איכה וכו' למה שגדול כבוד עם בני ישראל לפניו יתברך מכל מחמדי העולם כי בהם בחר כמפורסם ע"כ בהראותי כביכול מרירות דאגתו הגדול ורב על אבדן מחמדי עולמו בעת רעת חרבן ביתו דבר ויקרא לבכי ולמספד עשר ידות על בני עמו מעל כל יתר רעות רבות וצרות כי ע"כ חשב מחשבות להשחית חומת בת ציון ולהצית אש בבית אשר נקרא עליו שמו לבלתי התם וכבות גחלת ישראל לבל האביד שריד חלילה כי רבו מאוד רחמי האב הרחמן על בניו כי אהבת עולם אהבם ועד ממהר פתחי פיו יתבר' בקינה הזאת הלא הוא כי הנה כאן נמצאו וכאן היו בעולם השפל הלז שני מיני אושר. הא' גשמי הוא כתם וזהב ודומיהם. שני עושר רוחני אשר היה בבית אשר חמד אלקים לשבתו הוא בית עולמים וכולם לקו בזמן החרבן עם ישראל עמו ועל מעמד שלשתן אמר אלקים ברוח הקדש הקינה הזאת ממנה עשה עיקר הוראת דאגתו כי היחל מעט בעושר ירושלים ובמקדש ועזב אותם ודאג לנו כי על צרותינו האריך הרחיב והוא באומרו איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב שהוא העושר ועל המקדש כאומרו תשתפכנה אבני קדש וכו' ועל כולנה נשא קינה דרך קצרה בפסוק א' ועל בני ציון היקרים ובהם האריך כי מזה עשה עיקר והראשונים איידי דזוטרן מילייהו אקדמנהו ולא זו בלבד אלא שעל הכתם ועל הזהב ועל אבני קדש נשא קינה אחת על מעמד שלשתן ועל בני ציון לבדם נשא קינה בפני עצמה והיא כמאמרם ז"ל כל מקום שנא' איכה לשון קינה ובזה יאמר איכה יועם וכו' לומר איכה וקינה אחת אני נושא על מה שיועם זהב וישנא הכתם הטוב ושתשתפכנה אבני קודש וכו' אך על בני ציון היקרים קינה ואיכה אשא עליהם לבדם וזהו איכה נחשבו לנבלי חרש וכו'.
ולענין התכת תיבות המקרא אפשר הוכח יוכיח את בני עמנו בל ישיתו מעייני לבם ועינם אל חמדת כתם וזהב אחרי אשר נפלה עטרת ראשינו ויחרב בית מקדשינו והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה על פסוק וזהב הארץ ההיא טוב לא נברא זהב אלא לבנין ב"ה ואמר כאן טוב ונאמר להלן ההר הטוב הזה והלבנון ובזה יאמר ויצדק אומרו לשון יועם ולא אמר הועם לומר איכה ראוי יועם ויתאבל הזהב וישנא הכתם הטוב אחר שמה שנקרא טוב הוא ב"ה אשר בשבילו נברא תשתפכנה אבניו בראש כל חוצות. או יאמר אוי ואבוי על על בני ציון היקרים כי הלא ירדו פלאים בשלילת הדרגה כי הנה לכל הדברי' החשובים על פי הדרגתם היא ואלה אשר יקרותן עלה על כולם נפלאתה מפלתם והוא כי הלא איכה יועם זהב אך הכתם הטוב מזהב לפי חשיבותו נתמעט הפסדו כי ישנא בלבד ולא יועם בעצם כזהב והאבנים הבלתי חשובות כזהב תשתפכנה בלבד אך בני ציון היקרים מכולם המסולאים בפז הגדול מזהב וכתם הלואי יועמו או ישתנו או יתפזרו כאבני קדש כ"א שנפלג עד החשב לנבלי חרש וענין ההגזמה היא כי הנה הפז הוא מעלה מעלה מעל ערך השבעה זהבים אשר מנו רז"ל כי זה בהיר הוא מאד ולא נמנה למיעוטו כמשז"ל כי לכל העולם לא ירד רק משקל קטן כי אין זה זהב מופז כי פז לחוד ומופז לחוד כי פז לבהיקותו אין חקר והנה לפי זה היה הדעת נותן כי לו יצוייר איש האדמה היפה מראה שבאנשים ילבישוהו פז הלא יראה כעור בערך בהירת הפז אשר לבש אמר כי בני ציון כ"כ היו מבהיקים כי היו עודפים על הפז וזהו המסולאים בפז שאין צ"ל שלא יראו כעורים וירדו משבח יפיין כי אם אדרבה הם מסולאים ומתעלים בהיותם בפז ועתה איכה נחשבה איכה היתה מפלתה עד שנחשבו לנבלי חרש ומי יתן ויחשבו לנבלי חרש שלימים כי אם לנשבר שאין לו תקנה כאלו היו שברי זכוכית ודומיהם וזהו מעשה ידי יוצר והוא כי הנבל או יותר כלי חרש בהיותו שלם ב' דברים ימצאו בו א' כותלי הכלי והם מעשה ידי היוצר ב' התוך ההוא בית הקבול אשר לו אמנם בהשתברו אין לחרשים זולתי מעשי ידי היוצר כי התוך אשר לא עשה היוצר רק נמצא עשוי מאליו איננו באופן שזולת שפלות הדמות' אל כלי חרש מחרשי אדמה גם עוד גדלה מפלתם להדמות אל הנשבר אשר לא יצלח לכל ולא אל השלם. או על דרך זה הקינה הראוי לומר אל הזהב הוא שיועם אך עודנו זהב שמו וכן הכתם ישנא אך עדין כתם הטוב שמו וכן תשתפכנה אבני הקדש ועוד אבני קדש יקראו כי לא נשתנו רק מראיתן אך לא איכותן להשתנות שמותם אך בני ציון היקרים המסולאי' בפז לא בלבד נשתנו מראיתן כי אם גם שמותם על הפסד איכותם ותחת היותם מסולאים בפז נחשבו לנבלי חרש ולא דרך הדמות בלבד. עוד יתכן בשום לב אל אומרו יועם וכן ישנא ותשתפכנה לשון עתיד ונחשבו לשון עבר לומר חבל על האנשים מבזהב וכתם ואבני קדש כי הלא הזהב וכתם ואבני' לא הועמו מיד בעת החרבן רק בהמשך זמן החרבן וכן הכתם ישנא וכן אבני קדש תשתפכנה מעט מעט ממקומן עד יהיו בראש כל חוצות אך בני ציון היקרים לא הוצרכו אל המשך זמן ולפסוד ולגרוע איכותם כי אם מיד נחשבו לנבלי חרש וכו':
גם תנין חלצו וכו' ארז"ל כי התניני' היו מגלים שדי הנשים ומניקות גוריהן מחלבן ובזה יאמר הלא זו רעה כפולה כי מי יתן והיה צמאונם אשר ימותו בהם יונקי שדים להיות לאמותם שדים צומקות אך הנה היה להם חלב ואין צריך לומר שינוקו ילידי נכרים ולא את בניהם כי אם גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן ובת עמי המניקת לאכזר האויב צועקת יושיענה מהם כצעקת יענים במדבר באופן שדבק לשון יונק אל חכו בצמא כי אמותם תחיינה בחלב דדיהן את התנינים הארסיים ופרי בטנם ימותו בצמא עד דבק לשונו אל חכו. או על דרך זה כי על מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים וכבא היונק לינק אחרי כן מאש הארסיות ההוא תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות ושמא תאמר הלא זה היה ליונק אשר לא ידע לשאול אוכל לנפשו ומים לכבות אש צמאונו ומבלי משים לנצח יאבד אך הגדול ממנו היודע לשאל הלא יטעימוהו ויחיה כי גם שוביהם ירחמום למען יעבדום כרחם אדון על עבדו לזה אמר הנה עוללים שאלו לחם ולא שוה למו כי פורש אין להם שאף כי לשוביהם לחם ודרכם להאכיל לעבדיהם עבדי ישראל שאני כי פורש אין להם כלומר כי אם לזולתם וש"ת הלא זה קרה לקטנים הצריכים לזולתם יאכילום אך לא קרה כך לגדולים היכולים לבקש די מחסורם אמר כי אדרבה רעתם רבה כי הלא לאלה תחלק נחלה וכאב אנוש מהראשוני' כי הלא גם העשירים:
האוכלים למעדנים הבלתי אוכלים לשובע נפשם וגופם רק למעדנים לרוב ענוגם עתה נשמו בחוצות בלי שיוכלו לסבול חרפת רעב עד הגיעם אל ביתם למות על מיטתם וזהו אומרו למעדנים בלמ"ד שמתחילה היו אוכלים בשביל מעדנים והאמונים עלי תולע וכו' לא אמר בתולע והוא כי יש ג' הדרגות א' שילבשו תולע בחגים ובמועדים ויש אמונים בה ללובשם תמיד אך הוא שמעלהו עליו שלובשו אך למעלה מזה אותם שהמצעות שמציעין תחתיהם לישב ולדרוך הוא מצעות תולע כמחצלאות בבתי זולתם וגם באלה יש עושה כן תמיד ויש בחגים ושמחות וגיל אמר כי אלה היו אמונים שהוא בהתמדה ולא בלבד העלות התולע על עצמם שהוא מלבוש כ"א עלי תולע שהם עליו שהיו מצעותיהם של תולע לדרוך בם ועתה חבקו אשפתות שיפרשו ידיהם לחפש גרעיני חטה ושעורה והמה שטוחים באשפה כמחבקים אותם וכן בכל אשפה באופן שחבקו אשפתות:
ויגדל עון וכו'. ידבר המקונן כאלו מדבר בעד ישראל ומתלונן איך בשני דברים גדלה רעתם מרעת סדום. א' שלא הרגישו צער מתחולל ימי' רבים רק נהפכה כמו רגע. שנית כי לא חלו בה ידי אויב משא"כ אנו בני ישראל שמתנו ברעב שהיו גוססין ימים רבים ומי יתן ומתנו כרגע וגם שם ולא חלו בה ידים ופה גם במתים ברעב היה בם משלוח ידים כאשר יבא ואמר עון בישראל וחטאת בסדו' לומר כי גם שמזידין היו אנשי סדום למה שלא נגה עליהם אור השי"ת ותורתו אשמתם קל מאשמות ישראל ואשר יחשב לעון בישראל יהי' בגדר חטאת לסדום וזהו ויגדל עון מי שהי' בת עמי למה שהיא בת עמי מחטאת סדום למה שהיא סדום וע"כ היתה שם הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים עכ"ז אבינו הרחמן את בנו בכורו ישראל גם בהעוותם לא היה מהראוי יעשה בנו שפטים גדולים מבסדום כי הלא ראה נא מה ארכו בצערם כי לו היו חלושי המזג ביום או יומים ימותו ברעב ולא יהיו כגוססין ימים רבים אך זכו נזיריה משלג צחו מחלב והתמידו ברעב עד השתנותם לשחרות וש"ת אולי חלושים היו ובקלות ישתנו לז"א ספיר גזרתם והוא מה שספרו רז"ל מאבן סנפרינון שיושם בסדן ויכו בה בקורנס ותכנס בסדן לעוצם חוזק קושי הספיר מהברזל והנה אלו ספיר גזרתם באופן שלא במהרה יתעלפו ברעב אם לא בהתמדה רבה ועכ"ז התמידו עד חשך משחור תארם תחת היותם כשלג וחלב ופנינים ולא נכרו בחוצות מקום אור שאין מעכב האור מלהאיר שם וגם צפד עורם על עצמם עם היות שיבש היה כעץ והיבש קשה לידבק בלי לחלוחיות מה או שכ"כ נדבק בעצם עד העשותו כעצם א' בממשותו שלא יורגש התנועעות. בעור על העצם כלל ומה שאמרתי שבסדום לא חלו ידים ובמזי רעב חלו ידים אל יקשה עליך איך חלו ידים ברעבים והלא מאליהם ימותו לז"א טובים היו חללי חרב וכו' לומר אצ"ל שגם הם חללים כי אם שטובים היו חללי חרב מהן ולא תאמר הלא אם הגיעו לגדר שצפד עורם על עצמם הלא יבחרו מות מחיים ולא ירגישו צער הריגה ואדרבה יחזיקו טובה להורגם לז"א שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שבהכביד הרעב היו יוצאים ומתפשטים בשדות לאכול מתנובותם עד יקנו לחות בעצמם ואז יחרצו בעלי השדות וידקרום ואז יזובו מדוקרים ואם תתמה אם היו יבשים כעץ מהיכן היה זב לחלוחית מהן לז"א מתנובות שדי שהיו אוכלין באופן שאחר הרגיש כל אורך הצער עד חשך משחור וכו' וצפד כו' היו מרגישים צער ההריגה ע"י תנובות שדי המקנים בה לחלוחית והיו בנושא אחד ב' הפכי סדום. או יאמר טובים היו חללי חרב וכו' שהרעב היה מפילים חללים חללים כי הלא הם החללי חרב יזובו מדוקרים היה יוצא וזב לחלוחית מהם מתנובות שדי שאכלו מש"כ חללי רעב שלא נהנו אפי' למות שבעים:
ידי נשים וכו'. משיב הנביא בעדו יתברך ואומר הלא הלינותם עליו כי הגדיל רעתכם על רעת סדום ולא ריחם עליכם וזה שיעור הכתובים הביטו וראו חמלת ה' וחבתו אל בנו בכורו ישראל גם בעת עברם רצונו ויכעיסוהו כי הלא גדלה רחמנותו מרחמנות אם על ילדיה אשר הרה וילד' כי הלא ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכו' עם שילדיהן לא עברו רצון אמותם ועם כל זה היו לברות למו ואלקינו מרחם עם שהכעיסו אותו בפסיליהם בקש להטיל כעסו הראוי לבא עליהם והטילו על הר ציון הר קדשו למען תת להם שארית בארץ כי הלא כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון וכו'. ולהתכת הכתובים נאמר ידי נשים וכו' כי הנה מהראוי היה תרך עינה מלבשלם על ידי עצמם או אחר בשולם אותם ירך לבבם מלאוכלם אמר כי הנה בשלו ילדיהן ואח"כ היו לברות ולא תאמר אחרי שבוע רעבנותן פעם אחד לא ישנו פעם שנית רק יקברו הנותר אך לא כן עשו רק היו לברות שיאכלו ויצניעו לפעם אחרת שיעשו אכילות רבות ולא יעצרו כח להחליף זו עם זו לומר אכלי את שלי ואאכל את שלך מפני עגמת נפש רק הם בעצמן יאכלו בשר בניהן וזהו אומרו למו. או יכוון מאמר הכתוב האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל וזה יאמר היו לברות למו ולא לאחד מבניו הנותרים והיה זה בשבר בת עמי טרם בא האויבים רק בהיות השבר מהן ובהן:
כלה ה' וכו' אחרי אומרו את כל הרעות הגדולות אשר באו על בני ציון היקרים הקטנים עם הגדולים אשר עליהם יחרד כל לב ויתר ממקומו הלא ידוו הדווים ותרדנה עיניהם דמעה ויאמרו במר נפשם איה חסדי אב הרממן על בנו בכורו ישראל אשר אהב ע"כ אמר אלקים ברוח קדשו דעו איפה כי לולא חסדי ה' כי לא תמו לא היה שריד ופליט מישראל ח"ו כי הלא שנים מה' חרשי משחית אשר התעתדו לפקוד עונות ישראל עליהם הלא המה חמה וחרון אף אמר הוא יתברך הביטו וראו עד היכן גודל עוצם אשמותיכם הגיע כי אלו הניח יתברך את החימה שתכלה בהם היו עדי אובד אך כלה ה' חמתו אשר היחלה בם בציון ואת חרון אפו אפילו לא הניחו להיחל בישראל כ"א שפך חרון אפו כלו ויצת אש בציון וא"כ אמור מעתה אם התחלת החימה בלבד הספיקה לכל הרעה הכתובה בכתובים הנאמרים באמת מה היה אם היתה החימה גומרת בם או החרון אף אם היה אפילו מתחיל בם אך אין זה כ"א שרבו כמו רבו רחמיו עד אין קץ כי על כן אתם בני ישראל לא כליתם והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ כי אם גם היסודות שמתחת לארץ כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:
או יאמר כלה ה' חמתו וגם שפך חרון אפו וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה' וזהו כלה חמתו שפך חרון אפו ולא שלט אשם כ"א שויצת ה' הנזכר אש בציון וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון כי אם ויצת שהיא ה' באש הציתה והראיה כי אש ה' היתה כי הלא ותאכל יסודותיה כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:
עוד אפשר באומרו ויצת אש ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר כאשר יצא מלמעלה כי הלכה לכרוב ומכרוב לכרוב ושהיתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות ואח"כ הבעיר בם את ציון וזה יתכן יאמר פה ויצת אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון כי בהיותם בציון הציתם וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב שלח אש בעצמותי כי שלחה ע"י שליח שהוא למען תצטנן ואחר כך שהיו כבר גחלים עוממות חזר והשליטה וזהו וירדנה וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני ועכ"ז אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו' וסמך ואמר:
לא וכו' לומר והראיה כי ה' הוא שהצית אש בציון שאל"כ מי הגוי אשר יערב אל לבו לבא בשערי ירושלם אך עתה בראות כי ממרום שלח אש ה' ערבו אל לבם ומה גם לרז"ל בפסיקתא כי בא מלאך וישם רגל א' על צד א' מהחומה ורגל אחד על צדה השני ויהרוס בה והרים קולו ואמר בואו על הכרם אשר בעלה איננו וכו' ומיד ירדו לעיניהם ד' מלאכים בד' לפידי אש והציתו בד' פנות ההיכל:
לא האמינו וכו' הנה ארז"ל שאחר שעשה נבוזארדן ג' שנים ומחצה ולא יכול ליכנס רצה לחזור לארצו ויתן ה' בלבו למדוד החומה וחזר ומדד ביום הב' ומצא פחות טפחים ומחצה וכן בכל יום ויום עד שנבלעה כלה הה"ד לא האמינו כו' ויהי' דעת בעל המאמר כדעת המתרג' כי צר ואויב הם נ"נ ונבוזראדן והנה ראוי לשום לב אל דקדוק השיעור ההוא טפחים ומחצה בכל יום ואפשר יהיה על כי עברו על עשרת הדברות כנודע מדברי רז"ל וע"כ אפשר שהיה השיעור ההוא שהם עשר אצבעות שעשרת הדברים הם כנגד י' מאמרות הנקראים אצבעות כדברי רז"ל וכמאמר רבי מאיר לההיא כותי על המים העליונים התלוי' במאמר ומה אם אצבעך מעמיד המים אצבעו של הקב"ה עאכ"ו הרי קרא למאמר אצבע. ועל דרך הפשט יאמר בשום לב אל אומרו בשערי כי הצר או אויב באחד השערים נכנס והראוי יאמר בשער ירושלים או בירושלים אמנם הנה כתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כי ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ובכן הנכנס בשער ירושלם של מטה בשני שערים הוא נכנס כא' בשל מעלה ובשל מטה כמפורש אצלינו במקומו כי כ"כ שפע של מעלה בשל מטה שהוא כאלו של מעלה הוא למטה כי ע"כ היו בעזרה עומדים צפיפים ומשתחוים רוחים כי איזה הדרך מקום שעור ב' כפות רגליו יחזיק אדם שטוח כל גופו בו בפשיטות ידים ורגלים אם לא שמקום הרוחני של מעלה אשר היא כנגד המקום שהם בו למטה הוא כאלו הוא למעלה ועל כן אינו מן התימה יחזיק אפילו יותר מזה הרוחניות משולל מקום וגבול כנודע. כלל הדברי' כי קדושת שער ירושלם התחתונה גדולה עד שחשב העומד בשער ירושלם למטה כעומד בשער ירושלם של מעלה כנכנס ועומד בשני שערים כאחת וע"כ לא יעלה על לב בלתי מסכלי האמת כי לא יעצר כח צר ואויב לבא אל מקום קדוש כזה ע"כ לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב במקום שהוא ב' שערים כא' לרוב קדושתו ששער של מעלה היא כנמצא בו באופן שבבואו לא יבצר מבא בשני שערים כאחד גם כי אחד הוא השער אשר בא בו אך אין זה כ"א מחטאת נביאיה וכו' שמלאו את ירושלם דם נקי וטמאוה ונסתלקה הקדושה העליונ' ונמצא צר ואויב בא בשער א' בלבדה כי העליונה איננה שם. וביאור הכתוב מחטאת נביאיה בשום לב אל חסרון הוא"ו שלא אמר ועונות כהניה אך יאמר מחטאת נביאה הם נביאי השקר המתעים בכזביהם אומרים שלום שלום ואין שלום מבטיחים אותם כי טוב' תבא עליהם בעובד' עבודת אלילים ונמשך מחטאת נביאיה עונות כהניה הם כהני במות פסיליהם כי תחזקנה ידיהם בנבואות נביאיה שאת הצדיקים המנגדים אותם שפכו דמם כמים וטמאו הארץ וזהו השופכים בקרבה דם צדיקים ולא עוד אלא שעבירה גוררת עבירה שלפני עור היו נותנים מכשול כי הנה נעו עורים בחוצות כי בהיות החוצות פנויות היה להם טביעות בדרכים שהורגלו בהם והיו נמשכים והולכים אך עתה בשפוך כהניה דם צדיקים בקרבה היו פגרי החללים מכשלות תחת רגליהם ובהכשלם היו נעים ונדים בחוצות שלא היו רואים אם יטו על ימין או על שמאל ללכת לדרכם ובמקום היותם מדריכים אותם אדרבה היו מרדפים ומרעים אותם כי הלא בהיותם נעים בחוצות ממכשלות פגרי החללים לחתור להם דרך ללכת לא יבצר מהם בהתנועע' אנה ואנה בקרב החללים שיתגאלו בדמם כל מלבושיהם ואז מה היו עושים הכהנים הנזכרים סורו טמא קראו למו שהיו קוראים למו יסורו שהם טמאים מהדם פן יטמאו את עוברי דרך כי אומרו סורו הוא כמו סורו נא מעל אהלי האנשים שהוא סורו עצמכם כן היו קוראים למו ואומרים סורו טמא שיסורו עצמם פן יטמאו את זולתם וזה להבעיתם בהחפזם כי הלא עורים היו ובאין עינים ימששו ולא ימצאו דרך ומה גם לצאת מבין החללים ולבל יבואו בני אדם לאחוז בידיהם להוציאם מבין החללים ולהדריכם לדרכם סורו סורו אל תגעו בעורים המגואלים בדם בל תטמאו בהם וזהו כי תחלה נאמר למו ובאומרו סורו סורו אינו אומר למו אך יאמרו הוא כי סורו טמא היו אומרים לעורים עצמם ואומרו סורו סורו וכו' הוא סתם לנמצאים בחוצות והיה לבל ידריכו' ויתעכבו שם עד יסריחו שם מדם שנטבלו מלבושיהם וגם שיוסיפו להיות יותר נעים ונדים וזהו כי נצו שהוא כפירש"י לשון סרחון שהוא כי ע"י האמור הסריחו שם וגם נעו שהוסיפו להיות עוד נעים וזה אומרו גם נעו שהוסיפו על מה שנעו בראשונה ועתה חל עליו תיבת ביאור מה המה חטאת נביאיה וגם מה טעם היו נותנים הם וכהניה על שפכם דם צדיקים ובראשון היחל ואמר אמרו בגוים וכו' והוא כי חטאת נביאיה היו כי אמרו בגוים לא יוסיפו לגור שאחר גלית יהויקים וגלות יכניה עוד לא יוסיפו לגור בין הגוים והוא כמפורש בירמיה שהיו אומרים שלא בלבד בני האדם לא יגלו עוד כ"א גם הכלים שלקחו עם גלות יהויקים ועם גלות יכניה שיחזירום וזהו אמרו וכו' כי מה שאמרו נביאיה הי' כי בגוים לא יוסיפו לגור עוד אמרו התנצלות על כהניה ששפכו דם צדיקי' שנמשך גם עונות אחרי' והוא פני ה' חלקם את האנשי' החללים האלה מאצלו ולא עוד אלא שלא תהיה הריגתם כפרתם כ"א שלא יוסיף להביט' באותו עולם באופן שבדין הורגם ופירש מה היה עון הנרצחים שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם הלא הוא כי פני כהנים לא נשאו הם כהניה הנזכר שלא נשאו פניהם ע"כ הכהנים הנזכר זקנים לא חננו כ"א הרגום הם דם צדיקים אשר אמר השופכים בקרבה דם צדיקים שהיו צדיקים וזקנים שקנו חכמה:
עודינו כו' הלא אמרנו מהחטאת נביאיה אשר אמרו בגוים לא יוסיפו לגור היו מבטיחים לב העם כי לא תבא עליהם רעה כי אם טובה שהוא כי ע"י כן רפו ידיהם מלשוב עד ה' וביני וביני נמשך כמדובר שפוך דם צדיקים וצרת העורים והלא יאמר איש האם דעה חסרו העם ששמו לב אליהם והלא עין בעין היו רואים הצרות דוחקות זו אחר זו ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו ועדין לא נחו מגלות יהויקים ויבא רוגז גלות יהויכין אשר גלו בו כל הצדיקים אילי הארץ והחרש והמסגר ואיזו טובה ייחלו אחרי זאת וגם הרעב כבד בארץ לזה אמר הנה הרעה היתה כי המה את מצרים נתנו יד ושמן למצרים יובל והיה עולה על רוחם לצרף תקות תשועת מצרים אל נבואת נביאיהם אומרים בלבם כי תתקיים נבואת הטובה בתקותם ממצרים וע"י כן רפו ידיהם מן התשובה עד אפס תקוה כי הגיע מנין ונושנתם שהוא קץ הרעה בלא תקומה אם לא תקנו בינתים כאמור במס' גיטין שהגיע זמן ונושנתם להתקיים מקרא שכתוב העידותי בכם וכו' כי אבוד תאבדון בגלות צדקיה וזה מאמר המקונן הנה עודנו תכלנו עיננו מיחל אל עזרתנו הבל שהוא נבואות הטובה מנביאי השקר ולא שבנו בינתים עם שלא ראינו סימן טובה היה בצפיתנו שנצטרפה צפיתנו שצפינו אל גוי לא יושיע הוא מצרים כי חשבנו תתקיים הנבואה בה ונרפינו עד צדו צעדינו מלכת ברחובותינו הרחבות כלומר שדחקה השעה עד אין תקומה והוא כי קרב קלנו של מנין ונושנתם ובהיות הקץ קרוב עדין היה אפשר לשוב טרם יבא אתרפו ידינו כי נתייאשנו כי מאז קרב קצנו אמרנו הנה כבר מלאו ימינו כי בא קצינו כי אבוד נאבד וכבר אבדה תקוה באופן שלא שבנו ואבדנו נמצא כי נביאנו היסבו כל הרעה וזהו קרב קצנו כי מאז קרב טרם בא קץ המנין אמרנו הנה מלאו ימינו כי בא קצנו ומה נועיל עתה ואין לומר כי מה שרפו ידינו מן התשובה לא הסיבו נביאי השקר המבטיחים אותנו כ"א שמכובד הצרות תשש כחנו כי הנה לא כן הוא כי הנה כאשר מלאו ימינו בא קצנו הוא קץ הגלות עם היות כי קלים היו רודפנו מנשרי שמים ולא היו יכולים להשיגנו כי הנה על ההרים שבעליות ההרים וטרשים ושיני סלעים שהם מכשולות שבהם הנרדף נכשל שם דלקונו ולא השיגונו עד רדתנו מההרים אל המדבר שהוא מישור ושם עם היותם קלים מנשרי שמים גם שם לא השיגונו אם לא על ידי שים מארבים על עבר שהיינו בורחים שם באופן שעל ידי כן צדו אותנו קצתם רודפים אחרינו וקצתם מארבים לפנינו והיינו כתוא מכמר שאם לא כן עם כל קלותם מנשרי שמים לא השיגונו באופן כי לא מתשות כח לא שבנו ובקשנו תרופה למחלתנו אם לא מחטאת נביאינו שנמשכה מהם רעתנו כמדובר:
או יאמר עודינה וכו' מה שידענו מרבותינו ז"ל כי היו חכמים בישראל מבטיחים אותם על הכל בחכמתם זה אומר אני אשביע שר המים ואקיף את ירושלים בחומת מים שלא יבא צר ואויב אליה וזה אומר אני אשביע את שר האש ואקיפנה חומת אש עד שהוצרך ית' לשנות משמרות המלאכים ולעשות את שר המים שר האש ואת שר האש שר המים באופן שבקוראם את אחד מהם לא יסכון למו וזהו חלל ממלכה ושריה וכן אמרו שאמר חנמאל בן שלום אני אגביה את ירושלים באויר השמימה ויעש כן אלא שגרם העון והשליכה ית' לארץ הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל וזה יאמרו ישראל פה במר קיניהם אוי לנו כי עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל מהאומרים שיקיפוה אש או מים או יעלה השמימה וכיוצא שהיתה עזרת הבל מצורף אל מה שבצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע הוא פרעה בין כך ובין כך ראינו איך היתה מתקרבת הרעה בהדרגה כי טרם הגיע מנין ונושנתם שעדין לא ניתנה שליטה בעצם לאויבים לא היה לנו רק אימה שצדו צעדינו מלכת ברחובותינו והיה זה כאשר קרב קצנו שלא בא עדיין אך כאשר מלאו ימינו כי בא קצנו אז לא בלבד צדו צעדינו כי אם שאז השליטם ה' עד גדר שקלים היו רודפינו מנשרי שמים ולמה לא השליט' ית' מאז קרב קצנו אם לא שהיה מאריך ומרא' לעינינו אך היתה הרעה מתקרבת למען נשוב עדיו ונושע ולא שבנו באופן שעלינו להצדיק עלינו את הדין ואין תואנה לנו לומר כי חולשתנו גרמה כי תש כחנו מצרות כי הלא כ"כ היינו גבורי כח שעם היות כי קלים היו רודפינו מנשרי שמים עכ"ז לא השגונו כאשר על ההרים דלקונו עד שבמדבר ארבו לנו:
רוח אפינו וכו' אמר עוד היתה גרמת רעתנו הלא הוא העדר הצדיק הוא יאשיהו כי בו חסינו לומר בצלו נחיה ולא עוד הית' רעתנו כ"א שהראה ית' השגחתו כי אין לבטוח בגוי לא יושיע הוא פרעה ועמו כי הלא רוח אפינו משי"ה נלכד בשחיתות' של גוי לא יושיע הוא פרע' נכה וחילו ואיך אחרי מות יאשיהו היינו עוד בוטחים בגוי הרע ההוא או מעין זה שאומרים אנו בני ישראל הלא האשמנו את עצמנו לומר שהיה גוי לא יושיע ואליהם צפינו ובטחנו בם ולמ' קראנוהו לא יושיע הלא הוא כי הנה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם של הגוי ההוא ואיך יושיעונו אם הם למודי הרע אותנו שלכדו את אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים:
או יתכן שעודה מדבר' על חטאת נביאיה אשר נמשך עניינם עד כה בדרך הא' ומוסיף ואו' הנה לא לבד נלכדנו אנחנו המון העם בשחיתות חטאת נביאי השקר כ"א אשר בערכנו היו כנשמה ואנו הגוף שהיה רוח אפנו כד"א ויפח באפיו נשמת חיים גם הוא נלכד בשחיתותם והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל כי איך נהרג יאשיהו כי בעבור פרעה נכה דרך ירושלים בחילו אל מקום אשר יצא עליו יאשיה באומרו וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום כי הוא חשב שהיו ישראל כלם צדיקים כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ והיו להם פסילי הבליה' אחר הדלת ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליה' נכרים בין הדלת והקיר ועולה על רוחו כי ביערום ובצאתו היו סוגרים הדלת ומתגלים ומשתחוים להם והלא אם היו שומעים את ירמיה היו מבערים הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה' אך שומעם אל נביאי השקר גרם עשותם הערמות ההם והחזיקם בטעותם הרע נמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו אשר אמרנו כי אצ"ל בירושלם כ"א היינו יוצאים והולכים בקרב הגוים עד שם יגיע צל זכותו להסתופף בו לחיות מה גם עתה בעיר אלהינו ירושלם אשר הוא ית' שוכן בתוכם. כהתם הקינה רוח הקדש תדבר נחומים לעמו ישראל על גליותם ואומרת שישי ושמחי וכו' שישי אדום בעמדך על הפרק בחרבן ראשון ושמחי בהחריב ירושלם בשני אך דעי כי לא לעולם חוסן כי גם עליך תעבור כוס ולא תוכל לשתות את כולו והוא ענין מאמרם ז"ל על פסוק ויסרתיך למשפט ועל פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל חטאתיכם כי משלו משל למלך שיש לו ב' לווים א' אוהב וא' שונא אל האוהב או' תפרע לי מעט מעט בהזדמן לך דינר או איסר או פונדיון הריצהו לי ועושה כן לסוף הזמן נמצא שפרע את כל חובו עד בלתי השאיר כלום ולא נצטער כלל אך את שונאו או' איני חפץ רק ליקח את הכל בסוף הזמן כאחת והיה האיש ההוא כל מעות המזדמנות לו אוכלם בבואם ובהגיע ימי הפקודה לשלם אין לו אפי' לא' מעשרה בחובו ונוגשו עדי אובד כך הקב"ה נושה בכל אומה ואומה מכל חטאתם וכל פשעיהם ואך את ישראל יום יום יעמוס למו פקודת אשמתם וכמו שאמר הכתוב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ועי"כ נמצאו פורעים הכל ואין מוותרים להם כלום ויכולים לסובלו וזהו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך לא כן מ"ה כ"א שכל אשמותם צרורות בשמלותם על שכמם עד סופם ובכן לעת קץ אין בהם די שלם אפי' אחד מני אלף מחובותם וזה יאמר פה גם עליך תעבור כוס ואז מבלי שתיתך הכל רק בדרך העברתו בלבד שתדיח או תטעום קצת מאשר בתוכו תשכרי ותתגלי כל כסויי אשמותך משא"כ ישראל שכבר פרעו הכל קו לקו שעי"כ תם עונך בת ציון לגמרי שלא ויתרו לך כלום לכן לא יוסיף עוד להגלותך אחר גלות אדום הוא הרביעי אך בת אדום שלא פרעת והכל שמור לך לסוף לא תעצר כח לקבל כל עונש עונותיך כ"א עון אחד וגלות כל חטאתיך ותכלה וזהו פקד עונך וכו' והוא מז"ל בויקרא רבה וכו' נמשלה וכו' שמראה סימן טהרה כך הם מראים טהרה ותחתיהם לא כן ובזה יאמר כי אז יתגלו לא יעצרו כח למרקם וזהו פקד עונך וכו':
