תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג)שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי טו) כי האיש בדבורו כשהוא מדבר דבריו בחכמה יש לו שמחה על זה, לפי שהדבור הוא מצד השכל בסיבת הנפש השכלית שבאדם אשר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, ועל כן נתיחס הדבור להקב"ה, הוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, והנביא שבח בו להקב"ה כשם ששבח אותו בבריאת השמים שהם עצמיים שכליים שאמר (שם מב) בורא השמים ונוטיהם. ואמר כי כאשר יכוין האיש לדבר דברים נכוחים ומתוקנים ומסדר אותן בחכמת השכל ישמח על זה לפי שלא הוציא הדברים בשפתיו עד שסדרם בלבו, וידוע כי סדור הדברים במחשבת האדם הוא ביד האדם, ולא כן הדבור, כי הדבור יבא מאת השם, וכענין שכתוב (משלי טז) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, וכאשר כוון במענה לשון והוציא דבריו בשפתיו על הנכונה, הנה זה דבר ברור כי הוא בסבת סיוע אלהי ותגיע לו מזה שמחה, זהו שאמר שמחה לאיש במענה פיו. אע"פ שכל דבריו שהוא מדבר כולן מיושרים, אין ראוי לו לדבר רק דבר בעתו, כי מי שהיה מדבר שירים בבית האבל או עניני אבל בבית שמחה מה מאד יהיה ענין בלתי מסודר וראוי, והוא דבר שלא בעתו שהרי אמרו בשעת חדוה חדוה ובשעת אבלא אבלא. ומן הענין הזה הוא מה שאמרו שואלין הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג. ומי שהיה דורש הלכות סכה בפסח או הלכות פסח בסכות גם זה ענין מבולבל מעורב ואין זה דבר בעתו. ועל זה הזכיר שלמה ע"ה בכאן שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, יאמר כי אע"פ שהאדם מדבר נכוחות וענינים שכליים אמתיים, יש לו להגבר על תאותו ולמשול ברוחו שלא ידבר מן הנכוחות ההם רק דבר בעתו. זהו על דרך הפשט. וע"ד המדרש שמחה לאיש זה הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה. במענה פיו, שנאמר (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ודבר בעתו מה טוב, שנאמר (שם) וירא אלהים את האור כי טוב עד כאן. וידוע כי בששת ימי בראשית כל יום ויום מן הששה הזכיר הכתוב כי טוב ומה שנברא בו בכל יום ויום היה דבר בעתו, ואע"פ שכל העולם כלו ומלואו העליונים והשפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת, ועל זה הביאו רז"ל משל לאכר שזרע ששה זרעים בידו אחת ברגע אחד, וכל אחד ואחד הופיע ביומו אע"פ שהזריעה בבת אחת, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו, ואמר בכאן ודבר בעתו מה טוב, כל דבר ודבר שנברא ביומו היה בעתו והיה הכל טוב, מן האור שהיה ראשון בנבראים העליונים עד אדם שהיה אחרון בנבראים השפלים הכל נעשה בעתו הראוי לו, ולא היה אחרון לחסרון כי אם לגדולה ומעלה, שהרי הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן, וכן יום שבת היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן. וכן העוה"ב הוא אחרון לעוה"ז, כי העוה"ז קודם לו ואין האדם יכול לקנות חיי העוה"ב כי אם בכשרון המפעלים בעוה"ז. וכן ישראל היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה, הוא שכתוב (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לא אמר קדוש או קדושים רק קדש וזה לעלוי ההפלגה במעלתן של ישראל כי הם מושכים מן הקדש, וכענין שכתוב (שמות כב) ואנשי קדש תהיון לי, לה', לחלק לה', כענין שכתוב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות שהם לחלק האומות. ראשית תבואתה, מובחר תבואתה, כמו (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו. התבואה חמשה מינין, חטה ושעורה שבולת שועל שיפון וכוסמין, ולכך תבואתה בה"א, ומבחר התבואה היא החטה, כן ישראל היו מבחר האומות שקבלו חמשה חומשי תורה שהיא מבחר התורות, ועל זה אמרו במדרש משל למלך שקדש אשתו בחמש טבעות, שנאמר (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. וזה לשון ראשית שהוא כולל שתי קדימות, קדימת מעלה וקדימה זמנית. קדימת מעלה מן (עמוס ו) וראשית שמנים, קדימה זמנית מלשון (בראשית י) ותהי ראשית ממלכתו בבל. הא למדת שהם קדומים וראשונים במחשבה ואחרונים בבריאה, שהרי עשו ואלופיו קדמו ליעקב ולכל זרעו שכן כתוב בעשו (שם כה) ויצא הראשון אדמוני , וגם תולדותיו של עשו קדמו לתולדותיו של יעקב כי עשו לקח אשה בן ארבעים שנה, ולא היתה תכלית הכונה בתולדות עשו הקודמות כי אם בתולדותיו של יעקב שבאו באחרונה והם היו תחלת המחשבה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים מ) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, וכמו שאמרו חכמי המחקר תחלת המחשבה סוף המעשה. והמשל בזה ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחלה יסוד הבית ויגביה הבנין על היסוד ויפרוס גג התקרה על הבנין ואז ילמוד שם, והנה הלמוד באחרונה במעשה והוא היה תחלה במחשבה. וזה דומה למה שדרשו רז"ל (דברים ב) אל תצורם ואל תתגר בם, למה הזהיר הכתוב כן בעמון ומואב, מפני שתי פרדות טובות שאני עתיד להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית. הא למדת מכל זה שהאחרון הוא המעולה, ומה שנברא אחרון עלה במחשבה ראשון. למה הדבר דומה למי שאבדה לו מרגלית בין החול מביא כברה וכובר כל החול עד שמוצא המרגלית. וכן מצינו בצמחים, שאם תקח גרגיר זרע ותזרענו הנה הוא משתרש בקרקע ומשלח שרשים לכאן ולכאן עד שנעשה ממנו אילן גדול שממנו יוצא הפרי שהוא גנוז ומתעלם בתוכו, וידוע כי הפרי שבא באחרונה הוא היה עיקר הכוונה בזריעת הגרגיר וגדול האילן והוא היה תחלת המחשבה. וכשם שמצינו במעשה בראשית כי הבהמות והחיות והאילנות והצמחים קדמו ליצירת אדם והוא היה ראשון ואחרון, כענין שכתוב (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני, כאלו אמר ראשון ואחרון צרתני, ראשון במעלה ואחרון בבריאה, ותיכף שבראו מסר בידו מצות עשה ומצות לא תעשה, כן מצינו שסדרה התורה שלש פרשיות, אחת בבהמות וחיות שביסוד העפר, והיא זאת החיה אשר תאכלו, שניה בדגים שביסוד המים והיא את זה תאכלו מכל אשר במים, שלישית בעופות שביסוד הרוח, והיא ואת אלה תשקצו מן העוף, ובאחרונה הזכיר יצירת האדם, ומיד הטיל עליו מצוה והיא המילה, להודיע שאין עיקר לידתו של אדם בעוה"ז כי אם למצוה, וכענין שכתוב (איוב ה) כי אדם לעמל יולד, פירוש לעמל התורה והמצות, ולכך הטילה התורה יצירתו בתוך המצות והקיפתו בהן לפניו ולאחריו. לפניו אלו מצות המאכלים, וכן דרשו רז"ל מאי דכתיב אחור וקדם צרתני, אחר שברא כל הבהמות והעופות שקצים ורמשים ברא אותו, כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו אמר הקב"ה אני מצוה אותו את זה תאכל ואת זה לא תאכל, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומשהוא מקבל עליו כל המצות שבתורה אחר כך נולד. לאחריו זו מצות המילה, וזהו שכתוב. אשה כי תזריע וגו'. היה ראוי הכתוב לומר אשה כי תלד זכר, אבל באה מלת תזריע לרבות ילדתו מחוי, כלומר שנוצר בצורת אדם ואח"כ נמוח שאמו טמאה לידה כמו שפירש רש"י ז"ל. ומן המלה הזאת דרשו רז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והכוונה בלשון מזרעת על זרע הנקבה שהוא דם הנדות כי האשה אין לה זרע אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה והוא הנקרא אודם, וזרע הזכר הוא הנקרא לובן והאודם והלובן כל אחד מהם נקרא זרע, וכן אמרו רז"ל בסוף פרק המפלת שלשה שותפין יש בו באדם, הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו מוח וגידין ועצמות וצפרנים ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האזן ודבור שפתים והלוך רגלים ודעה ובינה והשכל. ומלת תזריע יוצאת. וע"ד הפשט פירושה תמסור הזרע, כי הוא פקדון אצלה מן הזכר כזרע השדה שהוא פקדון בגוף השדה ויצא בעתו, ומזה אמר הכתוב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה,לא כאשר תשית עליו האשה כי הילדים שלו והוא הראוי לתת בהם ערך, וכבר כתבתי שם. אבל חכמי הטבע אומרים כי כל גוף העובר לאשה ואין בו לאיש רק הכח הנקרא בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי הזרע בהתערבו עם דם האשה נותן בו הצורה והתקון, ומבדיל ממנו המותרים שלא יצליחו בעובר, ומקפיא אותו כענין הקיבה המקפיא החלב. ויש להם ראיות לדעתם, האחת מביצת התרנגולת שהיא מגדלת אפרוח כשהיא באה מן הזכר, וכשהיא מן המתפלשות בעפר אינה מגדלת אפרוח כלל, לפי שהזכר נעדר ממנה שהוא נותן הצורה, וכן דעת רז"ל בפ"ק דמסכת יום טוב יהבו ליה ביעי דספנא מארעא אזל אותבינהו ולא אפריחו. והשנית, ממקצת העופות שמולידין בחבוק בלבד ולא נראה בהם פליטת זרע וזה ראיה כי זרע האיש איננו חלק מהעובר. והשלישית, מדג הנקבה שתוליד ביצים בעצמה ואחר כן כשיפיל הזכר זרעו עליהם כל מה שיפול הזרע עליהם יהיה מהם דג וכל הביצים שלא יפול עליהם לא יהיה מהם דג כלל, ואין זה נמצא בבעלי חיים בלבד אלא גם בצמחים, שאם תקח עץ התמר הזכר ותרכיבהו עם התמר שהיא נקבה אז יצליח לעשות פרי, והענין כי הזכר נותן לנקבה חמימות, עמו ישלם בשול התמרים, זה דעת החכם ראש הפילוסופים עם קצת ראיותיו. וטעם הדבר באשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לפי שכשהאשה מזרעת תחלה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר עליו ולפיכך יולדת זכר דעילאה גבר, איש מזריע תחלה טפת הנקבה באה באחרונה ומתגברת עליו ולפיכך יולדת נקבה. והענין כי הטפה הראשונה אשר תהיה מהזכר או מהנקבה הוא כמו השדה שזורעין בו, והטפה האחרונה כדמיון הזרע שזורעין בשדה, ולפי שכשהאשה מזרעת תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטפת הזכר שבאחרונה הוא הזרע, ולפיכך תלד זכר כמותו, וזהו לשון תזריע, ואם הזכר יזריע תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטיפת הנקבה שבאחרונה הוא הזרע ותלד נקבה כמותו. וע"ד חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחלה ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה, וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו, שהיה עושה בהן ציורין והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות. ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחלה קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה ויולדות זכר, וזהו שכר פרי הבטן. ויש שפירשו עוד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, מפני שיש בזרע האשה כח גנוז והוא כח הזכר ולכך יולדת זכר, כשם שיש בזכר כח גנוז והוא דם הנקבה, והראיה מאדם הראשון שהיתה חוה בנויה ממנו והיתה גנוזה בכחו, כן כח הזכר גנוז בזרע הנקבה, וכשם שהנקבה נאצלת מן האדם כן היא ראויה שיהיה הזכר נאצל ממנה אם הנקבה מזרעת תחלה יולדת זכר שהוא הכח הגנוז בה, ואם הזכר מזריע תחלה יולדת נקבה הכח הגנוז בו, הרי שבשניהם יש כח להעמיד הבנין השלם. וכבר ידעת שלא נזכר ה' בשלמותו בכל מעשה בראשית עד שהגיע ליצירת אדם, ודרשו רז"ל על (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם, שם מלא על עולם מלא. ואיך אפשר להם לומר על עולם מלא ועדיין לא נבראת האשה, אלא שכחה גנוז בו והרי היא כאלו נבראה והרי עולם מלא. והראיה כי כל אחד מהם עולם מלא, כי כשם שנקרא שם מלא על יצירת האדם שנאמר וייצר ה' אלהים, כך נקרא שם מלא על האשה שנאמר (שם) ויבן ה' אלהים את הצלע. וא"כ ראוי כל אחד ואחד להעמיד הבנין השלם הזה כי זה כלול מזה וזה מזה, ומקרא מלא מצינו (שם מו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב ואת דינה בתו, הזכרים ייחס אותם ללאה וייחס הנקבה ליעקב, וזה דבר ברור כי כח הזכר גנוז בנקבה ככח הנקבה בזכר, לא שיהיה הזכר מוליד זכר והנקבה נקבה כי על זה אמרו בירושלמי לית ספר דמספר לגרמיה. וע"ד המדרש אשה כי תזריע וילדה זכר, קדמה האשה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, קדם האיש יולדת נקבה שנאמר ואם נקבה תלד, מעשה נסים עושה הקב"ה עם התינוק הזה, אדם שהוא נתון בבית הסוהר יום אחד נפשו מפרכסת לצאת, והתינוק הזה נתון במעי אמו תשעה חדשים והקב"ה משמרו, א"ר מאיר מעשה נסים עשה הקב"ה עם התינוק הזה, כיצד, עד שלא תלד האשה מושכת דמים וכשהיא יולדת מסתלק לשדים ונעשה חלב והתינוק יונק ממנו. וע"ד השכל שלש עולמות חולפין על האדם, האחד כשהוא במעי אמו והוא הנקרא עולם היצירה, והוא תחלת הויתו ובו יכיר האדם נפלאות הבורא יתעלה וגודל מעשיו, הוא שעליו אמר דוד (תהלים קלט) אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, וכבר הזכיר למעלה מזה אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך, כי הוא מדבר בנפלאות החכמה ובנסתרים המתגלים והמתבארים מתוך תכונת היצירה. ומזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתחלת ברכותינו שבכל יום, אשר יצר את האדם בחכמה, וחותם, ומפליא לעשות, ומזה הזכיר קהלת (קהלת יא) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל, יאמר כי כל מעשה האלהים הוא נסתר ונפלא, ויביא ראיה מן המורגש, והוא העובר במעי אמו שנקראו עצמים, והוא דבר נעלם נמשך אחר הנס איך הוא מתקיים בתוכו ומה הסבה שדוחה אותו לצאת משם, והמשיל זה לדרך הרוח לבאר כי הוא דבר נעלם כהעלמת דרך הרוח, וכשם שדרך הרוח והעצמים בבטן המלאה דברים נסתרים נעלמים כן כל מעשה האלהים נסתר ונעלם, כשל בו כח ההשגה, ועל עולם זה הזכיר (איוב י) זכר נא כי כחומר עשיתני וגו', הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, והוא העולם שבו האדם עומד זמן קצוב תשעה חדשים והמאוחר יותר, ולפעמים רחוקים שנים עשר חדש, אין לו שם שכל ודעת ולא שום הכרח, ולרצונו היה עומד שם לעולם כי שם מזונותיו מצויים ממזון האם, וכאשר יפרד משם הוא אנוס ומוכרח, והוא מאמר החכמים ז"ל על כרחך אתה נוצר, ועל כן יבכה ויצטער בהולדו להורות כי העולם הזה הוא עולם הצער והמהומה. מאותו עולם היצירה נעתק אל העולם השני והוא העולם הזה, ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם שבא ממנו, כי בעוה"ז כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצות, ועמם ישיג ידיעת ה' יתעלה, ואף בעוה"ז שיש לו יתרון בכל הכבוד הזה והמעלות האלה הוא עומד שם זמן קצוב, שנאמר (תהלים צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, וכאשר יפרד מן העוה"ז הוא אנוס ומוכרח, וזה מאמר החכמים ז"ל, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, כי לרצונו היה עומד שם לעד לעולם. מן העולם הזה הוא נעתק אל העולם השלישי שהוא העולם הבא, שאין לו זמן קצוב ואין לתענוג הזוכה בו סוף ותכלית, בו ישולם לו שכר צדקותיו אשר עשה בעוה"ז. וא"כ מבואר הוא כי האדם הולך מטוב אל טוב ומעלוי לעלוי בשלשה עולמות אלו, הראשון עולם היצירה שהוא חשך ולא אור, העוה"ז השני יש בו חשך ואור כי הוא מתנהג על פי שני המאורות. השלישי עולם הבא שכלו טוב שכלו ארוך שכלו אור אין בו חשך, ושלש עולמות אלה רמזם קהלת ע"ה בפסוק אחד הוא שאמר (קהלת ז) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, ובאורו של הפסוק לפי הדרך הזה, טוב האוצר לנפשו למעלה אוצרות זכות לעוה"ב, משמן טוב, כלומר מן האוצר לגופו אוצרות ממון ושמן טוב ושאר קניני העוה"ז, כענין שכתוב (משלי כא) אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, וטוב יום המות שהוא העוה"ז, מיום הולדו כלומר יותר מעולם היצירה, בא לבאר כי יש יתרון לעוה"ב על העוה"ז כשם שיש יתרון לעוה"ז שהוא יום המות על עולם היצירה כי מתוך המורגש והמוחש לעין נוכל להעיד על מה שאינו מוחש. וטמאה שבעת ימים. גזרת הכתוב הוא שהטומאה שבעה והטהרה כמו כן שבעה, כי הימים טהורים במעלה השביעית הם ממטה למעלה, גם השמחה שבעה, והאבלות כמו כן שבעה, והכל דרך אחד להם. כימי נדת דותה תטמא. דותה לשון מדוה הוא, כי הנדות הוא חולי בטבעה של אשה, וכן אמרו רז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה. ואע"פ שהוא נקוי לאשה במותרות, מכל מקום הוא חולי בטבע תולדתה, ולשון נדה מרוחקת, וכן לשון מנודה מרוחק, בדילנא ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דילך, ונקראת נדה מפני שבני אדם מנדין ומרחיקין אותה, גם הנשים מתרחקות ממנה והיא יושבת בדד. וכן מצינו מימות עולם שהיו האומות מרחיקים אותן רחוק גדול ואף העפר אשר תדרוך הנדה עליו היה טמא בעיניהם, גם דבורה אצלם היה טמא, כמו שמצינו ברחל שאמר ללבן אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, ולא השיב לה כלל, וזה יורה כי היו יושבות בדד באהל מיוחד שהיו נוהגין שלא לדבר עמהן, וגם אינן רשאות להתקרב לאדם כלל מפני שהריח וההבל שלהן מזיקין, שאם לא כן היה ראוי לה לרחל שתקום מפני אביה ולהתקרב אליו ולנשוק את ידיו, וידוע כי אפילו המבט שלה רע ומוליד הזיק. וכבר בארו חכמי הטבע מפלאות התולדות שאם תסתכל הנדה בתחלת נדותה בחרב מלוטשת או במראה, שיתראו שמה טיפין של דם, וזה אות ומופת שאפילו המבט שלה מזיק, ואין צריך לומר אם ישכב איש אותה. וביום השמיני ימול. ביום ואפילו בשבת ודוקא מילה ודאית, כגון שנולד ליל שבת או יום שבת, אבל מילת ספק כגון שנולד ערב שבת בין השמשות בשעה שהוא ספק יום ספק לילה אין מלין אותו אלא עד יום ראשון שהוא עשירי, שכך אמרו רז"ל קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות בשאר ימות השנה לתשעה, נולד בין השמשות ערב שבת נמול לעשרה, יום טוב אחר שבת לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר, היה חולה מאחרין עד שיתרפא. ובמדרש שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם, אמר טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, אמר לו ר' עקיבא לא תאמר לי במה שהוא למעלה שאין בריות שולטין עליו, אלא אמור דברים המצויין בבני אדם, א"ל למה אתם מלין, אמר והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקב"ה, הביא לו שבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס אם הוא רוצה במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות אלא לצרף בהן את ישראל, שנאמר (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה. ושלשים יום ושלשת ימים. ע"ד הפשט היו ימי טוהר שלשים ושלשת כדי שיהו עם שבעת ימי הטומאה ארבעים יום כמספר הימים אשר הזכר נגמר בבטן אמו. וע"ד הקבלה נתנו לאשה שלשה ושלשים ימי טוהר כנגד הכלה שבשיר השירים הכלולה מהחכמה שבה שלשים ושתים נתיבות, ועמה יהיה התחברות ועל כן היו שלשים ושלשה ימים ולא שלשים ושנים לרמוז על הכלה המתחברת אל החכמה שהיא נושאת אותן שלשים ושנים ונחשבת עמהן. תשב. פירש רש"י ז"ל אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה כמו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים. ושעור הכתוב ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש, אע"פ שהם ימי טוהר אצל הבעל, וזה טעם בדמי טהרה, לומר שאע"פ שרואה טהורה. והרמב"ן ז"ל פירש תשב לשון תשמיש, כמו (הושע ג) ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש, כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו, וכלפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה, שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעת ימים, אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר, אבל לא תגע בקדש ולא תבא המקדש אע"פ שלא תראה, ותשב עם בעלה אע"פ שתראה. כי רז"ל יש להם קבלה שהיולדת טהורה אחר השבעה לחולין ולבעל בספירות שבעה נקיים, וזהו שאמר בשבעה כימי נדת דותה תטמא, ובימים אלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש לא לחולין ולא לבעל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר קדושה פרק י"א וזה לשונו, זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים ז"ל שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה עד סוף שמונים, ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך שבעה, אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן מנהג הצדוקים ולהחזיק דברי חכמים שתספור שבעה נקיים בלבד כמו שבארנו. בדמי טהרה. דם שהוא טהור, והוא כנגד דם הנדה, ואינו מטמא. וכתב החכם ר' אברהם ז"ל גזר השם על הזכר כמספר הימים אשר תשלם צורתו בבטן, והנקבה כפלים שנגמרת לשמונים, ולפיכך טומאת הנקבה נמשכת כפלים, גם הטהרה נמשכת כפלים. אבל דעת רז"ל שהצורה נגמרת לארבעים יום בין בזכר בין בנקבה, וטעם הכפל לדעתם מפני שטבע הנקבה קר ולח והיא צריכה נקיון רב לרוב הלחיות המוטבעות בה ועל כן תצטרך להמתין כל הזמן הזה כדי שתהיה מנוקה מלידה ומבבטן ומהריון, כי כן יצטרכו בני אדם שטבעם קר ולח זמן ארוך בנקיונם מאותן שטבעם חם. וכפר עליה. אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא, ולפיכך קרבן זה של יולדת מחודש כקרבן הנזיר, כי מה חטאה בזמן הלידה שתצריכנה התורה קרבן, ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה ונצלה מהמיתה, היה ראוי לה שתביא תודה, ולמה תביא עולה וחטאת. ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן נדה וחלה והדלקת הנר. ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואח"כ במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת, כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן, וזה ששנינו בזבחים אחד לעולה ואחד לחטאת, לא הקדימו הכתוב אלא למקראה, והכוונה שלא הקדים הכתוב עולה לחטאת להיותה קודמת במעשה. אבל הענין הקדימה במקראה הוא מטעם זה, לרמוז על חטא המחשבה ההיא שקדם לחטא המעשה, ולדעת רז"ל חטא היולדת הוא שעברה על השבועה, ממה שאמרו בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי, ולפי שהיא נשבעת מתוך הצער ואין השבועה ראויה שתתקיים מפני שהיא משועבדת לבעלה, על כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על חטא המחשבה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך