ביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. דאם לא כן ביום למה לי ומה ששנו בת"כ מלמד שטומאתו וטהרתו ביום הכי פירוש' כמו שטומאתו ביום כדכתיב וביום הראות בו כך טהרתו שהיה כהן רואה כדי לטהרו אינו רואה אלא ביום כדכתיב ביום טהרתו וזה לפי מה שכתב רש"י פה מלמד שאין מטהרין אותו בלילה דמשמע דסבירא ליה דקרא דביום אטהרתו דכתיב בתריה קאי וכן פירש גם רבי ישעיה הראשון אבל רבינו אברהם זוטרא ורבי' הלל פירשו דקרא דביום אזאת תורת המצורע דלעיל מיניה קאי ופירושו תורת טהרתו וטומאתו ביום וזהו ששנו בת"כ מלמד שטומאתו וטהרתו ביום:
אל מחוץ למחנה חוץ לג' מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו. כדתניא בת"כ ומייתי לה בפסחי' בפרק אלו דברים בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו ופרש"י כגון זבין וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע חמור מכולם ומאחר ששלוחן של אלו חוץ משתי מחנות נמצא ששלוחו של מצורע חוץ מג' מחנות וליכא למימר דהא שלא ישבו טמאים אחרים עמו לקולא הוא דקאמר שהמצורע ישב במחנה לוייה ולא האחרים דהא איכא טמא מת שנכנס במחנה לוייה שהרי אפי' מת עצמו נכנס בו כדנפקא לן מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו כל שכן טמא מת ואם כן עכ"ל דקרא דבדד ישב שלא ישבו טמאים אחרים עמו לחומרא הוא דקאמר שהמצורע חמור מהם ששלוחן של אלו חוץ לב' מחנות ושלוחו של מצורע חוץ לג' מחנות אבל שלוחו של זב חוץ מב' מחנות כבר למדוהו רז"ל בפסחים בפרק אלו דברים מקרא דולא יטמאו את מחניהם מחנם לא נאמר אלא מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דהאי קרא ע"כ בזבין וטמאי מתים קמיירי דאלו במצורע כבר למדנו מבדד ישב ונהי דאיכא למימר כיון דלאויה דמצורע מהכ' נפקא אורחיה הוא דכתב מחניהם משום מצורעי' וזבים מכל מקום כיון דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום הנך ודאי משום זבין וטמאי מתים כתיבי דהא מחנה דמצורעים לעשה מבדד ישב נפקא הלכך לא יטמאו את מחניהם אהני מחנות דלעיל קאי לאורויי דמחנהו של זה לאו כמחנהו של זה אלמא שלוחו זה של חוץ למחנה אחת ושלוחו של זה חוץ לשתי מחנות ומסתמא טמא מת חוץ למחנה אחת שנכנס למחנה לוייה דהא מת עצמו נכנס בו כל שכן טמא מת ונמצא שזב שלוחו לשתי מחנות:
חיות פרט לטרפות. בפרק שלוח הקן והוצרך הכתוב למעטן דלא תימא כיון דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה ליתכשרו לטהרת מצורע קא משמע לן והיינו אליבא דמאן דאמר טריפה אינה חיה אבל למ"ד טרפה חיה מפיק לה מטהורות טהורות ולא טרפות כדתני' בת"כ ואידך מאי טהורות מותרות באכילה למעוטי צפרי עיר הנדחת דלאו דוקא במשולחת דפשיטא הוא דלאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור בהנאה ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן אלא אפילו השחיטה דלא אכלי לה ויכול לשרפה אחר שחיטתה לא תיתי מעיר הנדחת וא"ת והא קרא דחיות אצטריכא ליה לדרשא דשחיין ראשי אברים שלהן ופרש"י למעוטי מחוסרי אבר וליכא למימר דהא דרשא דחיות פרט לטרפות מכ"ש דמחוסרי אבר נפקא דא"כ מנ"ל לרז"ל לדרוש קרא דחיות למעוטי מחוסרי אבר שהוא יותר קל דילמא למעוטי טרפה הוא דאתא שהוא יותר חמור אבל מחוסרי אבר כשרות י"ל דהאי דדריש קרא דחיות לשחיין ראשי אברי' שלהן ס"ל דטרפה חיה וממעט טרפות מקרא דטהורות ומאן דדריש קרא לחיות פרט לטרפות לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טרפות בלבד דהכי משמע מההיא דפרק שלוח הקן דקאמר טרפות מחיות נפקא ובעי תלמוד' הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד טרפה אינה חיה מאי איכא למימר משמע דלמ"ד טרפה אינה חיה לא ממעטינן טרפה מחיות:
טהורות פרט לעוף טמא. וכן שנינו בת"כ טהורות ולא טמאות משמע דס"ל שאין שם צפרים מורה על עוף טהור אבל הוא נופל על הטהור ועל הטמא וקשה דבפר' שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מה"מ אמר רבי יצחק דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע בין טהור בין טמא צפור טהור אשכחן דאיקרי טמא לא אשכחן דאיקרי ופרש"י אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור כדכתיב כל עוף טהור תאכלו וכתיב וכל שרץ העוף טמא הוא לכם וכתיב תשקצו מן העוף ופריך תלמודא מכמה קראי דאיכא לדיוקי מינייהו דסתם צפור טמא וטהור במשמע ומתרץ להו לכולהו אלמא צפרי' דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ומפני שאמר טהורות פרט לעוף טמא נלמוד שאין הצפרים מין טהור אבל הוא שם כולל כל העופות ואם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופו' רבי' אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש חיות פרט לטרפו' יבא במחלוק' ולמ"ד טרפה חיה אינו כן ובת"כ חיות ולא שחוטות טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות אינן טענו' כי מה שטען שאין הצפרים מין ידוע אבל הוא שם כולל העופות וא"כ מהו הפטפוט הזה כי עופו רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף י"ל שאין האגד' הזאת נותנת טעם על אותן הצפרים ממש שהביא המצורע לטהרתו אלא על הצפרי' בכלל למה קרבנו מן הצפרים ולא מן הבהמות ואמר לפי שהנגעים באים על ל' הרע שהוא מעשה פטיט פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו בצפרים ולא בהמות מפני שהפטפוט נמצא במין הצפרים ולא במין הבהמות. ומה שטען שמדרש חיות ולא טרפות הוא במחלוקת ולמ"ד טרפה חיה אינה כן אינה טענה דיש לומר דרש"י ז"ל סובר כמ"ד טרפה אינה חיה ולפיכך הביא המדרש הזה שהוא ע"פ סברתו תדע שהרי גבי זאת החיה אשר תאכלו כתב רש"י מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אות' לישראל ואומר חיה אוכל שאינה חיה לא תיכול והאי דרשא אינה אלא למ"ד טרפה אינה חיה כדאיתא בפרק אלו טרפות ומה שדרשו בת"כ חיות ולא שחוטות טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות הוא אליבא דמ"ד טרפה חיה:
עץ ארז מקל של ארז. לא אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום שמורה על האילן:
שני תולעת לשון של צמר צבוע זהורית. מפני ששני תולעת ותולעת שני אינם מורים רק על מין הצבע לא על מין הצבוע הוצרך להודיע המין הצבוע מה הוא ואמר שהוא לשון של צמר שפירושו צמר סרוק ומשוך כמין לשון כדפרש"י בפרק אלו מציאות במתני' דולשונות של ארגמן ואמר שהלשון ההיא צבוע זהורית כי תרגום תולעת שני צבע זהורית אבל בפרשת תרומה גבי ותכלת וארגמן פירש צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן ולא הזכיר שם ל' אלא צמר סתם ולפי דעתי שאין הפרש ביניהם כי סתם צמר צבוע אינו אלא אחרי שיסרקנו וימשכנו כמין לשון שאחר זה טוין אותו לעשות המטוה או קושרין בו מה שרוצים לקשור וכיון שאינו בר טוייה ולא בר קשירה אלא הלשון בלבד ואינו בר צביעה אלא הלשון בלבד תפש בלשונו לשון של צמר ולא צמר סתם ואף במקום שאמרו צמר צבוע סתם אינו אלא על הלשון של צמר בלבד:
וכמה הן רביעית. פי' וכמה הן המים שדם הצפור נכר בהם שיערו חכמים רביעית אחת:
את הציפור החיה יקח אותה מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה. בת"כ דאם לא כן לכתוב קרא את הציפור החיה יקח ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם אותה למה לי בתורת כהנים שנינו כיצד הוא עושה נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון ומקיף בהן ראשי גפיים וראש הזנב משל שניהם וטובל פי' היה כורך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בקצור הלשון של זהורית והיה סומך להן ראשי הכנפיים וראש הזנב של ציפור החיה אלו היו לבד והצפור לבד ולא היה כורך הצפור עמהן ומה שכתב רש"י אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יחד בלשון של זהורית אינו רוצה לומר שהיה כורך העץ ארז והאזוב בלבד בלשון של זהורית שאם כן לא היו באגודה רק הארז והאזוב אבל השני תולעת לא היה רק לקשירה שבו היו קושרין האגודה ואין זה אמת שהרי בתורת כהנים שנו בהדיא נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון אלא הכי פירושא אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יתד עם הלשון של זהורית ששלשתן היו כרוכין יחד ולא הזכיר במה היו קושרין אותן והשתא אתיא שפיר מה שכתב אחר זה שנא' ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן:
יכול כשם שאינה בכלל אגודה כך לא תהא בכלל טבילה ת"ל וטבל אותם ואת הצפור החיה החזיר את הצפור לכלל טבילה. פי' לכתוב קרא את הצפור החיה יקח אותו ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם בדם הצפור השחוטה וגו' למה חזר וכתב ואת הציפור החיה אלא שלא תאמר כשם שאין הציפור החיה בכלל האגודה אלא מפרישה לעצמה כך לא תהא בכלל טבילה ופירוש וטבל אותם לא קאי אלא אעץ ארז ואזוב ושני תולעת שהן הג' האגודין בלבד לכך חזר וכתב ואת הצפור החיה שגם הצפור החיה בכלל טבילה:
וישב מחוץ לאהלו שאסור בתשמיש המטה. כדתניא בת"כ וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה שאין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם וא"ת והלא בסדר עולם שנינו יותם מלך יהודה מימי חלוטו של עוזיהו אביו נולד ובמי חלוטו שמש מטתו שהרי כ"ח שני' היה עוזיהו אביו מנוגע מוחלט עד שמת ומלך יותם בנו ויותם היה בן כ"ה שנים כשמלך דכתיב בן עשרים וחמש שנה יותם במלכו ש"מ דעוזיהו שמש מטתו בימי חלוטו ואתייליד יותם בנו אלמא מצורע בימי חלוטו מותר לשמש מטתו כבר תרצו בזה בת"כ עליך אמר קרא שבעת ימים ותניא שבעת ימים ולא בימי חלוטו דברי רבי רבי יוסי אומר ק"ו לימי חלוטו אמר רבי חייא השבתי לפני ר' והלא למדתני רבי' שלא היה יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו אמר לי אף אני כך אמרתי י"מ דרבי חייא הוא דקא טעי דסבר דרבי מיסר קאסיר למוחלט בתשמיש המטה ואותביה ממעשה דעוזיהו ואמר ליה אף אני כך אמרתי דדוקא בימי ספרו הוא אסור אבל בימי חלוטו מותר וי"מ דאליבא דרבי יוסי הוא דקא מותיב ואמר ליה רבי אף אני כך אמרתי דמוחלט שרי בתשמיש המטה ולא כר' יוסי שאסר:
את כל שערו וגומר כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה. כגון שפמו שהוא כנוס שער ונראה ואינו בכלל ראשו וזקנו ומדין כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט הוא דמרבינן ליה מה הפרט שהן גבות עיניו וראשו וזקנו מקום כנוס שער ונראה אף שפמו שהוא מקום כנוס שער ונראה לאפוקי בית השתי ובית הערוה שהן מקום כנוס שער ואינו נראה ולאפוקי מקום פזור שיער בנראה ובשאינו נראה וא"ת למה לי כל הני פרטי דגבות עיניו וראשו וזקנו בחד מינייהו סגי כבר תרצו זה בתורת כהנים ראשו מת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף כל המנוגע תלמוד לומר ראשו זקנו מת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף על המנוגע תלמוד לומר זקנו מת"ל ראשו ומת"ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש צריך לומר ראשו וצריך לומר זקנו פי' לפי שנאמר בנזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי אינו מגלח משום נזרו ת"ל ראשו ללמד שאם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי מגלח משום נגעו והדר מונה נזירותו דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר עשה דכתיב גדל פרע ולא תעשה הכתיב תער לא יעבור על ראשו מת"ל ראשו ומת"ל זקנו פי' כיון דהוי כלל ופרט דהיינו גבות עיניו תו לא צריך לא ראשו ולא זקנו דמפרטא דגבות עיניו לחודיה מצינן למידן מכלל ופרט וכלל כל כעין הפרט מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל כו' נהי דראשו אצטריך כדי לאשמועינ' דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי עשה ולא תעשה דנזיר מ"מ זקנו למה לי אי לאשמועינן דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו מראשו שמעינן לה דאפילו עשה ולא תעשה נדחה מעשה דגלוח הראש כ"ש לא תעשה גרידא ומשני לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש לפיכך נכתבו שניהם פי' ראש הנזיר אסור במספרים כבתער כדתנן בפרק ג' מינין נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהיא חייב אבל הזקן אינו אסור אלא בשער כדתניא בת"כ בפ' קדושים לא תשחית את פאת זקנך מת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים כבתער יהא חייב ת"ל לא תשחית את פאת זקנך יכול אפילו לקט במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל זקנם לא יגלחו הא כיצד גלוח שיש בו השחתה וזהו תער הלכך כיון שהראש חמור מן הזקן אי הוה כתיב זקן לא הוה יליף ראש מיניה ויש חמור בזקן מן הראש שהזקן אסור בכל אדם שיש לו זקן ואלו הקפת הראש אינו אסור בכל אדם שהרי הקפת הראש אינה נוהגת אלא באיש ולא באשה כדתנן בפ"ק דקדושין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים שהנשים פטורות מאלה הלאוין וכיון שהזקן חמור מן הראש אי הוה כתיב ראש לא הוה יליף זקן מיניה ואע"ג דאנן בראש דנזיר קיימינן דאסור בכל אדם שכמו שהאיש אסור בגלוח כך האשה הנזירה אסורה כדתנן בנזיר בפרק מי שאמר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אלמא בת גלוח היא וכיון דבת גלוח היא ממילא דאסורה לגלח בימי נזירות' אפי' הכי קולא היא מאחר שמצינו שהזקן חמור מן הראש בעלמא ויש לתמוה דמדברי רש"י משמע דמכלל ופרט וכלל דהכא דדיינינן ליה כעין הפרט למדנו מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל לאפוקי מקום כנוס שער שאינו נראה ופזור שער בנראה ושלא בנראה ואלו בבריתא דתורת כהנים קתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו יגלח אלמא לא מקום כנוס שער בנראה בלבד אמרו אלא אף מקום כנוס שער באינו נראה ופזור שער בנראה ושאינו נראה יש לומר דנראה דרש"י ז"ל עינו כנראה דסיפא דברייתא דנראה דרש"י ז"ל פירושו שיש בו אפשרות שיראה כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק אף על פי שאינו נראה בהיותו מלובש או אפילו ערום כשאינו עודר ומוסק לאפוקי שער בית הסתרים שהוא השער שבתוך השחי ממש שזה אין בו אפשרות שיראה אפילו בהיותו ערום ואפילו בעודר או מוסק וזהו פירוש רישא דברייתא ששנו את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פירוש אפפר להראות פרט לבית הסתרים שאין בו אפשרות להראות ולא אמר פרט לשער שבגופו שאינו נראה בהיותו מלובש אבל נראה דסיפא דברייתא דקתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופיזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה אין פירושו אפשר להראות כפי' נראה דרישא דברייתא אלא נראה לכולן אפי' כשהוא מלובש דומיא דגבות עיניו וה"ק אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם אפילו בהיותו מלובש אף אין לי אלא מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם כגון שפמו מניין מקום כנוס שער במקום שאינו נראה לכלן אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום והוא עודר או מוסק או מקום פזור שער במקום שאינו נראה אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום כו' שבזה גם רש"י מודה מאחר שהוא אפשר שיראה ת"ל את כל שערו יגלח פירוש אבל אי אפשר לפרש מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף בהיותו מלובש דאם כן יהיה פי' את כל שערו יגלח שבא להביא כעין הפרט בעבור שפמו בלבד אבל כל כנוס שער שאינו נראה לכל וכל פזור שער הנראה ושלא בנראה לאו בר גלוח הוא וא"א לומר שבא את כל שערו יגלח להביא שפמו בלבד ואם כן עכ"ל דפירוש מה גבות עיניו בנראה דרישא דברייתא באפשר להראות הוא דקאמר מפני שאז יתרבה כל שערו מקרא דאת כל שערו ולא יתמעט רק שער של בית הסתרים בלבד ובזה תתיישב גם כן הברייתא דאל"כ קשיא רישא לסיפא דברישא תני את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פרט לבית הסתרים אלמא בית הסתרים ממועט הוא מן הגלוח ובסיפא תני מניין מקום כנוס שער שאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו אלמא בית הסתרים בכלל גלוח הוא ואם כן עכ"ל דהאי בשאינה נראה דסיפ' שאינו נראה לכל הוא דקאמר דאף על פי כן כיון שרואין אותו כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק נראה ונראה הוא ולפיכך מרבינ' ליה מקרא דאת כל שערו יגלח אבל אותו שער שאינו נראה כלל אפילו בהיותו ערום ואף בהיותו עודר ומוסק דהיינו תוך השחי ותוך הערוה ממש שהוא בית הסתרים אימעיט ליה ברישא דברייתא מקרא דגבות עיניו מה גבות עיניו כו' וזהו היא דעת כל המפרשים הבריתא הזאת ורש"י ז"ל תפש לישנא דרישא דברייתא שפי' נראה באפשר להראות שכולל כל כנוס שער שנראה כשהוא מלובש ושנראה בהיותו עודר ומוסק ואינו מתמעט רק בית הסתרים בלבד שאין בו אפשרות להראות שעליהן נאמר את כל שערו לרבות את כולן מכלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט מפני שלפי' רישא דברייתא יהיה כל השער הנראה והבלתי נראה לכל תחת הכלל של כל שערו יגלח ואלו לפירוש סיפא דברייתא שהוא לפי הקס"ד לא יהיה תחת הכלל של כל שערו יגלח אלא שפמו בלבד ואי אפשר לומר שהכתוב חזר ואמר את כל שערו יגלח בדרך כלל בעבור שפמו בלבד הלכך עכ"ל שכעין הפרט הנדון מכלל ופרט וכלל דהכא אינו אלא כמו שאמרו ברישא דבריתא אבל הרמב"ן ז"ל נשאר נבוך בזה ואמר וצ"ע לא ידעתי למה הוקשה לו מדברי רש"י לדברי הבריתא ולא הברייתא עצמה מרישא לסיפא כי מי שיתרץ את זה יתרץ את זה ושמא י"ל שמה שאמר וצ"ע על קושית רישא לסיפא דברייתא של תורת כהנים אמר זה:
וכבשה אחת לחטאת. כי הכבש האחד כבר פי' הכתוב אחר זה שהוא אשם אבל בכבש האחר ובכבשה לא פי' כלום רק סתם ואמר הא' לחטאת והא' לעולה ולפי שבפרשת ויקרא פי' הכתוב שהעולה אינה באה אלא מן הזכרים הוכרח רש"י ז"ל לפרש שהחטאת היא הכבשה:
שלשה עשרונים לנסכי שלשה כבשים הללו. שלא תאמר כיון שאין מביאין נסכי העם החטאת ואשם כדתנן במנחות בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם ומפיק לה בגררא מקרא דלפלא נדר או בנדבה בא בנדר ובנדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים אם כן הני שלשה עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים דא"כ לא היה צריך אלא עשרון אחד לכבש העולה לכך הוצרך לומר שהן לנסכי שלשה כבשים הללו שאף על פי שכל שאר החטאות והאשמות אין טעונין נסכים חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים כדתני' בתורת כהנים ומייתי לה בפ' שתי מדות ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר פירוש במנחת נסכים שכל אחד מג' כבשים הללו שהן שני כבשים וכבשה טעון עשרון אחד שזהו שיעור הכבש הכתוב בפרשת נסכים או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה למד שאינה אלא במנחה הבאה עם הזבח ופרש"י דמאת העולה ואת המנחה משמע מנחה הבאה עולה פי' דומיא דעולה שהיא כולה כליל וזו היא מנחת נסכים דאלו מנחה הבאה בפני עצמה אינה כולה כליל אלא נקמצת ושיריה נאכלין לכהנים וא"ת עדיין הדבר צריך באור לא שמעינן דכולהו שלשה עשרונים למנחת נסכים היו דאי מהכא ה"א מאי את העולה ואת המנחה חד עשרון דבהדי עולה אבל אינך ב' עשרוני' לאו בהדי חטאת ואשם קאתי דהא כולהו חטאות ואשמות דעלמ' לא בעו מנחת נסכים אלא מנחה בפני עצמה הן ולא מנחת נסכים אי נמי כלהו שלשה עשרונות מנחת נסכים דכבש דעולה הן ואע"פ ששעורו בכל מקום אינו אלא עשרון א' כאן הכפיל אותו הכתוב ג' כפלים כמו שהכפיל אותו הכתוב בכבש הבא עם העומר שני כפלים כדכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה ליי' ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן ותנן הכבש הבא עם העומר אע"פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולין כבר תרצו זה בת"כ ומייתי לה בפרק שתי מדות כשהוא אומר תעשה על העולה זו עולת המצורע לזבח להביא את חטאתו או לזבח להביא את אשמו פירוש כשהוא אומר בפ' שלח לך תעשה על העולה דברישא דקרא כתי' והקריב המקריב קרבנו ליי' מנחה סלת עשרון בלול ברביעי' ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד ודרשו רז"ל תעשה על העולה זאת עולת מצורע לזבח להביא את חטאתו או לזבח להביא את אשמו שמעינן מיהא דכולהו ג' עשרוני' מנחת נסכי' הוו עשרון לכל אחד ואחד רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ואם דל הוא כו' ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו ועשרון מה מצינו בעני שמביא בהמה אחת מביא עשרון אחד אף עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה עשרונים הא מה אני מקיים ג' עשרוני' סלת מנחה בלולה בשמן לבהמה פירוש למנחה הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים עשרון לכל אחד ואחד:
ולוג אחד שמן להזות ז' וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות. פי' אין זה הלוג מן השמן של נסכי' שהיה בולל בו את הסלת שאותו השמן רביעית ההין הוא שהן שלשה לוגין לכל עשרון כדפרש"י בפרשת תצוה בפסוק רובע ההין וכדאיתא בפרק התכלת ובפ' שתי מדות ומה שכתו' כאן סתם סלת בלולה בשמן הוא השיעור האמור שם רביעית ההין לעשרון אבל זה הלוג הוא יתר מאותו השמן כדי להזות בו שבע וליתן על תנוך אזנו ומתן בהונו' אך קשה איך היה עולה על הדעת לומר שהלוג הזה הוא מן השמן שהיה בולל בו את הסלת והלא כבר פירש קודם זה בלולה בשמן ואחר כך אמר ולוג אחד שמן משמע שזה הלוג אינו מכלל השמן הבלול לפיכך היותר נכון שנאמר שרש"י רצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מנסכי הבהמות ואמר כדי להזות ממנו שבע ובדין היה שיהיה זה השמן ג' לוגין מה מצינו בעני שהיא מביא עשרון אחד מביא לוג אחד אף עשיר שהוא מביא שלשה עשרונים יביא שלשה לוגין אלא שעליך אמר קרא ולוג אחד שמן כך שנינו בת"כ:
לפני יי' בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים. פי' שער ניקנור היה במזרח העזרה וכי קאי ביה איניש ופניו למערב חזי פתח ההיכל והינו לפני יי' והא דדרשו רז"ל בהגשה לפני יי' זה מערבו של מזבח התם בההוא דכשר למיעל בעזרה קמיירי אבל הכא מצורע מחוסר כפורים הוא שעדיין לא הביא כפרתו ומחוסר כפורים שנכנס למחנ' שכינה חייב כרת כדתנן בפ"ק דכלים וא"ת והלא המצורע בתוך חלל שער ניקנור היה עומד ומשם היה מכניס ידו ורגלו לבהונות וראשו לתנוך אזנו דאם לא כן אין שם לפני יי' וכן שנינו בפרק בתרא דנגעים הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בהן ידו רגלו ונתן על בהן רגלו וחלל השער מכלל העזרה הוא כדאמרינן מהאסקופה ולפני' כלפנים מהאסקופה ולחוץ כלחוץ וכן בפ' כיצד צולין אמרו מן האגף ולפנים ואם כן אין הפרש בין העזרה עצמה ובין חלל שער ניקנור כלום והאיך היה יכול מצורע לעמוד שם י"ל שמפני שא"א למצורע לעמוד חוץ משער ניקנור ויכניס ראשו וידו ורגלו לחלל השער משום דבעינן לפני יי' וליכא לפיכך לא נתקדש חלל שער ניקנור כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם ולהכניס ראשו וידו ורגלו בתוך העזרה דהוי לפני יי' כדאמרינן בפרק כיצד צולין אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שהמצורעים מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמר רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ניקנור מפני שהמצורעין עומדין שם ומכניסין ידיהן ורגליהן לבהונות וא"ת והלא בריש פרק כל הפסולין ששחטו אמר עולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דאמר קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת וכיון שהכניס ידו בלבד לוקה והיאך עומד המצורע בחלל שער ניקנור ומכניס ידו בעזרה יש לומר גזרת הכתוב היא שיוכל להכניס המצורע ידו בתוך העזרה ויזו עליו משום דלא סגי בלאו הכי שאם לא יכניס אבריו לפנים היאך יזה עליהם הדם והלא חלל השער של ניקנור לא נתקדש והיה השמן והדם נפסלין ביוצא משום הכי שרא ליה רחמנא להכניס אבריו בפנים ולהזות עליהם כך פירוש רבינו ישעיה הראשון והביא ראיה מההיא דרב הושעיא דאותביה לעולא ממצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל ואמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית יי' נוכח החצר החדשה מאי חצר חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא אמר ליה שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו פירוש כמו שהותר ביאה במקצת אצל צרעתו דהוי מחוסר כפורים הותרה נמי אצל קרויו דהוי טבול יום ושזה וזה אם נכנס לפנים בכרת הם שכך הוא מחוסר כפורים כמו טבול יום:
והקריב אותו יקריבנו לתוך העזרה. לא למזבח האישים כי אחריו ושחט ונתן טעם בזה ואמר כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי השלמים והחזה והשוק שהן טעונין תנופה לאחר שחיטה ופי' והקריב והניף והקריב כדי שיניף:
והניף אותם את האשם ואת הלוג. שלא תאמר דהאי והניף אותם ארישא קאי דכתיב יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה וג' עשרונים סלת ולוג אחד שמן שכולן צריכין תנופה או כיון דוהקריב הוא מיוחד לכבש גם והניף הוא מיוחד ללוג ואמר אותו לשון רבים לכלול הלוג והג' עשרונים עמו אבל הכבש לא לפיכך הוצרך לומר שאף על פי שמלת והקריב מיוחדת לכבש מ"מ כשנכתב אחריו ואת לוג השמן כאילו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו וכשחזר ואמר והניף אותם אתרויהו קאי על הכבש ועל הלוג ולא על הלוג בלבד גם לא על כולם יחד ר"ל אף על הג' עשרונים הכתובי' ברישא דקרא והראיה על זה שהרי גבי ואם דל הוא כתיב בהדיא ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני יי' ולא העשרון של סלת:
כי כחטאת האשם כי ככל החטאות האשם הזה. לא ככל החטאו' יהיו כל האשמות דבשלמא האשם הזה שהוא אשם מצורע הוצרך הכתוב להקישו לחטאות בכל העבודות התלויות בכהן שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר האשמות לינתן על תנוך אזן ובהונות יד ורגל לא יהא טעון כו' לכך נאמר כי כחטאת האשם הזה אלא שאר האשמות למה הוצרך הכתוב להקיש לחטאות הילכך עכ"ל דפירוש כחטאת האשם אינו אלא באשם הזה שיהיה ככל החטאות:
הוא לכהן בכל העבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת. כאילו אמר האשם הזה חטאת הוא לכהן פי' בעבודות התלויות בכהן מה חטאת בהמה באה מן החולין וביום וביד ימנית אף אשם כן מה חטאת טעונה כלי אף אשם כן כלן שנויות בתורת כהנים לא שהאשם כחטאת להנתן לכהן:
יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר כו'. בתורת כהנים פי' כבר ידוע שגובה המזבח הוא עשר אמות ובאמצעות גבהו היה חוט של סיקרא חוגרו להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים כדתנן בפ"ג ממדות וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בה' אמות העליונות שהן מחוט הסיקרא ולמעלה נקראין הניתנין למעלה וכל מה שזורקין מן החוט ולמטה נקראים הניתנין למטה ומבואר שדמי החטאת נתנין למעלה מדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ודמי האשם נתנין למטה מדכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב ודרז"ל מדלא כתיב קרנות אלא המזבח משמע למטה מחוט הסיקרא אבל אשם מצורע לא מצינו בו בשום מקום אם הוא למעלה מחוט הסיקרא כדם החטאת או למטה מן החוט כדם שאר האשמות ויש להסתפק מאחר שהקיש הכתוב אשם מצורע עם החטאת יכול כמו שהקישן לכל העבודות התלויות בהן הה"נ הקישן למתן דמים שיהא דם אשם מצורע ניתן למעלה מחוט הסיקרא כמו החטאת ת"ל זאת תורת האשם כל תורה לרבות הוא בא ולרבות אשם מצורע למתן דמים שלו הוא בא שיהא למטה מחוט הסיקרא כשאר האשמות דכתיב בהו ואת דמו יזרוק על המזבח סביב:
לפני ה' כנגד בית קדש הקדשים. בת"כ שאין פי' לפני ה' האמור כאן כפירוש לפני ה' האמור למעלה גבי לפני ה' פתח אהל מועד כי שם שמעמדו בשער נקנור לא יאמר לפני ה' אלא מפני שפניו לנוכח מערב והשכינה במערב אבל פה שמעמדו באהל מועד יאמר לפני ה' מפני שפניו כנגד הפרכת שהוא כנגד בית קדש הקדשים:
ואת המנחה מנחה של בהמה. פי' מנחה הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנתה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר ממנה נאכל לכהנים ואלו מנחה זו הקשה לעולה לומר לך מה עולה כולה לאישים אף מנחה כולה לאישים והיינו מנחת נסכים הבאה עם הבהמה:
ועשרון סולת אחד זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו. פי' זה שהכבש שלו אחד יביא עשרון אחד לנסכיו כלומר תדע שהשלשה עשרונות דעשיר הם לנסכים שלשה כבשים ולא שהאחד מהם לנסכי העולה והשני למנחה בפני עצמה שהרי הדל שמביא כבש אחד במקום השלשה כבשים דעשיר מביא עשרון אחד במקום השלשה עשרונים דעשיר ואלו היו השני עשרונים דעשיר למנחה בפני עצמה היה לו לדל להביא ג"כ המנחה בפני עצמה אלא עכ"ל שהיא מנחת נסכים ומפני שהכבש אחד היו גם נסכיו עשרון אחד. אך קשה שאם כונתו בזה להוכיח מכאן שהשני עשרונים דעשיר אינן למנחה בפני עצמה אלא לנסכי חטאתו ואשמו אף על פי ששאר החטאות והאשמות אין בהם נסכים היה לו להוכיח זה ממה שמביא עשרון אחד למנחה בעבור אשמו ש"מ שאשם מצורע מביאים עליו נסכים כמו בעולה אע"פ שבשאר האשמות אינו כן וא"כ עכ"ל שהשלשה עשרונים דעשיר בעבור השלשה בהמות שמביא הן ולא למנחה בפני עצמה וא"ת שאין זה ברור שהעשרון של דל הוא בעבור נסכי אשמו מפני שיש לומר שהוא למנחה בפני עצמה ומפני דלותו מביא עשרון אחד במקום שני עשרונים דעשיר אי הכי השתא נמי נימא הכי וצ"ע:
ביום השמיני לטהרתו שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אמר זה מפני שטהרתו יסבול שהיה ביום הבאת הצפרים דכתיב ביה ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה שפירושו וטהר מליטמא משכב ומושב או שיהיה יום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו שהוא שמיני להבאת הצפרים דכתיב ביה וכפר עליו הכהן וטהר שפירושו יטהר מליטמא אחרים והרי הוא ככל טבולי יום שאוכל במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה וכשהביא כפרתו אוכל בקדשים לפיכך פרש"י ביום הח' לטהרתו שמיני לצפרים שהוא יום טהרתו מלטמא משכב ומושב לא שמיני להבאת חטאתו ואשמו שהוא יום טהרתו מלטמא אחרים אבל למעלה גבי וביום הח' יקח שני כבשים לא פי' בו כלום משום דלעיל מיניה כתיב ורחץ במים וטהר כו' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב בתריה וביום השמיני יקח שני כבשים ועכ"ל שפירושו ביום השמיני לצפרים אבל הכא דלא כתיב לעיל מיניה כלום אלא סתם ואמר והביא אותם ביום השמיני לטהרתו הוצרך לפרש שהוא שמיני לצפרים כו':
על מקום דם האשם אפילו נתקנח הדם למד שאין הדם גורם אלא המקום. דאל"כ על דם האשם מיבעי ליה:
ונתתי נגע צרעת בשורה היא להם שהנגעים באים עליהן לפי שהטמינו אימוריים כו'. בויקרא רבה דאל"כ מאי ונתתי נגע צרעת נגע צרעת כי תהיה מיבעי ליה כמו שכתוב בנגעי אדם נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן:
כנגע נראה לי בבית אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי. בת"כ ולא ידעתי טעם בזה דמה הפרש יש בין כנגע נראה לי בין נגע נראה לי בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא ולטהר ה"א שצ"ל כנגע המורה על הספק ולא נגע המורה על הודאי מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל מה שבבית טרם שפנו את הבית אבל כיון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן כדלעיל וכמו שכתב אחר זה גבי בטרם יבא הכהן שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה מאי נפקא מיניה בין שיאמר אותו בלשון ודאי או בלשון ספק אפילו אם יאמר אותו בלשון ודאי אין הנגע טמא עד שיאמר הכהן טמא הוא אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו אלא מפני דרך ארץ בלבד שלא יאמר אדם טומאה אפילו על הדבר הברור לו ודאי אלא ספק וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר אינו יודע ונכון הוא:
ולא יטמא כל אשר בבית שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה את הנגע נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא. פי' שכשיראה הנגע יטמא מיד כל אשר בתוכו ואינו צריך שהייה בכדי אכילת פרס כמו שצריך הנכנס לבית המנוגע לטמא בגדים שעליו דדוקא בגדים שהוא לובש אותם דרך מלבוש צריך שהייה בכדי אכילת פרס כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שישהה כדי שיעור אכילה כדלקמן אבל הבגדים המקופלים המונחים בבית או המקופלים ומונחים על כתיפי של נכנס בבית המנוגע שאינם דרך מלבוש טמאים מיד בלא שום שהייה כדתנן בנגעים פרק עשרה בתים מי שנכנס בבית המנוגע וכליו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד היה לובש כליו וסנדליו וטבעותיו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס שאם לא תפרש דברי רש"י שרצה בזה שכל מה שבתוכו יטמא מיד מה היה צ"ל שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה את הנגע כל מה שבתוכו יטמא זיל קרי בי רב הוא שמאחר שאמר הכתוב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן ולא יטמא כל אשר בבית יחוייב מזה שאם לא יפנה בטרם יבא הכהן יטמא כל אשר בבית וכן שנינו בתורת כהנים ולא יטמא כל אשר בבית מה ת"ל לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחי' על כתפי וכלים מקופלי' ומונחים בתוך הבי' יכול לא יהו טמאים עד שישה' כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית מיד:
שקערורות שוקעות במראיהן. וכך שנינו בתורת כהנים וקשה בעיני מ"ד שאם כן מהו זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר מה הפרש יש בין שוקעות במראיהן למראיהן שפל ושמא י"ל שהוא תוספת ביאור וכן נר' גם מדברי הרמב"ם ז"ל שכת' בפרק חמשה עשר מהלכות טומאת צרעת כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעה ימים ואילו מראהו שפל מן הקיר לא קאמר ש"מ דשפל מן הקיר אינו אלא פי' שקערורות כדפי' רש"י:
אל מקום טמא מקום שאין טהרות משתמשין שם למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו וזהו ששנו בת"כ אל מקום טמא שיהא מקומו טמא ופי' רש"י ז"ל שיהו האבני' הנשלכות שם מטמאות את מקומם שלא יהיו טהרות משתמשות שם בעודן בו אבל מה שפירש רבי' הלל ז"ל כלומר שאין מוציאין את האבני' המנוגעות במקום טהור אלא במקום טמא שלא להרבות טומאי' בארץ ישראל כבר כתב עליו רבינו אברהם זוטרא מתיווץ ולא מסתבר דתנא לא חייש להאי מילתא למדרשה מקרא דמילתא דסברא הוא ותו דהכי הוה ליה למתני שכבר היה מקומו טמא לא שיהא מקומו טמא דמשמע שיהא מקומו טמא מכאן ולהבא:
מבית מבפנים. לא מן הבית כי יחסר ה"א גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית:
סביב סביבות הנגע. לא סביבות הבית כי כבר כתיב ואת הבית יקציע דמשמע מכל ד' כתליו כולם מסביב ומה תלמוד לומר מסביב אלא עכ"ל שאין סביב אלא סביבות הנגע וה"ק שאחר שישליכו את האבנים אשר בהן הנגע יקלוף את טיחת הבית מבפנים מסביב הנגע וישפוך עפרו אל מחוץ לעיר וכן שנינו בת"כ ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות תלמוד לומר סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע:
הקצו לשון קצה אשר קצעו בקצות הנגע סביב. אמר שהוא לשון קצה מפני שהקצו היא על משקל המרו את רוחו ומפני שהמכוון פה הוא הקציעה לא הקצה הוצרך לומר שהכונה במלת הקצו הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא היה מובן מזה הקליפה ההיא היכן היתה עכשיו שאמר אשר הקצו מלשון קצה ידענו שאותה הקציעה הנזכרת בקצה הנגע היתה:
הקצות לשין העשות. פי' מבנין נפעל שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע ואם היה כתוב אחר החלץ האבנים היה גם כן שב אל הבית שקבל החליצה כמו שקבל הקציעה והטיחה אבל עכשיו שכתב חלץ שהוא מבנין פועל הדגוש על משקל דבר כבד צריכים אנו לומר שהוא שב אל הפועל שחלץ אותו לא אל הבית שקבל:
יכול חזר בו ביום יהא טמא ת"ל ושב הכהן ואם ישוב מה שיבה האמו' להלן בסוף שבוע אף שיבה האמור כאן בסוף שבוע. בת"כ פי' יכול אם חזר הנגע ביום שטח הבי' יהא טמא וטעון נתיצה דשב קרינן ביה ת"ל ושב ואם ישוב שיבה שיבה לגזרה שוה מה שיבה האמור להלן הוא בסוף שבוע דכתי' ושב הכהן ביום השביעי אף כאן אם ישוב הנגע בסוף שבוע דדוקא אם חזר בסוף שבוע לאחר שחלץ וקצה וטח טעון נתיצה אבל אם חזר בו ביום שחלץ או באמצע השבוע אינו טעון נתיצה דדילמא עד סוף השבוע יסור הנגע למדנו מכאן דבעי חליצה וקיצה וטיחה ושבוע אחד אחריה' וזהו שאמרו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:
ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה נאמר' צרעת ממארת בבתי' ונאמר' צרע' ממאר' בבגדים מה להלן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. בת"כ פי' האי צרעת ממארת דכתיבא בבתים לאו אדלעיל מיניה דכתיב ובא הכהן קאי אלא אקרא דואם ישוב הנגע קאי כאילו אמר ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ כו' עד והאוכל בבי' יכבס את בגדיו ואח"כ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית שפירושו ואף אם בא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית יחוייב שיהיה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל מיניה וממאר' ממאר' לג"ש מה להלן כתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' פורחת היא ותניא בת"כ או אינו אומר פורחת אלא שלא תהא טמאה עד שתחזור ותפשה כשהוא אומר היא הרי היא וכמו שהיתה פירוש עד שתחזור ותפשה כשיעור שהיתה בראשונה באותו הבגד שקרע ושרף ויותר כדי שיהא פשיון בחזרה ת"ל היא כמות שהיה מה תחלה כגריס אף עכשיו כגריס הרי שטמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שלא פשה וצריך נתיצ':
וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא על הנגע העומד בעיניו בשבוע א' ובא בסוף שבוע ב' ומצאו שפשה שלא פי' הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע א' ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ ת"ל ושב הכהן ובא הכהן נלמוד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ לא חזר טהור. בת"כ פי' האי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח דלעיל מיניה קאי דהא גמרינן צרעת ממארת דקאי גבי חוזר פורח מצרעת ממארת דכתיבא בבגדי' מה צרעת דבגדים אע"פ שלא פשה טמא אף צרעת דבתים אף על פי שלא פשה טמא ואם כן מאחר שאינו שב אל החוזר ופורח דלעיל מיניה במה הכתוב מדבר אי בפשה בסוף שבוע ראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' הא אינו מדבר אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה וגמרינן ביאה משיבה בג"ש מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדלעיל אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וקרא דונתן אקר' דואם ישוב הנגע ופרח קאי שלא פי' הכתוב בו כלום ופי' כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשני דינו כפשה בסוף שבוע ראשון מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף זה כן לפיכך אמר הרי כבר אמור שפירושו הרי כבר אמור שהפושה בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח וכיון דגמרינן ביאה משיבה כאילו כתוב כאן חולץ וקוצה וטח:
ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל ובא ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה בשני הרי כבר אמור הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו יכול יפטר וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבי' ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא את הרפוי מה יעשה לו נאמר' ביאה למעלה ונאמר' ביאה למטה מה בעליונים חולץ וקוצה וטח דגמר לה זו היא שיבה זו היא ביאה אף בתחתונה כן. בת"כ ונ"ל שכך פירושה אין לי שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ופרח בסופו נותץ אלא בשפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון בלבד בלא עמיד' בעיניו קודם לו כדכתיב ושב הכהן וגו' או בשעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני שיש בו שניהם עמידה ופשיון כדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן ליה בעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני וגמיר ביאה משיבה אבל היכא שעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מניין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו בשיש שם פשיון ת"ל ובא אם בא יבא אינו ר"ל ת"ל ובא שבפסוק ראשון ואם בא יבא שבפסוק שני אלא ה"ק שהיה לו לומר ובא כמו בפסוק ראשון מאי ואם בא יבא שני פעמים ומפני שמזה הדבור לא הוציא אלא שהפסוק הזה מיירי בעומד בזה ובזה ולא שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע דאדרבה מוטהר הכהן דכתיב בתריה משמע שיפטר וילך התחיל לפרושי למלתיה ואמר במה הכתוב מדבר כו' כדי להוכיח מזה שהפסוק הזה בעומד בזה ובזה קמיירי ואחר כך אמר מה יעשה לו פירוש מה דינו של זה כדי להוכיח שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא שיפטר וילך לו כמו שנראה ממלת וטהר אבל זה שאמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ואם בפושה בשני הוא מאמר קשה מאד שאיך יעלה על הדעת שהכתוב של אם בא יבא דכתיב ביה וראה והנה לא פשה שהוא מדבר בפושה בראשון או בפושה בשני אבל רבי' הלל פירש דהכי קאמר אם בפישה בראשון והדר עמד ולא פשה קמיירי ואתא לאשמועינן דאע"פ שעמד ולא פשה בסוף שבוע שני כיון שפשה בסוף שבוע א' חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע הרי אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע"ג דעמד בתר הכי ואם בפשה בסוף שבוע שני והדר עמד ולא פשה בסוף שבוע ג' קמיירי ואתא לאשמועינן דאע"פ שעמד בסוף שבוע שלישי כיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הרי אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפוש' בשני אוקימנא ליה כדתני לעיל ומשמע כיון דפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי הא אינו אומר כו' והרב ר' אברהם זוטרא מתיווץ טען עליו ואמר שמה שכתב רבי' הלל אם בפושה בראשון והדר ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ושב הכהן וגומר דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע"ג דעמד בתר הכי לא מסתב' מכמה אנפי חדא דכיון דפשה בראשון לא אפש' למימר והדר עמד דלא תני תנא עמד אלא כי לא פשה ולא חלץ אבל כי פשה בראשון וחלץ חוזר איכא עומד ליכא ותו האי והדר עמד ולא פשה חולץ כו' בסוף שבוע שני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי והא מילת' היכי אתיא מן ושב הכהן וגו' דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון ואז חולץ והיכי שמעי' מינה חולץ דסוף שבוע שני ותו חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן ותו הא קי"ל דפושה בסוף שבוע ראשון וחוזר בסוף שבוע שני אינו חולץ אלא נותץ כדקתני לקמן בפירקין במתני' דעשרה בתי' לאפוקי מדמר דאמר אם בפושה בראשון והדר עמד ולא פשה חולץ וכו' וכן מה שכתב עוד אם בפשו' בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועי' הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתנינן לעיל דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי לא מסתבר מכמה אנפי חדא דהאי והדר עמד הא איפריך ותו האי אע"ג דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו' דחולץ בשבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי והא לא שמעינן מינה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דמסכת ערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר משלשה שבועות עכ"ד. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל לפי שכל טענותיו אינן אלא מפני שחשב שמה שאמר רבינו הלל בפושה בראשון והדר עמד הוא כשפשה בראשון וחלץ וקצה וטח ונתן לו שבוע ואח"כ חזר הנגע כמו השיעור שהיה בראשונה ואין הדבר כן אלא מה שאמר הוא כגון שפשה בראשון ולא חלץ עד שעבר השני ובסוף השני כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשיעור הראשון ולא פשה כלל והוה אמינא כיון דעמד בעינו אף על פי שפשה בראשון והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קא משמע לן קרא דאם יבא יבא אבל אם לאחר שפשה בראשון חלץ מיד ואחר כן חזר הנגע כשיעורו הראשון אף על פי שלא פשה אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מצרעת ממארת צרעת ממארת גזרה שוה מה להלן טמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שלא פשה שבזה גם רבינו הלל מודה ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטעו עליו זה הרב ולפי זה גם מה שטען עליו ואמר דהאי והדר עמד ולא פשה חולץ כו' בסוף שבוע תני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי הא מילתא היכי אתיא מן ושב הכהן וגו' דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון והיכי שמעינן מיניה חולץ בסוף שבוע שני הא חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן אינה טענה שהרי הוא עצמו פי' ואמר הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה ועת ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפרושו שאף על פי שלא חלץ מיד בסוף שבוע ראשון שפשה אלא שעב' כל השבוע השני ובסוף השבוע השני מצאו שעמד בעיניו אפילו הכי חולץ וקוצ' וטח בסוף שבוע שני ונותן לו שבוע שלישי דכיון דפשה בראשון הוטל עליו חיוב דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המועל עליו בסוף השבוע השני שזהו תשלומי השבוע הראשון וכל זה מקרא דושב הכהן נפקא אבל חולץ ונותן לו שבוע דפושה בשני שאינו בעד תשלומי סוף השבוע הראשון הוא היוצא מן ובא הכהן והרב ז"ל מפני שחשב שרבי' הלל שאמר בפושה בראשון והדר עמד בשני פירושו שפשה בסוף שבוע ראשון וחלץ וקצה וטח ובסוף שבוע שני חזר ופרח כשיעורו הראשון בלא פשיון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שזהו חיוב השבוע השני לפי מחשבתו ולא בעד תשלומי סוף השבוע הראשון טען מה שטען עליו אבל אם היה מפרש דבריו של רבי' הלל כפי מה שפירשנו לא היה טוען עליו כי הבדל גדול יש בין החולץ בסוף שבוע שני בעבור תשלומי סוף השבוע הראשון ובין החולץ בסוף השבוע השני בעבור חיוב עצמו וכן כל הטענות שטען במה שאמר רבינו הלל אם בפושה בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתניא לעיל דמשמע דפשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי אינו אלא מפני שחשב שמה שאמר רבי' הלל בפושה בשני והדר עמד והוא בשפש' בשני וחלץ וקצה וטח ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון והיינו והדר עמד ולפיכך טען ואמר דהאי והדר הא איפריך ואין הדבר כן אלא מה שאמר בפושה בשני והדר עמד היא כגון שעמד בראשון ופשה בשני ולא חלץ עד שעבר השלישי ובסוף השלישי כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשעורו הראשון ולא פשה כלל דה"א כיון דעמד בעיניו אף על פי שפשה בשני והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קמ"ל קרא דאם בא יבא אבל אם לאחר שפשה בשני חלץ מיד ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון בלי שום פשיון כלל אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מג"ש דצרעת ממארת צרעת ממארת שבזה גם רבינו הלל מודה בו ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטען עליו גם מה שטען האי אף על גב דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו' דחולץ בשבוע שלישי ונותן שבוע רביעי והא לא שמעינן מיניה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי אינה טענה שהרי הוא עצמו פירש ואמר הרי כבר אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפושה בשני אוקימנ' ליה כדתניא לעיל ומשמע שכיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפירושו שאע"פ שלא חלץ מיד בסוף שבוע שני שפשה בו אלא שעבר כל שבוע השלישי ובסוף שבוע שלישי מצאו שעמד בעיניו אפי' הכי חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי כדכתיב ובא הכהן ודרשינן ליה דבפושה בשני קמיירי וחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבו' דגמר ביאה משיבה כדלעיל וכיון דפשה בסוף שני הוטל עליו חיוב דחולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המוטל עליו בסוף השבוע השלישי תשלומי השבע השני וכל זה מקרא דובא הכהן דמוקמינן ליה בפוש' בשני נפקא ובזה הותרה גם הטענה שטען ואמר ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר מג' שבועות שהרי זה השבוע הרביעי תשלומי דשבוע שלישי הוא כדאמרן ומה ששנינו ולא יתר מג' שבועות בשבועות שהן חיוב עצמן קמיירי ומה שאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא נ"ל שהוא שבוש נפל בספרים שהסופרים טעו מפני שראו שכתוב קודם זה תלמוד לומר ובא ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן דבשלמא גבי תלמוד לומר ובא ואם בא יבא צריך לומר שניהם מפני שרוצה להוכיח מדה"ל למכתב ובא כדלעיל וכתב ואם בא יבא ש"מ לאקושי שתי ביאות אהדדי הוא מה ביאה ראשונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה אחרונה כן כדמפרש תנא לקמיה אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שביע שני וראה והנה לא פשה אינו צריך לומר אלא הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא כו' ומה שאמר זה העומד פירוש זה שאמרנו הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה הוא העומד בזה ובזה שפתחנו בו ומניין עמד בזה ובזה ומה שאמר לא טהרתי אלא הרפוי פירוש הנגע שנסתלק לגמרי והלך לו או שכהה ממראיתו אבל הנגע העומד בעיניו אף על פי שלא פשה אינו טהור שאם הוא עומד בעיניו בסוף שבוע ראשון אינו טהור אלא טעון הסגר שבוע שני ואם עמד בעיניו גם בשבוע שני אף על פי שלא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא קאי האי וטהר את הבית אקרא דלעיל מיניה דכתיב והנה לא פשה אלא אלרע מיניה דכתיב כי נרפה הנגע וכן הא דכתיב אחרי הטוח את הבית לאו אאל פשה הנגע דלעיל מיניה קאי שהרי כבר אמרנו דהא דכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית דמיירי אעומד בעיניו בזה ובזה שאין שם טיחה אם כן מהו זה דכתיב אחרי הטוח את הבית אלא ודאי הכי מפרשי הני קראי על פי מדרש חכמינו ז"ל מפי הקבלה שבארו ועקרו המקראות ממשמעותו וסדר המקראות ומלוי חסרונן על פי הקבלה כפי מה שקדם כך הוא אם ישוב ונתץ והבא והאוכל ובא הכהן כו' כמו שכתב רש"י ז"ל ומפני שאמר הכתוב אחרי הטוח חייב רש"י מזה שקודם זה צריך שיאמר שיטיח ולכן כתב ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה יטיחנו במקום יחלוץ ויקצה ויטיח ותפש הכתוב הטיחה במקום החלוץ והקצוי והטיחה מפני שאין טיחה בלא חלוץ וקצוי ולכן קצר הכתוב וכתב אחרי הטוח במקום אחרי חלץ ואחרי הקצות ואחרי הטוח ומה שכתב רש"י גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה מבואר מברייתא דתורת כהנים וממתניתין דפי"ג דמסכת נגעים דתנן עשרה בתים הם הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור והכהה בשני וההולך לו קולעו וטעון צפרים והפישה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים ומה שאמר ואין החוזר צריך פשיון מבואר מג"ש דצרעת ממארת צרעת ממארת כדלעיל ושאר דברי הרב בזה כולן מבוארים ממה שקדם מדבריו בפרשה:
כל ימי הסגיר אותו ולא ימים שקלף את נגעו יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו ת"ל כל ימי. בת"כ והכי פירושא שכל אותן הימים שהוא מוסגר מאחר שנגזרה עליו הסגר ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא אבל אותן הימים שהוא חולץ וקוצה וטח כיון שקלף את הנגע וחלץ את האבנים שהיה הנגע בהן שוב אינו מטמא בביאה עד שיתחיל למנות השבוע שנותן לו להסגר שאז ירדה עליו טומאה מפני ההסג' ואף על פי שקודם שחלץ וקצה וטח כבר היה מוסגר וירדה עליו טומאה מפני ההסג' כיון שקלף הנגע וחלץ את האבנים שהיה הנגע בהן הלכה טומאתו ושוב אינו מטמא בביאה יכול שאני מוציא אף המוחלט שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע שחלץ וקצה וטח תלמוד לומר כל ימי דה"ל למכתב כימי הסגיר אותו מאי כל לרבות המוחלט שאף לאחר שקלף נגעו והוציא את האבנים שבהן הנגע הוא מטמא בביאה דכיון דלנתיצ' קאי הוי כל הבית טמא ואע"ג דקלף את נגעו בטומאתיה קאי ומטמא בביאה:
יטמא עד הערב מלמד שאינו מטמא בגדים. בת"כ דאם לא כן וכבס בגדיו וטמא עד הערב מיבעי ליה מאי יטמא עד הערב מלמד שאינו מטמא בגדים וכן כתב רש"י בפרשת שמיני גבי והנושא את נבלתם שהנוגע אין בגדיו טמאין שלא נאמר בו יכבס בגדיו וליכא למימר אף על פי שלא נאמר בו יכבס בגדיו ליתי מק"ו מטומאת משא ומה משא המועט מטמא בגדים מגע מרובה לכ"ש דבכל מקום שנאמרה טומאת משא חמורה היא מטומאת מגע שתמיד תמצא שהמשא כתוב בה יכבס בגדים והנוגע אינו כתוב בה רק יטמא עד הערב ואילו היתה טומאת מגע טעונה כבוס בגדים לא לשתמיט קרא בשום דוכתא דלכתוב בנוגע יכבס בגדיו דכה"ג דייק בגמ' בפ"ק דחולין גבי הכשר בתורין פסול בבני יונה וכבר הארכתי בזה בפרשת שמיני ע"ש:
יכול אפי' שהה בכדי אכילת פרס ת"ל והאוכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא אוכל שוכב מנין ת"ל והשוכב אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין ת"ל יכבס יכבס ריבה א"כ למה נאמר אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס. בת"כ פי' אפי' שהה כדי אכילת פרס לא יהא מטמא בגדים אלא גופו לבדו ת"ל והאוכל בבית יכבס את בגדיו כו' וקא מפרש ואזיל ופירוש פרס בכל מקום הוא חצי ככר והככר הוא שליש הקב כדתניא בתוספתא דנגעים וכמה הוא פרס חצי ככר משלש לקב ותניא נמי הקב ארבעה לוגין והלוג ששה בצים נמצא שהקב כ"ד בצים והככר ח' בצים וחציו ארבעה בצים ותנן נמי במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין וכמה שיעורו של עירוב כו' ומסיים בה רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה שאם אכל אוכלים טמאים שיעור שני בצים נפסל גופו מלאכול תרומה וקדשים עד שיטבול וזהו מדרבנן דאי מדאורייתא אין אוכל מטמא אדם ומפני שהברייתא הזאת קשה בפירושה דמעיקרא תני יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל דמשמע לאו אוכל ממש קאמר אלא שאם שהה בו כדי אכילת פרס אף על פי שלא אוכל מטמא בגדים ובתר הכי תני אין לי אלא אוכל שוכב מניין דמשמע דהאי והאוכל אוכל ממש קאמר ועוד אטו לאו בכלל הבא אל הבית הוא ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מניין הא אמרת רישא אפילו בשוהה בבית שאינו לא אוכל ולא שוכב אם שהה כשיעור אכילה מטמא בגדים ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אם כן למה נאמר אוכל ושוכב ממה נפשך קשיא שאם כיון בזה דלא לכתוב קרא לא אוכל ולא שוכב קשיא רישא דקתני יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל אלמא אי לאו קרא דהאוכל ה"א שהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אפילו שהה כל היום כולו ואם כיון בזה דלא לכתוב קרא אלא או אוכל או שוכב קשיא ההיא דקתני תלמוד לומר יכבס יכבס ריבה דמשמע דאי לאו קרא יתירא דיכבס יכבס תרי זימני לא הוה דרשינן רבויא דלא אוכל ולא שוכב ואם כן אי לא הוה כתיב אלא או אוכל או שוכב לא הוה מצי למכתב יכבס יכבס תרי זימני ושוב לא הוה מרבינ' דלא אוכל ולא שוכב ועוד מאי ליתן שיעור לשוכב דקאמר ליתן שיעור לאכול מיבעי ליה שיהא שיעור אכילתו כשיעור פרס לא ליתן שיעור לשוכב דמשמע שבא ללמד שיעור השכיבה לפי' צריך לפרש אותה כפי קוצר דעתינו כי לא מצאתי שום א' מגדולים שפי' בזה דבר ונ"ל שכך פירושו יכול אפי' שהה באותה ביאה כדי אכילת פרס לא יהא מטמא בגדים דהא סתמא קאמר קרא והבא אל הבית יטמא עד הערב הוא לבדו ולא בגדיו ומשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא אלא גופו אבל לא בגדים שעליו ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הוא הדין נמי הבא אל הבית אם שהה בו שיעור אכילה מטמא בגדים אף על פי שלא אכל והדר בעי מאן לימא לן דטעמא דאוכל דמטמא בגדים משו' דשהה כשיעור אכילה הוא דילמא טעמא משום דאכל הוא ולא משום דשהה כדי אכילה דהשתא אין לי אלא אוכל שוכב שיש בו שהייה ואין בו אכילה מניין תלמוד לומר והשוכב דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לאו משום אכילה הוא אלא משום שהייה והה"נ ביאה אם שהה בה כשיעור אכילה מטמא בגדים מכיון דבשהייה קפיד רחמנא ולא באכילה והדר בעי אכתי מאן לימא לן דבשהייה קפיד רחמנא דילמא באכילה ובשכיבה קפיד רחמנא ולא בשהייה דהשתא אין לי אלא שוכב ביאה לחודה שאינו לא אוכל ולא שוכב מניין שאם שהה בה כדי אכילה מטמא בגדים כמו האוכל והשוכב ת"ל יכבס יכבס ריבה דה"ל למכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו מת"ל יכבס יכבס תרי זימני לרבות מי שבא ושהה בבית שאף על פי שלא אכל ולא שכב כיון דשהה בו מטמא בגדים והדר בעי כיון דבשהייה תליא מילתא לא שנא אכל ושכב ל"ש לא אכל ולא שכב אם כן למה נאמר אוכל ושוכב בשלמא אוכל אצטריכא כי היכי דלילף מיניה דשיעו' שהייה לטמא בגדים הוא כשיעור אכילה אלא שוכב למאי אתא אי משום יכבס יתירא דכתיב ביה לרבויי אפילו בשהייה לחודה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב בבית והבא אל הבית שהוא השהייה מכיון דביאה בכלל שכיבה מת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב. ורבינו ישעיה הראשון גורס ליתן שיעור לשוכב כשיעור שיאכל האוכל ופירש ליתן שיעור לשוכב דהיינו לשוהה שצריך לשהו' שם כדי שיאכ' האוכל אכילתו ואז היא מטמא בגדים וכמה היא אכילתו כדי אכילת פרס ולא נהירא דאי לתת שיעור לשוהה כדי שיאכל האוכל אכילתו ההוא מהאוכל נפקא כדקתני ברישא דבריתא ועוד שיעור אכילת פרס מהיכא נפק' הא אין זה מכלל השיעורים שאמרו שהן הלכה למשה מסיני אבל רבי' אברהם זעירא גורס ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל השוכב וכתב סבירא לן דהכי בעי למתני ליתן שיעור לנכנס כדי שיאכל השוכב דהיינו חולה המוטל על משכבו משום דהאי והאוכל לאו אוכל ממש הוא אלא לשיעור שהייה הנכנס כמה ישהה ויהא מטמא בגדים כשיעור שיאכל אדם חולה שיעור אכילתו ושיערו חכמים שיעור אכילתו של שוכב שהוא כדי אכילת פרס ופי' הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידביק קרא דאם בא יבא עם קרא דובא הכהן וראה ששניהם מענין האחד:
להורות ביום הטמא וביום הטהור אי זה יום מטהרו ואי זה יום מטמאו. פירש כאילו אמר להורות יום הטמא ויום הטהור והבי"ת הזה איננו בי"ת הכלי כבי"ת ביום טהרתו אלא כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת האבן והעץ אף כאן להורות בענין היום הטמא והיום הטהור שפירושו להודיע אי זה יום טמא ואי זה יום טהור אבל בת"כ שנו מלמד שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר והבי"ת בי"ת הכלי כבי"ת ביום טהרתו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שכבר פי' בקרא וביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה ובקר' דוביום הראות בו מלמד שאין מטמאין אותו בלילה:
