וידבר ה' אל משה לאמר קח את אהרן ואת בניו אתו וגו' עד סוף הסדר. צוה השם למשה שיקח את אהרן ואת בניו ואת הבגדים ואת שמן המשחה למשוח אותם ואת המשכן ואת כל כליו ואת הדברים אשר צוה ה' בסדר ואתה תצוה שיקריבו בהמשחם ושיקבץ ויקהל את כל העדה אל פתח אהל מועד כדי שיראו כלם בהמשח אהרן ובניו וינהגו בו כבוד ומורא ומשה אמר אל כל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותו רוצה לומר אל תחשבו כי לכבוד אחי ובניו אני עושה מה שאעש' עתה לעיניכם. אין הדבר כן כי זה הדבר בכללו צוה ה' לעשות ובמצותו אעשה כל זה כי לא מלבי. ואמר על זה ויקרב משה את אהרן ואת בניו להגיד שהקריבם כלם להיות יחד כלם במשיחה ההיא כי על כן נאמר קח את אהרן ואת בניו אתו רוצה לומר שיהיו יחד שם ולכלם רחץ במים ולבש את אהרן את בגדיו ראשונה כמו שאמר ויתן עליו את הכתונת וגו' וזכר הבגדים המיוחדים לכ"ג כמו שנזכרו בעשייתן. האמנם לא זכר כאן המכנסים לפי שלא יחשב שאהרן היה ערום מהם כי תמיד היו עמו ולכך לא הוצרך ללבשם אותם עתה. ואחרי שהלביש את אהרן הכ"ג משח את המשכן ואת כל כליו ויקדש אותם שבמשיחה יקדשו לגבוה. וכתב הרמב"ן שבכ"ג באדר נצטוה משה להקמת המשכן והקים אותו ומיד קראו השם וצוהו על מעש' הקרבנות שבכל הפרשיות האלו. ואחר זה צוה במלואים של אהרן ובניו כי היה בהם חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו עניניהם רק מן הפרשיות האלו שקדמו לו ולכן אמר אחריו קח את אהרן כי עם היות שכבר נצטוה על זה בסדר תצוה ראה להזהירו עוד בשעת המעשה. והותרה בזה השאלה הכ"ד. והנה לא משח משה את המשכן קודם לבשו את אהרן ואת בניו לפי שהשם צוהו במעשה השמן ומשחת בו את אהל מועד וגומר ואת אהרן ובניו תמשח לכך הלביש את אהרן ראשונה כדי שימשח אותו תכף למשיחת המשכן ולא יהיה הפסק בין משיחת המשכן למשיחת אהרן. וראוי היה למשוח אהרן ובניו יחד כדי למהר משיחת המשכן והיה די בכהן גדול שיהיה נכון ומזומן לעבוד את עבודת הקדש ביום ההוא כדי למשוח את אהרן בלבד. וזכר הכתוב שמלבד מה שמשח את המשכן וכל כליו הנה בפרט משח את המזבח ויז מן השמן על המזבח שבע פעמים. ורש"י כתב ולא ידעתי היכן נצטוה בהזאות אלו. והרמב"ן משיבו כראוי כי ממה שנאמר לו וקדשת את המזבח קדש קדשים. הבין משה רבינו שיוסיף על המזבח קדוש אחר נוסף על המשיחה וכן נאמר ביום הכפורים והזה עליו באצבעו שבע פעמי' וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל שכל קדוש המזבח הוא בהזאות ואחר שזכר משיחת אהרן זכר ענין בניו ואמר ויקרב משה את בני אהרן וכתב הרמב"ן כי הנה לא אמר הכתוב שמשח אות' כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כמו שנצטוה ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם ונכלל באמרו כאשר צוה ה' את משה. ולפי דעתי שלא נעשתה המשיחה הזאת אלא לאהרן לבד ולא לבניו והטעם בזה יתבאר בסוף זאת הפרשה אצל שתי המשיחות. והנה זכר מעשה פר החטאת ומעשה עולת האיל וכן איל המלואים שהיה שלמי' כי המלואים שלמים הם. והרמב"ן כתב שנקרא איל השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנו' האלו ובו ימלאו הכהנים ידיהם לכהן. ואמנם למה צוה יתברך שיקריבו חטאת ועולה ושלמים כבר נתתי טעמים בו בסדר ואתה תצוה. והרמב"ן כתב בזה המקום שהיה החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כמו שכתוב והעולה בא על הכהנים לכפר העולה על רוחם והשלמים היו הודאה לשם שנתן להם יד ושם בביתו ובחומותיו. והשלמים לבדם באו על מלוי ידיהם וכן ביארתי במקום הנזכר למה צוה לתת על תנוך אזנם הימנית ועל בהן ידיהם הימנית ועל בהן רגלם הימנית מהשלמים ולא מן העולה. וראוי לעיין במעשה איל המלואי' כי יראה משפט הכתוב שהאליה והחלב ושאר האימורים של האיל ושוק הימין שלו הכל הניף תנופה והקטיר המזבח ולא היה א"כ שוק הימין מחלק העובד ובחזה אמר בלבד שהניפו גם כן ושלמשה היה למנה מפני ששמש במקום כ"ג באותה עבודה וכן נאמר בסדר תצוה והוא בהפך מה שנאמר כאן בתורת השלמים שחזה התנופה ושוק התרומה לקח מזבחי בני ישראל לתת אותם לכהני'. ואיך עתה הבדיל ביניהם והיה החזה נאכל והשוק נשרף וכבר הרגיש רש"י בספק הזה וכתב בזה המקום ולא מצינו שוק של שלמים קרב בשום מקום חוץ מזה ולא נתן הרב בו טעם כלל. ונראה לי ששוק הימין והחזה שניהם נאסרו על הבעלים לפי שיחדם הקב"ה למאכל הכהנים כמו שאמר ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. האמנם בקרבנות המלואים ששמש משה במקום כ"ג ראה יתברך שהחזה והשוק היה בשר מרובה ולא יוכל משה לבדו לאכול אותו כלו בזמן כזה ולכך צוה ששוק הימין יהיה נשרף באותה שעה עם שאר האימורים והחזה בלבד יהיה למשה נמנה כי בו היה די למאכלו אבל כשהיו משמשים כהנים הרבה צוה שיתנו להם החזה והשוק כי שניהם היו צריכים למאכלם והנה אמר ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו וגו'. בהיות שכבר נזכר למעל' שיצק משה משמן המשח' על ראש אהרן וימשח אותו ומה צורך היה במשיח' הזאת השנית. ולמה היתה המשיחה הראשונ' בשמן בלבד והשנית בשמן ודם. והטעם בזה הוא מה שכתבתי בסדר תצוה שאהרן הוצרך לשתי משיחות משתי בחינות. כי הוא נמשח ראשונ' לכהן גדול בכל ימיו ומלבד זאת המשיח' נמשח הוא ובניו להיות כהני' לה' ומשרתי מזבחו כימי השמים על הארץ. ולכן היתה המשיח' הראשונ' בשמן המשחה לבדו להגיד כי משחו ה' על כהניו לנגיד כל ימי חייו של אהרן. והמשיחה השנית לפי שהיתה לו ולזרעו אחריו של אהרן היתה לו ולבניו יחד ומשמן המשח' מעורב עם דם מאשר על המזבח כי שם תהיה עבודתם. ובזה קדש אותם ואת בגדיהם כמו שאמר ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו. והנה צוה משה את אהרן ואת בניו בשלו את הבשר אל פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו להגיד שהם בקרבן המלואים היו כבעלים המקריבים שלמים שאחרי שהמזבח והמכהן יקחו חלקם יאכלו הבעלים את השאר כן התיר לאהרן ולבניו בשר המלואים והלחם וצוה אותם שמפתח אהל מועד לא יצאו שבעת ימים להגיד שישבו שם ישיבת קבע יומם ולילה. אבל יציאת עראי לצרכיהם לא נאסר עליהם והיה זה הצווי בשעת העבוד' שבאות' שעה לא יצאו משם וכן אחז"ל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבוד' ואפשר שרמז להם בזה לענין נדב ואביהוא שלא יצאו לקחת אש זרה מחוץ למקדש ולכך אמרו ולא תמותו לרמוז מיתתם העתידה להיות וכאן היתה האזהר' ושם במקומו היה העונש עליהם. והנה היה צורך עוד בישיבתם בפתח אהל מועד כדי שישאו ויתנו כל אותם שבעת הימים בדיני כהונתם בדרכי העבודה האלהית באופן שישמרו את משמרת ה' ולא ימותו בחטאם. כי עם העיון והלמוד בתורת כהונת' כל אותם הימים יהיו זריזים ובקיאים. ולדעת חז"ל (רש"י במדבר ז') שאמרו שהוקם המשכן בר"ח ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן וסותרו כדי ללמד ולהרגיל הקמתו. יהיה אמרו ובפתח אהל מועד תשבו שבעת ימים בזמן ההקמה והסתירה כדי שילמדו להקימו ולסותרו בעת הנסיעה: תם ונשלם הסדר בג"ה:
