תנ"ך על הפרק - ויקרא יב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא יב

102 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת היולדת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אשה כי תזריע. כתי' לעיל והתקדשת' וסמיך לי' אשה כי תזריע רמז למה שאמרו שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש וכן סמך לו ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וזה רמז למה שאמרו שצריך אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה עונה אחת וכן רמז למה שהצריכו ג' חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה דבעינן להבדיל ואחר כך אשה כי תזריע. מה שפירש"י לומ' אפי' יולדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע שאמו טמאה לידה לאו למימרא שאם הפילה שפיר מלא מים כעין זרע שתהא אמו טמאה לידה שהרי כל שאינו מצורת אדם אינו ולד אלא שצריך שתהא ניכרת צורתו ואז אפי' אם הוא מחוי אמו טמאה לידה וזה שפיר מרוקם שאמרו חכמים שהוא טמא. ומה שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר י"מ הטעם שלעול' האחרון מבטל הראשון הלכך כשהאשה מזרעת תחלה כח הזכר מבטל כח האשה ויולדת זכר וכן נמי איפכא כשהאיש מזריע תחלה. וכתב הרמב"ן אע"פ שאמרו אשה מזרעת לא שתהא מעלת זרע שהרי אין לה ביצים כביצי הזכר שיעשה בהם זרע אלא אמרו מזרעת על דם הרחם שתתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחד בזרע הזכר כי לדעתם העובר נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע. וכן אמרו ג' שותפין באדם איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין ואשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושיער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך הוא. ודעת חכמי היונים שכל גוף העובר מדם האשה ואין בו לאיש אלא כח שנותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר אלא שזו מגדלת אפרוח וזו לא תגדל ולא תצמיח בהמנע ממנו חום היסוד: בדמי טהרה. כתב הרמב"ן על דעת רש"י לומר אע"פ שרואה שטהורה היא וכן אמר ר' אברהם כי הטעם שהוא דם טוהר כנגד דם הנדה כי השם גזר על הזכר במספר הימים שתשלם צורתו בבטן ועל הנקבה כפלים וזה דבר ברור ומנוסה. ולפי דעתי פי' טהרה נקיון כלשון זהב טהור שהוא צרוף ומזוקק והענין כי צוה ביולדת זכר שתטמא ז' כנדתה כי' המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור וצוה שתוחיל עוד ל"ג ימים תשב בביתה לנקות גופה כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבא בית ה'. ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו מפני שאומר בשבעה שהם כמו נדת דותה ובאלה אמר שתטמא למקדש ולקודש ולא לחולין ולא לבעל. וטעם הכפל לנקבה או כדברי ר' אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר למ"א יום והנקבה לפ"א אבל לדעת חכמים שאומרים אחד הזכר וא' הנקבה למ"א הטעם כי טבע בנקיבה הוא קר ולח והלחה ברחם האם היא קרה ולחה מאוד ועל כן ילדה נקבה ולפיכך צריכה נקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהם ומפני קרירותן כי בידוע כי החולים הקרים צריכים בנקיותם אריכות זמן יותר מן הלחים: עד מלאת ימי טהרה. דהיינו יום מ' וצריך לומר דעד ועד בכלל דכל יום הארבעים ולילה שאחריו אסורה בקדש עד למחר שתביא כפרתה: וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. שינה בנקבה לכתוב על דמי טהרה ובזכר כתיב בדמי טהרה לפי שבזכר לעולם יושבת ל"ג בדמי טוהרה אבל בנקבה לפעמים שאינה יושבת כל ס"ו בדמי טהרה כגון שהפילה בתוכם: תשב על דמי טהרה. פרש"י לשון עיכוב פי' תתעכב מליגע בקודש וליכנס במקדש אע"פ שהם ימי טוהר אצל בעלה ולכך אמר בדמי טהרה שאע"פ שהם ימי טוהר לבעלה לא תגע לקדש ולא תכנס למקדש. וכתב הרמב"ן ויתכן כי לשון תשב כאן הוא כמו ימים רבים תשבי לי לא תזני לי ולא תהי' לאיש כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו ולפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה שתטמא לבעלה ולקדשים אמר כי אחרי שבעה תשב לבעלה ל"ג ימים בדמי טוהר אבל לא תגע בקודש ולא תבא אל המקדש אע"פ שלא תראה ותשב לבעלה אע"פ שתראה. והנכון בעיני כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה מכל בני אדם ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כי גם דבורה טמא אצלם והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקבובית של מת וגם מבטה מוליד היזק ולכך החמירה תורה במושב נדה ובמשכבה יותר מן המגע וכן אמר הכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא אמר בו כשאר הטמאים ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא אל תוך המחנה אלא הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל כי ריחו והבלו מזיקים ולכך אמר הכתוב בכאן כי ל"ג ימים תשב בדמי טהרה על מושבה אשר ישבה בימי נדות הלידה והזהיר בלאו שלא תגע בקודש ולא תבא במקדש: והקריבו לפני ה' וכפר עליה. כתב הרמב"ן צריכה כופר נפשה שתזהר ממקור דמיה כי האשה בלדתה יש לה מעין נשחת ומקור משחת ואחרי עומדה בימי הנקיון או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ותטהר כי השם רופא כל בשר ומפליא לעשות. ורבותינו אמרו בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה ר"ל כיון שנשבעת מתוך הצער ואין השבועה ראוייה לחול מפני שהיא משועבדת לבעל רצה השם שיהיה לה כפרה בזה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך