במעל הבעילה.והיא לא נטמאה כתיב ביו״‎ד.והביא את קרבנה אי אפשר שיהא קרבן זה לכפר עליה שהרי זבח רשעים תועבה הוא, אלא האיש מביא קרבן לכפרה על שראה בה פריצות בתחלה ולא הוכיחה וגרם לשם הנכבד והנורא להמחות במים.קמח שערים כמו שנטחן הכל מעורב בו כמו מאכל בהמה, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה השמן והלבונה שבשאר מנחות נקראו אזכרה על שם שהמביאן נזכר במנחתו ומנחה זו תהא מזכרת עון כמו שמפרש והולך כי מנחת קנאת הוא. ד״‎א לא יצק, ולא יתן, כי מנחת קנאות הוא פירוש שהרי אין בה רק רוח קנאות.מזכרת עון אחד משתיהם או חטא האשה או חטא בעלה החושדה.כי מנחת קנאות הוא קדמאה לשון זכר בשורק דקאי אקמח תניינא מנחת קנאות היא בחירק דקאי אמנחה עצמה שהיא לשון נקבה.והעמדה. לשון עכבה כמו ויעמד השמש בחצי השמים.והעמדה לפני ה'. אומר לה המתינו לי עד שאכנס ואצא שהיה נכנס למקדש לקחת משם מן העפר והיא אינה נכנסת.ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן תנן התם בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'.ממי המרים אמרו רבותינו נותן לתוכן דבר מר כלענה.ואת כי שטית לא נאמר אם שטית אלא כי שטית פירוש פריצות גדול היה בך וראויה את לנדון ובזיון זה שהרי שטית שהוא לך אישך ועל כל זאת נסתרת.וכי נטמאת ואם נטמאת תהי לוקה ואם לאו לא תהי לוקה.מבלעדי אישך. שהרי קדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אין משקין את הארוסות.והשביע הכהן את האשה שתענה היא אמן אחר קללותיו.ירכך היא בית הרחם דוגמא תחת ירכי יוצאי ירך יעקב אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה.נפלת לשון חסרון כמו לא נופל אנכי מכם פירוש לא תהיה עוד ראויה לבעל שהמים יקלקלו את רחמה.ואמרה האשה אמן שתצבה בטנה, אמן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר ובתרגום ירושלמי אמן אם נטמאתי אמן אם אני עתידה ליטמא. ורבותינו דרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, ועוד דרשו הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך באחת מהם שמגלגלין עליה את הישן והלא דברים ק״‎ו ומה סוטה שלא נתבעה מקודם לכן מגלגלין עליה את הישן גזלות שנתבעו מקודם לכן אינו דין שיגלגלו עליהן את הישן.וכתב בכתב שיכול למחות כדכתיב ומחה.את האלת האלה הכתובות כאן בענין.והשקה את האשה אינו מפיק ה״‎א.והשקה את המים מפיק ה״‎א.ונפלה ירכה בית הרחם שלה מתקלקל ולא תהא עוד ראויה לביאה מדה כנגד מדה.ונקתה מצביית בטן.ונזרעה זרע שלא יתקלקל בית הרחם, ד״‎א ונזרעה זרע בעלה ישכב אותה שכבת זרע מכאן ואילך בהיתר.ונקה האיש מעון שלא הניח אשתו מזנה תחתיו.את עונה עונש עונה הכתוב כאן כמו אם יקרך עון בדבר הזה דגבי בעלת אוב אבל משרבו הנואפים הפסיקו הם את המים המאררים שנאמר לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה ומתורגם לא אבדוק לפי שאין המים אלא על הספק כך נדרש במסכת סוטה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך