ויגבה לבו בדרכי ד'
הקדמה
נאמר בפרקנו:
א. וימלך יהושפט בנו תחתיו, ויתחזק על ישראל.
ב. ויתן חיל בכל ערי יהודה הבצרות, ויתן נציבים בארץ יהודה ובערי אפרים, אשר לכד אסא אביו.
ג. ויהי ד' עם יהושפט, כי הלך בדרכי דויד אביו הראשֹנים, ולא דרש לבעלים.
ד. כי לאלקי אביו דרש, ובמצותיו הלך, ולא כמעשה ישראל.
ה. ויָכֶן ד' את הממלכה בידו, ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט, ויהי לו עֹשר וכבוד לרֹב.
ו. וַיִגְבַּה לִבּוֹ בדרכי ד', ועוד הסיר את הבמות ואת האֲשֵרים מיהודה.
ז. ובשנת שלוש למלכו, שלח לשריו, לבן חיל ולעֹבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו, ללמד בערי יהודה.
ח. ועמהם הלוים שמעיהו ונתניהו וזבדיהו ועשהאל ושמירמות ויהונתן ואדניהו וטוביהו וטוב אדוניה הלוים, ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים.
ט. וילמדו ביהודה, ועמהם ספר תורת ד', ויָסֹבּוּ בכל ערי יהודה, וילמדו בעם.
י. ויהי פחד ד' על כל ממלכות הארצות אשר סביבות יהודה, ולא נלחמו עם יהושפט.
יא. ומן פלשתים מביאים ליהושפט מנחה וכסף משא, גם הערביאים מביאים לו צאן אילים שבעת אלפים ושבע מאות, ותישים שבעת אלפים ושבע מאות.
במשנה במסכת סנהדרין (פ"ב מ"ד) נאמר על המלך:
וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה - מוציאה עמו, נכנס - מכניסה עמו, יושב בדין - היא עמו, מיסב - היא כנגדו, שנאמר: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' (דברים יז).
על יהושפט נאמר שלא רק שהוא עצמו עסק בתורה, אלא שהוא שלח תלמידי חכמים שילמדו תורה בכל ערי יהודה, ובזכות זו זכה לנצח את הערבים והפלשתים.
עוד אמרו חז"ל במסכת מכות (כד ע"א):
ואת יראי ד' יכבד - זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מרי מרי.
א. יהושפט ודוד
בדומה למה שמצאנו שנהג יהושפט, מצאנו שנהג כבר דוד המלך.
הגמרא במסכת ברכות (ד ע"א) אומרת:
'לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני' (תהלים פו, ב) - כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: מאי קרא? 'ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש' (תהלים קיט, מו). תנא: לא 'מפיבשת' שמו, אלא 'איש בשת' שמו, ולמה נקרא שמו 'מפיבשת'? - שהיה מבייש פני דוד בהלכה.
דוד המלך, עם כל גדולתו בתורה ובמלכות, התנהג בענוה, והיה שואל את רבו, בלא להתבייש!
ב. "ויגבה לבו בדרכי ד'".
בין שאר המעלות שנאמרו על יהושפט, נאמר עליו פסוק מיוחד: "ויגבה לבו בדרכי ד'".
מה פירוש הפסוק?
נאמרו על כך שני פירושים עיקריים:
- ר' צדוק הכהן מלובלין בספר "פרי צדיק" בפרשת תזריע (אות ב בד"ה "ומסיק בגמרא") כתב:
באמת הגאוה נצרך לעבודת ד' יתברך, כמו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'' (דהי"ב יז, ו). והיינו שהיצר הרע מפתה לאדם ומשפיל אותו, באמרו כי מה כוחו ותבונתו, ומה יועיל במעשיו. וצריך האדם שיגבה לבו, וידע שבמעשיו מתקן למעלה, בשורש העליון, כמו שנאמר: 'תנו עוז לאלקים' (תהלים סח, לה), במה? בעובדין דכשרן, כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב ל"ב סוף ע"ב). ולהיפוך חס ושלום כתיב: 'צור ילדך תשי' (דברים לב, יח), שמתישים כח של מעלה (ספרי האזינו י"ח). וזה כמו גאוה, אך היא צריכה לעבודת ד' יתברך, ועל זה נאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד''. אך צריך ליזהר מאד, שלא יבוא על ידי זה חס ושלום לידי גסות הרוח.
- לעומת זאת כתב החיד"א בפירושו "חומת אנך" לדברי הימים שם:
ויגבה לבו בדרכי ד' - על דרך שפירשו הראשונים 'ארח חיים למעלה למשכיל' (משלי טו, כד), שהמשכיל תמיד ישתדל לקנות יותר שלימות, וזהו שנאמר: 'ארח חיים' - לענין ארח חיים, שהוא עבודת ד' - 'למעלה למשכיל' - תמיד ישתדל להוסיף שלימות. וזהו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'', שבכל יום היה עולה מדרגה יותר, ומוסיף קדושה... וזהו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'' - שהיה הולך ועולה למעלה יום יום בדרכי ד'.
וכן כתב המלבי"ם בפירושו לפרשת כי תבוא (דברים כח, א): "והיה אם שמוע תשמע - כפל השמיעה להורות שישמע, על דעת לחזור ולשמוע, עד שתקטן בעיניו המדרגה שהגיע אליה, וישתוקק לעלות ממדרגה למדרגה, על דרך שאמרו: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב'. וכמו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד''".
בפירושו לתהלים מזמור ל"ד, על הפסוק "בד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו", כתב המלבי"ם בדומה לפירושו של ר' צדוק:
נפשי תתהלל בד', שאני מתפאר שיש לי אב בשמים, האוהב אותי ומשגיח עלי, ושנפשי היא חלק ממנו, ואצולה מאתו, ובכל זאת 'ישמעו ענוים וישמחו', שלא יחשבו לי ההילול וההתפארות לגאוה, שבהיפך, הענוים ישמחו על זה. שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזו שיתהלל האדם בד' - הענוה תסכים עמה, כמו שנאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד''. והיא הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענוה והגאוה, והיו לאחדים. כי גאוה זו, שיתגאה אדם לאמר שד' מעוזו ומשגיח עליו תמיד - היא הענוה. כי בזה יפשיט שמלותיו החומריים, והנפש תתרומם אל האלקים, עד שתתבטל ותהיה כאין בעיניה, הבשר וכוחותיו יהיו כעפר ואפר. כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה: 'הנה נא הואלתי לדבר אל ד', ואנכי עפר ואפר', וענוה הזאת נסתבבה על ידי דבקות הנפש ובטולה נגד שרשה העליון האין סוף ובלתי בעל תכלית.
הדרכה זו חשובה לכל אדם, ובמיוחד לבני תורה, שמצד אחד לומדים מוסר ומשתדלים לקנות את מידת הענוה, ומצד שני צריכים לדעת את מעלתם העצומה שהם זוכים לעסוק בתורה.
כך כתב בספר "אורחות צדיקים" שער הגאוה:
הגאוה במעלת החכמה היא משובחת, שנאמר: 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' (ירמיה ט, כג). ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילת החכמה: 'מודה אני לפניך שנתת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות', וכמו: 'אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו'. ועל זה נאמר: 'ויגבה לבו בדרכי ד'' (דברי הימים ב יז, ו).
יהי רצון שד' יברך את כל עם ישראל בענוה אמיתית ובגאוה אמיתית, ונעסוק בתורה ונהיה דבוקים בתלמידי חכמים, ונזכה בקרוב לביאת מלך המשיח בן דוד ולבנין בית המקדש.