ה"ג ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא אין אנו יודעים מה נא' לו בדבר ראשון היה ר' אלעזר בן עזריה מושלו משל לחול' שנכנס אצלו רופ' אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה האחרון זרזו יותר מן הראשון לכך נא' אחרי מות שני בני אהרן ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא של' ימות כדרך שמתו בניו. ע"כ לשון רש"י. אבל בתורת כהנים שנינו ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא אין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור ראשון היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות בא אחר ואמר לו תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מכולו לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש שאם בא הוא מת כדרך שמתו שני בני אהרן והכי פירושא אילו לא כתב ויאמר יי' אל משה אחר וידבר יי' אל משה ה"א דקרא דוידבר יי' אל משה קאי אדבר אל אהרן אחיך מפני שהספור של אחרי מות אינו אלא להודיע הזמן שדבר לו מתי היה אבל מאחר שחזר וכתב עוד ויאמר יי' אל משה קודם דבר אל אהרן אחיך נשאר הדבור הראשון בלא שום מאמר אמרו ובדבור ראשון מה נאמר לו ואם תאמר ולמה הוקשה להם פה ולא בפרשת וארא דכתיב וידבר אלהים אל משה ואח"כ ויאמר אליו שפירושו כמו ויאמר אל משה והלא כמו שפירשו שם המפרשים שוידבר מורה על הכלל והאמירה על הפרט כמו וידבר ואחריו לאמר דבר ואחריו ואמרת כך היה להם לפרש פה יש לומר אף על פי שהכנוי בכל מקום הוא תמורת השם מכל מקום הוא מחבר הדבור הראשון עם האחרון לעשותו ספור אחד והשם אדרבה הוא מפריד הדבור הראשון מהדבור השני לעשות כל אחד דבור בפני עצמו ולכן הוקשה להם פה מאחר שויאמר יי' אל משה הוא דבור בפני עצמו אם כן בדבור ראשון מה נאמר לו ובא רבי אלעזר ואמר שלשה מיני אזהרות הן האחת אל יבא בכל עת אל הקדש האחרת אל יבא שלא ימות האחרת אל יבא שלא ימות כדרך שמתו שני בניו דאם לא כן למה הוזכרו מיתתן פה ולמה הוצרך להודיע זמן האזהרה הזאת מה שלא עשה כן בשאר האזהרות ויהיה יישוב המקראות כן תחלה אמור וידבר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ואחר כך אמר ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת ואחר כך אמר אחרי מות שני בני אהרו בקרבתם לפני יי' וימותו ויאמר י ' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' ולא ימות שפירושו מאחר שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני יי' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש שלא ימות גם הוא כדרך שמתו בניו ואף על פי שהקדים הכתו' הדבור השלישי לדבור השני אין בכך כלום דאין מוקדם ומאוחר בתורה כמו שתרץ רבינו הלל והביאו גם הרב רבי אברהם זעירא בפירושו בתורת כהנים ואם תאמר מנ"ל לרבי אלעזר לפרושי הני קראי בשלש אזהרות והלא אין בפרשה כי אם שני דבורים ועוד מאחר שהקושיא לא היתה רק ובדבור ראשון מה נאמר לו לא היה לו לרבי אלעזר לתרץ אלא שתי אזהרות הראשונה וידבר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון והשני' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני יי' וימותו ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' ולא ימות שבזה תתורץ הקושיא של ובדבור ראשון מה נאמר לו יש לומר שמפני שהתשובה שהשיב על הקושיא הזאת על פי המשל של הרופאים היא מחייבת שתתפרש הפרשה הזאת לשלשה אזהרות כפי חלק הבחינות שיש ברופאים האחת שלא יבא בכל עת אל הקדש השני' שלא יבא ולא ימות השלישי' שלא יבא ולא ימות כדרך שמתו בניו שאי אפשר לומר שכלל השלש בחינות לב' דבורים האחת בדבור הראשון והשתים בדבור השני שאם כן היה לו לכלול כל שלשתן בדבור אחד מאחר שאינם כמנהג הרופאים ומאחר שלא כלל הכל בדבור אחד אלא הבחינה הראשונה לבדה הנה בהכרח שיהיו הדבורים שלשה כפי מספר הבחינות ולכן כשבא רבי אלעזר לתרץ הקושיא עם המשל של הרופאים שכל א' הוליך ומוסיף מדרגה אחת מן הראשון וראה הפרשה הזאת שיש בו שלש מדרגות זו חמורה מזו לא היה אפשר לו לפרש המקראות הללו בב' אזהרות אף על פי שאין בפרשה רק שני דבורים מפני שאם יאמר שבדבור הראשון הזהירו שלא יבא שהוא מדרגה אחת נשאר הדבור השני שהזהירו שלא יבא ולא ימות כמו שמתו בני אהרן שהן שתי מדרגות נוספות האחד שלא ימות והשנית כמו שמתו בני אהרן ואין זה דומה למשל אבל רש"י ז"ל השמיט האזהרה השלישית וכלל הכל בשתי אזהרות מפני שאין בפרש' רק שני דבורי' והדבו' השלישי אינו מובן רק מכח השלש מדרגות וצריך דבור בכל אזהר' ואזהרה כפי דרך המשל והוא רחוק מפשוטו של מקרא וישוב המקראות לפי דרכו של רש"י ז"ל כן הוא תחלה וידבר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ואחר כך אחרי מות שני שני אהרן בקרבתם לפני יי' וימותו ויאמר יי אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' ולא ימות שפירושו מאחר שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני יי' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא שלא ימות גם הוא כמותם אבל לא ידעתי מי הכריח את רש"י ז"ל לחבר שתי המדרגות המרחקות של ולא ימות של אחרי מות שני בני אהרן בדבור א' ולהפריד מדרגת ואל יבא ממדרגת ולא ימות ששתיהן דבקות לשים אותם בדבור א' והלא יותר טוב היה לחבר שתי המדרגות של ואל יבא בכל עת אל הקדש ושל ולא ימות בדבור אחד כמו שהן כתובות בפרשה ותשאר המדרגה של אחרי מות שני בני אהרן לבדה כמו שהיא כתובה בפרשה בדבור אחד ושמא י"ל שמפני שמנהג הכתוב בכל מקום להקדים האזהרה מהעונש ולכתוב האזהרה בדבור א' והעונש בדבור אחר הוכרח גם פה להפריד אזהרת ולא יבא ממאמר ולא ימות לשלם אזהרות ולא יבא בדבור ראשון והעונש בדבור שני ומפני שיש בפרשה עוד מדרגה שלישית והיא אחרי מות שפירושו שלא ימות גם הוא כבניו והדבורים שנים בלבד הוכרח לכללה עם מדרגת ולא ימות מפני שלא יתכן לומר כמו שמתו בניו אלא אחר זכירת העונש ולפי זה נפרש גם דברי רבי אלעזר שחלק הפרשה לשלשה דבורים אף על פי שאין בה כי אם שנים בלבד שמפני שאי אפשר שתהיה מדרגת ולא יבא עם מדרגת העונש של ולא ימות בדבור אחד גם אי אפשר שתהיה מדרגת העונש עם מדרגת אחרי מות דבור אחד מפני שהן מרוחקות זו מזו וכאילו כל אחת דבור לעצמו הוכרח לשים דבור ולא יבא דבור בפני עצמו ודבר ולא ימות דבר בפני עצמו ודבור אחרי מות דבור בפני עצמו ורש"י ז"ל לא רצה להביא האגדה של רבי אלעזר כמו שהיא מפני שהיא רחוקה מפשוטו של מקרא כי הכתוב לא הזכיר רק שני דבורים וכבר כתב בפרש' בראשית שלא יביא בפירושו רק מהאגדות הקרובות לפשוטו של מקרא:
ולא ימות שאם בא הוא מת. הוצרך לומר זה פה אף על פי שמכל התורה כולה מכלל לאו אתה שומע הין מפני שפירש שאחרי מות שני בני אהרן דבק עם ולא ימות שפירושו כדרך שמתו שני בני אהרן וא"כ לפי זה היה ראוי להיות ואל יבא בכל עת אל הקדש שאם יבא ימות כדרך שבאו בניו ומתו אבל באל יבא ולא ימות משמע כדרך שלא באו בניו ולא מתו ולפיכך הוכרח רש"י לומר שמכלל לאו אתה שומע הין כלומר שמאמר אחרי מות שני בני אהרן אינו דבק עם ולא ימות רק עם המתחייב ממנו שאם בא ימות כדרך שמתו בני אהרן בבאם אל הקדש ועוד שנתינת טעם הכתוב והוא אמרו כי בענן אראה על הכפורת הוא טעם על המיתה המתחייבת מן ולא יבא ולא ימות שאם בא הוא מת מפני שאני עומד שם עם עמוד ענני:
כי בענן אראה כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. תקן בזה מתחלה שהמקר' הזה הפוך שהיה ראוי להיות כי אראה על הכפרת בענן שההראות היא טעם על המיתה וסיבת המיתה למי שנכנס מבית לפרוכת איננה רק מפני ששכינתו שם ויסתכל וימות לא בעבור הענן העומד שם דאדרבא הענן הוא מסך מונע מלהסתכל בשכינה ולא נכתב פה רק מפני שדרך השכינה תמיד להיות עם עמוד הענן גם פירש מלת אראה שהוא עתיד אני נראה שהוא בינוני מפני שסבת מיתת הנכנס אינה מפני שעתיד להראות שם רק מפני שהוא נראה שם תמיד ויסתכל וימות גם הוסיף מלת אני מפני שהביניני הוא כולל הנספר והנמצא והמדבר בעדו ומן ההכרח שתהיה פה מלת אני להורות על המדבר בעדו גם הוסיף מלת תמיד מפני שהבינוני יתכן להיות באותה העת לבדה לפיכך הוסיף מלת תמיד להורות שנראה שם ולא באותה העת לבדה שאלו היתה מורה על העת ההיא לבדה לא היתה אזהרת ולא יבא נוהגת רק באותה העת שהשכינה שם ומפני שכבר נכתב למעלה על פני הכפורת ולא היה צריך לכתוב עוד אראה על הכפרת רק אראה שם כתב רש"י אני נראה שם שבא השם תמורת הכנוי וכמוהו עלה אל יי' במקום עלה אלי ומפני שהענן השוכן למטה בארץ הוא לעולם כדמות עמוד יורד מן השמים כדכתיב ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש הוצרך להוסיף מלת בעמוד ומפני שמלת בענן יאמר גם על ענן הקטרת כדכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפורת אמר עם עמוד ענני לאפוקי מענן הקטרת ומפני שבי"ת בענן יסובל שיהיה כלי מקום או כלי העזר פירש אותו במקום עם ואמר עם עמוד ענני ולא בתוך עמוד ענני שאם כן היה על הכפרת חסר שי"ן:
ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים. פירוש והוא אזהרה שלא יבא בלתי ענן כדתניא בת"כ כי בענן הרי זו אזהרה ופי' אראה על הכפרת כמו יבא כאלו אמר אלא בענן יבא ומפני שבבאו שם אראה לו מאחר שאני שוכן שם אמר אראה במקום יבא ותהיה במלת כי לפי הפירוש הזה במקום אלא שהוא אחד מהארבע לשונות של כי אי דילמא אלא דהא כדאיתא בשלהי גיטין והוסיף לומר ביום הכפורים משום דסתם אל יבא בכל עת אלא בענן משמע אפילו בשאר ימות השנה אם רצה להכנס בפנים עם הענן הרשות בידו לפיכך אמר ביום הכפורים לימר לך ביום הכפורים דוקא הוא דאית ליה רשות למיעל בעידן הקטרה והזייה עם הקטרת והנמשכים אחריו כדכתיב בזאת יבא שפירושו בשעת העבודה אבל שלא בשעת העבודה לא אבל בשאר ימות השנה אינו רשאי לבא בשום אופן כדנפקא לן מייתורא דאל הקדש דלא הוה ליה למכתביה כיון דכתיב בהדיא מבית לפרכת אלא לרבות שאר ימות השנה דאסור ליה למיעל תמן כלל וכך היא שנויה בתורת כהנים ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים דאף על גב דאתיהיב ליה רשותא למיעל בעדן הקטרה והזאה בההוא יומא לית ליה רשותא למיעל בלא עדן עבודה אל הקדש לרבות שאר ימות השנה שלא יבא לפני לפני' בשום אופן לא בשעת העבודה ולא שלא בשעת העבודה ובסוף הפרשה נכתב בפירוש והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה וכן כתב רש"י בהדיא בזאת יבא אהרן וגו' ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכפורים כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחדש וכאילו אמר ואל יבא בכל עת כי אם בענן הקטרת ובפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת וגו' והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש דהיינו ביום הכפורים ובת"כ נמי שאמרו ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים מסוף הפרשה הוא דמפיק לה ויהיה פירוש ואל יבא בכל עת אל הקדש אזהרה אחת בעבור שאר כל ימות השנה לא שנא בפר בן בקר והנמשכים לו ל"ש בזולתם ואחר כך הזהיר אזהרה אחרת ואמר מבית לפרוכת עד בזאת יבא שפירושו בעבור יום הכפורים שלא יבא אלא בשעת העבודה בפר בן בקר והנמשכים אחריו ולא בזולתם אך שמה שפרש"י כי אם בענן הקטרת קשיא לי טובא מפני שזו דעת צדוקי' היא כדתניא ביומא פרק הוציאו לו את הכף ונתן את הקטרת על האש שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים יתקן מבחוץ ויכניס בפנים מאי דרוש כי בענן אראה על הכפורת אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני יי' אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת מלמד שנותן בה מעלה עשן אלמא פירוש כי בענן לדברי חכמים ענן של מעלה עשן הוא ולא ענן של קטרת ואם כן היאך הניח הפירוש של חכמים ז"ל ופירש הפירוש של צדוקים י"ל דרש"י ז"ל לא כיון בפירושו זה שיבא עם ענן הקטרת מבחוץ אלא לאפוקי ממה שפירש תחלה שהוא עמוד הענן שהשכינה שורה בו ואלו לפי מדרשו הוא ענן הקטרת שבזה גם חכמים ז"ל מודי' ומה שאמרו מלמד שנותן בה מעלה עשן אינו רוצה לומר שפירוש בענן הוא ענן של מעלה עשן ולא ענן של קטרת דאם כן לא הוה להם לומר מלמד שנותן בה מעלה עשן אלא מאי בענן בענן של מעלה עשן אלא עכ"ל דה"ק שפירושו כי בענן אראה הוא בקטרת אראה שישים בו האש לפני יי' ואמר בענן במקום בקטרת ללמד שצריך לשים בקטרת עשב של מעלה עשן כדי לעשות ענן כמקל כשישימו בו את האש לפני יי' כי לולא המעלה עשן שנתנו בה היו הבשמים שבה מתבערים בגחלים ולא היו מעלין עשן אבל עם המעלה עשן שנתנו בה היה הקטרת מעלה ענן ומתמר ועולה כמקל ולפיכך אמר כי אם בענן במקום כי אם בקטרת ואלו היה אומר כי אם בקטרת לא היינו יודעים אם ישים בה מעלה עשן אם לא השתא דכתיב כי אם בענן משמע בקטרת שתעשה ענן דהיינו שנותן בה מעלה עשן אבל לא באו לומר שבעת הכנוס בפנים יכנס בענן של מעלה עשן ומה שאמרו בת"כ כי בענן אראה על הכפורת הרי זו אזהרה ופירשו המפרשים אל יבא כי אם במעלה עשן ואם בא בזולת מעלה עשן חייב מיתה כדכתיב ולא ימות פירושו אל יבא כי אם בקטרת שתהי' ראויה להעלות ענן בעת שישימוה על הגחלים לפני יי' ואי זו זו קטרת שמעורב בה מעלה עשן אבל אם בא בקטרת שאינה ראויה להעלות ענן בעת שישימוה על הגחלים שהיא הקטרת שאין בה מעלה עשן חייב מיתה לא שיכנס עם ענן של מעלה עשן כי המעלה עשן מעורב עם סממני הקטרת כדתניא בפ"ק דכריתות פטום הקטרת הצרי והצפורן כו' מעלה עשן כל שהוא:
בזאת גימטריא שלו ארבע מאות ועשר רמז לבית ראשון. דאל"כ הל"ל כי בענן אראה על הכפרת ובפר בן בקר לחטאת שפירושו שלא יבא אל הקדש כי אם בענן הקטרת ובפר לחטאת ובאיל לעולה בזאת למה לי ואם תאמר וכי בבית ראשון בלבד נכנס כ"ג לפני ולפנים והלא בבית שני נמי היה נכנס לפני ולפנים יש לומר שהכהנים של בית שני אינם נקראים בשם אהרן מאחר שלא נמשחו בשמן המשחה כאהרן שהרי מימות יאשיהו מלך יהודה נגנז הפך של שמן המשחה כדתניא בפ"ק דכריתות משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן כו' ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו וכיון שלא היו דומיא דאהרן לא יפול עליהם שם אהרן לומר בזאת יבא אהרן אל הקדש ואף על פי שמשמת יאשיהו עד סוף בית ראשון היו יותר משלשים שנה שכל אותו זמן לא היה מצוי שמן המשחה לא חשש הכתוב בם למעוטם או שמא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה טרם הזמן הזה האריך ימים עד סוף הבית אבל ליכא למימר דהא דלא קא חשיב דבית שני הוא משום דיבא אל הקדש בקדש שאין בו ארון וכפורת משמע כדכתיב לעיל אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אבל לא בקדש שאין בו ארון וכפרת כמו בבית שני שהרי בתורת כהנים דרשו בהדיא אל הקדש מת"ל והלא כבר נאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת מת"ל עוד אל הקדש לפי שנאמר אל הקדש אל פני הכפרת אשר על הארון שיכול אין לי אלא קדש שיש בו ארון וכפרת מניין לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקדש שיש בו ארון וכפרת תלמוד לומר בזאת יבא אהרן אל הקדש לעשות קדש שאין בו ארון וכפרת כקדש שיש בו ארון וכפרת אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ויהיה לפי זה בזאת יבא אהרן דבור בפני עצמו לומר שהכהן גדול שהוא דומיא לאהרן בזאת יבא פירוש בגימטריא של בזאת ואל הקדש היא דבור בפני עצמו לומר שלא אל הקדש מבית לפרכת בלבד דהיינו בזמן דאיכא ארון וכפרת יבא אלא אף אל הקדש דהיינו בזמן דליכא ארון וכפרת יבא הכהן הגדול אף על פי שלא נמשח בשמן המשחה דומיא דאהרן:
בזאת יבא אהרן וגו' ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכפורים כמו שמפורש בסוף הפרשה. אף על פי שכבר פי' זה למעלה גבי כי בענן אראה על הכפרת לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים ומסתמא כל הפרשה כולה ביום הכפורים קא מיירי חזר ופירש פה דלא תימא קרא דלא יבא כי אם בענן הקטרת דמיירי ביום הכפורים דוקא אינו אלא עם הענן לבדו בלא הבאת פר לחטאת ואיל לעולה אבל בהבאת פר לחטאת ואיל לעולה יכול אפילו בשאר ימות השנה נמי יבא לפיכך כתב פה ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכפורים שפירושו שאף בהבאת פר לחטאת ואיל לעולה אינו בא כי אם ביום הכפורים:
כתונת בד וגו' מגיד שאינו משמש בפנים בח' בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהן זהב שאין קטיגור נעשה סניגור. בר"ה בפרק ראוהו בית דין ופרש"י זהב העגל קטיגור דעגל הוא ואם תאמר אי הכי בחוץ נמי נימא אין קטיגור נעשה סניגור ואמאי קא משמש בח' בגדים שיש בהן זהב כבר תרצו בגמרא מבפנים קאמרינן מבחוץ לא קאמרינן ולפיכך צוה הכתוב שיהיו מוספי המועדים ומוספי ראשי חדשים פרים מפני שאין עבודתן בפנים אלא במזבח החיצון ובחוץ אין לחוש בו משום אין קטיגור נעשה סניגור וא"ת אי הכי שופר נמי נימא מבפנים קאמרינן מבחוץ לא קאמרינן ואמאי קתני במתני' כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ונתנו הטעם בגמרא משום דאין קטיגור נעשה סניגור כבר תרצו בגמרא כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ואם תאמר תינח בפרים של חטאות חצוניות בפרים של חטאות פנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ופר יום הכפורים שזריק' דמן לפנים מאי איכא למימר כבר תרצו בנמרא הואיל ואישתני אישתני ופרש"י הואיל ואישתני להיות דם ואין מראית הפר ניכר בו אישתני מלהיות קטיגור:
קדש ילבש שיהיו משל הקדש. בתורת כהנים פירוש יקנו אותם ממעות ההקדש של תרומת הלשכה ולא מהלבושים שבגנזי הקדש שבהדיא אמרו בת"כ והניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואינן כשרים לי"ה הבא הלכך ע"כ לומר שפירוש קדש ילבש הוא שיעשו אותן ממעות של הקדש ואמרו שיהיו שפירושו כל הד' בגדים משום דבסיפיה דקרא כתיב בגדי קדש הם לכלול אלו הד' ושאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים וזהו ששנו בתורת כהנים מניין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים ת"ל בגדי קדש הם בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קדש:
יצנוף כתרגומו יחית ברישיה יניח בראשו כמו ותנח בגדו ואחתתיה. ואם כן יהיה בי"ת ובמצנפת נוסף כבי"ת ברוחו שמים שפרה כאילו אמר ומצנפת בד יניח בראשו וכן תרגומו ומצנפת' בלא בי"ת ואשר הביאו לזה הוא מפני שאין בלשון ארמי צניפה אבל בלשון הקדש שמצאנו בו צנוף יצנפך צנפה יתפרש הבי"ת של ובמצנפת כבי"ת ובאבנט בד יחגור שפירושו עם אבנט בד יחגור את גופו אף כאן עם מצנפת בד יסבב את ראשו:
ורחץ במים אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ ומחוץ לפנים ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב ובכל חליפה טעין טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור. כדתנן ביומא פרק אמר להם הממונה חמש טבילות טובל בו ביום ועשרה קדושין וכולן בקדש בבית הפרוה ותניא אמר ר' יהודה מניין לחמש טבילו' ועשרה קדושין שטובל כ"ג ומקדש בו ביום תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט וגו' ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה אמר רבי מניין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום שנאמר כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה ואומר בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם וחמש עבודות הן תמיד של שחד בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב כף ומחתה בבגדי לבן תמיד של בן הערבים בבגדי זהב ומניין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר קל וחומר הוא ומה במקום שאינו טעין טבילה טעון קדוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קדוש אי מה להלן קדוש אחד אף כאן קדוש אחד תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד שאין תלמוד לומר אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלבש אלא מקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קדוש אף פשיטה טעון קדוש עכ"ל הברייתא ותלמודא מפרש לה להא ברייתא והכי פירושא רבי יהודה מפיק לה' טבילות באותו היום מקרא דובא אהרן אל אהל מועד ופשט דמיירי מעבודת פנים לעבודת חוץ דהיינו מבגדי לבן לבגדי זהב וכתיב בתריה ורחץ את בשרו במים שהיא טבילת כל גופו והה"נ מעבודת חוץ לעבודת פנים דהיינו מבגדי זהב לבגדי לבן ונפקא ליה מקרא דכתונת בד קדש ילבש וכתיב בתריה ורחץ את בשרו במים דהיינו טבילת כל גופו כדמפרש בגמרא ועשרה קדושין נפקא ליה מדרבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר ומה אם במקום שאינו טעון טבילה דהיינו כל ימות השנה שהבא לעבוד אינו טעון טבילה מדברי תורה אלא מד"ס טעון קדוש דכתיב בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו מקום שטעון טבילה דהיינו ביום הכפורים בכל חליפת בגדים אינו דין שטעון קדוש אי מה להלן קדוש אחד אף כאן קדוש אחד תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד שאין תלמוד לומר אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קדוש כדנפקא לן מק"ו מטבילה כדאמרן אף פשיטה טעון קדוש הרי שני קדושין בכל טבילה וטבילה אחד לאחר שפשט מיד קודם טבילה ואחד לאחר שטבל מיד קודם לבישה ומכיון שהעבודות של אותו יום הן חמש כדקתני לעיל אליבא דכ"ע דגמרא גמירי לה כדאמר רב חסדא הלכה למשה מסיני יחוייב שתהיינה הטבילות חמש בהכרח ומפני שבכל טבילה וטבילה שני קדושין אחד לפניה ואחד לאחריה יחוייב שיהיו הקדושין עשרה אבל רבי מפיק לה' טבילות מקרא דכתונת בד קדש ילבש דמיירי מעבודת חוץ לעבודת פנים דהיינו מבגדי זהב לבגדי לבן וכתיב בתריה ורחץ במים את בשרו דהיינו טבילת כל גופו והה"נ מעבודת פנים לעבודת חוץ דהיינו מבגדי לבן לבגדי זהב דנפקא ליה מקרא יתירא דבגדי קדש הם דתלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש בו ביום טעון טבילה ואם כן בגדי זהב שהם בגדי קדש טעונין טבילה קודם לבישתן כמו בבגדי לבן ועשרה קדושין נפקא ליה מקרא דכתיב ובא אהרן ופשט ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה ואף על גב דהך רחיצה בטבילה קמיירי כדכתיב את בשרו שהוא כל גופו מכל מקום אם אינו ענין לטבילה דנפקא לן מבגדי קדש הם תנהו ענין לקדוש ואפקיה רחמנא בלשון טבילה כי היכי דיליף מיניה מה קדוש במקום קדוש כדכתיב ביה במקום קדוש אף טבילות הבאות מחמת התחלפות העבודות באותו יום במקום קדוש:
את פר החטאת אשר לו הוא האמור למעלה ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור. בתורת כהנים פירוש האי לאו יתירא הוא שהרי אין כאן שני פרים שלו ושל צבור עד שנא' דאצטריך להודיע באי זה משני הפרים מדבר הלכך על כרחינו לומר דלדרש' הוא דאתא למדרש מיניה שמשלו הוא בא פירוש מממונו ולא משל צבור ולפיכ' בפרשת שמיני שנא' בו וישחט את עגל החטאת אשר לו שיש שם שני עגלים שלו ושל צבור לא דרשו שם כלום משום דאצטריך להודיע באי זה משניהם הוא מדבר ואם תאמר אי הכי תלתא זימני לי למה לי בחד מנייהו סגי כבר תרצו זה בתורת כהנים והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו שלא יביא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו תלמוד לומר אשר לו יכול לא יביא ואם הביא יהא כשר ת"ל שוב אשר לו פי' תלתא אשר לו כתיבי חד והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו פעם ראשונה וחד והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו פעם שנית וחד ושחט את פר החטאת אשר לו חד למעוטי צבור וחד למעוטי כהנים וחד לעכב:
וכפר בעדו ובעד ביתו מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו. לא כפרת דמים כסת' כפרה הבאה בקרבנות וכן שנינו בת"כ וכפר בעדו ובעד ביתו זה ודוי דברים יכול כפרה בדמים הרי אני דן נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר מה כפרה האמורה בשעיר ודוי דברים חוץ מדמים דכתיב והתודה עליו את כל עונות אף כפרה האמורה בפר וידוי דברים חוץ מדמים ואם נפשך לומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ועדיין לא נשחט וביומא פרק אמר להם הממונה אמרו מאי ואם נפשך לומר וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים דכתיב וכפר על הקדש וגו' הרי אומר וכפר והדר ושחט אלמא כפרה זו אינה בדמים אלא ודוי דברים דהא מקמי שחיטת פר קיימינן:
לעזאזל הוא הר עז וקשה צוק גבוה שנאמר ארץ גזרה חתוכה. בת"כ לפי דעת הרד"ק שאמר שמלת לעזאזל מורכבת משתי מלות מאז ואזל ונקר' שם ההר ההוא כן לפי שהעז היה הולך שם ותרגו' הולך אזל צריך לומר שמה שאמרו בתורת כהנים שהוא הר עז וקשה הוא על פי קבלתם אבל לדעת רבי יונה שפי' עזאזל שהיה קשה ועז נר' שמלת עזאזל מורה עליו אבל לפי הבריתא שבפרק שני שעירי יום הכפורים דתניא עזאזל קשה שבהרים וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח נראה שחז"ל סוברים שעזאזל כמו עזאזל שהאל"ף שבין זי"ן לזי"ן כאילו הוא בין זי"ן ללמ"ד וכן כתב החכם ר' אברהם בן עזרא משם רבינו סעדיה הגאון כי עזאזל שם הר ונקרא כן שהוא תקיף כי טעם זכר השם כטעם הדריאל יקתיאל והדין עמו שהבריתא דלעיל מוכחת כדבריו והתימה מהגאון רב מכשר הלוי שתפשו ואמר כי האל"ף במלת עזאזל היא בין זי"ן לזי"ן אבל צוק וגבוה מארץ גזרה הוא דמפיק ליה דפי' צוק סלע ששנים בולטות בו וזהו ארץ גזרה שהיא חתוכה ואינה חלקה ומשום הכי תנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שהיה נעשה אברים אברים:
ועשהו חטאת כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת. בת"כ פירוש לא כמו ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה ועשה את חטאתך ואת עולתך שהם מורים על הקרבתם שהרי כתוב אחריו ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו':
יעמד חי מה ת"ל לפי שנא' לשלח אותו לעזאזל איני יודע שלוחו אם למיתה אם לחיים לכך נאמר יעמד חי יעמידנו חי עד שישתלח. בת"כ פירוש אילו לא נאמר יעמד חי לפני ה' אלא והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל ישלח אותו לעזאזל המדבר' לא הוה ידעינן שלוחו שם אם הוא כדי שיניחוהו שם משולח לחיים מאחר שלא הוזכר בו שחיטה או הריגה השתא דכתיב יעמד חי לפני ה' למדנו דוקא לפני ה' הוא בחיים אבל אחר שלוחו משם הוא במית' כמו ששנינו דחפו לאחוריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים:
לכפר עליו שיתודה עליו. לא כפרת דמים שהרי השעיר הזה לא היה נקרב ואין בו לא קבלת דמים ולא זריקתן אלא שהיה מוליכו חי עד ראש ההר ומשם היה דוחפו ומתגלגל ויורד ונעשה כולו אברים אברים הלכך עכ"ל דהאי לכפר בודוי דברים קמיירי והוא מה שכתוב בסוף הפרשה וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו':
וכפר בעדו ודוי שני. בתורת כהנים שגם זה ודוי דברים כמו הראשון ולא כפרת דמים כי אחריו ושחט שהרי עדיין לא נשחט פר החטאת אשר לו ולמה חזר להתודות פעם שנית כדי שיכלול בודוי גם שאר הכהנים עמו מפני שבודוי ראשון לא התודה רק על עצמו ועל ביתו וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ואלו בודוי השני היה כולל גם שאר הכהנים עמו וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ואע"פ שגם בזה הודוי אינו כתוב בו רק בעדו ובעד ביתו כמו בראשון מלת ביתו נאמרת בכלל וייחוד פעם על אשתו ובני ביתו ופעם על כל אחיו הכהנים כמו שנא' בית אהרן ברכו את ה' ואם תאמר למה הצריכו הכתוב להתודות ודוי שני די בודוי ראשון לכלול בו גם הכהנים בשיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך כבר תרצו בזה במסכת יומא בפרק טרף בקלפי תנא דבי רבי ישמעאל כך מדת הדין נותנת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב:
וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנ' וכפר על הקדש מטומאו' וגו'. ותניא בת"כ ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרח הרי הוא אומר וכפר על הקדש מטומאתו של קדש:
מעל המזבח החיצון מלפני ה' מצד של פני הפתח והוא צד מערבי. ביומא בפ' טרף בקלפי אמרו מעל המזבח יכול מעל מזבח הפנימי ת"ל מלפני ה' אי זהו דבר שמקצתו לה' ואין כולו לה' הוי אומר זה מזבח החיצון פירוש מלפני ה' משמע מהצד שהוא לפני ה' משמע שמקצתו בלבד הוא לפני ה' ומזבח הפנימי כולו לפני ה' הוא אלא ודאי האי מזבח מזבח החיצון הוא ואמר שלא יטול הגחלי' אלא מצד המערב שהוא לפני ה' וא"ת אי הכי מעל המזבח למה לי לכתוב קרא ולקח מלא המחת' גחלי אש מלפני ה' לבד כבר תרצו בגמרא ואמרו אצטרי' למכתב מעל המזבח ואצטריך למכתב מלפני ה' דאי כתב רחמנא מעל המזבח הוה אמינ' מאי מזבח מזבח הפנימי כתב רחמנא מלפני ה' ואי כתב רחמנא מלפני ה' הוה אמינא דוקא הצד המערבי של מזבח החיצון המכוון ממש כנגד פתחו של היכל אבל מהאי גיסא דפתח ההיכל ומהאי גיסא דפתח ההיכל אע"פ שהוא צד מערבי לא כתב רחמנא מעל המזבח להכשיר כל רוח מערבי של המזבח:
על האש שבתוך המחתה. נראה לי שהוצרך לזה אע"פ שהוא מבואר בעצמו לאפוקי מהצדוקים שהיו אומרים מבחוץ היה משים הקטרת על האש ואחר כך היה נכנס לפני ולפנים מדכתיב כי בענן אראה על הכפרת וכשטענו חכמים עליהם מקרא דונתן את הקטרת על האש לפני ה' על כרחם היה להם להשיב שאין ואת האש הנתונה במחתה אלא אש אחרת היתה לפני ה' ושם היה נותן קטורת כדי שיכס' ענן הקטרת את הכפר' אבל הקטרת הנתון על האש שבתוך המחתה מבחוץ היה נותנו לפי' פרש"י על האש שבתוך המחתה כלומר שלא יתכן לפרש כפירוש הצדוקים:
ולא ימות הא אם לא עשאה כתקונה חייב מיתה. כדתניא בת"כ ומייתי לה ביומא פר' הוציאו לו את הכף ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחס' א' מסממניה חייב מיתה דקרא דולא ימות אתרוויהו קאי אמעלה עשן דכתיב לעיל מיניה וכסה ענן הקטרת שעל ידו היה מעלה עשן ולולא הוא היו הבשמים מתבערים על הגחלים ולא יעלו עשן ואמרו ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה ואסממניה נמי דכתיב לעיל מיניה ומלא חפניו קטר' סמים וכתיב בתריה ונתן את הקטר' שלמה בסממניה ולא חסרה ואמר ולא ימות הא אם חסר אחת מסממניה חייב מיתה ומשום דקרא דולא ימות קאי אתרוייהו לומר שאם נתן בה מעלה עשן או אם היתה הקטרת שלמה בכל סממניה לא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או אם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה פירש רש"י כאן הא אם לא עשאה כתקונה חייב מיתה לכלול בזה חסרן המעלה עשן וחסרון סממנים שאי זה מהם שהיה חסר ממנה היא שלא כתקונה ואם תאמר בלאו קרא דולא ימות דהכא תיפוק לי דכשלא עשא' כתקונ' אשתכח דקא עייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב לעיל ואל יבא בכל עת ולא ימות כבר תרצו בגמרא אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה פירוש ששגג בביאה ריקנית שלא ידע שהוא חייב מיתה עליה אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטרת חסרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו וכגון דעייל שתי הקטרות בביאה אחת אחת שלמה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלמה אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה ואם תאמר בשלמא לחסרה בסממניה היינו דאצטריך ולא ימות דהכא אלא למעלה עשן דכתיב וכסה ענן הקטרת לומר שנותן בה מעלה עשן כדתניא בפרק הוציאו לו את הכף וכתיב בתריה ולא ימות ודרשו ביה הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה למה לי הא כתיב ואל יבא כי בענן ודרשו בו כי אם בענן שפירושו במעלה עשן כתיב ביה ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה יש לומר דלא ימות דלעיל לאו אחסרון ענן קאי אלא אביאה ריקנית כדתניא רבי אליעזר אומר ולא ימות הרי זה עונש כי בענן אראה הרי זו אזהרה ופירש רש"י ואל יבא כי אם בענן אזהרה וכסה ענן הקטרת ולא ימות עונש דאלו ולא ימות דאל יבא לאו אחסרון ענן קאי אלא אביאה ריקניתא כאילו אמר ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' ולא ימות הא אם בא בכל עת ימות:
והזה באצבעו הזאה אח' במשמע ולפני הכפר' יזה שבע הרי אחת למעלה ושבע למטה הא דקאמר הזאה אחת במשמע אינו רוצה לומר שמשמעות זאת המלה היא הזאה אחת שהרי בת"כ ובפרק הוציאו לו את הכף שנינו למדנו למטה בשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה אלמא מקרא דוהזה לא משתמע אם אחת אם יותר מאחת אלא הכי קאמר והזה באצבעו כבר למדנו בגזרה שוה שזה האמור כאן הזאה אחת במשמע דתנו רבנן והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת למדנו כמה למעלה בשעיר אחת למטה בשעיר איני יודע כמה הריני דן נאמר דמים למטה בשעיר ונאמר דמים למטה בפר מה למטה בפר שבע אף למטה בשעיר שבע כלך בדרך זו נאמר דמים למעלה ונאמר דמים למטה מה למעלה אחת אף למטה אחת נראה למי דומה דנין מטה ממטה ואין דנין מטה מלמעלה אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע למדנו למטה בשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה הריני דן נאמר דמים למעלה בשעיר ונאמר דמים למעלה בפר מה למעלה בשעיר אחת אף למעלה בפר א' כלך לדרך זו נאמר דמים למעלה ונאמר דמים למטה מה למטה שבע אף למעלה שבע נראה למי דומה דנין מעלה ממעלה ואין דנין מעלה ממטה אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא ת"ל ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת והכי פירושא בשעיר נאמר והזה אותו על הכפרת ודרז"ל ממלת אותו שהוא מיעוט פעם אחת יזה ולא יותר למדנו שהזאת דם השעיר של מעלה דהיינו על הכפרת אינו אלא אחת אבל הזאותיו של מטה דהיינו לפני הכפרת לא פירש בו הכתוב כמה וההיפך הוא בפר שגלה בו הכתוב מספר הזאותיו של מטה שהן שבע וסתם הזאותיו של מעלה ולא פירש כמה ומגזרה שוה דדמים דמים דפר ושעיר למדנו שהזאת השעיר של מטה הן כהזאות הפר של מטה מה להלן שבע אף כאן שבע והזאות הפר של מעלה כהזאות השעיר של מעלה מה להלן אחת אף כאן אחת:
אשר לעם מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל והוא השעיר שעלה עליו הגורל ליי'. פירוש מה שהוצרך הכתוב לכתוב אשר לעם שלא היה צריך לו שהרי כתוב למעלה מזה ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואין כאן שעי' אחר חוץ משל העם עד שיכתוב אשר לעם להבדיל אלא כדי להקיש השעיר אשר לעם לפר אשר לו לומר מה שהפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל מה הפר אינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו אף השעיר אינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו וקשה דאיפכא מבעי ליה מה שהשעיר מכפר על ישראל הפר מכפר על הכהנים שהרי בשעיר פירש הכתוב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיה' וגו' ואלו בפר לא פירש כלום ועוד שבת"כ ובשלהי פ"ק דשבועו' דרשו קרא דאשר לעם שלא יהיו אחיו הכהנים מתכפרים בו ובמה הם מתכפרים בפר של אחיהם יכול לא יתכפרו בפר של אחיהם שהרי הוא אומר אשר לו מעתה אין להם כפרה וכשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר יש להם כפרה ובמה הם מתכפרים מוטב שיתכפרו בפר של אחיהם שהוא הותר מכללו אצל ביתו ואל יתכפרו בשל צבור שלא מצינו שהותר מכללו ופרש"י הותר מכללו מכלל שאמ' אשר לו דמשמע לו ולא לאחרי' הותר אצל ביתו דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר בית אהרן ברכו את יי' ביתו של אהרן הם ופרשו בגמ' מאי אם נפשך לומר וכי תימא ביתו כתיב הרי הוא אומר בית אהרן ברכו את יי' כולן קרויין ביתו ופרש"י מאי אם נפשך לומר מה היה לו להקשות עד שהוצרך להביא מקרא זה וכי תימא ביתו כתיב ולהכי הוא דאתא שלא יתכפרו בו כהנים הרי הוא אומר וכו' ורש"י ז"ל היכן מצא המדרש הזה ושמא י"ל שפירוש רש"י ז"ל בזה הוא שמה שהפר מכפר על הכהנים הוא מה שמכפר השעיר על ישר' ששניה' יחד על טומאת מקדש וקדשיו מכפרים זה על דרך הפשט כי המדרש הוא רחוק:
כאשר עשה לדם הפר אחת למעלה ושבע למטה. אף על פי שכתוב אחריו והזה אותו על הכפרת ודרשו אותו למעוטי שתהא אחת למעלה וממנו למדו דמים דמי' ג"ש שהזאת דם הפר שלמעלה לא היתה אלא אחת והא ליכא למילף מינה על השעיר שהזאת דמו למטה שבע כמו בפר מכל מקום אי לאו קרא דועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שדרשו בו שיהיה כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע מג"ש דדמים דמים ליכא למילף דאיכא למימר כלך לדרך זו נאמרו דמים למטה ונאמרו דמים למעלה מה למעלה אחת אף למטה אחת וכ"ת דנין למטה מלמטה ואין דנין למטה מלמעלה איכא למימר אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא כדתניא בתורת כהנים והא דכתב רש"י בקרא דכאשר עשה לדם הפר אחת למעלה ושבע למטה אינו רוצה לומר דמהאי קרא למדנו זה דהא בפר אינו כתוב בו אלא שבע למטה אבל אחת למעלה לא אלא משעיר הוא דיליף ליה דכתיב ביה אותו ודרשו מיניה אחת בלבד כדתניא בתורת כהנים אלא ה"פ דמהאי קרא דכאשר עשה לדם הפר למדנו שיהו כל עשיותיו שוות כשה שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת וכשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע:
מטומאות בני ישראל על הנכנסים למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף שנאמר לכל חטאתם וחטאת הוא שוגג כדתנן בריש שבועות. פירוש הא דכתי' וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל על שגגת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר דהיינו על הנכנסין במקדש בטומאה ולא על טומאת עבודת כוכבים או טומאת גלוי עריות או טומאת שפיכות דמים אף על פי שבכל אחת מהם כתוב בו טומאה שבעבודת כוכבים הוא אומר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי בג"ע הוא אומר לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם בשפיכות דמים הוא אומר ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה משום דמטמאות בני ישראל כתיב ותניא בת"כ ומייתי לה בפ"ק דשבועו' יכול על כל הטומאו' של עבודת כוכבים וג"ע וש"ד יהא שעיר מכפ' ת"ל מטומאות ולא כל טומאות מה מצינו שחלק הכתו' מכלל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר וכפר על הקדש מטומאו' מטומאתו של קדש ופרש"י מטומאות ולא כל טימאות והואיל ולא פירש לך על אי זה מהן לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לדרוש על אי זו טומאה מדבר צא ולמד בבנין אב מה מצינו שחלק כו' כלומר אי זו טומאה מצינו חלוקה משאר הטומאות במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו ומפרש בגמרא דמייתי בה קרבן עולה ויורד כדכתיב בפרשת ויקרא ואלו בשגגות של שאר עבירות מייתי בהו קרבן קבוע אף כאן שחלק בכפרה זו ואמר מטומאות שאין שאר טומאות עמה בטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר רבי שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע פירוש אינך צריך להכריע ממקום אחר כי בו בעצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש ומה שאמר ולא נודע להם בסוף שפירושו בשיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף משנה הוא שנויה בריש שבועות ומפרש לה בברייתא משום דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם חטאות דומיא דפשעים מה פשעים שהן הזדונות שאינן בני קרבן אף חטאות שהן השגגות שאינן בני קרבן ואי זו זו זו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף דאי ביש ידיעה בסוף הא בת קרבן עולה ויורד היא ואם תאמר דילמא באין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף קמיירי שאינה בת קרבן דומיא דפשעים כבר תרצו זה בגמר' לכל חטאתם כתיב הראויה לבא לכלל חטאת יצאת שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת עוד לעולם ואם כן מכיון דאי אפשר לומר דהאי קרא מכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם ביש להם ידיעה בתחלה וידיעה בסוף קמיירי ולא באין להם ידיעה בתחלה ויש להם ידיעה בסוף עכ"ל דביש להם ידיעה בתחלה ואין להם ידיעה בסוף קמיירי וכן שנינו בתורת כהנים ומייתי לה בפ"ק דשבועות וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל יכול על כל טומאו' מקדש יהא שעיר זה מכפר תלמוד לומר ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן דפשעים אלו המרדים דהיינו הזדונות וזדונות לא בני קרבן נינהו אף חטאים שהן השגגות בשאינן בני קרבן קמיירי:
ומפשעיהם אף הנכנסין מזיד בטומאה. דת"ר פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי אז תפשע לבנה בעת ההיא מתחת ידו חטאים אלו השגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה פי' שעיר הנעשה בפנים ביום הכפורים מכפר בין על הפשעים שהן הזדונות בין על החטאים שהן השגגות אלא שהחטאים הללו הם דומיא דפשעים מה פשעי' שאינן בני קרבן אף החטאי' שאינן בני קרבן עכשיו כגון שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שאע"פ שהן בני קרבן עולה ויורד כשיודע להם שנכנסו בטומאה מ"מ עכשיו שעדיין לא נודע להם והם הפשעים שאינן בני קרבן מביא קרבן זה לתלות עליו עד שיודע לו יבא לכלל חטאת עולה ויורד כדי להגן עליו מן הייסורין:
וכן יעשה לאהל מועד כשם שהזה שניהם בשנים אחת למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה. בת"כ ומייתי לה בפר' הוציאו לו את הכף וא"ת וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש והלא הפר למד במתנו' פנים אחת למעלה בהקש מן השעי' והשעיר למד שבע למטה בהקש מן הפר ואיך חוזרין ומלמדין על המתנו' חוץ שבפרכת בהקש דוכן יעשה לאהל מועד והא קיימא לן בפרק אי זהו מקומן דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש בקדשים כבר תרצו בגמרא הימנו ודבר אחר הוא והימנו ודבר אחר לא הוי הקש פי' ההקש הראשון לא היה הקש שהרי בין בפר בין בשעיר כתיב מעלה ומטה ולא הוצרכו ללמוד זה מזה אלא המני' הלכך בכל חד וחד מעצמו דהיינו הימנו הוא למד מקצת ודבר אחר סייעו במקצת ואין זה למד מן ההקש אי נמי מקומות הוא דגמרי אהדדי פי' אין זה דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש שהרי בהקש ראשון למדו הבהמו' זו מזו ובהקש השני לא הוקשו הבהמות אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקדש והקדש לא למד כלום מתחלה בהקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר הוקש לפר ואיבעי' אימא חוץ ופנים בחדא זימנא גמרי מהדדי פי' הפנים מלמד לחוץ שני עניינים בבת אחת הדבר המפורש בו בכתי' שהוא ההזיה למעלה ולמט' ומנין ההזאות הבאים בהקש ואגב המפורש בו שיכול ללמדו לאחר מלמד גם הדבר שאינו מפור' בו שבא מן ההקש וה"נ איתא בזבחי' פרק אי זהו מקומן:
אל המזבח אשר לפני יי' זה מזבח הזהב שהוא לפני יי' בהיכל ומה ת"ל ויצא לפי שהזה ההזאות על הפרכת ועמד מן המזבח ולפנים והזה ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ ויתחיל מקרן מזרחית צפונית. מהכא משמע דקרא דויצא לא אתא לאשמועינן דבמתנו' המזבח הוא זקוק לעמוד מן המזבח ולחוץ ולא מן המזבח ולפני' כמו שהיה עומד בהזא' על הפרכת ואלו בת"כ שנינו לפי שמצינו בפר הבא על כל המצו' שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכ' בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן ת"ל ויצא אל המזבח מכאן שהי' עומד לפנים מן המזבח פי' לפי שמצינו שכשהיה מזה על הפרכת מדם פר כהן משיח לא היה נכנס בין המזבח לפרכ' אלא היה עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכ' והמזבח היה מפסיק בין המזה ובין הפרכת כדכתיב בפר כהן משיח מזבח קטרת הסמים לפני יי' ותניא מזבח לפני יי' ואין כהן לפני' יי' יכול אף זה כן תלמוד לומר ויצא אל המזבח מכאן שהיה עומד לפנים מן המזבח אלמא קרא דויצא לאו לאשמועינן דבמתנות המזבח זקוק לעמוד מן המזבח ולחוץ לצד מזרחו כמו שפי' רש"י אלא לאשמועינן דבהזאה על הפרכת זקוק לעמוד מן המזבח ולפנים לצד מערבו וצ"ע ומה שאמר ויתחיל מקרן מזרחית צפונית כך שנינו בת"כ ותנן נמי בפרק הוציאו לו את הכף התחיל מחטא ויורד מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם היא גומר על מזבח הפנימי דהאי תנא סבירא ליה כרבי יוסי דאמר לא היתה שם אלא פרכת אחת והיתה פרופה בצפון פירוש שאצל הכותל הצפוני היה ראשה כפול ופרוסה כלפי חוץ ובה היה הכהן נכנס ביום הכפורים לפני ולפנים כדקתני במתני' אליבא דרבנן חיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון ורבי יוסי דאמר אין שם אלא פרכת אחת ע"כ לומר שהיא פרופה בצפון בבית קדש הקדשי' משום דבכניסתו בבית כולו עלמא מודו דמצד צפון היה נכנס ואם כן כשהיה הכהן יוצא מבית קדש הקדשים אל ההיכל מצד צפון היה יוצא וכשהגיע במזבח הפנימי בקרן מערבית צפונית של מזבח קא פגע ברישא ומדינא בההוא קרן דפגע ברישא בעי למעבד ברישא כדאמר רבי שמעון בן לקיש אין מעבירין על המצות אלא דלא עביד משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכי נפיק מכוליה מזבח בקרן מזרחית צפונית של מזבח פגע ומשם מתחיל להזות דאין מעבירין על המצות ובדין היה להקיף משם דרך ימין כמו שעושין בחטאת על מזבח החיצון שמתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך ומקיף מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית אף כאן היה לו להקיף ממזרחית צפונית למזרחית דרומית דרומית מערבית מערבית צפונית אלא משום דביציאתו מבית קדש הקדשים אל ההיכל פגע בקרן מערבית צפונית מיד ואי לאו דכתיב ויצא שהזקיקו הכתוב לצאת מן המזבח כולו וכי נפיק בקרן צפונית מזרחית פגע ברישא הוה עביד בה וכשגומר אותה חוזר למקומו הראשון דהיינו לקרן מערבית צפונית ומזה ומשם הולך בקרן הסמוכה לה שהוא קרן מערבית דרומית ואחר כך בקרן מזרחית דרומית:
וכפר עליו מה היא כפרתו ולקח מדם הפר ומדם השעיר מעורבין זה לתוך זה. פירוש כיון דאי אפשר לומר דכפרה זו היא ודוי דברים דהא לעיל מיניה כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל וזהו ודוי דברים ולא כפרת דמים דהא כתיב בתריה ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח וזהו כפרת דמים על כרחינו לומר שהכפרה הזאת אינה כפרה בפני עצמה אלא היא האמורה אחריו מיד ולקח מדם הפר כו' כאילו אמר וכפר עליו כשיקח מדם הפר ומדם השעיר כו' ומה שאמר שיהיו מעורבין זה לתוך זה ולא מהאי לחודיה ומהאי לחודיה נפקא ליה מקרא דוכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה שבפרשת תצוה דמשמע אחת ולא שתים ואי אמרת מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו הוו להו שתי הזאות ולא אחת וכן שנינו בתורת כהנים ומייתי לה בפ' הוציאו לו את הכף ולקח מדם הפר ומדם השעיר בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו תלמוד לומר מדם חטאת הכפורי' אחת מה אני מקיים ולקח מדם הפר ומדם השעיר בזמן שהן מעורבין:
והזה עליו מן הדם אחר שנתן מתנות באצבע על קרנותיו מזה שבע הזאות על גגו. פירוש לא שוהזה הוא פירוש ונתן כמו ולקח מדם הפר כו' שהוא פירוש וכפר ומה שאמר מזה שבע הזאות על גגו אבל לא למטה או למעלה דומיא דהזאות דפנים הוא משום דהתם על פני ולפני כתיב ומשמע למעלה כנגד פניו ולמטה לפניו אבל הכא עליו כתיב ומשמע עליו ממש דהיינו על גגו וכן שנינו בת"כ עליו על טהרו של מזבח פירוש על גגו שכן בערבי קורין הגג דוה"ר:
וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא. בת"כ פירוש וטהרו מן הטומאה שעברה וקדשו לעתיד לבא שיזהרו מלטמא עוד:
עתי המוכן לכך מיום אתמול. וכך שנו בתורת כהנים עתי שיהא מזומן ונקרא עתי מפני שהוא מורגל ללכת שם עתים הרבה כפירוש הרד"ק ז"ל בשרש עות אבל בתורת כהנים דרשו עתי כמו בעתו שפירושו כמו במועדו ודרשו בו עתי אף בשבת אף בטומאה כמו שדרשו גבי במועדו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה:
ובא אהרן אל אהל מועד אמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא זה ונתנו טעם לדבריהם במס' יומא. דתנו רבנן ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה מאי טעמא אמר ר' חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קדושין ופירש רש"י חוץ מפסוק זה שכתוב כף ומחתה עם העבודות הפנימיות ולא הפסיק עבודת אילו ואיל העם בנתיים שהיה לו לכתוב תחלה ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' ואח"כ ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואחר כך ופשט את בגדי הבד והניחם שם ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו שמונה בגדים של כל השנה ועשה המוספין והתמיד של בין הערבים ומאי טעמא צריך להפסיק באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת הכף והמחתה אמר רב חסדא גמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות יש בו ביום ואי כסדרן של עבודות כפי מה שהן כתובות לא משכחת בהו אלא שלש טבילות אחת לתמיד של שחר ואחת בינו ובין עבודת היום כולה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאות כף ומחתה הפסיקה בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היו' בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על מזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן מוספין ותמיד של בין הערבי' בבגדי זהב וטבילה בכל לבישה ולבישה הרי ה' טבילות ובכל טבילה וטבילה קדוש לפניה ולאחריה כדלעיל הרי ה' טבילות ועשר קדושין:
והניחם שם מלמד שטעונין גניזה. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק בראשונה פירוש שלא ישתמש בם כ"ג אפילו ליום הכפורים הבא ולא כהן הדיוט בכל ימות השנה ומפרש בגמרא כמה טעמי חדא דאבנטו של כ"ג ביום הכפורי' לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שאבנטו של כ"ג ביום הכפורי' הוא של בוץ ואבנטו של כהן הדיוט לעולם הוא של כלאים שהרי הוא של פשתן ורקום בצמר ועוד בגדים שנשתמשה בהם קדושה חמורה איך תשמש בהן קדושה קלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאחר יום הכפורי' הם אסורין בהנאה:
ורחץ את בשרו למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם שכשהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה וכאן למדנו שכשהוא משנ' מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה. פירוש ולפיכך הוצרכו שניהם וליכא למימר לכתוב רחמנא כשמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה וליתי אידך מק"ו ומה בגדי זהב שאינו נכנס בהם לפני ולפנים טעון טבילה בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אינו דין שטעון טבילה משום דאיכא למפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה תאמר בבגדי לבן שאין כפרתן אלא בכ"ג ביום הכפורים בלבד ואם תאמר אפי' הכי לכתוב רחמנא שכשמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה וליתי אידך מק"ו ומה בגדי לבן שאין כפרתן מרובה טעון טבילה בגדי זהב שכפרתן מרובה אינו דין שטעון טבילה איכא למפרך מה לבגדי לבן שכן נכנס בהן לפני לפנים תאמר בבגדי זהב שאינו נכנס בהן לפני ולפנים לפיכך הוצרכו שניהם כך מפורש בפרק אמר להם הממונה:
במקום קדוש המקודש בקדושת העזרה והיא היתה בגג בית הפרוה והן ד' טבילות הבאות חובה ליום אבל הראשונה היתה בחול. בתורת כהנים והכי נמי תנן בפרק אמר להם הממונה ומה שאמרו אבל הראשונה היתה בחול דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות חובה של יום כתיב בהו במקום קדוש בעניינא דאחרי מות וטבילה זו אינה חובה מן התורה לא ביום הכפורים ולא בשאר ימות השנה אלא סדר טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ופרש"י לסדר ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לבו שאין טבילה אלא לטמאין ולתת אל לבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה שעליו ושכחה ויפרוש מלבא בעזרה היום עד שיעריב השמש אחר טבילה ולא יעבוד היום אליבא דרבי יהודה אבל אליבא דבן זומא היא מן התורה וקאי עליה בעשה דמפיק ליה מק"ו ומה המשנה מקדש לקדש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת טעון טבילה המשנה מחול לקדש וממקום שאינו ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה ופרש"י המשנה מקדש לקדש וממקום שענוש כו' כ"ג בחמש עבודות יום הכפורים המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ ששני המקומו' קדש ועל שניהם ענוש כרת הנכנס בטומאה טעון טבילה בין עבודה לעבודה זה הבא מביתו לעזרה שהוא מחול לקדש כו' לא כ"ש ובין למר ובין למר אינה מחובת היום דכתיב ביה במקום קדוש לפיכך נעשית בחול ואינה צריכה מקום קדוש:
ולבש את בגדיו שמנה בגדים שעובד בהן כל ימות השנה. פי' לא בגדיו של חול שלובש שלא בשעת העבודה והא דקרי להו בגדיו הוא משום דלובש אותן כל השנה כולה בשעת העבודה מש"כ בגדי לבן שאינו לובש אותן אלא ביום הכפורים בעבודת לפני ולפנים בלבד דליכא למימר שהן בגדיו של חול שהרי אחריו כתוב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וא"א לעבוד עבודה אלא בבגדי זהב:
ויצא מן ההיכל אל החצר. לא כמו ויצא אל המזבח אשר לפני יי' דלעיל שפירושו ויצא ממערבו של מזבח הפנימי אל מזרחי שהיציאה ההיא היא מתוך ההיכל מן המזבח ולפנים אל המזבח ולחוץ דהתם ויצא אל המזבח אשר לפני יי' כתיב שהוא המזבח שבתוך ההיכל אבל היציאה הזאת במזבח העולה קמיירי שהוא בחצר ועכ"ל שפירוש ויצא הוא מן ההיכל אל החצר ששם מזבח העולה:
ועשה את עולתו איל לעולה האמור למעלה בזאת יבא אהרן וגו' ואת עולת העם ואיל אחד לעולה האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וגו'. תימה למה הוצרך לפרש דבר שהוא מבואר כזה דדוחק הוא לומר מפני שארך הספור או מפני שאמר סתם את עולתו ואת עולת העם ולא אמר את איל עולתו ואת איל עולת העם כמו שאמר את פר החטאת אשר לו את שעיר החטאת אשר לעם ושמא י"ל לאפוקי מוספין הוא דאתא דלא תימא ואת עולת העם כולל מוספי יום הכפורים הפר ושבעה כבשים שבפרשת פנחס כדתנן בפרק בא לו ויצא ועשה את אילו ואיל העם ושבעה כבשים תמימים דברי רבי אליעזר אלא כרבי עקיבא דאמר אילו ואיל העם בלבד אבל המוספין עם תמיד של שחר היו קרבין ואגב עולת העם פיר' גם עולתו:
ואת חלב החטאת אימורי פר ושעיר. שלא נחשוב שחלב החטאת בלשון יחיד מורה על אימורי הפר או השעיר ולא על אימורי שניהם לכך פירש שהחטאת הכתוב פה היא שם המין שכולל את שתיהן פר החטאת ושעיר החטאת:
אשר הובא את דמם לכפר בקדש להיכל לפני ולפנים.. לא כמו וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש וכמו הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שפירושן להיכל בלבד ולא לפני ולפנים משום דהכא בפר ושעיר של יום הכפורים קאי שהובא דמם להיכל ולפני ולפנים ואלו התם מיירי בחטאות הפנימיות שדמן נזרק בהיכל בלבד ולא לפני ולפנים:
אינה כשרה אלא בכהן גדול. בתורת כהנים דאשר ימשח לא שייך אלא בכ"ג כדכתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה:
תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו. גם זה בתורת כהנים דמלוי ידו על ידי לבישת בגדים הוא כדכתיב בפרשת תצוה והלבשתם וחגרת אוחם אבנט וחבשת להם מגבעות ומלאת יד אהרן ויד בניו ופרש"י ומלאת על ידי הדברים האלה:
לכהן תחת אביו מלמד שאם בנו ממלא את מקומו הוא קודם לכל אדם. כדתניא בתורת כהנים ותניא נמי במכילתא בפרשת תצוה תחתיו מבניו יעשה מלמד שהבן קודם לכל אדם פירוש דאם לא כן מבניו למה לי יכול אף על פי שאינו ממלא את מקומו של אביו תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקומו של אביו ובא אחר וישמש תחתיו אף כאן לכהן תח' אביו לומר שבנו קודם לכל אדם דאל"כ לכהן תחתיו מיבעי ליה אביו למה לי ומדסמיך ליה ואשר ימלא את ידו למדנו שאין בנו קודם לכל אדם אלא כשהוא ממלא את מקומו ואף על גב דקרא דאשר ימלא את ידו אתא לכהן המרובה בגדים כדלעיל מיהו מדאסמכיה גבי לכהן תח' אביו שלא היה צריך שכבר למדנו זה מקרא דתחתיו מבניו אצטריך נמי הא לאשמועינן כשהוא ממלא את מקומו דאלו התם לא כתיב אלא תחתיו מבניו אף על פי שאינו ממלא את מקומו והיינו טעמא כדקתני התם יכול אף על פי שאינו ממלא מקומו של אביו ומייתי קרא דהכא ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שהוא ממלא כו':
ויעש כאשר צוה ה' את משה כשהגיע יום הכפורים. פירוש לא ביום שנצטוה מיד דהיינו למחרת ר"ח ניסן שמתו בו בניו כדמשמע מאחרי מות שני בני אהרן שאע"פ שכל מקום שנאמר אחרי מופלג לא היתה הפלגה הזאת יותר מיום או יומים לפי הסברא שהרי לא בא להזהיר אהרן בלא יבא אלא מפני שמתו שני בניו בקרבתם לפני ה' שלא ימות גם הוא כמו שמתו בניו:
ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך. בתורת כהנים דאם לא כן ויעש למה לי אטו כל המצו' דלא כתיב בהו ויעש אהרן ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' לא עשו מה שצוה להם ולכן בכל מקום שכתוב ויעש או ויעשו דרשו בם רז"ל כל אחד לפי מקומו בפרשת בשלח דכתיב דבר אל בני ישר' וישובו וגו' ויעשו כן להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפנו וכו' וגבי שבעת ימי המלואים דכתיב בהו ויעש אהרן ובניו את כל הדברים וגומר להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל ובפרשת בא אל פרעה דכתיב וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה כן עשו להם להגיד העושין והנעשה בהם שאחד מהם לא עכב אבל בפ' בהעלותך גבי ויעשו את הפסח לא דרשו כלום מפני שסמכו על מה שדרשו בפסח עצמו בפרשת בא אבל בפרשת קרח דכתיב ביה ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה לא דרשו כלום ולא ידעתי למה:
