תנ"ך על הפרק - שמות לח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות לח

88 / 929
היום

הפרק

עֲשִׂיַּת מִזְבֵּחַ הָעוֹלָה, הַכִּיּוֹר וְהֶחָצֵר, פִּקּוּדֵי הַמִּשְׁכָּן

וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
במראות הצובאות. מכאן דאע"פ שאין עושין מפות לס"ת מדברים שנעשו לצורך הדיוט, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות אלפלא שלא העיר ממש"כ רש"י בשם מדרשים דבמכוון עשה הכיור מדבר זה לתכלית איזו כונה, יעו"ש, וא"כ אין ראיה מכאן, ולבד זה אפשר לפרוך ראיה זו לפי מה דקיי"ל (פסחים כ"ו א') קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, משום דדברים אלו אין בהם ממש ואין נחשבים למעשה, וא"כ לא היה בהם שמוש גמור בהדיוט. אך תמיהני שצריך לראיה זו בעוד שמפורש בתורה שהביאו חח ונזם לעבודת המקדש ועשו מהן כלי שרת, כנודע. ואולי אין כ"כ ראיה מחח ונזם שנעשה בהם שנוי עיקרי ע"י ההתוך. [מג"א סי' קמ"ז ס"ק ה']. אלה פקודי וגו'. מכאן דאע"פ שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם אפ"ה טוב שיתנו חשבון כמו שמצינו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן כמו שנאמר אלה פקודי המשכן וגו' ביתכן דסמיך בזה על המבואר במ"ר ותנחומא פרשה זו, איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן, ואע"פ שהיה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה, אשר פקד משה אין כתיב כאן, אלא ע"פ משה, ע"י משה ביד איתמר וגו' שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והיתם נקיים מה' ומישראל. [ב"ח ביו"ד סי׳ רנ"ז]. כאשר צוה ה׳. תניא, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות, ולמה שמונה עשרה א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כנגד שמונה עשרה צוויין שבפרשת משכן שני, א"ר חייא, ובלבד מן ואתו אהליאב עד סיפא דספרא גר"ל כנגד י"ח פעמים דכתיב בפ' פקודי כאשר צוה לבד הצווי שבפסוק שלפנינו. ואולי יוצא מן המספר צווי זה מפני שכל המלאכה היתה ע"י בצלאל ואהליאב וצווי זה כתיב בבצלאל לבד. ומה דקרי לפרשה זו פרשת משכן שני י"ל דכיון דענין מעשה המשכן כתוב פעמים בתורה בפ' תרומה ובכאן, קרי לפרשת תרומה משכן ראשון ולפרשה זו משכן שני, ואולי צ"ל שבפרשת משכן שניה, וקאי על הפרשה, והמפרשים פירשו בזה פי' רחוק. וטעם שייכות הענין מתפלת י"ח ברכות לי"ח צוויין שבפרשת המשכן י"ל ע"פ מ"ד במ"ר פרשה זו משכן משכן שני פעמים [אלה פקודי המשכן משכן העדות] רמז למשכן שנתמשכן שני פעמים בעונות, וכ"א בש"ר פ' ל"א על הפסוק ונתתי משכני בתוככם אל תקרא משכני אלא משכוני, וכן אמר בלעם מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אהליך כשהם בנויים ומשכנותיך [מלשון משכון] כשהם חרבים, יעו"ש, ולאחר שחרב המשכן ובטלו הקרבנות שהם מכפרים אין לנו אלא תפלה שעומדת במקום קרבן, ועושין זכר ורמז לזה ע"פ מספר הברכות, וכמו שעושין רמז במספר הפסוקים בתפלת ר"ה, עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם בר"ה, ועוד כהנה. .
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג) את משה. כאשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כאשר צוה ה׳ את משה, ללמדך שאפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה בסיני דבא לרמז בזה, שכל דבר שאדם עושה במכוון לצאת ידי המקום ולשם שמים מסייעין אותו שיכוין הדבר לאמתו. וי"ל עוד דמרמז מאמר זה לאגדה דבבלי ברכות נ"ה א שאמר משה לבצלאל שיעשה מקודם הארון וכלים ואח"כ יעשה את המשכן, ואמר לו בצלאל, בנוהג שבעולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים, והודה לו משה רבינו עיי"ש ולפנינו בפ' תשא ל"א ב', וזה מורה שלהיות שבצלאל עשה הכל לשם שמים ובכונה לצאת ידי המקים, כוונה דעתו לדעת המקום אפילו דברים שלא שמע מפי משה, וע"ע מש"כ בענין קרוב לזה בס"פ האזינו בפסוק כי לא דבר רק הוא מכם בבאור מאמר הירושלמי כאן ללמדך שכל דבר שב"ד נותנים נפשם עליו לסוף מתקיים בידם, יעו"ש. .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א) בקע לגלגלת. שאל קונטרוקוס השר את ר׳ יוחנן בן זכאי, בגבוי כסף אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה, דכתיב בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקודש, ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר (פ׳ כ"ז) אמר ליה, משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות, ומנה של קודש כפול היה הבאור הענין, כי בס"ה היו לת"ר אלף ושלשת אלפים ותק"ן איש מאתים ואחד ככר וי"א מנה, דככר הוי ס' מנה ומנה ק' דינר שהם כ"ה סלעים, ושקל דאורייתא הוי סלע, וכשתחשוב ס' פעמים כ"ה נמצא בככר אלף ות"ק מאות סלעים שהם ג' אלפים חצאי שקלים, תמצא לג' אלפי ישראל ככר כסף לג' מאות אלף ק' ככר לת"ר אלף מאתים ככר ותק"נ הנשארים אלף ותשע"ה סלעים, צרף סלעים ועשה מהם מנים מכל ק' סלע ד' מנים הרי לאלף ות"ק סלעים ככר אחד פשו להו רע"ה סלעים שהם י"א מנים, ושאלו השר שהיה לו למשה מן החצי ק' ככר וחצי וה' מנים וחצי, והוא לא נתן אלא ק' ככר כדכתיב ויהי מאת ככר הכסף, והשיב לו ר' יוחנן בן זכאי, שמנה של קודש כפול היה שהיו בו נ' סלעים והו"ל ככר של קודש ס' מנה של נ' נ' סלעים שהם ק"כ מנה, באותם ק' ככר הוו ר' ככר והאחד ככר וי"א מנה היה האלף ותשע"ה שעשה ווים לעמודים, כמבואר בפ' הבא.
וכתבו רש"י ותוס' בהמשך לשון השר וז"ל, ואע"פ דכתיב בפסוק כ"ח ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים אלמא דיותר ממחצה החזיר, אך אותו הפסוק לא הזכיר השר שהיה מתכוין לקנטרו בדברים, עכ"ל, ולדבריהם קשה למה לא השיב לו ריב"ז מזה הפסוק, אבל האמת הוא כמבואר בירושלמי סנהדרין ספ"ק דבאמת השיב לו מזה הפסוק ורק השר דחה זה, משום די"ל דמפני שאין עולים לחשבון ככרים של עשיריות ושל מאות לא מנאן אלא בפרוטרוט, דלא מצינו שחשב הכתוב ככרים אלא של מאה ושל עשיריות. –
ודע דבירושלמי שם משמע דהלשון משה רבינו גזבר נאמן ובקי בחשבונות היה אינו מדברי ריב"ז אלא מדברי השר, כלומר שאח"כ הודה לו השר בלשון זה, וחסר שם המלות משה רבינו אלא גזבר נאמן היה וכו', וכאן בבבלי הלשון מסורס, וצ"ל א"ל מנה של קודש כפול היה, א"ל [השר] גזבר נאמן היה וכו', ודו"ק. .
(בכורות ה׳ א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך