בני לוי כממונים על הציבור (ב)
נאמר בפרקנו:
וְהַכֹּהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל הִֽתְיַצְּב֥וּ עָלָ֖יו מִכָּל־גְּבוּלָֽם׃
כִּֽי־עָזְב֣וּ הַלְוִיִּ֗ם אֶת־מִגְרְשֵׁיהֶם֙ וַאֲחֻזָּתָ֔ם וַיֵּלְכ֥וּ לִיהוּדָ֖ה וְלִֽירוּשָׁלִָ֑ם כִּֽי־הִזְנִיחָ֤ם יָֽרָבְעָם֙ וּבָנָ֔יו מִכַּהֵ֖ן לַי-הוָֽה׃
(דברי הימים ב יא יג-יד).
באיזה אופן יכול היה ירבעם להזניח את הכהנים והלויים. הרי לעסוק בתורה הם יכולים. תרומות ומעשרות מקבלים ישירות מן העם. אם כן במה הזניחם ירבעם?
לאור דברינו במאמר הקודם בסדרה, מתבהרת חומרת מעשיו של ירבעם בן נבט.
כנראה שהכהנים והלויים במשך הדורות נעשו חלק מהמערכת הממלכתית של המשפט ואף של המִּנְהַל והשלטון, ובתמורה קיבלו מהמלך תמיכה כלכלית. על פי זה מתבאר במה הוזנחו הכוהנים; ירבעם הפסיק את התמיכה הממלכתית בכוהנים. בצר להם עזבו את ממלכת ירבעם ועברו לממלכת יהודה.
אפשר שירבעם הצר את צעדיהם גם מבחינה דתית והוציא הוראות שלא לשמוע להוראותיהם ההלכתיות ולא ללמוד מפיהם תורה.
דברינו מעלים שאלה עקרונית קשה; האם נכון ליצור תלות כלכלית בין אנשי התורה, החינוך והרוח לבין מנגנוני השלטון?
מצד אחד מימון השלטון את אנשי הרוח מאפשר להם להרביץ את תורתם בנחת, מתוך ביטחה כלכלית. מאידך, לעתים קרובות קם הגולם על יוצרו ובעל המאה דורש מאנשי הרוח נאמנות למעשיו גם כשאינם תואמים את דרך התורה והמוסר, ואם אינם שומעים בקולו מפסיק להם את כל התקציבים למוסדות החינוך והתורה.
באיזה אופן ניתן לשמור את העצמאות המחשבתית והמוסרית של אנשי הרוח ועם זאת לדאוג לפרנסתם?
יש כמה אפשרויות:
- להטיל על המלך או על מנהיג ישראל לכלכלם.
- ליצור מנגנון הנפרד מהשלטון שידאג לכלכלתם, כדוגמת ביטוח לאומי. כלומר יש לכהנים אחראים משלהם על גביה מרוכזת מהעם או מהמלך, והם מחלקים את הכספים לשאר הכהנים.
באופן הראשון יש סכנה שהמלך ישתלט על אנשי הרוח ויטיל עליהם את מרותו. הם יאבדו את עצמאותם המוסרית והמחשבתית.
גם האופן השני יש בו בעיה, מפני שברגע שיש ממונה על הכספים, אפילו הוא מבין הכהנים, נוצרת האפשרות שהוא יחשוב כי דעתו בלבד היא הקובעת, והיות והכסף בידו ינסה לכפות את דעתו ולסלק מהמערכת את המתנגדים לו!
המודל שבנתה התורה מיוחד במינו; פרנסת הכהנים אינה באה מתקציב המלך. הפרנסה גם לא באה באופן לאומי מרוכז. היא באה באופן פרטני מכל אדם ואדם מישראל. הנותן אינו מתנדב לתת את הכסף; הוא מחויב לתת אותו. ללא התרומות והמעשרות הוא אינו יכול לאכול את תבואתו.
העובדה שכל אדם נותן לכהן באופן אישי, יוצרת מצב שהכהנים אינם חייבים מאומה לאיש כלשהו. אם לא ייתן להם אדם זה יקבלו מאדם אחר. בכך הם נשארים חופשיים לחלוטין מכל סמכות ומרות שהיא. אין עליהם אלא את א-להיהם.
עצמאות רוחנית זו מאפשרת יצירה וחשיבה חופשית לחלוטין ללא סמכות ואוטוריטה שתקבע ותכפה.
מאידך, יצרה התורה מנגנון שיקבע גבולות, וימנע סטיה מרוחה של תורה. לסנהדרין שבלשכת הגזית סמכות להורות ולהכריע בכל הדינים וההלכות. לפי הירושלמי יש סמכות להכריע אף בענייני אמונות ודעות. אם מגיע חכם להבנה רוחנית שיש בה סכנה הם יכולים לפסוק הלכה בנדון [אף סמכות זו מוגבלת היא! פסיקת הסנהדרין אינה מבטלת את דעתו של החכם, ואף אינה דורשת ממנו לבטל את דעתו. היא רק מונעת ממנו לפסוק הלכה למעשה כדעתו. אם יורה למעשה כדעתו, מקבל הוא דין של זקן ממרה ונהרג].
האם יש דרך ליישם מודל אידיאלי זה של התורה אף בזמננו?
במציאות היום מקבלים המורים ולומדי התורה את תקציבם מהממשלה והיא אף מפקחת על תכניות הלימוד. יש בכך בעיה קשה של פגיעה באוטונומיה הרוחנית שלהם.
יש מנגנונים שאינם תלויים ישירות בממשלה, כגון ביטוח לאומי, כל אזרח משלם למנגנון מיוחד, והכסף מיועד לעניינים מסויימים בלבד ללא חריגה. אפשרות כזו עדיפה על המצב הנוהג היום, אך עדיין יש בה בעיה של צבירת כוח לשולטים על המנגנון, ומתוך כך יכול להווצר ניסיון של הכתבת תכנים לאנשי הרוח.
בעבר עיקר הפרנסה הייתה מהתוצר החקלאי ועל כן הפרשה של אחוזים מתוכו לטובת הכהנים, הקיפה את כל הציבור, מה שאין כן בימינו; העוסקים בחקלאות מהווים כ 5% מכוח העבודה במשק. על כן השאלה בעינה עומדת, היש אפשרות להעתיק את המודל שיצרה התורה בעבר לזמננו?
אף האפשרות של שותפות זבולון ויששכר העומדת על בסיס אישי אין בה די. עלינו למצוא אופן המקיף את כל האומה ומחייבה, ולא פתרון המבוסס על התנדבות שפעמים ישנה ופעמים אינה.