וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו עד איש איש אשר ישחט. יען וביען היתה הפרשה בעבודת יום ה' הגדול והנורא יום כפורים הוא ראוי להעמיק בה העיון ולכן הנני בא בביאור העבודה הקדושה ההיא בכללה וסדרה כפי הוראת הכתובים וקבלת חכמינו ז"ל כמו שבא במסכת יומא וכל זה בדרך הגדה וספור. אח"כ אעיר על שאלות שראוי לשאול בעניני העבודה הזאת וסדרן אחרי כן אפרש הפרשה והתר השאלות כאשר עם לבבי: ואומר שעבודת בית המקדש ביום הזה היתה על ידי הכ"ג ולכן תלה אותה הכתוב תמיד באהרן בזאת יבא אהרן אל הקדש ונתן אהרן והקריב אהרן. ובמשנה הראשונה ממסכת יומא שבעה ימים קודם לי"ה מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פלהדרין. כי להיות היום הזה קדוש לאלהינו היתה עבודתו בגדול העם וקדושו. האמנם אם לא היה כ"ג יכול לעבוד משום פסול או טומאה היה עושה העבודה במקומו המרובה בבגדים וכמו שאמר וכפר הכהן אשר ימשח ואשר יכהן תחת אביו והנה העבודה הנעשית במקדש היום הזה היתה מג' סוגים הא' עבודה תמידית והם ב' כבשים התמידין בבקר ובערב. והב' עבודת מוסף היום שהוא פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר אחד לחטאת. ואם חל יוה"כ בשבת היה עושה כ"ג מוסף שבת שהם שני כבשים ומנחתם ונסכיהם. והג' היא העבודה המיוחדת לכפרה ולסליחה והיא פר אחד לחטאת. ואיל לעולה מהכ"ג ושני שעירי עזים לחטאת הקהל מהם נעשה אחד לחטאת והאחד משתלח לעזאזל המדברה ואיל לעולה. ואמנם סדר העבודות האלה כך הוא. בליל יוה"כ לא היה יש כלל כ"ג שמא יארע לו קרי ולכן לא היו מניחין אותו לאכול הרבה ערב יוה"כ לפי שהמאכל מביא לידי שינה מביא לידי קרי. ומזה יראה כמה מהעמל היה סובל כ"ג ביום הזה כי הוא לא היה ישן כל הלילה והיה אוכל מעט בסעודה המפסקת ומתענה היום וכל היום מן הבקר עד הערב היה עמל בעבודתו עומד לא יושב. מהגיע זריחת השמש היה הולך לטבילה ופושט בגדי עצמו וטובל ולובש ח' בגדים מכנסים וכתונת אבנט ומצנפת חשן ואפוד ומעיל וציץ והיה מקדש ידיו ורגליו בכיור והולך לבית השחיטה הביאו לו תמיד של שחר שחטו וקבל דמו וזרק דמו על המזבח העולה כי זהו הראשון לכל קרבנות אותו היום. ונכנס מיד להיכל להקטיר הקטורת על מזבח הזהב ומיטיב את הנרות במנורה ומקריב את האימורין והמנחה והיין מהתמיד כדרך כל היום. אח"ז היה עושה מיד קצת ממוסף היום ר"ל הפר וז' הכבשים ואם חל יום הכפורים להיות בשבת היה עושה ג"כ סמוך לזה מוסף השבת ב' כבשים ומנחתם ונסכיהם. אח"ז היה מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי הזהב עם שאר הבגדים וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש עוד ידיו ורגליו ובגדי הלבן ההם לא היו בגדי הלבן שהיו לובשים הכהנים ההדיוטים ושהיה הכ"ג לובש כל השנה כי היו הבגדים האלה מפשתן לבן ודק מחוט אחד בלתי כפול לא משש חוטים כשאר לבושי הכהנים הדיוטים. וזהו הבד הנזכר בתורה. ומיד היה בא אצל פרו והוא עומד בין האולם ובין המזבח וסמך שתי ידיו על ראשו ומתודה עליו חטאתו וחטאת ביתו. ומשם היה בא למזרח העזרה לצפון המזבח והסגן הולך לימינו וראש בית אב לשמאלו ושם היו מאת כל עדת בני ישראל שני שעירי עזים ובא בקבלה שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחד ומטיל עליהם גורלות ואותו שעלה עליו גורל לה' מעמידו כנגד בית שחיטתו ואשר עלה עליו הגורל לעזאזל מעמידו קשר בראשו לשון של זהורית שהוא צמר אדום ומעמידו כנגד בית שלוחו וחוזר מיד אצל פרו וסמך והתודה עליו בעד אחיו הכהנים בעדו ובעד ביתו. ושוחט הפר ההוא ומקבל דמו במזרק אחד של זהב ונותנו לכהן אחד שימרס אותו על הרובד כדי שלא יקרש. מיד הביאו לו מחתה אחת של זהב כי בכל ימות השנה היו משתמשין במחתות של כסף וביוה"כ במחתה של זהב וחותה כ"ג אש ממזבח החיצון ונותן על המחתה והביאו לו ג"כ כף אחת של זהב וכלי מלא קטורת דקה מן הדקה. והיה כ"ג לוקח מאותו כלי מלא חפניו קטורת ונותן לכף שלפניו ומוליך המחתה בימינו והכף בשמאלו והולך להכנס בבית קדש הקדשים. והסגן שהיה בימינו וראש בית אב שהיה בשמאלו היו מגביהין הפרוכת או הפרוכת מלפניו ונכנס הכ"ג בקדש הקדשים ומניח את המחתה בין שני בדי הארון ומשנגנז הארון בחרבן בית ראשון אבן היתה שם בקדש הקדשים גבוה מן הארץ שלש אצבעות ועליה מניח את המחתה ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת מהכף בתוך חפניו באופן שלא ישאר כלום בכף ויחזרו חפניו להמלא מהקטורת כבראשונה כי לא היה הכ"ג מערה הקטורת מהכף אל המחתה אלא מהכף אל חפניו ומחפניו אל המחתה ונותן הקטורת ע"ג גחלים שבמחתה והיה ממתין שם עד שימלא הבית עשן ויוצא מהלך אחורנית פניו תמיד כנגד הארון ואחוריו כלפי הפתח עד צאתו מקדש הקדשים. ואחז"ל (יומא ד' מ"ו) שהקטרה הזאת בזה היום היתה העבודה היותר קשה שבמקדש כי בשאר הימים לא היו מקטירין באותו האופן. ובצאתו מקדש הקדשים הי' כ"ג מתפלל לשם כי הוא לא היה מתפלל בקדש הקדשים אלא בצאתו משם או בהיכל היה מתפלל תפלה קצרה על תבואת השנה ועל מלכות בית דוד. ואח"כ היה לוקח את הדם מיד הכהן שהי' ממרס אותו ונכנס עמו פעם אחרת לבית קדשי הקדשים ושם היה מזה ממנו על הכפורת ולפני הכפורת רוצה לומר כלפי מעלה פעם אחת וכלפי מטה שבע פעמים. והיה מונה ההזאות ההן ככה אחת. אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. ויוצא מקדש הקדשים ומניח את מזרק דם הפר אשר הוציא על כן הזהב שהי' בהיכל. ומיד היה שוחט את שעיר יוה"כ אשר לעם שהניח בבית שחיטתו ולוקח דמו במזרק אחר ונכנס שלישית לקדש הקדשים והזה שם מדם השעיר כאשר הזה מדם הפר ויוצא ומניח מזרק דם השעיר ההוא על כן אחד מזהב שהיה ג"כ בהיכל. ולוקח דם הפר ומזה ממנו בהיכל כנגד הארון על הפרוכת ולפני הפרוכת אחת למעלה ושבע למטה כמו שהזה לפני לפנים. וכן היה לוקח דם השעיר ומזה ממנו באותו אופן עצמו על הפרוכת ולפני הפרוכת. ואחרי ההזאות האלה היה מערה ומערב היטב דם השעיר לתוך דם הפר ומאותו דם מעורב היה מזה על קרנות מזבח הזהב ד' הזאות וכלן היו מלמטה למעלה חוץ מהאחרונה שהיתה מלמעלה למטה והיה ג"כ עושה ומדשן מזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהב הגג ושם היה מזה מדם התערוב' ההוא ז' פעמים ושאר הדמים ההם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ומשם היו נשפכים ויוצאים לנחל קדרון. ומיד היה חוזר כהן גדול לשעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו ומתודה עליו עונות בני ישראל ושולחו ביד איש עתי המדברה ושם היה סלע אחד גבוה והשליח דוחהו בשתי ידיו ונעשה אברים אברים ובשלוח הכהן גדול את השעיר היה מוציא אמורי הפר והשעיר שהכניס דמם לפני ולפנים ונותן אותם בכלי להקטירם על המזבח והשאר מגופיהם משלח לבית הדשן לשרפה כי כמו שהשעיר היה משולח חוץ לחומה כן פר החטאת ושעיר החטאת היו נשרפים חוץ לחומה והנושא אותם והמשלח את השעיר היו מטמאים וטעונים כבוס בגדים. ובבא המגיד שהגיע השעיר המשתלח המדברה היו יודעים זה מהרה עם היותו י"ב מילין מירושלם לפי שהיו בדרך מגדלים וצופים עליהם ומניפים בסודרם זה לזה באופן שבזמן מועט היה נודע הדבר בירושלם אע"פ שהאיש עתי לא היה חוזר באותו יום וגם אחז"ל שהיה לשון של זהורית תלוי בפתחו של היכל ובהגיע השעיר המדבר היה מלבין לקיים מה שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אז כשידע הכ"ג שהגיע השעיר במדבר היה בא לעזרת הנשים ולוקח ספר תורה בחיקו וקורא בפרשת אחרי מות ובאך בעשור להיותם בתורה קרובות זו לזו. וכן היה קורא בפרשת מוסף שבסדר פנחס אבל היה קורא זה על פה כדי שלא לגלול ס"ת בצבור ומברך עליו שמונה ברכות. ומיד היה הולך כ"ג לבית הטבילה ומקדש ראשונה ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו. ועושה מה שנשאר לעשות מהמוסף שהוא שעיר החטאת והאיל הנקרא איל העם ואילו של כהן גדול שהיו שניהם עולות ומיד אח"ז היה עושה קרבן תמיד של בין הערבים שהוא היה אחרון לכל קרבנות אותו היום כמו שהיה תמיד של שחר ראשון לכלם והיה עושה כל זה בבגדי זהב אח"ז בא פעם אחרת לבית הטבילה ומקדש ראשונה ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב מעליו וטובל. וכבר ידענו שאחר כל טבילה היה מסתפג והיה לובש בגדי לבן פעם שנית ומקדש ידיו ורגליו ונכנס פעם רביעית לקדש הקדשים כדי להוציא משם את המחתה והכף שנשארו שמה מעת ההקטרה ובצאתו משם היה חוזר לבית הטבילה ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ומסתפג וחוזר ללבוש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקטיר על מזבח הזהב הקטרת של בין הערבים ומיטיב את הנרות במנורה כשאר הימים ואח"ז היה מקדש ידיו ורגליו וכל קדוש ידים ורגלים הוא מן הכיור. ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו של חול ואותם בגדי קדש בגדי לבן אשר בם ישרת כ"ג זה היום היו משם ואילך אסורים בהנאה ונגנזים גניזה עולמית ולא ישרת בהם כ"ג עוד ולא כהן הדיוט וכמו שקבלו חז"ל בפי' והניחם שם כי זהו הפי' היותר ישר והיו מלוים כל העם את הכהן גדול עד ביתו. וי"ט היה עושה בצאתו בשלום מן הקדש זהו כלל עבודת היום המקודש הזה בכל שלשת סוגיה רוצה לומר סוג העבודה התמידית וסוג העבודה המוספית וסוג הסליחה והכפרה המיוחדת ליום ההוא ויצא לנו מזה הספור שהיה הכ"ג מחוייב בי"ה בשבעה עבודות וזה זכרונם לא כפי זמן קדימתם ואיחורם אלא כפי מעלתם: הראשונה היתה בעולות שהיה מעלה ומקריב משל עצמו ומשל צבור והם כפי מה שביארתי י"ב עולות. הא' פר אחד ממוסף י"ה והאיל מהמוסף ההוא ואיל כהן גדול ושני כבשים מהתמידין וז' כבשים ממוסף י"ה. ואם חל להיות בשבת היה עוד שם ממוסף השבת שני כבשים אחרים והיו אז העולות י"ד: העבודה הב' היא מהחטאות שהיה הכ"ג מקריב בזה היום והם ג' חטאות. הא' הוא פר של כ"ג שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והב' שעיר של מוסף של י"ה שהיה חטאת נאכל לכהנים בלילה שאחרי י"ה. הג' שעיר אחר שהיה ג"כ חטאת נשרף. והוא אחד משני שעירי עזים שהיו מביאים מאת עדת בני ישראל והובא את דמו אל הקדש פנימה הרי שהם ג' חטאות: העבודה הג' היא מהשעיר המשתלח לעזאזל המדברה שהיא חבירו של שעיר החטאת שהובא את דמו אל הקדש פנימה והיה חטאת נשרף כי השעיר המשתלח ההוא לא נשחט ולא נזבח אבל משתלח חי אל המדבר: העבודה הד' היא בקטורת הנכנס לפני לפנים וכבר ביארתי שבאותו מקום אלהי היה נכנס כהן גדול בי"ה ד' פעמים. הא' להקטיר הקטורת. הב' להזות מדם הפר. הג' להזות מדם שעיר הכפורים. הד' כדי להוציא את המחתה ואף הכף שנשאר בקדש הקדשים כשנכנס שם עם הקטורת: העבודה הה' היא בהזאות הדם שהיה כהן גדול עושה לפני לפנים ובהיכל לפני הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שביארתי: העבודה הו' מחלוף הבגדים שהיה מחליף הכ"ג מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי הלבן לבגדי זהב כמו שהתבאר בספור הקודם: העבודה הז' היא ברחיצות והטבילות וקדושי ידים ורגלים שהיה כ"ג עושה ביום זה וכפי מה שביארתי בספור היה כ"ג בזה היום טובל עצמו חמשה פעמים ומקדש ידיו ורגליו עשרה פעמים. ועם היות שאין זה עבודה וכן חלוף הבגדים. אבל הם הכנות אליה כפי האמת הנה מניתי אותם במספר העבודות והמעשים הנעשים לזה היום המקודש כדי שתבוא החקירה עליהם ג"כ כמו בשאר העבודות מהקרבנות והקטורת וההזאות שזכרתי: וראוי עתה להעיר על כל אחת מהעבודות האלה שלש שאלות ויהיו בכללם אחד ועשרים שאלות ועם היות שאזכור כאן דבר ממה שכבר נזכר קודם לזה אין בטול ולא גנות בו כי סדר העיון וביאור הענין יחייב כן: השאלה הא' בעולות והיא למה זה היו התמידין שני כבשים ולא פר ולא איל ולא שעיר כמו שהיו במוספים כלם שבאו בסדר פנחס במועדי ה': השאלה הב' בעולות ג"כ למה היו במוסף י"ה פר אחד איל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת אחד והיו כלם ממין אחד כמו שיהיו כלם עולות וממין אחד: השאלה הג' היא ג"כ בעולות. למה זה במוסף י"ה היו הכבשים שבעה בהיות הפר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ולמה לא היה ג"כ באותו דרך כבש אחד: השאלה הד' בחטאות למה זה היה חטאת הקהל שעיר וחטאת הכ"ג פר והנה בסדר ויקרא השוה שניהם אם הכהן המשיח יחטא. ואם כל עדת בני ישראל וגו' והקריבו הקהל פר בן בקר הרי שהיה חטאת הקהל כחטאת הכ"ג בשוה. אמנם בסדר שלח לך אנשים חייב על חטאת הקהל פר ושעיר ויקשה א"כ למה בשוגג הקהל פעמים יחייב בפר ופעמים בשעיר. ופעמים בשניהם יחד פר ושעיר. והמפרשים לא התעוררו בזה כלל: השאלה הה' בחטאות ג"כ מה היה הצורך בשעיר החטאת שהיה מקריב הכהן בי"ה כיון שכבר הקריבו במוסף היום שעיר עזים אחד לחטאת ואם היו שניהם חטאות ושניהם לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הנה יהיה אחד מהם מותר בהכרח כי החטאות כלם בסוג אחד ולכן יספיק כנגדם שעיר אחד וכן בכל המוספים שבפרשת פנחס לא זכר כי אם שעיר אחד לחטאת לא ב': השאלה הו' בחטאות ג"כ והוא למה זה היו החטאות האלה בלתי שוים בעניניהם שהיה שעיר החטאת המוסף נאכל לכהנים בלילה שאחריו ודמו נזרק על מזבח החיצון. אמנם שעיר הכפורים לא היה נאכל אבל נשרף כלו חוץ מן החומה ודמו נזרק בהזאות ההיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב ובקדש הקדשים וכן היה פר החטאת של כ"ג ומה השנוי הזה בחטאות: השאלה הי' בשעיר המשתלח לעזאזל והוא איך היו ישראל מקריבים השעיר ההוא לעזאזל ובין שיהיה עזאזל כנוי למערכות השמים כדברי הראב"ע או שיהיה כנוי למלאכים הרעים כדברי הרמב"ן אין ספק שלא היה ראוי להקריב לפניו קרבן משום זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואם היה זה שוחט לסמאל שלא יקטרג הנה ברצות ה' דרכי איש מה יקטרג המקטרג האם שמע השם לקול מנחשים מקטרגים ובוטח בה' ישוגב: השאלה הח' בשעיר המשתלח עצמו למה צותה התורה שיתן הכהן עצמו על שני השעירים גורלות ושיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד כמו שבא במשנת מסכת יומא כאלו היו הקב"ה ועזאזל שוים במעלה ולכך יהיו קרבנותיהם שוים וע"פ הגורל מבלי יתרון והיה די שיביאו שעיר ויפרישו אותו במאמר לעזאזל מבלי גורלות ולא שווי השעירים באותו אופן המתמיה: השאלה הט' בשעיר המשתלח ג"כ והיא למה היה מתודה הכ"ג עונותיהם של ישראל עליו ולא על שעיר של כפורים הנקרב והובא דמו לפני ולפנים וכמו שהתודה על פר החטאת אשר לו והיו על הפר שני ודוים ובשעיר המשתלח ודוי אחד ובשעיר הכפורים אין ודוי כלל וכבר כתב הרב המורה שהחטאים והעונות אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד אל גב איש אחר: השאלה הי' בקטורת והיא על מה היה מורה ענין הקטורת שהיה נעשה בכל יום במקדש בבקר ובערב ובו היה כ"ג נכנס לפני לפנים ביום המקודש הזה ומה העבודה ההיא שיתנו סמים על האש ויעלו עשן למעלה: השאלה הי"א בענין הקטורת ג"כ למה צוה השם בהכנס' המחתה והכף והקטורת לפני לפנים וששם ישימו הקטורת על הגחלים לפני השם שהוא המובן האמיתי מזאת המצוה ויותר טוב היה שיתן הקטורת על האש בהיכל ואז יוליך שם את המחתה עם הקטורת מבלי עמל כדעת הצדוקים. ובגמרא אמרו (יומא ד' י"ח) שמפני זה היו משביעים את הכ"ג שלא ישנה דבר בעבודת יוה"כ כי היה נקשב להם זה השנוי כאפיקורוסות גדול ומה זה האפיקורוסות מי יתן ואדע: השאלה הי"ב בקטורת ג"כ למה זה לא היה כ"ג מוציא את הכף שנשארה ריקם בצאתו מהקטיר קטורת ויוכל אח"כ בבואו להזות את דם הפר או את דם השעיר להוציא את המחתה בצאתו ולא יצטרך להכנס שמה פעם רביעית כדי להוציא את המחתה ולא יעבור על אמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש: השארה הי"ג בהזאות והיא שהזאות ההן לא היו שוות בענין הדם לפי שלפני ולפנים ובהיכל על הפרוכת היה מזה מדם הפר בפני עצמו ודם השעיר בפני עצמו. אבל במזבח הזהב לא היה מזה אלא משני הדמים מעורבים יחד והם דם הפר ודם השעיר. ולמה לא היה הדם בכל המקומות באופן שוה רוצה לומר אם בכלם דם מעורב ולא יצטרך להכנס לפני לפנים כ"כ או בכלם כל דם ודם בפני עצמו: השאלה הי"ד בהזאות ג"כ למה זה בכל הזאות הפרוכת והכפורת היה מזה א' למעלה ושבע למטה אמנם בהזאות קרנות מזבח הזהב היה מזה ז' פעמים מלמטה למעלה ובאחרונה לבד היה מזה מלמעלה למטה: השאלה הט"ו בהזאות ג"כ למה כשהיה מונה אותם תמיד היה מונה עם מלת אחת. אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש וכן השאר ולא היה מונה המספרים כמשפטם אחת שתים שלש ארבע חמש שש שבע שהוא הדרך הנאות לזכור כל מספר ומספר בפ"ע: השאלה הט"ז בבגדים למה זה אסר הכתוב שתהיה עבודת י"ה בבגדי זהב בהיותם לכבוד ולתפארת ושהיה מכללם החשן והאפוד היותר מקודשים שבבגדים ובהם האורים והתומים שרוח ה' נוססה בם והציץ שכתוב בו קדש לה' ובחר בבגדי הבד והרחיק בגדי הזהב של קדושה והטעם שנתנו חכמינו ז"ל בזה שאין קטיגור נעשה סניגור וישראל חטאו בזהב בעגל הוא באמת טעם בלתי מספיק לפי שכל הכלים שהיה כ"ג עושה בהם עבודתו בי"ה היו מזהב וגם הכלים שהיו בשאר הימים של כסף היו בזה היום של זהב כמו המחתה וכמו שזכרו בגמרא וזה ממה שיורה שלא היה קטיגור הזהב בעבור עון העגל ומה תהיה א"כ הסבה בהרחקת בגדי הזהב: השאלה הי"ז כיון שרצה יתברך שיעבוד הכהן גדול העבודה הקדושה ביום הזה בבגדי לבן למה זה לא צוה שתהיה כל עבודת היום בהם. וצוה שתהיה קצתה בבגדי לבן וקצתה בבגדי זהב ומה היתה הסבה בחלוף הבגדים באותן העבודות: השאלה הי"ח אם היתה גזרת המלך שתהיה קצת העבודה בבגדי זהב וקצתה בבגדי לבן למה זה לא היתה סמוכה ודבוקה שתהיה כל העבודה בבגדי זהב יחד ואחריה סמוכה ומחוברת כל העבודה שתהיה בבגדי לבן יחד ג"כ והיתה כל העבודה בדלוגים שבתחלה היתה קצתה בבגדי זהב ואחריה קצתה בבגדי לבן. ואחריה קצתה בבגדי זהב ואחריה קצתה בבגדי לבן. ואחריה קצתה בבגדי זהב: השאלה הי"ט בטבילות והרחיצות והיא מה צורך היה לכל כך טבילות ורחיצות כי הם לא היו במספר העבודות לפי שמצינו בטבילה אחת עבודות רבות ובטבילה אחרת עבודה מועטת ולמה אם כן נתרבו הטבילות והרחיצות: השאלה הכ' למה זה לא היו הרחיצות כמספר הטבילות ותהיינה הרחיצות חמש כמו שהיו הטבילות חמש או תהיינ' הטבילות עשר כמו שהיו הרחיצות עשר ומאין בא החלוף שתהיינה חמש טבילות ועשר רחיצות כי לא היו שתי רחיצות עם כל טבילה וטבילה לפניה ולאחריה כמו שחשב הרלב"ג כי הנה הטבילה הראשונה לא היתה רחיצה לפניה. ואחרונה לא היתה רחיצ' אחריה: השאלה הכ"א ברחיצות גם כן שהן קדוש ידים ורגלים להן מה צורך היה בקדוש ההוא במקום שהיה בו טבילה כוללת לכל הגוף כי הנה הידים והרגלים בכלל הגוף הם ובטבילת הגוף ירחצו הידים והרגלים עם כל שאר האיברים: אלה הן הכ"א שאלות שראיתי להעיר ולשאול בעניני עבודת היום המקודש הזה ואבא היום לפרש דרכי העבודה עם ביאור פסוקי הפרשה. ואמנם הספקות אשר יפלו בפסוקים מדרך הבנתם לא העירותי עליהם פה בזכרון שאלות הדרוש לבחירת הקצור. ובפירוש הפסוקים אעיר עליהם ואתן סבות העבודה המקודשת ואשיב על הספקות אשר יפלו בפסוקים ואפרשם כפי פשוטם כמסת היד: וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' עד ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. ראוי שתתעורר בפסוקים האלה על הספקות אשר יפלו בהם. הא' אמרו וידבר ה' אל משה ולא נזכר בו דבור כלל. ואחר נאמר ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא והם אם כן שני דבורים נאמרו על ענין אחד. והמשל שעשו על זה חכמינו זכרונ' לברכה לחול' שנכנס אצלו רופא אינו מתישב בלשון הכתוב כי אין בפסוק הראשון צוואה ולא זרוז כלל ולא ידיע' לאהרן. והב' ממה שזכר בפסוק הזה מיתת בני אהרן שתי פעמים. כי ראשונה אמר אחרי מות שני בני אהרן וחזר לומר שנית וימותו שהוא כפל מבואר. והג' למה קשר המצוה הזאת במיתת בני אהרן כי הנה לדעת חכמינו זכרונם לברכה בא' בניסן נאמרה הפרשה הזאת ופרשת פרה אדומה ופרשת פסח שני אבל לא פירש הכתוב ולא קשר ענין אחד מהמצות האחרות במיתת בני אהרן כמו שעשה בזאת. והד' מה ענין אמרו דבר אל אהרן אחיך הלא ידע כי אהרן אחיו. והנה בפרשיות של מעלה באו דבורים רבים למשה ולאהרן יחד ובזולתם נאמר דבר אל אהרן או צו את אהרן מבלי שיאמר אחיך. והה' באמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש כי למה אסר ית' לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש משום הוקר רגלך מבית רעך שהדברים הנראים פעמים רבות יתבזו בעיני הרואה אותם. והנה אהרן היה בחיר ה' והוא כהן לאל עליון ואין הקל בהכנסו אל הקדש לעבוד עבודה בכל יום. והו' בטעם שנתן שלא יבא בכל עת אל הקדש באמרו כי בענן אראה על הכפורת. ופרש"י לפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא יבא שם בכל עת אבל הכתוב לא הזכיר שתהיה השכינה בענן גם שבהיותו בענן אינו מונע שיכנס שם אבל בהפך שלהיותו מכוסה בענן יתן מקום להכנס שם והראיה וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. והז' באמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש שנראה שכל ענין הפרשה וקרבנותיהם הם להתיר הביאה שם. ואין הענין כן כי הקרבנות היו לכפר על הפשעים להיות היום ההוא יום כפורים כמו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ואם כן איך תלה הכל בביאת אהרן שמה ולא זכר דבר מתיחס אליה רק הקטורת שהיה מכניס שם עם המחתה המלאה גחלי אש. והח' למה היה קרבן כ"ג פר אחד לחטאת ואיל לעולה האם לכפר על עון העגל ולמה יהיה הקרבן ההוא לחק עולם האם עוד כל ימי הארץ לא הטהרנו מהעון ההוא שנשאר לאלף דור ואם כה נאמר בפר מה נאמר באיל. והט' למה לא זכרה התור' כל הקרבנות שהיו נעשים בי"ה במקדש כי הנה לא זכרה התמידין שיעשו את הכבש אחד בבקר ואת הכבש השני בין הערבים. וכן לא זכרה תורה מוסף י"ה שיעשו והוא כמו שכתוב פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ומנחתם ונסכיהם אף על פי שנאמר שכבר צותה תורה על התמידין בסדר ואתה תצוה עדין תשאר הקושיא במוסף למה לא צוה עליו כאן בקרבנות היום שהוא מקומו הראוי וזכרו אחר זה בסדר פנחס: וראוי שנאמר בפירוש הפסוקי' והתר השאלות האלה כי הנה ביום השמיני למלואים שחנך אהרן את המזבח שהוא היה כפי קבלתם ז"ל בח' בניסן כשמתו בני אהרן באו דבורים מתיחסים לענין המקדש ושמירתו. אם מצות יין ושכר אל תשת ואם הטומאות במאכלים ובמגע הנבלות וכן בצרעות ובזבות ושאר הדבורים שבאו שמה כלם מתיחסים לטהרת המקדש ושמירתו מהטומאות. וזכר אחריהם הדבור הזה משמיר' המקדש גם מאהרן שלא יבא שמה בכל עת אל הקדש וזה קשור הפרשיות האלה. וענין אמרו וידבר ה' אל משה אחרי מות הוא להודיע שמשה רע"ה להיותו מוכן לנבואה בכל עת היה הרצון האלהי וחפצו שיכנס בכל עת אל קדש הקדשים לדבר אתו שם וכמו שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות ומבין שני הכרובים וידבר אליו. ולכן היה שכאשר מתו שני בני אהרן שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני ה' רוצה לומר שנכנסו לפני לפנים אשר לא כדת לא נפסק הדבור ממשה שנכנס ונתקרב אז שמה. אבל וידבר ה' אל משה אחרי מות רוצה לומר שהיה מדבר עמו מיד אחרי מות שני בני אהרן שמתו בקרבתם לפני ה' שבסבת אותה קריבה מתו וזה אמרו וימותו פעם אחרת. הנה א"כ הפסיק הזה הראשון לא בא על מצות דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אלא להגיד מעלתו של משה שמיד אחרי מות בני אהרן דבר אתו השם באותו מקום עצמו שהם מתו שמה והודיעו שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני השם ולכן וימותו באותו מקום שנתקרבו שם והיה אם כן המקום ההוא גורם למשה הדבור ומעלת הנבואה והיה בזה למוד למשה שיזהיר לאהרן שלא יתקרב שמה פן ימות גם הוא כבניו האמנם משה כסתה כלימה פניו לאמר לאהרן כן כי היה מפחית מעלתו עד שמפני זה צוהו השם בביאור שיזהיר את אהרן על זה והוא אמרו שנית ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו' כלומר אל תבוש מלצוותו על זה. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים מן וידבר ה' ויאמר ה' ולמה אמר וימותו אחר שאמר אחרי מות שהם שתי ההערו' הראשונות אשר העירותי בהן. ואמר דבר אל אהרן אחיך לצוותו שיאמר לאהרן ואף על פי שהוא היה אחיו לא יחשוב בלבו שכל מה שהיה מותר למשה היה מותר לאהרן וכיון שמשה היה נכנס תמיד אל קדש הקדשים יהיה אהרן כן כל שכן בראותו שבמעמד הר סיני נאמר לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו כאלו היו שני האחים שוים במעלת הנבואה כי הנה במקדש ה' לא יהיה כן. אבל עם היות משה ואהרן אחים ולא יתפרדו. הנה מעלותיהם לא היו שוות כי אהרן היה בבל יבא אבל משה לא היה בבל יבא כמו שדרשו רז"ל. הנה התבאר למה הוצרך לכנות כאן אהרן אחיך והיא ההערה הג'. והנה אמר ולא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון שהן ארבעה הודעות להגיד שאין הדבר בבחירתו של אהרן לבא בכל עת שירצה כמשה ועליו אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולפי שלא יחשוב שהיתה בכלל האזהרה הזאת שלא יכנס להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות לכן אמר מבית לפרוכת ר"ל שאחר הפרוכת היתה ההזהרה לא קודם הפרוכת ונתן הסבה בזה באמרו אל פני הכפורת אשר על הארון רוצה לומר אין ענינו כענין משה בביאה כי משה יכנס בכל עת שמה לשמוע הדבור וכמו שאמר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הנה אם כן משה מפני הכפורת אשר על הארון היה נכנס שמה בכל עת לשמוע הדבור. אבל אהרן שלא בא אליו הדבור מעל הכפורת אשר על הארון מה לו להכנס שמה כי הוא מקום סכנה ושמה מתו בניו וזה שאמר ולא ימות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד' כ"ג) כהן גדול שנכנס לפני לפנים בלא צורך עבודה חייב מיתה כהן הדיוט שנכנס להיכל בלא צורך עבודה חייב מלקות. ואמרו כי בענן אראה על הכפורת פירושו באמת ע"ד חז"ל וענינו רק שבענן הקטורת אחת בשנה אהיה נראה אליו על הכפורת והוא הראות הכבוד שהיה שמה ומלת כי תשמש פעמים רבות במקום רק. כמו כי שרה שמה. כי ברחוב נלין. כי צחקת. כי ערות הארץ. ורבים כן וזהו שנאמר אחר זה וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. הנה התבאר למה תלה הכתוב אסור הביאה בכל עת אל הקדש במיתת בני אהרן ולא נאמר כזה בשאר הפרשיות שנאמרו ביום ההוא לפי שהיה זה להזהירו שלא ימות שמה כאשר מתו בניו ושהיה זה לתת הבדל בין משה רבינו שהיה בכל עת מוכן לנבואה ושומע הדבור מעל הכפורת מה שאין כן אהרן. וכן התבאר מה ענין אמרו כי בענן אראה על הכפורת והותרו בזה שלשה משאר ההערות אשר העירותי בפסוקי'. ואמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש ענינו על ידי זאת העבודה שיזכור בפרשה יבא אהרן וכל כ"ג שיעמוד אחריו אל הקדש שהוא לפני לפנים. כי עם היות כל המשכן קדש הנה הדביר שהוא לפני לפנים הוא הנקרא קדש בהחלט. והיותר נכון הוא שאמר אל הקדש הוא רמז לכהן כי הוא נקרא קדש. ואמנם למה חייבו להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ולא זכר דבר מהתמידין ולא ממוסף היום הנה הוא לפי שהתמידין נזכרו במקומם בסדר ואתה תצוה ומוסף יום הכפורים בא בכלל המוספים בסדר פנחס מהסבה שאזכור בהגיעי שמה בגזירת האל ולכך במקום הזה לא זכרה התור' אלא העבודה המיוחסת לכפרה ולסליחה שהיא פר חטאת כהן גדול ואיל העולה שלו ושני שעירי העדה וזה שאומר בזאת יבא אהרן אל הקדש רוצה לומר בזאת העבוד' שאזכור ובזמן שאזכור יבא אהרן אל הקדש ויכנס לפני לפנים ארבעה פעמים באותו יום המקודש ולא באופן אחר והביאה לקדש הקדשים היתה לצורך העבודה בקטורת ובהזאות והעבודה כלה היתה בעבור הכפרה ולכך אמר בזאת יבא אהרן אל הקדש. והותרו בזה שלשת הספקות האחרונות שהעירותי בפסוקים האלה. ואמנם למה היתה חטאת כ"ג פר ועולתו איל התבאר אחר זה בכלל קרבנות היום: ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים עד והיתה לכם לחקת עולם. הנה קרבנות י"ה היו כמו שביארתי למעלה מג' סוגים הא' התמידין. והב' המוספים. והג' המיוחדים לכפרה ומה שנראה לי בטעמיהם ורמזיהם הוא באחד משני דרכים. וכבר ביארתי ענינם באופן אחר בסדר ואתה תצוה ועתה הנני מפרש אותם פה באופן אחר ועוד יפורשו בסדר פנתס. ואומר עתה בדרך הראשון ואין כפל בביאורי' ההמה כי הדבר וחלוף המקומות יחייב הביאורים האלו. הראשון ששני הכבשים התמידים רומזים על תנוע' הגלגל היומי המחדש היום והלילה שהיו מהשם יתברך כי הוא המניע האמיתי לגלגל העליון ולכך היה כבש אחד בבקר כנגד היום וכבש אחד בין הערבים כנגד הלילה. והיו שניהם כבשים לפי שאותן תנועות כובשות את העולם ופועלות בהויותיהם. ומנחתם ונסכיהם היו מורים על התבואות הנמשכות מהם תבואת גורן ותבואת יקב ולכך היו הלחם והשמן והיין באים במנחה ובנסך להיותם המזונות היותר הכרחיים לבני אדם מכל שאר התבואות ולכך היה המעשר מהם בלבד. והיו התמידין עולות כליל לה' להודיע שהשמים שמים לה' וממנו תנועת הגלגל העליון. וכמאמר המשורר (תהלים ע"ד) לך יום אף לך לילה. ולפי שיום השבת מורה על חדוש העולם היה המוסף שבו כמו התמידין בשוה להורות שהגלגל ותנועותיו הם מעשה ידי יוצר בתחלת הבריא'. ואמנם מוסף י"ה להיותו יום קדוש לאלהינו נתוסף בו המדע הזה והיה נקרב בו פר אחד שהוא רומז לגלגל העליון המקיף בכל כי כמו שהפר הוא אדון הבהמות והוא סבת רבוי התבואות כמו שאמר (משלי י"א) ורב תבואות בכח שור ולזה נקרא פר מלשון פרי כן הגלגל העליון הוא גדול מכל הגלגלים והוא בתנועותיו סבת הפירות והתבואות כלם והאיל היה רמז לגלגל הכוכבים הקיימים אשר בו אפודת המזלו' כי בו הכח והאילות העצום עם היותו קטן מהפר בגופו וכחו. ושבעת הכבשים הוא רמז לשבעת גלגלי כוכבי הנבוכה שהם כובשים העולם השפל ופועלים בו והיו כל אלה עולות כליל להשם לרמוז שכלם היו משרתי השם ומעשה ידיו בבריאה הראשונ' וגם שהיו כלם עתידים להפסד כפי הדעת המקובל באומה וכמאמר המשורר ע"ה (תהלים ק"ב) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד. ואמנם שעיר החטאת היה רמז לעולם השפל שבו ימצא החטאת והפשע ולכך לא היתה החטאת הזאת נשרפת כעולות אבל היתה נאכלת לכהנים ולא היה נגש עם שום חטאת לא מנחה ולא נסכים. וכבר כתב הרב המורה שהעולות כלם בעבור שהיו נשרפות אמר הכתוב בהם אשה לה' אבל בחטאת ובשלמים לא נאמר כן מפני שהיו נאכלים ושגם החטאת הנשרפת לא היה ראוי לומר בה חטאת לה' לפי שהיא באה לכפר על החטאים הגדולים ולכן היו החטאות נשרפות כלן ונשרפות מחוץ למחנה לא על המזבח כי לא היה נשרף על המזבח אלא עולה ומה שידמה לה ולזה נקרא מזבח העולה כי שריפתה ריח ניחח לה'. אבל שריפת החטאת לא היתה כן כי אם ריח נמאס ונתעב ולכך לא נאמר בו חטאת לה'. האמנם בשעיר של מוסף ר"ח נאמר חטאת לה' כדי שלא נחשוב שהיה הקרבן ההוא ללבנה בחדושה כי כן היו עושים המצרים עושים קרבן בחדוש הלבנה ולכך ביארה תורה ששעיר ר"ח שהיה חטאת היה קרבן לה' לא ללבנה המתחדשת וכמו שיתבאר עוד בסדר פנחס. ובאמת דברי הרב המורה כלם נכוחים למבין וישרים והם מסכימים בצד מה למה שביארתי שהיה החטאת רומז לעולם השפל שבו בני אדם רעים וחטאים ושעירים ירקדו שמה מה שאין כן בעליונים שהם בשלמותם כלם עולות וכליל לגבוה. ובהיות הרמזים האלו כלם אמונות אמתיות מביאות האדם לדעת מעשה השם כי נורא הוא לכן היו נעשות ביום המקודש הזה זהו הדרך הראשון העיוני מהרמז בעולות שהיו נעשות בזה היום: והדרך הב' הוא תורני וענינו ששני כבשים התמידין הוא רמז לאומת ישראל הנקראת כן כמ"ש (ירמיה נ') שה פזורה ישראל. וכן דרשו בפסיקתא רבתי שני כבשים בני שנה תמימים בית שמאי אומרים אלו ישראל שכובשים עונותיהם. ב"ה אומרים כנגד רחמי שמים שכובשים עונותיהם של ישראל שנאמר (מיכה ז') ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ויהיה ענין התמידין תפלה לה' שיזכור רחמיו לישראל בבקר ובערב ויברך דגנם תירושם ויצהרם שעל זה היה מורה המנחה והנסך שהיו מקריבים עמהם ומפני זה היו התמידין משל צבור נקנים מהשקלים להוראת' על האומה. ואמנם במוסף י"ה היו מקריבים פר א' איל א' להליץ שיעמוד להם זכות אבותיה' אברהם שנמשל לפר שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. והאיל רומז ליצחק אבינו מפני שנעקד האיל במקומו. ולכך היה הפר בן ג' שנים לרמוז אל ג' אומות שיצאו מאברהם ישמעאל ובני קטורה וישראל והיה האיל בן ב' שנים לפי שיצאו ממנו עשו ויעקב. והשעיר רמז ליעקב אבינו שנאמר בו לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ולכך היה השעיר בן שנה אחת לפי שלא יצא מיעקב אלא אומה אחת והיא ישראל אמנם שבעת הכבשים דרשום חז"ל על אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ורחל ולאה שהאבות והאמהות היו כלם שבעה והיו כל אלה עולות להודיע קדושת' ודבקותם באלהים. ולזה אמר בהם שבעה כבשי' תמימים כמו שנאמר באברהם והיו תמים ויצחק היה עולה תמימה ויעקב איש תם ונשיהם היו כמוהם ועל אלה אמר בלעם (פ' בלק) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. ויותר נכון לומר שהיו הכבשים רמז אל לוי ואל קהת ועמרם ומשה ואהרן ואלעזר ואיתמר בני אהרן המתחילים בכהונה שכלם היו צדיקים תמימים ונזכר זכותם אחר זכות האבות הראשונים. ואמנם שעיר החטאת בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולכן עם היותו נזכר במוספים באחרונה כבר ארז"ל שהיה נעשה קודם אליהם מיד אחרי התמידין כמו שאמר ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו כי היה ראוי שתהיה הכפרה על העונות שבא שעיר החטאת עליהם קודמת לרצוי ולדבקות שהיה בעולות. ומזה תדע למה לא היו מקריבים שעיר חטאת בכל יום ולא בשב' לכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו אלא בר"ח ומועדי ה' כלם. כי הנה היתה הסבה בזה לדעתי כמו שאבאר בסדר פנחס מפני שהיו באים עם רב בר"ח ובמועדים לבית המקדש ואפשר קרוב היה שיבא בתוכם שום טמא ויאכל מהזבחים שהיו זובחים בימים המקודשים ההם ולכן מפני טומאת מקדש וקדשיו שהיה אפשר שיקרה יותר בר"ח ובמועדים הוצרכו להקריב שעיר חטאת לכפר עליהם מן השגגה ההיא אבל בכל יום ובשבת שהעם לא היו באים במקדש כל כך לא חששה התורה לזה. הנה התבאר ענין העולות שהיו נקרבות ביום המקודש הזה וטעמם בכל אחד משני הדרכים האלה שזכרתי. והותרו בזה כפי כל אחד משני הדרכים האלה שלשת השאלות אשר זכרתי ראשונה בעולות: ואמנם החטאות שהם הסוג השני מעבודות היום הזה ראוי לדעת שדעת החכמים ז"ל שפר כ"ג בא לכפר על עון העגל. אבל כבר יפלו עליו ספקות הרבה. הא' שהעגל שנעשה במדבר יבוקש כפרתו בזמן בית שני או בבית העתיד להיות. ועוד שהכ"ג היה מתודה על פר חטאתו וחטאת ביתו וחטאת אחיו הכהנים והנה הם לא היו בעגל כי אם אהרן לבדו. ועוד שאף שנודה זה בפר שבא על עון העגל האיל על מה בא. אבל האמת הברור בזה הוא מפני שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הכ"ג בהיותו לפני לפנים היה מתודה עונותיו ומבקש עליהם סליחה וכפרה כדי שעונותיו לא ילכדוהו שמה. והיה מביא הפר לרמוז לאברהם שהפר מורה עליו כמו שביארתי רוצה לומר שזכותו תעמוד לו לכפרתו. והיה מביא האיל הרומז ליצחק כדי שזכותו תעמוד לו גם כן האמנם לא היה מביא שעיר להליץ בעד זכות יעקב. מפני שהקהל היה מיחד לעצמו זכותו כמו שיתבאר בענין השעירים כי היה יעקב הוא עצמו ישראל ולכך היה יעקב נחשב לכללות לא לפרטי כאברהם ויצחק. האמנם שני השעירים שהיו מאת כל עדת בני ישראל לכפורים וכן שעירי החטאות של ראש חדש ומועדי השם. הנה חז"ל (במדבר רבה פ' י"ד) נתנו טעם בהיות תמיד כפרת הצבור שעירים שהיה לרמוז ולכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר בה וישחטו שעיר עזים. והרב המורה בפמ"ו ח"ג כתב שהיה השעיר מכפר עליהם לפי שבזמן ההוא היה מרים ופשעם היותם עובדים לשדים וכמו שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. ומבואר ששני הטעמים האלה הם בלתי מספיקים כי איך יבקשו אחרי אלפים מהשנים כפרה וסליחה על מה שלא נעשה בימיהם לא ממכירת יוסף ולא מעבודת השדים. אבל האמת ששעיר החטאת שהיה בא עם המוספים היה לכפר על היצר הרע המביא האדם לחטא. ולכך נקרא שעיר החטאת לפי שיתחיל באדם בהיותו צעיר לימים כאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר טוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. וחז"ל אומרים (קהלת רבה ט"ו) שבסדר ויקרא חייב הכתוב בשגגת הקהל להביא פר אבל הוא לענין הסנהדרין שטעו בהוראתם וכן ארז"ל ונעלם מעיני הקהל אלו הם הסנהדרין ומפני כבודם ומעלתם צוה להביא פר על שגגתם כמו שהיה מביא כהן גדול על שגגתו שנאמר אם הכהן המשיח יחטא וגומר והביא פר בן בקר וגם מפני שלא היה עולה היה החטאת גדול. אמנם בסדר שלח לך אנשים כשדברה תורה בשגגת עכו"ם ביחיד בהיות החטא ההוא חמור ונמאס לפניו יתברך צוה שיביאו הקהל כאשר יחטא בזה פר ושעיר אבל היה הפר לעולה והשעיר לחטאת וכבר כתב הרב המורה בפרק הנזכר שכל מה שיהיה החטא יותר חמור היה קרבנו ממין יותר פחות. ושלכן היה שגגת היחיד בע"א שעירה לבד כי הנקבה פחותה מהזכר. ואין חטא חמור מעכו"ם ואין בהמה יותר פחותה משעירה ושלמעלת הקהל היה קרבנו שעיר זהו דעתו וגם נכון הוא. וכפי דרכו זה הכרח הוא שנאמר כמו שזכרתי שבעבודת ה' שהיו בה עולות לא צוה שיביא על חטאתו אלא שעיר אחד הרומז ליעקב כמו שאמרתי שזכותו תעמוד לבניו הם יעקב וישראל. והותרה בזה השאלה הד' ששאלתי בענין החטאות שתמיד היה קרבן שגגת הקהל שעיר אחד. אבל בסדר ויקרא צוה שיהיה פר מפני כבוד הסנהדרין שהיה קרבן על שגגתם וע"כ מפני שלא היה שם עולה ונתרבה בעבור זה החטאת. אמנם בפרשת שלח לך צוה שיקריבו פר ושעיר לפי שהיה הפר לעולה והשעיר היה ביחוד על שגגת עכו"ם אבל בי"ה היה החטאת בלבד על שגגת הקהל וטומאת מקדש וקדשיו לא צוה שיקריב אלא שעיר אחד שהוא היה הקרבן הנאות לשגגת הקהל שלא היתה בעכו"ם. והנה היו בי"ה שני שעירי חטאת לפי שהיה אחד מהם מהקרבנות המוסף והוא שהיה מכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו ושעיר חטאת הכפורים שנכנס דמו לפני לפנים לא היה בא על השגגה אלא על המזיד לכפר על מי שעבר בזדון ונכנס טמא למקדש ואכל מן הקדשים בטומאתו לפי שהיה הזדון זולת השגגה היו החטאות שתים אחת כנגד השוגג ואחת כנגד הזדון והותרה בזה השאלה הה'. ולכן כמו שהיה ההבדל עצום בין חטא השוגג וחטא המזיד ככה היה הבדל גדול בין חטאות אלו השעירים שאחד מהם והוא שעיר חטאת המוסף הבא על השוגג היה נאכל לכהנים ונזרק דמו על מזבח החיצון כפי קלות החטא אבל שעיר חטאת הכפורים המורה על המזיד מפני חומר' העון ההוא היה כלו נשרף וחוץ לחומה סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלם ונכנס דמו לפני לפנים להתחנן לאלוה הכפורים על כפרת רשעת העון ההוא כי רבה היא והותרו בזה השאלה הו' שהיא מהחטאות גם כן: ואמנם שעיר עזאזל שהוא הסוג הג' מהעבודות של זה היום דעתי הוא שהיו שני השעירים ההם רמז לעשו ויעקב שהיו שניהם אחים בני איש אחד ואשה אחת תאומים נולדים בשעה אחת. ולכן היו השעירים שוים בכל עניניה' ולקיחתם כמו שבא במשנה שהיו שעירים כי עשו היה שעיר בטבעו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ויעקב היה צעיר כפי ימיו כי מלת צעיר בצד"י הוא כמו שעיר בשי"ן לפי שהשי"ן והצד"י מתחלפי' כמו שזכרו המדקדקים והיה ענין הגורלות ששניה' היו שוים בטבע ומעלה אמנם בהשגח' השם וחמלתו נפרד יעקב לנחלת השם וחלקו ונתרחק עשו מעבודת היוצר ואהבתו. וכמאמר הנביא מלאכי (סימן א') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגומר. ולרמוז לזה היה ענין הגורלות כמאמר (משלי ט"ז) אדון החכמים בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. והנה השעיר האחד אשר עלה עליו הגורל לה' נקרבים אימוריו על מזבח ונכנס דמו לקדש הקדשי' ובהיכל השם כמו שיעקב שנפרד לתומו קרבת אלהים לו טוב והוא וזרעו זוכים לעולם הבא שהוא ההכנסה בקדש הקדשים ושעיר עזאזל שהיה רמז לעשו הוא אדום המר והעז בכחו ורשעתו היה משולח למדבר לארץ גזרה כי כן היה עשו בבחרותו איש יודע ציד איש שדה והרחיק אותו ונחלתו מנחלת השם וכמאמר הנביא (מלאכי א') ואשים את הריו שממה. וכבר העירו רז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ה) בחכמתם על הרמז הזה. אמרו ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם. הנה א"כ לא היה ענין השעיר המשתלח קרבן לעזאזל ולכן לא זכה לזביחה ולא להקרבה על המזבח אלא להרחיקו תכלית ההרחקה ולהשליכו אל ארץ גזרה שאין בה ישוב וכאלו היה זה תפלה לאלהים שכן יעשה לשונאו וזה ענין אמרם שלא יקטרג על ישראל. כלומר שלא יהיה זרעו לישראל למכשול ולפוקה וצורר לנו. והודוי שהיה מתודה הכהן עליו עונות בני ישראל היו כל המעשים ההם משלים להטיל מורא בנפש עד שתתפעל אל התשובה והיה כ"ג מורה בפועל הזה שהעונות שחטאו ועוו בני ישראל במזיד לא היו ראוים לזרע יעקב אלא לזרע עשו הפושע ולכן יחולו אותם הטומאות והעונות על זרע עשו לא על יעקב ועל זה אמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו כי אין הכונה שיכפר הקב"ה לעזאזל ולא שימחול לו עונותיו. אבל פי' לכפר עליו להתודות עליו. כי בעבור שהיה הודוי סבת הכפרה יוחלט עליו שם כפרה וכן תמצא שם שנאמר בפר חטאת הכ"ג מיד אחר לקיחתו וכפר בעדו ובעד ביתו שענינו כמו שכתבו המפרשים שיתודה על אותו פר בעדו ובעד ביתו כי עדיין לא נשחט ולא הזה מדמו ואיך יאמר וכפר בעדו כי אי אפשר לזכות בכפרה אלא אחר ההזאה עם היות שבפסוק הזה יש בו אצלי פירוש אחר עוד תשמענו. ואין ספק שהכ"ג מתודה גם כן על שעיר חטאת הכפורים זדונות בני ישראל עם היות שלא זכרו הכתוב כי כבר ביארו חז"ל במסכת זבחים שבכל חטאת היה ודוי בהכרח. והיותר נכון בעיני בדבר הזה ששני השעירים היו רמז לעדת בני ישראל בכללותם אבל בבחינות מתחלפו' שבהיותם טובים וישרים אחרי ה' אלהיהם ילכו ובו ידבקון יהיו לה' ואימוריהם וקרביהם שהוא כמו שביארתי רמז למחשבות הפנימיות שבהם יהיו נקרבים על מזבח השם ודמם יהיה נכנס לפני לפנים. ויזו ממנו על הכפורת ולפני הכפורת שהוא כלו רמז לדבקות האלהי ושהם יזכו לחיי העולם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה אשר על זה נאמר גורל אחד לה' כי שם גורל נאמר על השכר הניתן לאדם אם כפי צדקתו אם כפי רשעתו וכמו שאמר ושוכר כסיל ושוכר עוברים. והשכר קרא גורל כמו שאמר בדניאל (סי' י"ב) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין עד שלא נקרא הגורל כך אלא לפי שמה' כל משפטו והוא דבר מושגח לא מקריי. אמנם אם היו בני ישראל רעים וחטאים לה' ובלתי שומרים משמרתו וכבוד בית מקדשו היה גורלו וחלקו להיות לעזאזל רוצה לומר להתרחק מהשי"ת וקדושיו ויהיה עם עז פנים וילך בגלות לפני צר כי עזאזל הוא שם מורכב משתי מלות עז ואזל רוצה לומר ילך העם הזה וישולח מעל אדמתו להיותו עם עז פנים ויהיה ענשו בעולם הזה שיסחו מן הארץ ויתרחקו מעונג הצדיקים ומזיו השכינה וכ"ז נכלל בשם עזאזל כלומר העז פנים ילך לחרפות ולדראון עולם. והנה יורה על אמתת הרמז הזה סגנון הפסוקים שבראשונה אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת מורה ששניהם היו רומזים על כללות האומה כפי מעשיהם לטובה או לרעה. ושנית אמר ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותה לפני ה' פתח אהל מועד. ולמה יהיה לפני ה' מכוון לצד מערב מקום קדש הקדשים שעיר המשתלח עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' אם לא כי שניהם היו רומזים אל העדה בהיותה קדושה או פושעת. ולכן נקרבו שניהם לאותו מקום קדוש כאומר הא לכם בני ישראל מקום קדושתכם אם תאבו ושמעתם יחכה ה' לחננכם ואם תשובו מאחריו תהיה יד ה' בכם וישלח אתכם מעל אדמתו. ויורה על זה גם כן אמרו ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל כי היה הדבר שוה בשעירים להיות שניהם מורים על האומה אלא שהיה הענין בגורל משפט ושכר אלהי שגורל אחד יהיה לה' בהיותם יראיו וחושבי שמו על דרך זה יאמר לה' אני. וגורל אחד יהיה בחלוף זה רוצה לומר בעדה ההיא עצמה בהיותה פושעת שאז תהיה עזאזל עז שאזל והלך לו מלפני השם ומעל ארצו. ויורה על זה גם כן שלישית אמרו והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת רוצה לומר שהאומה בהיותה עם ה' תהיה נקרבת אליו שוכנת בארצו ונכנעת במקדשו ומתענגת תחת כסא הכבוד. אמנם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל שהוא עם ישראל שנעשה עז פנים אוזל והולך בגלות. השעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה. ומה גדול המאמר הזה ועוצם יעודו. והוא שהשעיר החוטא ההוא הרומז לעד' בני ישראל לא יתום ולא יכלה בגלות. אבל יעמד חי לפני ה' רוצה לומר לשמירת דתו וקיום תורתו עד שיבא עת וזמן בסוף גלותו לכפר עליו מפני הרעות שסבל בגלותו וזהו אמרו לשלח אותו לעזאזל המדברה שלמ"ד לשלח היא במקום מ"ם כמו ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים. נסו לקולם כל הכלים לזהב ולכסף. ברוך אברם לאל עליון וכבר כתבו זה השמוש המדקדקים. יאמר שהשעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו משלוח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלות כי יכפר עליו בסוף גלותו ויגאלהו. או יהיה למ"ד לשלח מקום בעבור שהוא גם כן אחד משמושי הלמ"ד כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. יאמר שיכפר עליו בעבור ששלח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלותם וגלות מכפר' עון. ויורה גם כן רביעית מה שביארתי בשעיר עזאזל וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר. ואיך יסמוך ידיו על השעיר ההוא ויתודה עליו עונות בני ישראל אם לא היה רומז לישראל כמו שביארתי. ולזה אמר ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה שהיה הדבר רמז שעונות ישראל יבואו על ראשיהם בגלותם מאדמת הקדש ויהיה ביד איש עתי רוצה לומר איש גדול המעלה בזמנו ועתו והוא נבוכדנצר מלך בבל שעל ידיו נענשו ולרמוז על גלותם אמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה שהיא הארץ שנגזר עליה גזרה שיכלו ממנה שהיא כמדבר שממה בערך ישראל שיגלו ממנה. הנה התבאר מזה כלו למה היו רומזים השעירים ומה היה ענין שעיר עזאזל שבזה נרמז לישראל כל מה שקרה להם מהטובה אם ילכו אחרי השם וישמרו תורתו ומעונש הגלו' והרעה שיגזור עליהם בעברם על בריתו עם יעוד מה שיהיה להם באחרונה מהכפרה והגאולה. והותרו בזה עם מה שפירשתי שלש שאלות אשר שאלתי בשעיר המשתלח והם שלשה במספר השאלות הז' והח' והט' עם ביאור הדרוש הזה בשלמות רב: ואמנם הקטורת שהיתה הרביעית מעבודות היום הזה. כבר ביארתי בסדר ויקחו לי תרומה שבדביר ההיכל שהוא לפני לפנים היה בו ארון ובתוכו לוחות הברית וספר תורה בצדו ועל הארון היה הכפורת עם צורות הכרובים לרמוז אל הדבקות בו יתברך ובמלאכיו שיקנה האדם באמצעות התור' כי היא באמת המביאה אליו. ובהיכל שהיה לפני הדביר היו שלשה כלים השלחן והמנורה ומזבח הקטורת לרמוז ששלשת מעלות היו מביאו' את האדם לדבקות העליון ההוא. או שלש מעלו' נמשכות מן התורה. הא' היא העושר והכבוד בצדקה וגמילות חסדים שיעשה ונרמזה בשלחן. ולזה היה מזהב וכל כליו זהב טהור. והב' היא החכמה והיה מורה עליה המנורה כי נר ה' נשמת אדם ושבעה נרותיה רומזים לשבע החכמות. והג' היא האמונה האמתית השלמה אשר בה יזכה האדם להדבק באלהיו ונרמזה במזבח הקטורת. והיה המזבח הזה מכוון כנגד קדש הקדשים. ונאמר בו קדש קדשים הוא לה' ולהיות הקטורת רמז אל האמונה באל יתברך ובמלאכיו היה ניתן על האש שהוא רמז לתורה האלהית כמו שאמר אש דת למו והנביא אמר (ירמיה כ"ג) הלא כה דברי כאש כי הוא מעלה עשן האמונות כלפי מעלה. והיה המחתה רמז ללב שהוא משכן התורה והסמי' הנתונים על האש היו רמז למחשבות והחקירות שיעשה האדם בנפשו. וכמו שאמר ממשל לזה (שיר השירים ג') מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. והיה הכף רמז למוח אשר שם הדמיונות והמחשבות כלם. ובהתערב אותם המחשבות והחקירות אשר יורמזו בסמים עם גחלי האש הרומזים לתורה האלהית היה עולה משם עמוד הענן למעלה שהוא רמז לאמונה המכוונת לגבוה. ולהיות האמונה הצודקת מסכמת אל האמת ואל הנמצא ולא כפי מה שיהיה האדם בודה מלבו צוה יתברך והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם קדש יהיה לך לה' איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. ומפני זה כשראה משה אדונינו את קרח ועדתו נפסדים באמונתו ונבואתו עשה נסיונם בקטורת. ואמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. ובעבור שהיתה האמונה האמתית מסכמת עם התורה אמר בברכת בני לוי (פ' וזאת הברכה) ישימו קטורה באפך. ולכן (ד"ה ב כו) בעוזיהו כשעלה על המזבח להקטיר נאמר והצרעת זרחה במצחו להגיד שהיה בו שמץ מינות. ומפני זה נאמר ברשעת דור ישראל ויקטרו לאלהים אחרים ונקראת קטורת זרה קטורת תועבה להורות על האמונות הרעות הכוזבות. הנה התבאר מכל זה שלשת השאלות אשר העירותי בענין הקטורת. אם הראשונה מה המעלה שהיתה בקטורת שבעבורה נכנס כהן גדול לפני לפנים. ואמרתי שהיא מעלת האמונה האמתית העולה על כל המעלות. ואם הב' למה צוה יתברך שיתנו הקטורת על האש בהיות כהן גדול כבר נכנס לפני לפנים סמוך לארון ולא מחוץ כדעת הצדוקים שהיה זה להעיר שהאמונות האמיתיות שיורה עליהם הקטורת ראוי שתהיינה נסמכות לתורה וקרובות אליה ושלא יקבל אותן האדם מרוחק מהתורה אשר יורו עלי' ארון העדות קדש הקדשים. ולא יהיו אמונותיו מכח שכלו וחקירתו אלא מפני שצותה עליהם ואמתה אותם התורה האלהית. ומפני הרמז הנכבד הזה צוה יתברך שיתנו הסמים על האש סמוך לארון ושיניחו את המחתה סמוכה אליה להעיר שיהי' לבדו שלם ודבק בתורה. ולכך אמרו בגמ' (יומא ד' י"ט) שהיו משביעים את הכ"ג על זה והוא הי' בוכה על שחשדוהו באפיקורוסו' כי באמת היה זה מורה על אפיקורוסות והפסד אמונה בהתרחקו מן התורה. ואם לא היה מוציא הכהן גדול מיד את הכף בהיותה רקה לפי שהמחתה והכף היה ראוי שיתחברו ויסמכו שניהם אל הארון כמו שהלב והמוח באדם ראוי שימשכו אחר השכל. ולכן בהיות המחתה סמוכה אל הארון מקטר הקטורת ומעלה את העשן הקדוש מלמעלה היה שם גם כן הכף ולא יסור ממנה ובצאת המחתה תצא הכף ולא קודם לזה כי אין ראוי שימצא בחי הלב מבלי מוח ולא המוח מבלי לב ולא שניהם באדם כי אם כפי ההנהגה השכלית. והותרו בזה השאלה הי' והי"א והי"ב ולזה אמרה תורה ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בזה נכלל הרמז אשר ביארתי: ואמנם ההזאות הם החמשית מעבודו' העבודה היום הזה כי בעבור שהיה הפר חטאת כהן גדול והשעיר חטאת הקהל והיה קדש הקדשים מקום השכינה והתורה ומקור הנבואה לכן היו דמיהם נזרקים בהזאה שמה להעיר שבדבקות האלהי ובקבלת התורה ובאמונת הנבואה יהיו שוים כעם ככהן וכלם יהיו יחד באהבה ודבקות ואמונה הגדול שבדור עם הקטון שבהם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ותורה לכלם נתנה והנבואה חלתה בכלם. וזה היה מורה ענין ההזאה רוצה לומר שדמם היה נזרק שמה כנגד ארון האלהים להדבק באהבתו ולקבל תורתו ואמונת נבואתו היוצאת משם וכן היה מזה מכל אחד משני הדמים ההם בפרוכת אשר כנגד הארון כי הוא המורה על מעשה המצות ועבודת האלהים להגיד ולהעיר שדם כל ישראל יתחייבו כקטון כגדול במצות כמו שנאמר בכל לבבך ובכל נפשך כי כמו שהיה הפרוכת מורה על קדושת הארון שאחריו ככה היו המעשים והמצות תוריות מורות על שרשי האמונות ולא היה מזה בהיכל על הפרוכת דם מעורב מהפר והשעיר כי אם דם כל אחד מהם בפני עצמו לפי שהמקום ההוא היה מורה בשלמות העושר והכבוד בשלחן ועל שלמות החכמה והידיעות במנור'. ולפי שבדברי' האלה לא היו שוים כלם. אבל היה כאיש גבורתו. הכ"ג מדרגה בפני עצמה וכל ישראל מדרג' אחרת לכן היתה ההזא' שמה מדם בלתי מעורב אבל פשוט דם השעיר שהוא מורה על הקהל ודם הפר המור' על הכהן גדול וזו היא תשובת השאל' הי"ג. אמנם במזבח הקטורת שהי' רמז לאמונות היתה ההזא' בדם מעורב לפי שבענין האמונות כל ישראל כקטן כגדול חייבים בו בשוה. והנה היו בהזאתו קדש הקדשים והפרוכת אשר כנגדו כל ההזאות אחת למעל' ושבע למט' על פני הכפורת ולפני הכפורת שלא יגע הדם לא בארון ולא בכרובים אלא בין הבדים ולפני הכפורת הוא על הארון והיו ההזאות להעיר שהדבקות והתור' והנבוא' שרשים עקרים בנותן והמשפיע יתברך כי כל המעלות ההן באות מלמעל' ואין יכולת באדם להשיגן מתוך חקירתו והשתדלותו. ולפי שאין למעל' רבוי אלא אחדות גמור' לכן הי' מזה תמיד אחת למעל' כפי הנותן והרבוי למט' מצד המקבלים. ולכך הי' שבע למט' שהמספר ההוא מור' על הרבוי. אמנם בעניני ההיכל המור' על השלמויות שישיג האדם מתוך חקירתו והשתדלותו ובפרט מזבח הזהב המור' על האמונות היו ההזאות כלם מלמט' למעל' כי כן הוא השגת האדם מלמט' למעל' ואחרי הכינו את עצמו אם להעשיר ואם להתחכם או להאמין או להנבא אז יבא השפע העליון באחרונ' ומפני זה היה הכהן גדול מזה על מזבח הקטורת ההזא' האחרונ' מלמט' למעל' וזו היא התשוב' לשאל' הי"ד. והנ' היה מספר ההזאות בזה האופן אחת ושתים אחת ושלש וכן תמיד. להעיר שהי' הכל מאתו יתברך כי הנה הדברים הבאים מאתו בלי אמצעי הם מדרג' אחת. ואשר הם באמצעות הגלגל הראשון הם אחת ושתים רוצ' לומר אחת מאתו יתברך ושתים בערך אותו אמצעיות וכן שאר האמצעיי' כלם הם פועלי' עם שפע הסב' הראשונ' יתברך ולכך הי' מונה הכ"ג וזוכר שם אחת עם כל אחד מהמספרים. אך אמנם לא היו עוברים ממספר השבע' הנה הוא לפי שיש דברים נתיחסו לפועל ית' מבלי אמצעי ויש שנתיחסו אליו יתברך אבל באמצעי וזה האמצעי אפשר שיהי' אחד מד' העלולי' הראשוני' ראשי הד' מחנות של מלאכים ועל מה שיהי' מבלי אמצעי היה אומר אחת ועל מה שיהי' באמצעות העלול הראשון היה הוא אומר אחת ואחת וכנגד מה שיפעל יתברך ע"י העלול הראשון למחנ' השנית היה מונה אחת ושתים וכן בשלישי' וברביעית שהם כפי ד' מחנות מהמלאכי' הרוחניי' שעליהם אמר אחת ואחת. אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. ואחר זה זכר הורדת השפע באמצעות הגרמים השמימיים וכנגד הגלגל העליון המקיף הכל היה מונה אחת וחמש. וכנגד גלגל הכוכבים הקיימים שהוא השמיני אמר אחת ושש. ועל הדברים שיפעלו באמצעות שבעה כוכבי לכת היה מונה אחת ושבע. להגיד שכלם הרוחניים והשמימיים הם פועלים בכח השפע המגיע אליהם מהראשון יתברך. וזו היא חשוב' השאלה הט"ו. והנה לא ביארה התורה אופן ההזאות. אבל צותה שיקח הכהן מדם הפר שהיה חטאתו ויכנס עמו לפני לפנים ויזה ממנו על פני הכפורת ולפני הכפורת שבע פעמים. הרי אחת למעל' ושבע למט'. והי' זה כמבקש סליח' וכפר' על דמו מכל עונותיו. ואחרי היותו מקשט את עצמו יקשט את אחרים ויבקש סליחת הקהל וכפרתו ועל זה אמר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו מבית לפרוכת ר"ל שיז' ממנו באותו אופן הנזכר אחת למעל' ושבע למט'. כי על פני הכפור' היה אחת למעל'. ואמרו ולפני הכפורת יזה ז' פעמי' מורה שלפני הכפור' למט' בין הבדים יזה ז' פעמים. ואמר וכפר על הקדש מטומאו' בני ישראל ומכל פשעיה' שהמה נכנסים למקדש אם בשגג' והוא אמרו לכל חטאת'. ואם במזיד הנכנס למקדש ואוכל קדשי' בהיותו טמא. והכפר' הזאת ענינה אצלי שבזה האופן יכפר השם עליה'. אך המפרשי' פירשו שענינו והתוד' עליו. ואמרו וכן יעש' לאהל מועד. ענינו שכשם שהז' מדם הפר ומדם השעיר לפני לפני' אחת למעל' ושבע למט' כך יזה על הפרוכ' מבחוץ אחת למעל' ושבע למטה כן פרש"י. ויותר נכון לפרש שכן יעש' לאהל מועד כשיז' מן הדם על מזבח הזהב וכמו שנאמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים שהוא דם הפר והשעיר שנותן עליו יזה כן. ואמרו השוכן אתם בתוך טומאותם ענינו כיון ששוכן ביניהם משכן השם ואהל מועד בתוך טומאות' שאע"פ שהם טמאים אין השכינ' מסתלקת מביניה' לכן ראוי שיכפר ג"כ על אהל מועד. והנה צוה שכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו לתת הבדל מדרג' לכ"ג על אחיו הכהני' שעם היות' גם המה בשאר ימות השנ' נכנסים להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות הנה ביום המקודש הזה כשיבא כהן גדול לקדש הקדשי' עם הקטורת או עם הדם להזות לא יהי' שום אדם באהל מועד שהוא ההיכל והוא על דרך מה שנא' בהר סיני וגם הכהני' הנגשי' אל ה' יתקדשו וגו'. ונאמ' ונגש משה לבדו. ככה יהי' בקדוש' היום הזה. ואמנם אמרו וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. ראוי לעיין בענין הכפרו' האלה שנזכרו פעמי' הרבה בענין הפרש' כי הנה בראשונ' אמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. ואח"ז אמר שנית והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא' אשר לו ואח"כ אמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. ועתה אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. הרי שבאו הכפרו' כפולות ומכופלות בין לענין אהרן בין לענין הקהל ודרך המפרשי' ידוע שכל הכפר' פירשו על הודוי ונ"ל שאין הדבר כן כי למה יקצר הכתוב מלקר' אותו ודוי ויקראהו כפר'. אבל אמתת הענין הוא שראשונ' אמר הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו'. וזה לענין כפרת עצמו. ולענין הקהל אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו'. ואמרו אח"כ והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בא להודיע שכאשר יקריב אהרן פר חטאתו אז יכפר בעדו ובעד ביתו לא קודם לקיחת השעירי' ונתינת הגורלות עליהם ולזה זכר גורלות השעירי' וזכר אחריה' והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו שהכוונ' בו שאז אחרי הגורלו' יקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא' כי וא"ו וכפר היא במקו' למ"ד וכבר הביא ר' יונה רבי' מהשמוש הזה בשערי הרקמ' הפנימי' וביתה (יחזק' מ"ד) ופיהו מוצב לכותר' ומעל' (שמואל א' ל') מהיום ההוא ומעל'. ואומר הכתוב והקריב אהרן את פר החטא' אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. שכל הכהני' נקראי ביתו ולתכלית זה ישחט את פר החטאת אשר לו. אך אמנם לא יכנס עם דמי לפני לפנים כי ראשונ' יכנס להקטיר ועליו אמר ולקח מלא המחת' גחלי אש וגו' ונתן את הקטור' וגו' ואז אחרי הקטור' יקח מדם הפר והזה באצבעו וכן ישחט את שעיר החטאת אשר לעם והוא חבירו של שעיר העזאזל ויזה מדמו לפני לפנים לכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ויהי' הוא"ו וכפר על הקדש גם כן משמשת במקום למ"ד. ואח' שזכר מהו אשר יעש' לבקש כפר' על עצמו ומה הוא אשר יעש' לבקש כפר' על הקהל. ואמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ר"ל שבזה האופן שזכר מההזאו' יכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל הקהל אחריו. ואחרי שצוה על ההזאו' אשר יעש' לפני לפנים זכר איך יהיו ההזאו' אשר יעשה על מזבח הקטור' והוא אמרו ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר כי בעבור שהי' חטאת הכהני' והעם בטמאם בשגג' מקדש וקדשיו או במזיד או בשרש משרשי האמונו' ולכן הי' מזה לפני לפני' ועל מזבח הקטור' שבהיכל המור' עליהם. האמנם הית' ההזא' עליו מהדם המעורב מהפר והשעיר יחד. ואחר זה זכר ענין השעיר המשתלח שהי' מחטאת הקהל הרי לך מבואר שאין בפסוקים האלה לא כפל ולא מותר בלשון הכפר' שנזכר' בהם: ואמנם לבישת הבגדי' והפשטתם מבגדי הזהב לבגדי לבן ומהם מבגדי זהב בדלוגי' שהיא העבוד' הששית מעבודות היום. אומר בענינו שהנה צותה תורה שיהיו בגדי כ"ג מזהב ואבנים טובות לכבוד העבוד' כדי שלא יחשבו בני אדם שהכ"ג בהיותו מיטיב את הנרות ועוש' מעש' הקרבנות חלב ודם מלוכלך ושלחן ה' מגואל ונבזה אכלו לכן צוה שבעשותו העבודות הגסות ההמ' יתלבש בבגדים יקרים להעיר על מעלת העבוד' ההיא ושלמות אותו מעש' ועל זה נאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפאר'. האמנם בי"ה צוה יתברך שבהכנס הכ"ג לפני לפני' מקום השכינ' והכבוד לא ילבש בגדי זהב כי אם בגדי בד לבנים ובד' בגדי' בלבד ככהן הדיוט והי' זה לד' סבות. הא' לפי שהי' אז כהן גדול נכנס לפני אדון האדוני' והי' ראוי שיכנס בהכנע' ושפלות בבגדי לבן כאחד הכהנים ההדיוטי' ולא ילבש זהב ואבנים טובות ומרגליות כי אין ראוי שיתגא' העבד לפני אדוניו ולא שיהיו הכרובים הרומזים למלאכי עליון זהב טהור והכ"ג העומד לשרת לבוש ג"כ זהב שוה בשו' כעבד כאדון וכמו שאמר אל תתהדר לפני מלך וע"ז נאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש כתונת בד קדש ילבש בגדי קדש הם כלומ' אל יהי נקל ללבוש בגדי בד כי בגדי קדש הם עם היות שאין בהם זהב וכסף. והסב' הב' שהכ"ג בהכנסו לפני לפני' היה ראוי שיכנס זך ונקי מעונותיו כי כבר קודם ההכנס' שמה התוד' על פרו ונתכפר לו ולזה צוה ית' שיכנס לבוש בגדים לבנים המורים על הטהר' והנקיות וכמו שאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ונאמ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו עד שגם במראות הנגעי' נאמר כלו הפך לבן טהור הוא לפי שהלובן מורה על הנקיות והטהר'. והסב' הג' שהכ"ג בהכנסו במקו' המקודש ההוא היה מתדבק בבוראו ומתדמ' כל מה שאפשר לאלהיו ולמלאכיו בהיותו ביום ההוא כאחד מצבא המרו'. והנה הנביאי' אמרו על האל יתברך (דניאל ו') לבושי' כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ויחזקאל ג"כ ראה את האיש לבוש הבדים וכן ראה דניאל את המלאך לבוש הבדים. ולהורות קדושת הכ"ג ביום ההוא בהכנסו בקדש הקדשי' הי' הוא גם כן לבוש הבדים ומפני זה בשבח הנביא כהן גדול אמר (מלאכי ב') כי מלאך ה' צבאות הוא בהיותו לבוש הבדי' ביום המקודש שרות מטה דומ' לשרות מעל'. הסבה הד' שהכ"ג בהכנסו לפני לפני' היה כאיש הנעתק מהעול' הזה לעול' הבא מבלי מאכל ומשת' מתוד' ומתחרט ומתכפר מעונותיו ולכן היה לובש בגדי לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו שכתונת בד קדש ילבש יען מכל נכסיו ועשרו אשר קנה לא ידבק בידו בצאתו מעולמו כי אם בגדי השש אשר ילבש ומן הטעם הזה היו בגדי לבן ששרת בהם כ"ג בי"ה אסורים בהנא' כבגדי המת שהלבישוהו במותו. הרי לך בדבר הזה ד' סבות נכוחות למה הי' כ"ג נכנס לפני לפני' בבגדי פשתן לבני' ולא בבגדי זהב. והנ' שמרה התור' הסדר הראוי כי הנה בעת עבוד' המקדש ר"ל בהקרבת המוספי' והתמידין והדלקת הנרות והקטור' בהיכל צוה שיעש' כהן גדול הכל בבגדי זהב מפני כבוד העבוד' שהוא תכלית הבגדי' היקרים ההם. אבל בהכנסתו לפני לפני' שהיא העבוד' המיוחדת לכפר' מפני הסבות אשר זכרתי צוה יתברך שיעבוד אותה הכהן בבגדי לבן. ומזה התבאר למה לא הית' כל עבוד' היום בגדי לבן אם היו יותר נבחרים לעבוד' כי הנה היה זה לפי שהם נתיחדו להכנס לפני לפני' כמו שבגדי הזהב נתיחדו לשאר העבודו' שמחוץ. והתבאר ג"כ למה הית' לבישת בגדי הזהב והלבן בדלוגים כי הנה הטבת הנרות והקטרת הקטורת והקרבת התמיד של שחר שהיו נעשות ראשונה היו בבגדי הזהב להיותם עבודות כוללות מתמידות בכל יום וכן המוספים אמנם עבודת י"ה וההכנסה לקדש הקדשים שהיתה עבודה מיוחדת לכפרה. היה עושה בבגדי לבן ושאר העבודות שהיה עושה אחר זה מהמוסף ותמיד של בין הערבים מפני שהיו ג"כ תמידיות היה מחוייב לעשותם בבגדי זהב. אמנם אחר זה בעת כניסתו בפני השכינה בפעם אחרונה להוציא את המחתה ואת הכף היה לובש בגדי לבן ולא בגדי זהב מפני שבגדי הלבן היו מיוחדים לעבודה המיוחדת לעבודת ולהכנסת לפני לפנים כמו שבגדי הזהב היו מיוחדים לעבודה המתמדת הנעשית בהיכל ובחצר והותרו בזה שלש שאלו הי"ו והי"ז והי"ח. והנה הכתוב קצר בספור ההפשטה והלבישה ונסתפק באמרו ראשונ' בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כתונת בד קדש ילבש וגו' ובאמרו אח"כ ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם ובמס' יומא אמרו שאין זה מקומו של מקרא זה שהי' אחרי עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שעוש' בחוץ בבגדי זהב וטובל ומקדש ולובש בגדי לבן ובא אל אהל מועד להוציא הכף ואת המחת' שהקטיר בה הקטור' לפני לפנים. וכבר זכרתי סדר העבודות כלם באותו יום: ואמנם הטבילות שהוא המין הז' מעבודו' היום אומר בענינ' שהן הטבילות שהיו נעשות בזה היום בהעתקת כ"ג מהעבוד' התמידי' לעשות העבוד' המיוחדת לי"ה כי ברצותו לעבוד עבודת התמיד הי' טובל את עצמו לומר שרצונו להתחיל באות' עבוד' ואף שהי' עושה דברים רבים מתחלפי' בהיות' כלם מהעבודות התמידיות היה מספיק לכלם בטביל' אחת. וברצותו לעבוד עבוד' מיוחדת לכפרת היום הי' טובל להורות שהי' נעתק ממין עבוד' אחת אל עבוד' אחרת ולכך היתה הטביל' כוללת לכל הגוף לרמוז שכלו יעתק לאות' עבוד' המתחדשת. ומפני זה לא היו הטבילות כמספר המעשים אלא כמספר הפעמי' שהי' הכהן גדול נעתק לעשות עבוד' תמידית או עבוד' מיוחדת לכפר' בין שתהי' עבוד' אחת או רבות. ואמנם קדוש ידים ורגלי' הי' בערך כ"ג העומד לשרת כי כמו שהאדם המשרת את אדוניו בשלחנו ירחץ ידיו לשרתו בטהר' כן הכהן המשרת בשלחן ה' היה מקדש ידיו אשר בם יעש' עבודתו ורגליו אשר בם יכנס לחצרו. ובעבור זה היו בכל טביל' שתי רחיצות ידיו ורגליו אחת כנגד המעש' אשר עשה כאדם הרוחץ ידיו בצאתו מלשרת בשלחן המלך ואחת כנגד המעש' שהי' עתיד לעשות ולשרת לפני אדוניו כמו הנכנס לשרת בשלחן המלך שירחץ ידיו קודם שישרת ולזה בטביל' הראשונ' לא הי' קדוש ידים ורגלי' קודם אליה לפי שלא קדמה עבוד' כלל ובטביל' אחרונ' ג"כ לא היה קדוש ידים ורגלי' אחרי' לפי שלא היה אחרי' עוד עבוד' כלל. הנה אם כן היו הטבילות כמספר חדושי ההעתק' אל העבוד' התמידי' או המיוחדת. ולכך היו ה' טבילות כמספר חדושי העבודות. והיו בטביל' אחת עבודות רבות אבל כלם היו ממין אחד אם מהעבוד' התמידית ואם מהעבוד' המיוחדת לכפר' והיו קדושי ידים ורגלי' בערך הכהן אחד מפני העבוד' אשר עבד והשלי' לעשות. ואחד מפני העבוד' שהתחיל לעבוד ולכן היו עשר' ר"ל שתי רחיצות עם כל טביל'. וזה טעם חמשת הטבילות ועשר' הרחיצות. והותר' השאל' הי"ט והכ'. והותר' ג"כ במה שביארתי בזה השאל' הכ"א. והיא מה צורך היה ברחיצת ידים ורגלים במקו' שהיו טבילות. לפי שהכ"ג בבואו לעבוד העבוד' התמידית או המיוחדת לכפר' היה מקדש ידיו ורגליו מלכלוך המעשים אשר עשה כמנהג האיש היוצא בהיותו משרת בשלחן אדוניו ולהורות שהיה נעתק אל עבודה אחרת זולתה היה נטבל. וכדי להתחיל העבוד' הבאה היה מקדש ידיו ורגליו והי' א"כ כל דבר כפי צרכו וכדומ' לזה אמר (תהלי' כ"ז) המשורר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. והנה זכר הכתוב שיעש' עולתו ועולת העם והם שני האילי' איל הכהן גדול ואיל מוסף הקהל וכן יעשה הקטרת חלבי החטא' מהפר והשעיר על המזבח. וכאשר השלים לספר אופן העבודות צוה שהמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים לפי שהי' טמא להיותו שליח בעבוד' ההיא וכן השורף את פר החטאת ושעיר החטאת אל מחוץ למחנה צוה ית' שיכבס בגדיו ורחץ בשרו במים כי היה מטמא בהולכת השעיר המשתלח ונשרפת פר החטאת ושעיר החטאת של י"ה: והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי עד וידבר וגו' איש איש מבית ישראל אשר ישחט. יאמר הכתוב שעם היות שעבודת י"ה הית' עתיד' להפסק בזמן הגלות וחרבן הבית הנ' ישארו במקומ' תמיד לחקת עולם שני דברים. הא' הוא ענוי הנפש שיענו בני ישראל את נפשותיהם ביום ההוא. ומפי הקבל' למדו שענוי הנפש כולל חמש' דברים שהם אסורים ביום המקודש ההוא והם אכיל' ושתי' רחיצה סיכ' נעילת הסנדל וגם תשמיש המטה אסור ביום ההוא להיותו היותר גשמי מכל התענוגים הגשמיים כי בעבור שהיו אלה כלם הנאות גשמיות היו אסורות ביום ההוא למענ' נפשו הבהמית ומוכיח אותה על נטות' לדברים החמריים והי' הענוי הזה כנגד הודוי והחרט' שהי' מתחרט כ"ג ביום ההוא. והדבר הב' הנשאר להם לחק הוא אסור מלאכ' שכל מלאכ' לא יעשו ביום הז' כי להיותו יום מיוחד למלאכת השמים ועבודת הקדש שאין ראוי שיעשה בו שום מלאכ' אחרת שיהיו בה טרודים אלא שתהיינה כל מחשבותיהם פנויות לתשובה ולתחנ' ולבקשת הכפר' והסליח' כי איך יעשה מלאכ' ביום ההוא מי שחייו תלוים מנגד ולא ידע אם יכתב לחיים או למיתה וחייב בז' האזרח והגר לפי שעל מנת כן יגור הגר אתם לשמור את היום הזה כדי שיכפר השם הנכבד גם בעד חטאתיו ולא יביא עליו רעה פן תכלול רעתו לכל העדה כמו שאמר אוי לרשע ואוי לשכנו. ונתן הסב' והתכלית בזה באמרו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ר"ל הנה צויתי על הענוי לפי שבו אתם מבקשים סליח' וכפרה וביום הז' יכפר ר"ל השם עליכם לטהר אתכם או יחזור יכפר עליכם על היום שזכר שהיום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ולכך יצטרך לענות את נפשותיהם כעבד לפני אדוניו כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואמנם איסור המלאכ' יצטרך גם כן לפי שלפני ה' תטהרו כלומר בהיותכם היום הזה תמיד לפני ה' ודבקים בו רחוקים לעשות בו כל מלאכה חמרית בזה האופן תטהרו ולא בעשותכם שום מלאכה הרי שנתן כאן טעם לענוי הנפש וטעם לאיסור המלאכ'. ואמנם אמרו עוד שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם הוא בא לבאר שבזה האופן אשר זכר יהי' יום הכפורים יום מנוח' וענוי יחד כי הוא יהי' להם שבת שבתון ר"ל מנוחה גדול' מכל עמל גופני ומעשות כל מלאכה בגופיהם ויהי' ענוי לנפשות המתחרטות ממה שחטאו כל השנ' והוא חק עולם כי הם בכל השנ' היו נותנים מנוחה ושבתון לגופם ועמל וכעס לנפשם. ובז' היום יהי' בהפך שיהי' שבת שבתון להם בגופות וענוי בנפשות. וביאר עוד שבהיותם בארץ ה' לא תמשך להם הכפר' והסליחה בענוי הנפש ואיסור המלאכה בלבד אלא בשאר עבודות המקדש ג"כ שיעשה הכ"ג. והוא אמרו וכפר הכהן אשר ימשח אותו ר"ל שהכפר' תבא באמצעות העבודה שיעבוד הכהן המשיח או אם הוא טמא ולא יוכל לעבוד יכפר במקומו הכהן אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו והוא סגן הכהנים כי הוא במקום אביו והוא כשלא יוכל אביו לעבוד ימלא את ידו לכהן תחת אביו וילבש את בגדי הבד שהם המיוחדים לעבוד' המיוחדת בזה היום. והית' זאת לכם לחקת עולם ר"ל שבארץ תהיה הכפר' על ידי העבוד' בענוי הנפש ואיסור המלאכ'. ובהיותם חוצה לארץ ענוי הנפש ואיסור המלאכה בי"ה יספיק לכפרתם. ויהי' זה אחת בשנ' כדמות הרקה כוללת שיעש' הרופא לאוהבו בזמן מיוחד כדי שיהי' בריא כל השנה ולא יגברו בו ליחות רעות שהיו בגופו. וספר הכתוב שאהרן קדוש ה' עשה בעבוד' י"ה ר"ל בחדש השביעי בעשור לחדש העבוד' הנזכרת כלה במשכן ה' כאשר צוה ה' את משה:
