"הבמה אשר בגבעון"
הקדמה
נאמר בפרקנו, בתיאור הליכת שלמה לגבעון:
וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון, כי שם היה אהל מועד האלקים אשר עשה משה עבד ד' במדבר.
יש לשאול: מדוע האריך הכתוב ואמר: "וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון, כי שם היה אהל מועד האלקים אשר עשה משה עבד ד' במדבר"? מדוע לא נאמר בקיצור: "וילכו שלמה וכל הקהל עמו לגבעון, כי שם היה אהל מועד האלקים אשר עשה משה עבד ד' במדבר"?
א. משמעות "הבמה אשר בגבעון"
התשובה לשאלה זו נמצאת בפסוק הבא: "אבל ארון האלקים העלה דויד מקרית יערים, בהכין לו דויד, כי נטה לו אהל בירושלם". אם כן "הבמה הגדולה" היא המשכן ללא הארון!
נמצאנו למדים שכאשר הארון אינו נמצא במשכן - קדושת המשכן יורדת, והוא אינו קרוי "משכן", אלא רק: "הבמה אשר בגבעון", או: "הבמה הגדולה" (מלכים א ג, ד)!
רש"י במסכת זבחים (סא ע"ב) כתב את הדברים בצורה חריפה ביותר: "נוב וגבעון - חד חשיב להו, דשניהם במה ואינן קדושים".
יש לציין שהגמרא בזבחים (קיח ע"ב) אומרת: "בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים", ואם כן ודאי היתה בהם קדושה. אלא שכוונת רש"י היא שמדרגת הקדושה של המשכנים בנוב ובגבעון היתה נמוכה לעומת משכן שילה, כיון שהארון לא היה בהם, והארון הוא עיקרו של המשכן, כמו שאמרו חז"ל: "שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון" (תנחומא ויקהל ז).
ב. האם יש משמעות הלכתית להימצאות הארון במשכן?
נקודה זו, שהימצאות הארון במשכן היא המקנה לו את עיקר קדושתו, והימצאותו מחוצה לו פוגמת בקדושתו, אינה רק רעיונית, אלא היא בעלת משמעות הלכתית מובהקת: כל זמן שהיה המשכן בנוב ובגבעון - לא ניתן היה להקריב במשכן חלק גדול מאד מהקרבנות!
כך נאמר במשנה במגילה (פ"א מ"ט, דף ט ע"ב): "אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים".
פירש רש"י:
אין בין במה - אין הפרש בשעת היתר הבמות בין במה גדולה, זה מזבח של משה בעודו בנוב וגבעון [כלומר: המשכן, כולל המזבח, כאשר היה בנוב ובגבעון, אך בלא הארון].
לבמה קטנה - מזבח של יחיד, שכל יחיד ויחיד עושה במה לעצמו.
שאלה על כך הגמרא: "פסחים ותו לא"?
פירש רש"י:
ואילו [-והרי] בגדולה [-בבמה גדולה, דהיינו במשכן] היו מקריבים קרבנות ציבור: תמידים ומוספים!
הסבירה הגמרא: "כעין פסחים".
פירש רש"י: "כעין פסחים - וכל חובות הקבוע להם זמן, כפסחים".
דהיינו רק חובות שקבוע להן זמן, כמו פסח, קרבו במשכנים בנוב ובגבעון, ולא בבמת יחיד, אבל כל החובות שאין קבוע להן זמן - לא קרבו לא בבמת יחיד, ואף לא בבמת ציבור, כלומר במשכן בזמן היותו בנוב ובגבעון!
מהן חובות שאין קבוע להן זמן? חטאות ואשמות של כל יחיד, הן על חטאים, והן על לידה וזיבה וצרעת, ואפילו חטאות של ציבור שאין קבוע להן זמן, כמו פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.
על פי זה כתב ה"משך חכמה" (ויקרא ד, ו):
מימות שחרבה שילה, הלא בבמת נוב וגבעון לא הקריבו מחוסרי כפרה את חטאותיהם, ואם כן זבה ויולדת לא היו טהורים לאכול קדשים, ואם כן פסח לא אכלו נשים, וכן זבים ומצורעים לא היו יכולים ליטהר!
כוונת ה"משך חכמה" היא למה שנאמר במשנה מסכת כריתות (פ"ב מ"א): "ארבעה מחוסרי כפורים: הזב והזבה והיולדת והמצורע". ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: "ארבעה מחוסרי כפרה - שמביאין כפרה, ולא על חטא, אלא לאכול בקדשים". וכל זמן שלא הביאו את קרבנם אינם יכולים לאכול קדשים (נגעים פי"ד מ"ג ויבמות עד ע"ב), כולל קרבן פסח, וכיון שכל ימי נוב וגבעון אי אפשר היה להקריב קרבנות שלא קבוע להם זמן, כגון חטאת יולדת - לא הקריבו כל הנשים היולדות את קרבן הפסח, במשך כשישים שנה!
ג. מדוע הותרו הבמות בזמן שהמשכן עמד בגלגל, בנוב ובגבעון?
במסכת זבחים (פי"ד משניות ד-ח) נאמר:
עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות.
ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים...
באו לגלגל - הותרו הבמות...
באו לשילה - נאסרו הבמות...
באו לנוב וגבעון - הותרו הבמות...
באו לירושלים - נאסרו הבמות...
ממה נובע ההבדל בין המקומות השונים? מדוע בחלק מהמקומות שבהם עמד המשכן נאסרו הבמות ובחלק הן הותרו?
1. הסבר הירושלמי, התוספתא והמאירי
כתב על כך הירושלמי (מגילה פ"א הי"ב):
רבי יסא בשם רבי יוחנן: זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות. יצא - הבמות מותרות.
כוונת הירושלמי היא שבזמן שהארון עמד במשכן ובמקדש, דהיינו במדבר, בשילה ובירושלים היו הבמות אסורות, ואילו בזמן שהארון עמד מחוץ למשכן, דהיינו בגלגל, בנוב ובגבעון היו הבמות מותרות.
אמנם לשון הירושלמי הוא: "זה סימן", ואפשר להבין שזה איננו הטעם, אלא רק סימן בעלמא, אבל ה"יפה עינים" בזבחים (קיח ע"ב) הביא את דברי הירושלמי והסביר:
בירושלמי מוכח שטעם היתר הבמות אז משום שלא היה הארון אצל המזבח, ובשילה שהיה אצל המזבח היה איסור במות.
כלומר: כיון שעיקר המשכן הוא הארון, כמו שהתבאר, ממילא כאשר הארון לא היה במשכן - קדושתו ירדה, ולכן הותרו הבמות.
כך משמע גם בתוספתא במסכת זבחים (קרבנות פי"ג ה"ח): "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה? אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם". משמע שהיתר הבמות תלוי בכך שאין הארון נתון שם.
כעין זה כתב המאירי בחידושיו למסכת מגילה (ט ע"ב) בלי להזכיר את הירושלמי והתוספתא:
אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכו' - משנה זו נאמרה על שום זמן שהיו הבמות מותרות. וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות.
ומשהוקם המשכן נאסרו, הואיל והיה שם מזבח וארון עמו.
באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו, והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם, ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל, הותרו הבמות.
באו לשילה אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות.
באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והָגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן, ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח, אבל לא הארון, שהרי ביד פלשתים היה, וכן בזמן שהחריב שאול את נוב עיר הכהנים והביאו המשכן והמזבח לגבעון, ולא היה הארון עמו, שכבר היה מוגלה ביד פלשתים, ואף כשחזר להם לא קבעוהו עם המשכן לא בנוב ולא בגבעון... וכן שעמד זמן בבית עובד אדום עד שהעלהו דוד לציון, וכל זמן זה הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות.
באו לירושלם ונבנה בית עולמים והוקבע הכל על מכונו, וארון אצל מזבח, נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד היתר.
וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם 'במה גדולה', מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור, ומכל מקום לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו.
נמצאנו למדים שכאשר הארון אינו נמצא במשכן - קדושת המשכן יורדת, ומתוך כך הבמות מותרות.
2. מקור בפסוקים להסבר הירושלמי
ה"משך חכמה" הביא מקור מהתורה להלכה זו!
על הפסוק: "אלה פקודי המשכן, משכן העדֻת" (שמות לח, כא), כתב ה"משך חכמה":
משכן העדות - הנה ביארתי לעיל (כה, כא) דארון מוכרח להיות בו העדות [-הלוחות]. והמשכן אימתי הוא נחשב לאהל מועד לאסור הבמות? רק כשיש בו ארון [שבו לוחות העדות]. כדתניא בתוספתא סוף זבחים: "אי זו היא במה גדולה? בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם". וזהו שאמר שדין משכן יש לו [לאסור הבמות] רק כשהוא "משכן העדות", שהעדות [כלומר הלוחות שבארון] נתון בו.
יש לציין שבבית המקדש השני לא היה הארון במקומו (יומא כא ע"ב, נב ע"ב, נג ע"ב, נד ע"א), ואף על פי כן היו הבמות אסורות, כיון שמרגע שהגיעו לירושלים נאסרו הבמות עולמית (זבחים פי"ד מ"ח, מגילה פ"א מי"א, ועיין בסוגיא במגילה י ע"א).
סיכום
ארון הברית הוא הנותן למשכן את עיקר קדושתו וחשיבותו, וכאשר הארון אינו נמצא במשכן - קדושת המשכן יורדת.
לכן בזמן נוב וגבעון לא ניתן היה להקריב במשכן חלק גדול מאד מהקרבנות, אלא רק חובות שקבוע להן זמן, כמו פסח, אבל לא חובות שאין קבוע להם זמן, כמו קרבן יולדת. מתוך כך לא יכלו כל הנשים שילדו באותן שנים להקריב את קרבן הפסח, כיון שלא יכלו להקריב את קרבן לידתם ולהיטהר לאכילת הפסח.
לכן בזמן נוב וגבעון היה היתר במות.
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת הארון לקדש הקדשים בבנין בית המקדש השלישי, ובהשראת השכינה בדרגתה העליונה, במהרה בימינו.
[ועיין בהרחבה במאמר "מהי תכלית המשכן ומהו הכלי העיקרי במשכן?" בספרי "הדר התורה" שמות, בפרשת תרומה].