ארגון ההגנה של נחמיה

וַיְהִ֣י כַאֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע סַנְבַלַּ֡ט וְ֠טוֹבִיָּה וְהָעַרְבִ֨ים וְהָעַמֹּנִ֜ים וְהָאַשְׁדּוֹדִ֗ים כִּֽי־עָלְתָ֤ה אֲרוּכָה֙ לְחֹמ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם כִּי־הֵחֵ֥לּוּ הַפְּרֻצִ֖ים לְהִסָּתֵ֑ם וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹֽד׃
וַיִּקְשְׁר֤וּ כֻלָּם֙ יַחְדָּ֔ו לָב֖וֹא לְהִלָּחֵ֣ם בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְלַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ תּוֹעָֽה׃
וָאֵ֣רֶא וָאָק֗וּם וָאֹמַ֞ר אֶל־הַחֹרִ֤ים וְאֶל־הַסְּגָנִים֙ וְאֶל־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם אַל־תִּֽירְא֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם אֶת־אֲדֹנָ֞י הַגָּד֤וֹל וְהַנּוֹרָא֙ זְכֹ֔רוּ וְהִֽלָּחֲמ֗וּ עַל־אֲחֵיכֶם֙ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנֹתֵיכֶ֔ם נְשֵׁיכֶ֖ם וּבָתֵּיכֶֽם׃
(עזרא נ ד א,ב,ח)

נחמיה מקים ארגון להגנה על העיר. סתם כך אסור לסכן אנשים, שכן פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה. לפיכך נוקט הכתוב בלשון 'לחימה', להדגיש שההיתר של נחמיה להכניס את אנשיו לסכנה מבוסס על הגדרת המצב כמלחמה, ומלחמה דוחה פיקוח נפש (ראה מנחת חינוך תכה). נחמיה סובר שעקב סיומה של גזירת הגלות מותר ליהודים להקים לעצמם בית לאומי, ולהלחם על עצמאותם גם במחיר פיקוח הנפש של היחיד.

הערכות המצב של נחמיה

וַיִּקְשְׁר֤וּ כֻלָּם֙ יַחְדָּ֔ו לָב֖וֹא לְהִלָּחֵ֣ם בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְלַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ תּוֹעָֽה׃
(עזרא נ ד ב)
וַיֹּאמְר֣וּ צָרֵ֗ינוּ לֹ֤א יֵדְעוּ֙ וְלֹ֣א יִרְא֔וּ עַ֛ד אֲשֶׁר־נָב֥וֹא אֶל־תּוֹכָ֖ם וַהֲרַגְנ֑וּם וְהִשְׁבַּ֖תְנוּ אֶת־הַמְּלָאכָֽה׃
(עזרא נ ד ה)

האיום המתואר בפסוק ב' הוא של תקיפה החומות מבחוץ, לכן תגובת נחמיה היא: "וַנַּעֲמִ֨יד מִשְׁמָ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה מִפְּנֵיהֶֽם׃"(עזרא נ ד ג) – שמירה על החומה.

בפסוק ה' האיום מתרחב אל תוך העיר, לכן תגובת נחמיה היא: "וָֽאַעֲמִ֞יד מִֽתַּחְתִּיּ֧וֹת לַמָּק֛וֹם מֵאַחֲרֵ֥י לַחוֹמָ֖ה בצחחיים (בַּצְּחִיחִ֑ים) וָֽאַעֲמִ֤יד אֶת־הָעָם֙ לְמִשְׁפָּח֔וֹת עִם־חַרְבֹתֵיהֶ֛ם רָמְחֵיהֶ֖ם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶֽם׃" – שמירה בתוך העיר.

מורל נחמיה אינו סותר את הנאום של משוח המלחמה

וָאֵ֣רֶא וָאָק֗וּם וָאֹמַ֞ר אֶל־הַחֹרִ֤ים וְאֶל־הַסְּגָנִים֙ וְאֶל־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם אַל־תִּֽירְא֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם אֶת־אֲדֹנָ֞י הַגָּד֤וֹל וְהַנּוֹרָא֙ זְכֹ֔רוּ וְהִֽלָּחֲמ֗וּ עַל־אֲחֵיכֶם֙ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנֹתֵיכֶ֔ם נְשֵׁיכֶ֖ם וּבָתֵּיכֶֽם׃
(עזרא נ ד ח)

יש מקשים על דברי נחמיה שלכאורה הם נגד האמור בתורה בהכרזת הכהן משוח המלחמה (דברים כ), עליה הרחיב הרמב"ם, "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה"(משנה תורה הלכות מלכים ז טו).

במלחמה טיפוסית יוצאים אל הקרב רחוק מהבית, אל הספר; שם חייב האדם להתרכז בלחימה ולא לדאוג על בני ביתו, שמא יתרפו ידיו. בארגון ההגנה של נחמיה לעומת זאת, הקרב היה על הבית, ונחמיה רוצה לחזק את העם ללחום ביתר שאת, כאשר יבינו את הסכנות האורבות על סף ביתם.

הגנה בדרך הטבע

בתחילת הספר ראינו את נחמיה מתבטא:

וָאֹמַ֗ר אָֽנָּ֤א יְ-הוָה֙ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם הָאֵ֥ל הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָ֑א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וָחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽיו׃
(עזרא נ א ה)

נחמיה לא מזכיר בשבחיו את גבורותיו של הקב"ה, כפי שדניאל לא הזכיר. הגמרא (יומא סט:) אומר שדניאל לא הזכיר גבורות, מפני שישראל שרויים בגלות, ואיה גבורות ה'. הטענה היא שהשגחת ה' עלינו בתקופת הגלות הייתה בדרך הטבע, בלי ניסים גלויים.

נחמיה מתבטא גם בפרקנו באופן דומה:

וָאֵ֣רֶא וָאָק֗וּם וָאֹמַ֞ר אֶל־הַחֹרִ֤ים וְאֶל־הַסְּגָנִים֙ וְאֶל־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם אַל־תִּֽירְא֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם אֶת־אֲ-דֹנָ֞י הַגָּד֤וֹל וְהַנּוֹרָא֙ זְכֹ֔רוּ וְהִֽלָּחֲמ֗וּ עַל־אֲחֵיכֶם֙ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנֹתֵיכֶ֔ם נְשֵׁיכֶ֖ם וּבָתֵּיכֶֽם׃
(עזרא נ ד ח)

שמו של הקב"ה בפסוק ח' אינו השם המיוחד, אלא שם 'אדנות', המתאר את הקשר של ה' אל עם ישראל רק כאדון לעבדיו. דברי נחמיה בהמשך הפרק, "אֱ-לֹהֵ֖ינוּ יִלָּ֥חֶם לָֽנוּ׃", מתבארים באותו אופן – הקב"ה ילחם לנו רק בהתגלות מלובשת בטבע [א-להים = הטבע בגימטריא]. תפיסה זו אכן באה לידי ביטוי בהגנה על היישוב בדרך הטבע.

[אמנם אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה. כתב מהרש"א (יומא סט:) שלאחר שראו את נס המן וניצלו מכמה צרות הבינו שגם בהסתר יש גבורות.]

*** בעריכה ***