איכה יעיב וכו' והנה באיכה רבתי אמרו ז"ל רבי ורבי יוחנן היו דורשין בפסוקין אלו והיו מתנחמים יורו כי ענין המקראות אלו הוא דרך נחמה והלא כמו זר נחשב כי הנה יראו דברים מרים ומאררים. והנה עד אשר לא נבא אל ביאור הכתובים נזכירה מז"ל באיכה רבתי וז"ל ויקרא ה' וכו' בשעת שבק' הקב"ה להחרי' בה"מ אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו אלא אכבש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ ויבואו האויבים ויחריבו אותו מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה לאחוריו הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון הה"ד אלכה ואשיבה אל מקומי עד יאשמו ובקשו פני באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי השריתי שכינה למטה בשביל ישראל ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון ח"ו שהייתי שתוק לע"ג ולעג לבריות באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה אמר לו אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו' אמר להם הקב"ה למלה"ש בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו וכיון שראה הקב"ה את בה"מ אמר בודאי הוא ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואמר אוי לי על ביתי בני היכן אתם כהני היכן אתם אוהבי היכן אתם מה אעשה לכם התרתי אתכם כ"פ ולא חזרתם בתשובה אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני לך קרא לאברהם וליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות וכו' ע"כ. ראוי לשים לב א' אומרו בשעה שבקש מה היתה הבקשה הזאת ומי יעכב ביד אדון הכל יתברך. ב' או' אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו וכו' והנה היה לו לומר אלא אסתלק ממנו שהיא הגזירה הצודקת אל אומרו כל זמן שאני בתוכו אין וכו' ולא אומר אכבוש כו'. ג' מה זו כבישת עינים. ד' מה צורך שבועה שלא יזדקק לו ויעשה בלא שבועה. ה' למה היה עוש' הכנות לשיחרובוהו והלא טוב טוב היה שלא יכנסו אויבים להחריבו. ו' למה היתה השבועה בימינו. ז' מה ענין חזרת הימין לאחריו ולמה יעשה כן. ח' או' וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי לא ימנע או מה שאמר למעל' אכבוש את עיני ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ הוא סילוק שכינה או לאו אם היא סילוק שכינה איך או' אח"כ כיון שנשרף אמר אסלק שכינתי הרי סילק' מקודם שנשרף ואם אינו סילוק שכינה למה קודם שנשרף לא רצה לסלק שכינתו ואחר שנשרף אמר לסלקה. ט' כי תחילה אמר אשבע שלא אזקק לו עד עת קץ שמשמעו שבעת קץ יזדקק ואחר שנשרף הוא אומר שוב אין לי מושב בארץ שהיא לגמרי ואין לומר כי למעלה דבר על בה"מ ואח"כ על כללות הארץ שהרי אומרו מושב לא יצדק כ"א בבה"מ. ועוד אומרו אעלה למכוני הראשון ואין זה רק בעולם העליון וראה שגם מבה"מ של מטה יסתלק. י' כי אחר שנשרף אמרו רז"ל שבחורבן הבית היקל כעסו כי כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון ואם כן היה לו להקל בדבר ולא להכביד יותר מאשר היה כעסו מתחלה. והנה לבל יכבד על כל הקור' מאמרינו נניף יד תחלה להשיב על עשר' הערות אלו שבתחלת המאמר ואחרי כן נעיר על השאר ונדבר בו בשלהי הקינה הזאת בס"ד. ואומרה כי הנה מאמר זה יסוב על שני יסודות א' הנוד' מרז"ל על פסוק מזמור לאסף אלהים וכו' שהקשו מזמור לאסף קינה מבעי ליה אלא למלך שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה וסרח בתוך חופתו ובא המלך ונתן את החופה ורמס וטרף כל כלי החופה ויקרעם וירמסם תחת רגליו אמרו לו מה המעשה הזה אם בנך חטא כלי חופתו מה חטאו אמר להם אם אני הייתי מטיל כעסי על בני הייתי ממיתו ואין לי אחר ע"כ היטלתי הכעס על כלי החופה ואח"כ בהכא' קלה תספיק להעבי' כעס עון בני כך המלך זה הקב"ה הבן אלו ישראל והחופה זה ב"ה אמר אם אטיל הכעס על בני לא ישאר ממנו מאומה לכן אטיל הכעס על הבית המקד' ובכן זימר אסף ואמר מזמור על שבאו גוים וכו'. הקדמה שנית והיא כי בית ראשון נבנה בזכות אברהם והשני בזכות יצחק וע"כ לא התמידו כי אברהם יצא ממנו ישמעאל וע"כ שמונים אלף פרחי כהונה של בית ראשון נפלו ביד ישמעאל והשני על שיצא מיצחק עשו נפל הבית ביד אדום: אך הג' שהוא בזכות יעקב שהיתה מטתו שלמה הוא קיים לעד וזהו מאמרם ז"ל באומרם אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה כי נעתד להיות הר יצחק קראו שדה וע"כ בית שני שדה תחרש על ידי טורנסרופוס. אך יעקב קראו בית והוא בית נאמן ולהיות כי בית ראשון שבזכות אברהם היה על צד החסד כי חסד לאברהם כנודע ע"כ המשיך חסדו הוא ית' בו ביותר מבשני כי האריך עד ששבעה בתי דינים עבדו ע"ג מלבד ג"ע וש"ד האריך להם כל עוד שהיו עוסקים בתורה מה שאין כן בבית שני שעם היותם עוסקי' בתורה הספיק שנאת חנם להחריבו כי אין זה רק להיות מציאותו ע"י מדה"ד הוא פחד יצחק. ונבא אל הענין. והוא כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל שלא יכלום עונותיהם כ"א בהם היו מתחילי' ולא היו האויבים שולחים ידיהם בבה"מ לא היה נשאר ח"ו מיש' שריד כי עצמו אשמותם. ומצד אחר ראה לעומת זה כי הלא יקשה מאד להחריב בית מלונו יתברך אשר לא נעדרה ממנו שכינה מאז נברא העולם כי ע"כ שם הקריב אדם ונח ונעקד בו יצחק על כי שמה השכינה כד"א וירא את המקום מרחוק היא שכינה הנקראת מקום אך על שיקול ב' הבחינות היתה דעת עליון מכרעת להחריבו להציל את ישראל כ"א אין ישראל גם אין מקדש וזה אומרו בשעה שבקש הקב"ה להחריב וכו' כי על היות נגדיות הבחינה השנית אמר שבקש זו מעשו' הפכו ואמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו כ"א בישראל ויכלו תחת ידם וימקו בעונם כי הלא אימתי שבבית המקדש תבעתם מה שאין כן אימת ישראל כי טומאת אשמותם אתם המפילתם לפני אויביהם ואם אמרתי אסתלק מבה"מ לגמרי אפשר מהבחינה השנית ומה גם בית ראשון שנעשה על צד החסד כי מאברהם הוא כמדובר ועליו אמרתי והיו עיני ולבי שם כל הימים ופירשו עיני מלהביט והשגיח והשפיע בו שבין במדת רחמים בין במדת הדין אשפיע בו טובה ואלה הן שתי העינים ואם ח"ו באריכות הימים יקלקלו מעשיהם על כן אמר ולבי שם כל הימים שאם הטיב לא יהיה בפועל יהיה בלב לעת קץ ע"כ אמר אני אתקן הכל אכבוש את עיני שהוא כי לא אבטל ענין עיני ולבי כ"א מה שאמרתי והיו עיני בלבד שהוא לכבוש ההשגחה והתפשטות הקדושה ושפע עליון מלמעלה אך לבי יהיה שם על העתיד שהוא ליזקק לעת קץ ולהיות כי הבית הראשון שהיה על צד החסד לא יבצר ממדת הדין לקטרג ולומר למה יחרב על אשמות יש' החוטאים והנפש החוטאת היא תמות ולא ילקה בה"מ אשר לא חטא ע"כ נשבע וזה אומרו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ. עוד כיוונו ז"ל באומרו ממנו ובאומרו לו והוא שאמר הוא ית' אם אסלק השגחתי מלהיות לי שייכות בין בבה"מ בין בישרא' ויחדו יהיו תמים לפני האויבים הלא אפשר יחלו ביש' ויכלום ולא יחלו מבית המקדש והכוונה להחריב הבית כדי להקל מעל יש' תתבטל ע"כ מה עשה הוא ית' אמר אכבש עיני ממנו שהוא ממנו לבדו ולא מישר' וכן אשבע שלא אזקק לו שהוא אך לא מיש' כענין השוכן אתם בתוך טומאותם וע"כ יותר יערבו אל לבם להחריב את בה"מ מלהכו' תחלה ביש' עם היות שהאיבה עצמות עם יש' היא וז"א ויבואו האויבים ויחריבו אותו כלו' עם היותם אויבים שהוא של יש' ולא של הבית כי לא תצדק מלת אויבים כ"א לאנשים כהם ולא לבית ועם כל זה אחר שאכבש עיני וכז' יבואו האויבים אל הבית ויחריבו ולא יחלו בישראל: ואמר מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה לאחריו כו' והנה למה שהכריחו התו' פרק אין דורשין כי פירוש מה לפנים ומה לאחור הוא מה שהיה ומה שעתיד להיות שקורא לאחור אל מה שיהיה לאחרונה יאמר מה שכתבנו שבשביל מדת החסד שבה נעשה בית ראשון הוצרך הוא יתברך לישבע והוא מה שכתוב אצלנו על פסוק אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שראוי לינקד שי"ן של תשכח בפת"ח אך אומר הוא יתברך לנחם את ירושלים אל תראי משכחה כי לו יונח שאשכח אני האם תשכח אותך צד הימין היא מדת החסד וזהו אם אשכחך ירושלים תשכח אותך ימיני בתמיה והיא כי ע"צ החסד היה עכוב מליגע יד בבה"מ שנבנה בחסד ע"כ נשבע בשביל ימינו שלא תעכב והפיס דעתה במה שהחזירה לאחוריו כי משך חסדו במה שלא החליט רק עד עת קץ בלבד שהוא באחרונה הנקרא אחור כדעת התו' וזה יאמר נשבע הב"ה בימינו בשביל ומינו הוא מדת החסד והחזירה לאחריו שהוא לעתיד דהיינו עת קץ שמה שהיה עתה הבית ההוא מצד הימין והי' ראוי יהיה לו החסד מעתה החזיר החסד ההוא לעת קץ הוא לאחור הה"ד השיב אחור ימינו כי את ימינו שהיתה באה עתה לעכב למשוך חסד השיבה לאחור שהוא לעת קץ ולא עתה מפני אויב שיכנס אל בה"מ שאם לא היה משיב אותה לא היה אויב נכנס והיה אבדן יש' וזהו הה"ד וכו' כלו' בזה יתיישב הכתוב שאל"כ קשה האם מפני אויב ישיב אחור ימין ה' חלילה. או יאמר והחזירה לאחוריו כי בחינת החסד מה שימשך ממנה הוא כי לא תעצר מפאת עון אשר חטא ואיך נפסקה לזה אמר כי לא נפסקה שאם כן מה היו עושים ישראל בגלותם לולא חסדי ה' כי לא תמו אך עשה ית' שמה שהיה מכלכל את ישראל על ידי עצמו בארץ ישראל נעשה אח"כ ע"י שרים של מעלה בארץ אויביהם כי השפע הראוי להם ניתנה לחצונים שהם אחורי הקדושה להריק על הגוים ועל ישראל אשר בתוכם כדבר שנ' התפללו בשלום העיר הזאת כי בשלומה יהיה לכם שלום וזהו נשבע בימינו שלא אזדקק להשפיע חסד ואיך יתכן להפסיקה לזה אמר והחזירה לאחוריו שהוא ששפע הימין החזירו ממה שהיה דרך פנים אל החצונים הנקראים אחוריו יתברך כדי שיאכלו ישראל על ידם מה שלא זכו ליינק דרך פנים הה"ד השיב אחור ימינו ולא דרך שער השמים לישראל קדושים כאשר בתחלה היה זה מפני אויב שיכנס לבה"מ כמדובר. והנה כתבנו כי בית ראשון היה מבחינת חסד לאברהם וע"כ כל עוד שהיה הבית ההוא קיים לא היתה מדת הדין שולטת עד שנחרב ומאז היחלה מדת יצחק שבה נעשה בית שני כאשר כתבנו שעל כן כבדה בו מדת הדין יותר מבראשון. ובזה נבא אל ענין אומרו וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ וכו' לומר בעוד שהיה הבית הראשון קיים שלא נסתלק כח מדת החסד ממנו בעצם ולא נשבע רק שלא ליזקק לו עד עת קץ כלומר כי לעת קץ יזקק אך אחר שנשרף ונסתלק כח ימין החסד כמעט והוחזר אחור ימינו ובא כח מדת פחד יצחק אז אמר שוב אין לי מושב בארץ וכו' ואיך יתוקן הלא הוא ע"י הדמעות כאשר יבא בביאור שאר דברי המאמר בשלהי הקינה בס"ד. כלל הדברים כי בחמלת ה' על בנו בכורו ישראל אשר אהב הרס בעברתו בית מנוחתו כלה חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון שחת מבצריו להקל כעסו מעל ישראל עמו בל יתמו בעונם ועון אבותם אתם וזאת חשבתי היא כוונת מקראי קודש אלה הבאים בקינה הזאת השנית. והוא בשום לב ראשונה אל אומרה יעיב ל' עתיד ולא אמר העיב. אך בהקדמה האמורה הזאת כי הכעס אשר היה ראוי להשליך על יש' הטיל בציון ובה"מ והכליה הראויה בעונותם ניעשו' בעם נעשתה בבית מקדשם ובכן גדר נחרצה נעשתה בבה"מ הוא הוראות מה שהיה ראוי ליעשות ביש' שהוא כליון חרוץ חלילה וזה יאמר איכה יעיב ל' עתיד מעין אל תרא ביום אחיך ואל תגדל פיך שהוא לא היה לך לראות לא היה לך להגדיל פיך כך איכה היה מעיב ה' את בת ציון הם ישראל כלומר שהיה חושך עצום שהרי במה שעשה תמורתו להטיל הכעס כי הנה השליך משמים ארץ תפארת יש' וגם בה"מ לא זכר היותו הדום רגליו ביום אפו וזה הוראה עד היכן הגיע הכעס שהיה לו ית' על ישראל מאשר עשה בדיוקן יעקב מן השמים ובהדום רגליו ששרפו עד כלה כלומר שלפי הוראת מה שעשה אם ככה היה עושה בישראל היה מאביד שריד חלילה:
או יאמר דרך פשטו במה שמפורש ע"י ירמי' הנביא כי טרם החרבן נעשתה מגילות קינות ברוח הקודש מפי הנביא ירמיה כמאמר ברוך בן נריה מפיו יקרא אלי ואני כות' וכו' ובזה יתקן שאחר סיפור הצרות באלפ"א בית"א הקודמת ואיך היו ראויה אליהם כי חטא חטאה ירושלים וכו' אומר' עתה רוח הקודש כמדברת קודם החרבן אחר שנגזרה הגזרה אל תתמהו על הצרות והתנחמו כי דעו איפה כי כ"כ גדלו עונו' ישראל הם בת ציון כי היו ראוי לעשות בהם כלה ודעו כי איכה יהיה שיעיב ויחשיך ה' את בת ציון כלומר שיחשיך בצרות המשולים לצרות שיהיה חשך בלבד ולא כליון חרוץ עם היות באפו הוא ביום רוגז בט' באב שמהמדבר נתעתד להיות יום אף ורוגז הלא היה ע"י שהשליך וכו' כי הטיל הכעס שהיה לו יתברך על בת ציון במה שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל הוא הדיוקן של יעקב בשמים וגם בבית המקדש כי ולא זכר הדום רגליו ביום אפו והחריבו ולא חש על כבוד היותו הדום רגליו לבל כלות את ישראל כלומר שאל"כ לא היה מעיב את בת ציון כי אם מכלה חלילה:
או יהיה אומרו איכה יעיב ה' באפו את בת ציון דברי תלונות הנביא או ישראל ורוח הקדש משיבה אליו על כל דבר ודבר ודברי התלונה הם איכה וכו' כי הנה יותר יצטער האדם בעקיצת מחט האוהב מבמכת חץ מהאויב והענין כי הנה דרכו יתברך לעשות שפטיו על החוטאים ע"י מלאכים רעים כאף וחימה עברה וכו' והם כאויבים והנה בצרות ישראל האף שהוא אחד ממשלחת מלאכי הרוגז שלח בהם אך גם השכינה שהיא שם אדנות שהיא שלנו סייעה וזאת היא התלונה לומר הלואי היה ית' מניח את האף לבדו ולא יהיה גם הוא ית' משתתף להצר לנו כי הלא הוא אבינו ואיך יהיה גם הוא בפועל נגדנו וזהו איכה יעיב באפו אדני את בת ציון מי יתן והיה מניח את האף לבדו ולא יעיב באף גם ה' את בת ציון:
משיבה רוח הקודש ואומרת הלא זו לטובה גדולה היתה כי ע"י היות גם ה' פועל הרוגז נמשך כי השם הנזכר השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו מה שאין כן אם היה האף לבדו כי המשחית לא יערב אל לבו להשליך משמים דיוקן יעקב גם לא לשלוח יד במקדש ה' הוא הדום רגליו אך בהיות גם אדני שם עשה כל אלה ואין טובה גדולה מזו כי ע"י הטיל הכעס באלו היקל מישראל להשאיר מהם פליטה כמדובר למעלה והוא מאמרנו ז"ל על פסוק כלה ה' חמתו וכו' ויצת אש בציון וכו':
בלע וגו' משיב עוד הנביא ואו' אם להטיל כובד הכעס מעל ישראל שלא יתמו השליך וכו' והחריב הדום רגליו הוא בה"מ א"כ היה די זה אך למה בלע לא חמל את כל נאות יעקב הם בתים החשובי' והרס בעברתו מבצרי בת יהודה הם המבצרים שבהם ישענו בעלי המלכות והיתה עד היסוד וזהו הגיע לארץ שהוא עד בלתי השאיר אבנים ביסוד כ"א קרקע שתחתיהן שהוא הוראת עברה גדולה.
משיבה רוח הקודש ואומרת חלל ממלכה ושריה לומר גם זה רחמים שע"י הטיל הכעס בבתים הגדולים ובמבצרי המלכות לא האביד ממלכה ושריה כי אם שחילל שררתם בלבד וזהו חלל וכו' והוא כי לא נתקיים אבד תאבדון בהם כמו בקצת משפחות מעושי הרע והוא כי מפרץ אמרו רז"ל שיוצאים מלכים ומזרח שרים כמו שאמרו ז"ל שעל זה שאל שאול בן מי זה העלם מפרץ או מזרח ואמר כי היה מקום להאביד בהם על כן מה עשה הוא ית' במה שבלע וכו' נמשך שחלל מהם אדר מלכות שלא היו עוד מלכים מפרץ ולא שרים מזרח רק נשיא וריש גלות' מפרץ בלבד וכל זה היה מאשר הטיל הכעס בנאות יעקב ומבצרי בת יהודה שחלל בלבד ולא האביד כמדובר:
גדע בחרי וכו'. הנה אמרו רז"ל השיב אחור ימינו אמר ר' אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מבן המלך עד שכפת לו ידי בנו כן השונא היה מתיירא עד שכפת לו ידי מיכאל. ע"כ:
הנה פירשו כי מיכאל שהוא שר ימין מרכבתו יתברך לישראל השיבו אחור מלעזור ובזה נבא אל הביאור לפי דרכנו והוא כי אחר דברי רוח הקודש שמה שבלע ה' לא חמל את כל נאות יעקב והרס מבצרי בת יהודה היה לתועלת ישראל חזר הנביא ואמר הלא אמרת שמה שבלע נאות יעקב והרס מבצריו היה כדי שיאמר די על צרת העם ע"י הסיר השררות בלבד ולא יאבד האנשים והלא הנה לעומת זה שמלבד מה שבלע נאות יעקב ושחת מבצרי בת יהודה וגם איבד וקיצץ כל מיני השררות כי גדע בחרי אף כל קרן ישראל שהם כל מיני שררות זולת שררות מלכות הנזכר ועכ"ז זה וזה לא הועיל לנכות צרת העם כי הלא אין צריך לומר שלא הציל ה' את העם מיד האויב כי אם שאפי' השיב אחור את מיכאל הוא ימינו שישוב אחור מלעזור את ישראל שלא יעכב את האויב מלהכות בישראל. או ע"ד הכתוב במאמר שאומר המקונן אוי לרעה גדולה כזו שהגיעה גם על כבוד ה' כי הלא גדע בחרי אף כל קרן ושררות ישראל ולא עוד אלא שאפי' מדת החסד שהיה מעכב הרעה כי חפצה חסד היא השיב אחור מפני אויב למען יערב האויב אל לבו ליכנס למקדש ואין זה לפי כבודו יתברך ואוי לנו מאותה בושה על זאת רוח הקודש תוסיף ותשיב אמריה ואומרת גם זו בשביל ישראל כי ע"י כן נמשך שרוב הכעס הוטל בזה כדי שבהגיע ליעקב הם הבלתי כשרים הנקראים יעקב בער בו כאש להבה בכ"ף הדמיון ולא אש להבת הדין וזהו ויבער ביעקב כאש להבה וגם אכלה סביב לומר דע איפה כי הרבה מאד הועילו שני הדברים הריסת הבנינים וגריעת השררות בכללות העם כי הנה דרך האש כי תחלה אוכל' במקומה ואחרי כן סביבותיה ופה אכלה סביב בלבד והוא כי עיקר אש הגזירה היתה תוך ירושלים וכל שכן סביבותיה ועם כל זה לא השליט ה' את האויב רק סביב כמקרא שכתוב מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה כי לא היה כי אם בחוץ אך בחדרים אימה בלבד וכן הוא אומר שפכו דמם כמים סביבות ירושלים וכו' וכן הוא אומר מחוץ שכלה חרב בבית כמות שהאימה היתה כמות הטבעי' אך לא חרב והוא רחמים גדולים מאתו יתברך כי לפי גודל העונות היתה ראויה כליה חלילה וע"י הריסת הבנינים והשררות לא היה רק סביב בלבד ותישאר פליטה כי העם אשר בירושלים רובם נשבו ושאריתם השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים והמליך עליהם מלך את גדליה וכמאמר הכתוב ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן ומדלת עם הארץ השאיר לכורמים וליוגבים. ושמא תאמר זה היה אם האויב הנזכר לא היה שולט בעם אך כמה וכמה נפלו בחרבו ובקשתו ע"כ אני מודיעך כי האויב הנזכר בסמוך דרך קשתו כאויב בכ"ף הדמיון בלבד ולא אויב ממש וכן נצב ימינו כצר ולא צר ממש ועם היות בכ"ף הדמיון בלבד ויהרוג כל מחמדי עין ודע כי מה שלא הרג זולת המחמדי עין היה מפני שמתחלה כצר באהל בת ציון שפך כאש חמתו שאל"כ גם את כל העם היה מכלה וזהו ויהרוג כל מחמדי עין כלומר בלבד ואיך היה זה אחר שלא היה זכות לישראל כי אם במה שהתחיל בבה"מ עד כלתה חמתו לגמרי ובזה היה מקום להציל את ישראל מלכלותם והוא ענין מקרא שכתוב כלה ה' חמתו כו' ויצת אש בציון כי ע"י שבציון כלה חמתו תחלה שבא לישראל והוא יתברך חימה אין לו על כן הי' מקום לרחם על ישראל וזה יאמר עם שדרך קשתו כאויב ולא אויב ממש עם שנצב ימינו ולא היה רק כצר בכ"ף הדמיון עם כל זה הצרה היתה כ"כ מתוחה שגם שויהרג כל מחמדי עין מה שלא היה כ"א המחמדי עין בלבד הוא על כי באהל בת ציון הוא בה"מ כבר שפך כאש חמתו שאל"כ כלה היתה נעשית חלילה ושמא תאמרו כי הלא אמרתי כי האויב הנזכר בפסוק הקודם הוא אשר היה כאויב ולא אויב ממש וכן היה כצר ולא צר ממש שע"כ לא הרג הכל והיה זה על כי באוהל בת ציון שפך כאש חמתו ושמא תאמר כי אולי גם שם אדני שנאמר למעל' יעיב באפו אדני את בת ציון היה לנו כאויב ולא האויב בשר ודם דע כי מה שהיה אדני כאויב לא לכם היה רק לי' השבטי' וזהו היה אדני כאויב היה כאשר בלע ישראל והוא כי לא היה להם ב"ה וגם כשהושע בן אלה ביטל הפרדסאות לא היו עולים כי מאסו בו ע"כ היה אדני כאויב ויבלע ישראל לגמרי ולא שוה למו מה שבלע כל ארמנותיה שחת מבצריו אך בבת יהודה שהיה להם ב"ה להטיל בו הכעס לא בלעם לגמרי ולא היה להם כאויב כ"א שוירב בבת יהודה תאניה ואני' שדכאם בצרות ונשארו קיימים:
או בדרך אחרת אם תאמרו למה עשה ה' ככה לשפוך חמתו באהל בת ציון הוא בית מקדשו והיה די יבלע וישחית נאות יעקב וינתוש וינתוץ ויאב' ויהרוס כל מבצריו וארמנותיו ובהם יכלה חמתו ושפוך חרון אפו להקל מעל ישראל עמו ולא יבלע וישחית בית קדשו לזה גומרת רוח הקדש מאמר' ואומר דע איפה כי לולא שליחות יד בב"ה שהספיק לכפר בעד ישראל לא היה מספיק חרבן טירותם ומבצרם וארמנותם להקל מעליהם והראיה מעשרת השבטים הנקראים בשם ישראל כי הנה עם היות שהיה ה' כאויב ולא אויב ממש שעל כן גלו ולא הרגום עם כל זה בלע ישראל שנבלעו ממקומם כאבודים לגמרי עם היות שבלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ולא הספיק בליעת ארמנותיה והשחתת מבצריו לבלתי יבולעו הם ואין זה כ"א על כי לא היה להם בה"מ מכפר חרבנו בעדם משא"כ בגלות יהודה שוירב בבת יהודה תאניה ואניה שהוא על מבצרים ועל המקדש שביגיעת שתיהם מכפרת עונותם להקל מעליהם:
או שיעור הכתוב שאחר אמור רוח הקודש מה שעל ידו החריב הוא יתברך את ביתו ואת כל נאות יעקב ומבצרם עד היסוד בם היקל כעסו מעל ישראל שבגלות יהודה אמרה ראו עתה איך נהיה הדבר הזה משל למלך שהיו לו שני בנים וכל א' היו לו בתים טובים ומשכנות מבטחים סרח האחד מהם כעס עליו וגרשו מעליו לאפסי ארץ שלא ישוב עוד ולא נח רוגזו עד שאחר כך הרס בעברתו אהלי אפדנו סרח אחר כך השני אמר אם אני עושה כאשר עשיתי בראשון אשכל גם שניהם ע"כ מה עשה התחיל במשכנותיו וארמנותיו החריבם ונח בזה רוב כעסו וכשבאה אחר כך ליסר את בנו ביסוריו שם מועד לגרושו להשיב שבותו כך הוא ית' היו שני בנים עשרת השבטים הנקראים בית ישראל ושבט יהודה ובנימין הנקראים בית יהודה סרחו ישראל לא היחל לפקוד על מבצריו וארמנותיו כ"א התחיל בבנו ובהחילו בו עודנו בכל כעסו גרשו גרושין גמורים לאפסי הארץ ואף שאחר כך שלח ידיו בארמנותיו לא עלתה ארוכת בנו כשסרחו אח"כ בית יהודה אמר אם אני אתחיל בו כאשר עשיתי בישראל הלא יגורש גם הוא עד עולם ע"כ כבשו רחמיו את כעסו וגזרה חכמתו להתחי' בבה"מ ומבצריו על כן כאשר אחרי כן פקד עליו היחל בפקידה וישם להם מועד שבעים שנה ואחר ישובו מארץ אויב וזה מאמר רוח הקודש הנה היה ה' כאויב במה שבלע ישראל הם עשרת השבטים ואח"כ בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וע"כ לא נתקן מה שבלע ישראל כיון שהתחיל בו על כן וירב בבת יהודה תאניה ואניה והוא כפירוש המתרגם שמפרש אבילותא ואנינותא והלא היה לו להפך אנינותא קודם לאבילות. אך הוא כי על חורבן הבית יצדק עליו אבילות כמד"א שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אך לא יצדק אנינות כי אם על מיתת בני אדם ובכן יתכן כי תאניה שהיא אבילות יהיה על בה"מ ואנינות על אשר מתו אנשים בחרב וברעב ותהיה הכונה לפי דרכנו כי בישראל בלע אותה תחלה נשארו מבולעים גם שאח"כ בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ע"כ בבת יהודה שהיו באחרונה היפך הסדר וירב בבת יהודה תאניה תחילה שהיא אבילות על בית המקדש ואח"כ אניה על מתי העם באופן שעל ידי סדר זה היחלה רעתם כמדובר:
או יהיה שיעור הענין ויהיה או' דרך קשתו כאויב כו' עליו יתברך הנז' בפסוק ראשון ושני שדרך קשתו נגד עמו כדרך המפרשים והוא כי דרך קשתו וכו' לומר ראה במה הועיל לישראל בית המקדש כי על כן ריחם בין בגלות יכניה מלך יהודה בין בחורבן בימי צדקיהו מה שאין כן בגלות עשרת שבטים שלא היה להם בית המקדש והוא כי ביהודה היה דורך קשתו כמו שדרך האויב אך לא היה הוא כאויב וכן אח"כ נצב ימינו כצר שהוא כמו שעושה הצר אך לא היה הוא עצמו כצר אך בישראל שהם עשרת השבטים שלא היה להם בית המקדש אינו אומר שדרך קשתו כמו אויב אלא היה ה' עצמו כאויב שע"כ בלע ישראל גם שבלע כל ארמנותיה וכו' וביאור הענין כי הנה יש הפרש בין אויב לצר כי אויב יקרא גם שלא יצר בפועל אך צר הוא המיצר בפועל והענין כי הנה דרך האויב שדורך קשתו שכונן חציו על יתר ביד שמאלו להבעית את שכנגדו להורות הכנה לירות לו חציו אך עדיין אינו מציב יד ימינו לאחוז ביתר לפעול יריית החץ ובבואו לגמור פעולת הכאת החץ שאוחז ביתר עד מול ערפו ומורה ומכה את האויב אז יקרא צר וידוע כי זמן החורבן שהוא תשלום מנין ונושנתם היה בימי צדקיהו כמאמרם ז"ל פרק הניזקין אלא שהוא יתברך הקדים כמתרה בהם י"א שנה גלות יכניה והיה גלות בלבד בלי מכת חרב והרג וכשלא שבו הביא עליהם את הרעה בתשלום הזמן שהוא בסוף מנין ונושנתם וזה מאמר רוח הקודש ראו נא איך התנהג יתברך ברחמים כי תחלה לא פעל צרת מות רק כמתרה כמי שדורך הקשת בשמאל שכונן החץ על יתר אך אינו מורה כחץ להכות בו כך בגלות יכניה היתה הבעתה בלבד בגלות אך לא היתה מכת חרב והרג אך אח"כ בתשלום הזמן כי לא שבו נצב ימינו כצר המציב ימין לאחוז ולמתוח יתר הקשת שבשמאלו להשמיט ולהכות בחצים כמו שעושה הצר הבא לפעול המכות ועל כן שלא היה הוא יתברך כאויב ולא כצר אלא שעושה פעולה כמו שעושה האויב וכמו שעושה הצר על זה ויהרוג ביריית החצים לא הכל כי אם כל מחמדי עין בלבד ולה היו כל כך רחמים על כי באהל בת ציון שפך כאש חמתו ושככה עיקר החימה בבית המקדש ויקל הכעס ביהודים אך בעשרת השבטים שלא היה להם בה"מ לשכך בו הכעס אז לא נאמר שדרך קשתו כמו שדורך האויב או שהציב ימינו כמו שמציב הצר כי אם שהיה הוא יתברך כאויב וזהו היה ה' כאויב במה שבלע ישראל לגמרי עם שגם בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ולבל יאמרו כמאמר עשרת השבטים כשגלו כי הקב"ה היה נושא פנים ליהודה בני היכלו על כן וירב בבת יהודה צרת זולת הגלות בנותרים עד נכו כל אשמותם מה שאין כן בעשרת השבטים שהוליכום כאשר המה ועל כן ארז"ל שכשידעו ענין החרבן וגלות יהודה בושו והודו כי לא היה משוא פנים חלילה:
ויחמס וכו' עלינו לשבח לאדון הכל האב הרחום בדין באשר עוד הורה המקונן ברוח ה' דבר בו כי בהיות שלא יבצר מהמצא בחרבן מלאכים רעים לפקוד עון מיוחדים לבלע ולהשחית ואם יתחברו יחד קצתם או כלם יכלו רעה עד בלי די ולא תהיה תקומה חלילה ע"כ פני ה' חילקם בל יתחברו שנים יחדו כ"א אחד אחד איש איש על עבדתו ועל משאו והוא כי הלא נמצאו אף ועברה וחרון וחימה וזעם ולבל יכלו רעה עד אין קץ ויחלקם. את האף העיב בו את בת ציון כאומרו איכה יעיב באפו ה' את בת ציון ובעברה הרס המבצרים כאומרו הרס בעברתו מבצרי בת יהודה ובחרון גדע בחרי אף כל מיני השררות כאומרו גדע בחרי אף כל קרן ישראל ובחימה שרף בה"מ כאומרו באהל בת ציון שפך כאש חמתו והזעם זעם מלך וכהן באומרו וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ולבא אל ענין הכתובים הנה ראוי לשים לב למה קורא את ב"ה סכה והנה ארז"ל על פסוק ויהי בשלום סוכו פירשו שהיה קודם שנבנה בית המקדש שהיה לו להקב"ה שם סוכה להתפלל בה אבל אחר הבנותו לא יקרא סוכה. וגם שאר הכתוב יראו דברים בלתי מתקשרים. ויתכן נמשך אל הקודם לומר הלא אמרתי כי רב זכות בית המקדש שהיא שעמד לישראל בבניינו ויכפר חרבנו בעד הראוי ליעשות בישראל מה שאין כן בעשרת השבטים שלא היה בית המקדש והנה על זה יחרד כל לב למה עשה ה' ככה להשליט זדים ארורים בבית אשר שכן שמו בו על כן אמר דע כי ויחמס כגן וכו' כלומר הנה שני דברים אומר לך א' כי במה ששלחו יד לא היה בו כבר קדושה כי מכסה קדושתו יתברך שהיתה מחופפת עליו סילקו ויגלה הבית ממנו שנית כי לא עזב הבית לגמרי כי עדיין שכינה בכותל מערבי וכמ"ש ז"ל כי על כן לא נגעו בה אויבים כדאיתא באיכה רבתי עוד שלישית והוא כי מעולם לא בטלו כל הנחמות טובות וישועות מהיות דרך שם כי שם שער השמים ועל כן גם כל תפלתינו נוכח המקדש כי משם כל תפלות עולות וכל השפע יורד לעולם ונבא אל הענין והוא כי חילק מקומות הקדושה אל שלש הדרגות בית קדש הקדשים אשר שם ה' ולא היה נכנס שם זולת כהן גדול ביום הכפורים והעזרות שבהן היו ישראל משתעשים עם יוצרם במועדים וציון כי גם היא חביבה לפניו יתברך אמר על הראשון ויחמס כגן שכו הוא בית קדש הקדשים שהיה שם בעצם וראשונה כשומר הפרדס שעושה לו סוכה בכרם ואמר שגלה אותו ממכסה אור השכינה מחופפת עליו הוא הדבר הראשון שכתבנו כי תחלת הכל סילק מעל הבית אור השכינה החופפת באופן שלא השליט הוא יתברך את האויב בעוד אותה הקדושה היתה שם במקום שנגעו ועל השנית שגם לא הניח המקום משולל שכינה במקום שלא נגעו שהוא בכותל מערבי אמר כגן שהוא מגולה מלמעלה אך לא מן הצדדין כי גדר לו סביב כך מה שנתגלה היה מלמעלה אך לא מן הצד כי לא זזה שכינה מכותל מערבי ועל השלישית כי גם ששלטו אויבים להגן על ישראל לא יבצר מלהיות כגן רוה כי משם יצמיח ויפריח שפע לעולם הלז כי הוא שער השמים כי ע"כ נצטוינו להתפלל דרך שם כי שם צוה ה' את הברכה לקבל התפלות ולהצמיח ישועות וזה אומרו כגן כי גם שנתגלה מהשכינה עודנו כגן הזה שבהיותו מגולה מצמיח ומפריח ומה גם בשום לב אל הנקד הכ"ף בפת"ח ולא בשו"א שהוא כאומרו כהגן בה"א הידיעה שיתכן ירצה ויחמוס שגלה כגן הידוע הוא גן שבעדן שהוא כי גם שגלה שכו הוא בית קדש הקדשים עדיין היה כגן הידוע שנהר יוצא מעדן להשקות את הגן כך נהר שפע העליון מלמעלה יוצא תמיד משם להשקות את העולם והוא הנודע כי כל השפע הבא לעולם לקיימו ולבסמו משם הוא אך מועדי להועד שמה עם ישראל עמו בעזרה זה שחת לגמרי כי לא נשארה שם שכינה כאשר בשכו שלא זזה משם כי אם ששחת אותו אך צד קדושה לא תבצר משם כמאז"ל שאפי' כשהן שוממין בקדושתן הם עומדים שנ' והשמותי את מקדשיכם שהוא אצלי ממה של"א ואת מקדשיכם אשומם וכן ציון לא תבצר קדושה ממנה כי היא עיר האלקי' סלה אלא ששכח ה' מציון שמחת מועד ושבת וע"י צרת מקומות הקד' נאץ מלך וכהן ולא איבדם לגמרי.
זנח ה' מזבחו כו' אחרי או' רוה"ק את אשר איבד ושיבר בית מקדשו ביד גוים להטיל בו עיקר הכעס שהיה לו על ישראל ראתה והנה יתחמץ לבב אנוש באמת באמור כי גם שנתן ג' טעמים על מה שלא חס הוא ית' על בית קדשו עדיין יפלא איזה הדרך היה מקום לבני נכר למשול בבית ה' מטעם אחר והוא במה שידענו כי כל כך קדושת בית המקדש של מעלה דבק בשל מטה שהם כדבוקים זה בזה כאלו של מעלה מחופף בשל מטה כי על כן עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ואמרו ז"ל שהנכנס בשל מטה כנכנס בשל מעלה וכן המקריב ועובד למטה כעובד בשל מעלה וכמאמרנו על נבואה למשכנותיו שנבא לשניהם כאחת ובכן שלמה הוא אומר בנה בניתי בית זבול לך שבבנות בנין של מטה הוא כבונה גם בית שבזבול הוא בית המקדש של מעלה וא"כ איך עצרו כח אויבים למשול בו לזה אמר דעו לכם כי זנח והרחיק ה' מזבחו העליון מבית מועדו של מטה הנז' ועל ידי כן שנתרחקה קדושת העליון מהתחתון נאר וביטל קדושת התחתון נמצא בזה כי מה שהסגיר ביד אויב לא היה רק חומות ארמנותיה משוללות קדושה ובמה שאמרו ז"ל בפסיקתא שלא שלטו אויבים בשריפת בית ראשון כי אם מלאכי השרת יאמר כי שני דברים עשה הוא יתברך א' שזנח והרחיק קדושת העליון ובזה נאר מקדשו התחתון. ועוד שנית עשה שעכ"ז מה שהסגיר ביד אויב לא היה רק חומות ארמנותיה של ציון אך לא בית המקדש כי אם ביד מלאכי השרת:
או יאמר ויחמס וכו' כי הלא יראה נגד כבודו יתברך שגוים ירקדו בהיכלו לז"א ויחמס וגלה שכו המכסה הקדושה העליינה מאד שהיתה מרחפת כלומר מה שנשאר מגולה הוא המפסידה כי הקדושה ההיא עלתה למעלה ומה ששחת הוא מועדו שהיה נועד לבא אך לא ממקום כבודו העליון חלילה ואל יעלה על רוח איש לומר כי על ידי מועדי ה' ברגלים ובקרבנות וכן בשבת היו כמוסיפים כביכו"ל כח בפמליא של מעלה באופן שבחרבן היתה בזה נגד כבודו יתברך לז"א ע"ד שחת לו לא לומר דעו כי מציון הוא מה ששכח ה' מועד ושבת כלומר אך לא משכינתו ומעלה כי עוז וחדוה במקומו הוד ותפארת במקדשו כי גם שם לא תבצר תוספת הארה במועד ושבת ועוד כי וינאץ בזעם אפו מלך וכהן כי אין המלך בהקהל במועד ולא הכהן היו ראוים כי וינאץ וכו' וידוע כי היכל ה' המה ועל דבר מה שב"ה של מעלה מכוון כנגד של מטה ג"כ לא חש כי הלא זנח ה' וכו' כדלעיל:
או יאמר במה שירא' מרז"ל כי קינות אלו אינן בייחוד על בית ראשון כנמצא בדבריהם ז"ל שהיו דורשין גם על השני בפירוש ובזה יתכן שעל ג' פעמים שהיה פגם במקדש ידברו הכתובים ובראשון היחל והוא כי בפסיקת' על פסוק פתיתני ה' ואפת אמרו כי לא רצה הקב"ה תשרף הבית ע"י גוים כי אם שד' מלאכים בד' לפידי אש הציתו אש במקדש וגלו אותו ועל זה יאמר ויחמס כגן שכו ועל הפעם השנית שהיה בימי יון שפרצו בו כמה פרצו' ונגעו בכבוד מועד ושבת אמר שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת ועל מה שתחלת החרבן היה אח"כ חרבן בתי החשמונאים עד בלתי השאיר שריד אשר ארז"ל שהיה על עון שעשו עצמן מלכים ואין חפץ ה' יטלו כהונה ומלכו' על זה אמר וינאץ בזעם אפו מלך וכהן כי נאצם ה' ואיבדם מן העולם כי לא יחפוץ יתברך במלך וכהן כי אם או מלך או כהן ולא ב' כתרים בראש גבר ועל חורבן שני אמר זנח ה' מזבחו וכו' כי ע"י כן התחיל להיות מרחי' מזבחו העליון מהתחתון אשר תחל' עליו היה חופף ובכן גם שלא היה אז ע"ג ג"ע מעט הספיק שהוא על שנאת חנם שנאר מקדשו והסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה. משיבים ישראל ואומרים הלא לא יבצר כי קול נתנו בבית ה' האויבים כיום מועד כי מרוב שמחה ששלטו בבית ה' הרימו קול ששון ושמחה ולמה סבל אלקי עולם ה' ישישו גוים בשמחת מושלם בביתו ואינו כבודו חלילה ואיה קנאתו יתברך לזה אמר חשב אדוני וכו' והוא בשום לב אל אומרו נטה קו כי הלא לא ינטה הקו רק לבנות לא להשחית ולהרוס. אך יאמר הנה קרה לו ית' כמלך שיש לו בן חביב ויבן לו בית מדות ועליות מרווחים וטובים מאד והיה משתעשע לדור עמו שם ויהי כי ארכו הימים ויעש בנו את הרע בעיני אביו עד היות בן מות ובחמלת המלך על בנו ראה והטיל כעסו על הדירה הנאה ההיא ויתנה ביד שוסים לנתוץ ולהאביד ולהרו' למען על ידי כן יקל כעסו מעל בנו ידידו ובראותו כי לעומת כוונה זו עומדת טענה שכנגדה לבל השליט אויבי בנו בביתו וגם כי גם המלך בעצמו היה משתעשע גם הוא שם עם בנו ומה גם כי לא על שסרח הבן על אביו המה עושים כי אם מחמת איבה וגם הם אויבי המלך ושמחים לאידו על כי מה עשה טרם השליט אויבים בבית ההוא נתן בלבו לשוב לבנותו עשר ידות טוב ויפה ומהודר וגדול מן הראשון ונטה מעתה קו המדה ועמד וימודד כמה ארכו וכמה רחבו וקומתו של האחרון הנחמד ההוא במקום הראשון אז אמר בלבו לא אחוס על שליטת האויב בבית הזה כי הלא בין כך ובין כך לבנות האחרון המהודר ומהולל מאד האם איני צריך להרוס את זה אם כן מה לי משמחת האויב הלא כבר הכינותי לבנות במקומו טוב מאד ממנו נוסף על עיקר הכוונה שהיא להציל ממות נפש בנו כי בזה אפר כעסי על כן אינני חושש והנה הן זאת אשר קרה לו יתברך עם בית יהודה כי הוא הבן יקיר לו יתברך ויבן לו בית המקדש וברוב עונו חייב את ראשו למלך הקדוש ובחמלתו הגדולה ראה להטיל עיקר כעסו בבית הקדוש ההוא לתת אותו ביד אויביו לשורפו באש וירא כי לעומת זה הלא הוא נגד כבודו יתברך גוים ירקדו בהיכלו ויתנו בו קול שמחה כיום מועד על השליט' בביתו יתברך על כן מה עשה הוא יתברך צוה ליחזקאל הנביא יקח קנה המדה ויטה קו וימדוד אורך המקדש האחרון אשר עתיד לבא במהרה בימינו שהוא גדול מאד באיכות ובכמות מן הראשון וכמו שאמרו ז"ל כי בנין הבי' האמור ביחזקאל היה על הבית השלישי העתיד וראוי לדעת למה זה מטרם בנין השני וטרם חרבן הראשון נטה קו אל האחרון. אך הוא כי לבל יצר לו כביכול על הריסות הראשון ומה גם על ידי אויבים ע"כ מעתה מתנח' על היות עתיד לבנו' טוב ממנו במקומו וזה יאמר חשב ה' וכו' לומר תדע למה לא חש הוא יתברך על שמחת האויבי' על השליטם בביתו כי הלא מאז משב ה' להשחית חומת בת ציון כבר נטה קו ע"י הנביא כמדובר.
או יהיה נטה קו בשמים ממעל והוא על חומת אש שיהיה רוחני לעתיד מוכן מאז חשב ה' להשחית של מטה כמאמרנו על פסוק הן על כפי' חקותיך חומותיך נגדי תמיד שהיה זה בנאמנות שהתנבא ישעיה על מה שחשב להשחית חומ' בת ציון ובזה התנחם ולא שת לבו אל מה ששמח האויב כי טעם זה ישנו נוסף על הטיל עיקר הכעס על הבית ולהקל מעל בנו כמדובר ועוד כי הלא עיקר השליטה לא היה האויב כי הוא יתברך בעצמו היה עיקר בהריסו' אלו כי הלא לא השיב ידו מבלע והוא כי הנה אמרו ז"ל באיכה רבתי שהי' נבוזראדן קץ בחייו והיה רוצה לשוב לארצו עד שאמרו לו אל תירא כי הלא אלהיהם של אלו הוא נגדם והוא בעוכרם כי חטאו לז וזה לך האות מדוד החומה כמה קומתה היום וחזור ומדוד אותה מחר ויעש כן וימצא ביום השני כי נפחת אורך קומתה שני טפחים ועל דרך זה ביום השלישי ורביעי אז ידע כי מה' היה כי היה מבליע החומה בארץ שני טפחים בכל יום למען הקל מהאויבים ליכנס ושיכירו כי ממנו יתברך הוא כי חטאו לו:
ובזה נבא אל הענין. אומר המקונן מלבד הטעם האמור שנטה קו גם לא השליט ושימח את האויב כי הלא עיקר הדבר הוא יתברך היה עושה כי הנה כאשר ראה נבוזראדן שהיה מבליע הוא יתברך שני טפחים בארץ בימים ההם ששת לבו אל הדבר לא השיב ידו הוא יתברך אח"כ יום יום מבלע נמצא כי הוא יתב' היה העושה והראיה כי הנה ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו לומר אם הריסת חיל וחומה מתייחסת אל האויב היה ראוי להפילה אחת אחת כי אין האויב שולט בפנימית עד יפיל החצונה אמנם בזה יודע כי הוא יתברך היה העושה כי הנה ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו ולא זו אחר זו אם כן הוי אומר כי אין זה כי אם מבעל היכולת ומושל בפנימית כבחצונה כאחת:
טבעו בארץ כו'. ראוי לשים לב מה יחס יש לטביעת השערים אצל מלכ' ושריה שחיברם יחד. ועוד אומרו אין תורה אם הוא שבוכה על שבהיותם בבבל לא יכלו לעסוק בתורה הלא טוב טוב היה לבכות על מה שביטלוה בירושלים כמאמר רז"ל כי על ביטול תורה אבדה הארץ כי ויתר הקב"ה על וכו' ולא ויתר על ביטול תורה. וגם הוא בלתי מתייחס אל המאוחר ועוד אומרו גם נביאיה וכו' דברי מי הם אם הם דברי ישראל היה לו לומר גם נביאינו ואם הם דברי ירמיהו הלא אם נביאים לא מצאו הוא מצא ומה לו אם האחרים לא מצאו. ואם הם דברי רוח הקדש היתכן שתצטער על מה שלא מצאו חזון אם היו ראויה למצוא יערה עליהם רוח ממרום ואם לאו אלא שמתריס כנגדן שלא היו ראוים הוא הפך ראש הפסו' ואמצעו שמצטער על צרת ישראל. אך הנה כתבנו על דברי הקינה הזאת הם תלונת ישראל ותשובת רוח הקדש על כל תלונה כמדובר עד כה ועל דרך זה נמשך הענין והוא כי אחרי תשובת רוח הקדש לנחם את ישראל ולדבר על לבם חוזרים ואומרים הנה לנו תלונ' אחרת והיא כי טבעו וכו' והוא כי הנה ידוע מרז"ל כי על שהשערים חלקו כבוד לתור' בהכניס שלמה את הארון ע"כ הטביעם ה' בארץ לבל תשלוט בהם יד האויבים. ונבא אל הענין כי ישראל מתלוננים ואומרים חבל על עצמנו מלכנו ושרינו כי גרענו משערי לוח ארז כי הנה טבעו בארץ שעריה לבל ישלטו בהם ידי האויבים איבד ושיבר הוא יתברך בריחיה לבל יעכבו את השערים מלטבוע ומלכה ושריה גדולי האומה בגוים המושלים בהם ולמה גרעו מן השערים אשר הם עץ יבש. משיב' רוח הקדש ואומרת אין תורה כלומר מן הדין היה כי בכם לא הית' תורה כנודע מרז"ל כי על ביטול תורה גלו כי ויתר הקב"ה על ע"ג ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה משא"כ השערים ההם שחלקו כבוד לתורה וזה אומרו אין תורה. והנה היה מקום להם להשיב ולומר כי אינו מן התימה מה שביטלו עצמן מן התורה בציון ובירושלים כי שמעתא בעיא צילותא ומי שהוא עצב אינו יכול ללמוד ואין לך עצבון גדול מנבואו' יבהלום מכל הרע' הבאה עליהם ואיך יאשמו על ביטול תורה ולבם בל עמם ללמוד תורה לזה אמר גם נביאיה וכו' והיא כי הנה בב"ר ארז"ל כי י' לשונות נקראת הנבואה והשתים הם של קושי וצער שהם דיבור כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ומזון כמא דאת אמר חזות קשה ובזה יאמר אין צריך לומר הם בעצמם שהיו אומרים לא תבא עלינו רעה כ"א גם נביאיה לא מצאו חזון שהוא קושי מה' כי אם תמיד נבואות של טובה וא"כ צילותא ושמחה היו להם ולמה לא עסקו בתורה באופן שבטלה הטענ' ההיא והיה להם לעסוק בתורה ועל שביטלוה גרעו מהשערים שחלקו כבוד לתורה:
ישבו כו' ראוי לשים לב איך מתקשר זה אל הקודם. ועוד אומרו העלו עפר על ראשם שמצוה את אחרים ולמה לא אמר יעלו עפר על ראשם ועוד שאו' ישבו הוא שלא לנוכח ואומרו הוא לנוכח שמצוה לאחרי' שיעלו עפר על ראש הזקנים ומדבר בם לנוכח. ועוד אומרו חגרו שקים לא אמרו על מי ידבר שחגרו שקים. ועוד איך מתקשר אומרו העלו עפר על ראשן בתולת ירושלים אל הקודם. אמנם הנה ידוע כי אל חכמי ישראל קורא במקרא זקנים כד"א שער הזקנים ואל הזקנים אמר ועלתה יבמתה השערה אל הזקנים והזקנים עדים. ונבא אל הענין. אחר אומרו כי מה שמלכה ושריה בגוים היה על כי אין תורה שהוא עון ביטול תורה כי ביטלו ישיבות התורה על כן על הזקנים חכמי ישראל שעליהם מוטל ללמד את הבחורים אמר שלא לנוכח כמדבר עם אחרים ולא עמהם על כי ביטלו ללימו' התורה ישבו לארץ לומר המה דממו מן התורה בשבתם על כסאות ומטו' זה עונשם שאעשה מה שעל כרחם ידמו מן התורה והם על הארץ כי אמות את בניהם וישבו לארץ באבלות עליהם ואז ידמו מן התורה על כרחם זקני בת ציון תחת אשר בישיבה העליונה ביטלו התורה בבחירתם הרעה ואחרי כן אתם בני ישראל אשר אינכם אשמים בדבר העלו עפר על ראשם של זקנים כי אחר התאבלם על בניהם תקברו אותם גם הם ותעלו עפר על ראשם ושמא תאמרו למה יכפול עונשם לזה אמר הנה היסבו מיתת הבחורים אשר היו ראוים ללמוד תורה ובסיבה שלא לימדום מתו באופן שחגרו שקים והעלו עפר על ראשן בתולת ירושלים על הבחורים ההם אלופי נעוריהם המתים טרם יזדקקו להן על מה שלא למדום הזקנים תורת ה':
כלו כו' הנה עד כה באה תשובתו יתברך או המקונן בעדו כי על ביטול תורה כלתה אליהם הרעה ושאין תואנה לאמר שמאימת הצרה העתידה לא עצרו כח ללמוד כמדובר ע"כ משיבה ישראל ואומרים אל יאשימנו אלקינו על זמן קרוב אל החרבן על זאת כי הלא טרם החרבן גדלה הרעה בארץ עד גדר שכלו בדמעות עיני ומי יעצר כח לעסוק בתורה ובכל הרעות האלה כי הלא לקרא מקרא שהוא בכתב הנה כלו בדמעות עיני ואיככה אוכל וראיתי במגילת ספר כתוב ועינים אין לראות ואם לשנות משנה על פה הנה חמרמרו ונשרפו מעי ואיך אשנה על פה ומה גם בהתמדה כי יתחממו המעים כמתמיד להרים קול כנודע ואם לעיין בגמרא בקושיות הויות ותרוצים להמית עצמי עליה ואני כבר כמתי עולם כי נשפך לארץ כבדי וכל זה היה על שבר בת עמי שנשברו קודם שבר ששברום האויבים ועל כן מאז חדלנו מן הלימוד ואין עלינו אשמת דבר והלא הצרות היו מה שכלו בדמעו' עיני על רעותי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה מקום שדרך למכור בם לחם ומי יעצר כח לראות ברעתם ולא תדמענה עיניו ובראותם העולל והיונק כי כלו בדמעות עיני ולא יכולתי לראות לבקש למו לחם ויין היו מניחים אותנו ולאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר ועל זה חמרמרו מעי ומה שאמרתי נשפך לארץ כבדי הלא הוא בהשתפ' נפשם אל חיק אמותם כי אחר התעטפם כחלל לא היו חפצים שתצא נפשן על הארץ כי אם אל חיק אמותם והיו אמיתם נוטלים אותם שתצא נפשן בחיקן והי' צער מתחולל לרואי בם עד שמרוב יגון נשפך לארץ כבדי:
או יאמר לאמות' וכו' כי הלא חלב בדדי אמות' לא היה היונק מתעטף כחלל ברחובות עיר וגם העוללים שהם עתיקי משדים היו חוזרים לינק מחמת חולי רעבנות ע"כ עולל ויונק ברחובות קריה ולא ימצאו הכירו כי גם אם ימצאו לחם ויין אין היונק נהנה ממנו וגם העולל אחרי המשך יום או יומים או שלשה ימים בעטוף רעב לא יכלו לאכול לחם כמו שהוא רק חלב לשרות בני מעיהם ולהרחיבם מעט מעט כענין שא' בר צדוק ע"כ אמרו בלבם שאם אמותם ששדיהן צומקים ברעבון אם יאכלו דגן וישתו יין שהם שני דברים שמנערים כנודע עניניהן ימצאו חלב להניק ילדיהן העטופים ברעב על כן העולל והיונק הנזכר בשביל אמותם היו אומרים איה דגן בהתעטפם כחלל ברחובות עיר כי היו אומרים לשומעיהם איה דגן ויין בשביל אמותם שיאכלו ויניקום מדדיהן וזהו לאמותם וכו' שהלמ"ד היא למ"ד בעבור כדרכה במקומות אין מספר וכל זה למה הלא הוא בהשתפך נפשם אל חיק אמותם שמשתפכת נפשם ומשתוקקת אל חיק אמותם לעשות דדיהן על כן יבקשו לחם ויין להמציא להן חלב לינק:
מה אעידך וכו'. כהתימה כנסת ישראל לספר צרתה כי גדלה מאוד משיכה רוח הקדש ואומרת לה מה אעידך וכו' והוא כי הנה דרך המנחמים לסבול צרה רבה עד מאד להעיד למיצר על זולתו שסבל כצרתו ולא היה בועט כי אם יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין יעשה כן גם הוא ולפעמים מעיד לו המנחם מאיש שלא ידעו המתנחם כי אם על פי עדות המנחם ולפעמים שאיש סובל צרה אשר ידעו המתנחם ועל האחד אמר מה אעידך מאשר לא ידעת מאומה שסבלו כמוך מה אדמה לך לאשר ידעת כי אין דומה לך במעל' ואיכותו ובירידת פלאים וזה במה שאת בת ירושלים העליונה כי נפשותך מתחת כסא הכבוד ואין דומה לך באומות והנה עדין היה אפשר כי גם שאין דומה לך להשות מפלתך למפלתו עם כל זה הי' אפשר להשוות ולהסביר לך כי מכאוב הבלתי דומה הוא כמכאובך למען אנחמך בו עם שאינו כן אך הנה זה היה אפשר על בית שני שכבר בעלוך אדונים תחלה זולת אדום שהם יון ומדי ובבל אך על חרבן בית ראשון שעדיין היית בתולת בת ציון שלא בעלך מלך אשר לא מבני ישראל ונמשלה לבתולה שלא נבעלה מעולם והיית מתייחסת לבת ציון שהוא פנימיות קדושה מהקרא בת ירושלם כנודע ליודעים חן הנה על חרבן ההוא אין דרך להשוות זולתך אליך אפי' דרך השאלה כדי לנחמך והוא כנודע מיתרון מעלת בית ראשון על השני שחסרו בו חמשה דברים גדולי האיכות עד מאד וע"כ על הראשון אמר מה אשוה לך וכו' ומה שאמרתי שאין שברך כשבר זולתך בהיותך בתול' בת ציון הלא הוא כי גדול כים שברך והוא כי בהשבר אחד מהאומות הקדמונים הי' חלק משבעים של עולם אך איבוד ישראל ח"ו הי' איבוד העולם כי אם אין ישראל כו' כמז"ל שאמר קטיעא בר שלום מפסוק כי בארבע רחות השמים פירשתי אתכם כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם כו' והנה ידענו כי הים הוא כדי שני שלישית של ישוב נמצא כי בהבטל שני שלישי ישראל הוא כהבטל שני שלישי העולם וזהו כי גדול כים שהוא ב' שלישי עולם שברך כי ב' שלישי יש' נכרתו לגמרי כמאמר הנביא שלישיתך בדב' ימותו שלישיתך בחרב יפלו ושלשתיך לכל רוח אזרה כו' הנה לא נשארו זולת השלישי' נמצא שברם דומה לים שהוא שני שלישי עולם אך דעי וראי מי ירפא לך כי אם תאמר נביאיך ירפאוך וזהו טעם רביע שעל תיבה זו כמרים קול ואומר נביאיך האם ירפאוך לא כן הוא כי הלא אשר היו אומרים כי ה' ישיב שבותך מאשר הגלה נבוכדנצר בימי יהויקים ובימי יכניה כי הוא יתברך ישיב הכלים לירושלים ושלא יחרב הבית הנה חזו לך שוא ושקר כאשר ראית בעיניך ולא תפיל עול אשמתך עליהם כי הלא ותפל כלומר כי זולת היות שוא גם היה תפל מבלי מלח וטעם ולא הי' לך להאמין כי הלא ולא גלו על עונך להשיב שבותך וכאשר היחלו בחזון אח' שהיה שוא ותפל ושמעת להם נמשך שהרבו לחזות לך משאות רבים של שוא לא בלבד העדר תיקון על עונך כי אם גם מדוחים להדיחך מעל אלקיך בנבואות רשע ואם כן איך ירפאוך ושמא תאמר כי כל האומות עוברי דרך הרואים בצרתך ידאגו עליך וינחמוך הנה אין ספק כי ספקו עליך כפים כל עוברי דרך כמצרים ומצטערים על צרתך אך שרקו כשמחים לאבודך ומה שויניעו ראשם כמצטערים לא עליך בת ירושלים על עצמך כי על עצמם כנודע מרז"ל שאלו ידעו בבליים כמה אבדו בהחריבם בית המקדש לא החריבוהו כי השפע היה כל כך גדול כי גם כל העולם היה מתברך יותר ממה שמתברכים אחר החרבן כענין הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר וזה יאמר פה כי מה שהניעו ראשם על בת ירושלים היה על כי אומרו אוי לנו כי הזאת העיר שיאמרו שכשהיא כלילת יופי ע"י ביהמ"ק היא משוש לכל הארץ שמשיורי ותמצית ירושלים ישישו כל הארץ והוא כנודע מרז"ל שאלו ידעו בבליים מה שהפסידו לא החריבוה ודאגת עוברי דרך בהניעם ראשם על בת ירושלים הוא לומר הזאת העיר החריב' כ"כ היא שיאמרו עליה שכשהיא כלילת יופי היא משוש לכל הארץ כלומר אוי לנו כי אשר משיוריה ישישו כל הארץ נפלה נפילה כזאת מה נעשה אנחנו אם נפול בנופלים נמצא כי כל דאגתם על עצמם ואיך ירפאו לנו והנה זה הוא כל עוברי דרך הבלתי אויבים לנו ומה גם עתה האויבים כי הלא פצו עליך פיהם כל אויביך והיא כי כל עוברי דרך אשר לא אויבים הם טרם ידברו דבר ספקו עליך כפים כי תמהו מרוב השממה ואחר כך שרקו להשמיע יתקבצו כל העוברים לראות ואחרי כן נתנו אל לבם כי גם כל אומה מעותדת גם כן לצרות ויניעו ראשן באומרם אם הגבירה שמשיורי טובה הי' משוש לכל הארץ לקתה כך מה יעשו השאר. אך אויביך לא התחילו בסיפוק כפים לדאוג כעוברי דרך כ"א שפצו עליך פיהם כל אויביך ומה שפצו פיהם והתחילו בפה הוא כי שרקו לקבץ יבאו כל השומעים לראות כבלע את הקדש לשמוח במפלת ירושלים ולא היה כעוברי דרך שאחר ששרקו הניעו ראשן ויצטערו על עצמן כי אם אדרבא ויחרקו שן על מה שלא כלו רעה וכמזמיני עצמם להרע ואמרו בלענו כלומר ידענו שבמה שעשינו בלענו סתם כלומר את כל הגוים כי בחרבן בהמ"ק גם כל העולם הפסידו כי מתמצית שיורי שפע בית המקדש היו מתמלאים כל העולם טובה באופן שבלענו סתם כלומר גם את עצמנו אך לא יבצר כי זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו כלומר ולא נחוש על מה שחסרנו אחרי מלאת תאותינו זאת:
או יאמר ויחרקו שן על מה שלא עשו הם כל הרעה כי אמרו הן אמת שבלענו אנחנו זה היום המוכן לפורעניות הוא תשעה באב מצאנו און לנו שהיה מעיר לעזור לעשות אנו הרעה אך לא כלינו את כלה כ"א ראינו ברעה ע"י הזולת ויהיה מאמרם ז"ל בפסיקתא וז"ל פתיתני ה' ואפת בשעה שהגיע קלה של ירושלים ליהרס אמר לו הקב"ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו וכו' כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלם ופרצו וקרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו שלא תהיו מתפארים ואומרים שאתם כבשתם אותו קריה כבוש' כבשתם עם הרוג הרגתם באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית הלכו ועלו להם בבימה אמצעית מקום שהיה שלמה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים מקום שנשתכלל בית המקדש שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף ב"ה עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידי אש ונתנו בארבעה זויות של היכל ושרפו אותו וירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה והקריבו קרבנות שהרי עשן הקטרת עולה בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשו גזרות של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת התחיל צווח פתיתני ה' ואיפת אפקתני מן ביתא ואחרבתי' כו'. כלל הדברי' כי לא השליט הוא ית' את הע"ג בבית ראשון כי אם שהראם עין בעין כי את מלאכיו צוה להרוס החומה ולהצית אש במקדש גם שלא יבצר שגם המה אויבי ה' מרו ועצבו ועשו רעה. ונבא אל הענין אמר כי אמרו הגוים הן אמת כי אנו בלענו ושחתנו בידינו אמנם לא על הכל כי אך זה היום שקוינוהו המיוחד לפורענות ישראל מצאנו און לנו בו לבלע להשחית וגם ראינו ברעה שלא היה לנו בדב' פועל כי אם ראות ענינו שהוא מה שהראם ה' ע"י מלאכיו יתברך באופן שלא כלינו בידינו הרעה כי גם מה שבלענו מצאנו את העזר לנו וגם היה דבר שראינו ולא פעלנו וזהו מצאנו ראינו:
עשה ה' וגו' משיב המקונן ומתאונן בעד ישראל ואומר מה לי עוד רעה כי אם שלא די שהביא אבינו שבשמים עלינו את אשר דבר והכתיב בספר התורה כי אם גם אשר זמם ולא דבר והוא אשר לא כתוב בספר ונשארו במחשבה כי כמה דברים לא נכתבו ועלו עלינו. משיבה רוח הקדש ואומרת הלא אדרבה בצע אמרתו וחילקה כי הלא הוא יתברך אמר גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר יעלם ה' עליך זה חצי הדבור וסיים ואמר עד השמדך ואם ח"ו היה מקיים סוף אמרתו לא היה נשאר ח"ו מישראל שריד אך מה בצע ויחלק אמרתו כי אשר לא כתוב בספר בא עלינו ואומרו עד השמדך לא בא עלינו ומה היה שלא קיים כל היוצא מפיו הלא הוא כי עשה שלשה דברים לנכות בהם ההשמד והם. אחת שהרס ולא חמל בציון ובירושלים ובית המקדש כי כלה ה' חמתו וכו'. ב' כי וישמח עליך אויב. ג' כי הרים קרן צריך ויהיה כענין כל המיצר לישראל נעשה ראש:
או שיעור הכתוב שהכל אומרת רוח הקדש והוא שאומרת הלא אמרתי לך מי ירפא לך אם נביאיך אדרבא חזו לך שוא וכו' עוברי דרך שספקו עליך כפים והם אשר אמר ה' והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה ויאמרו וכו' גם מאלה אין מועיל כי עליהם יצטערו כמדובר למעלה ואם אויביך הנה פצו עליך פיהם כל אויביך שרקו מרוב שמחה ויחרקו שן מרוב איבה ומה שפצו פיהם הוא כי אמרו בלענו אך זה היום שקוינוהו וכו' ששמחים בנפילתך ירפאך ה' ויקימך הנה להשיבך על זה אקשה לך קושי אחת בכתוב והוא כי עשה ה' אשר זמם והוא אשר לא כתוב בספר שבאו עלינו דברים בלתי כתובים ולעומת זה תראה כי בצע אמרתו כי סוף אמרתו בפסוק עצמו לא קיים והיתכן כי אשר חשב קיים ואשר דבר לא קיים אלא מאי אית לך למימר כי נכה הוא יתברך ההשמד בשלשה דברים. אחד במה שהרס ולא חמל בבניינים. ב' במה שוישמח עליך אויב. ג' שהרים קרן צריך שעשאם ראשים ואם כן אמור מעתה איך לא שמחת האויב אפילהו וארפאך כי הלא ית' שמחו לתועלתך והרים מעלתו ואין לך השבת אפו מעליך גדול מזה כי במה שהרס הבית שמח האויב והרם קרנם לא השמידך ואם כן נחה שקטה תלונתך:
צעק לבם וכו'. טרם בא אל הענין אשית לב אל סוף המאמר שבראש הקינה אשר יעדנו לבארו בס"ד. וז"ל וכיון שנשרף וכו' באותה שעה היה הקב"ה בוכה וכו' ראוי לשום לב א' אומרו באותה שעה היה הקב"ה בוכה מה דקדק באומרו באותה שעה והי' די יאמר והיה הקב"ה בוכה. ב' איך תצדק בכיה בו יתברך חלילה. ג' מאמר מטטרון אני אבכה וכו' אם הכוונה לומר שלא יבכה הוא יתברך גם מבלי יאמר אני אבכה הי' יכול להתחנן על הדבר כי מי חייב שיהי' בכי על כל פנים. ד' למה לא הודה לו הוא יתברך כי אם אדרבה השיבו בכעס אם אין אתה מניח לי וכו'. ה' האם מבלי שיבכה הוא יתברך לא היה אפשר שאמר שאם לא יניחהו לבכות שם שיכנס במסתרים ויבכה. ו' אומרו א"ל הקב"ה בואו ונלך כו' מה צורך לו יתברך להוליך עמו מלאכי השרת לראות מה עשו אויבים בביתו. ז' אומרו וירמיהו לפניו למה מודיענו שהיה לפניו. ח' אומרו כיון שראה הקב"ה את ביה"מ אמר בודאי זה הוא ביתי האם היה ספק בדבר שהוצרך להודיע שודאי זה הוא ביתו וגם אומרו וזהו מנוחתי הוא מיותר. ועוד כי איזו מנוחה יש לו בו והוא חרוב ושרוף. ט' אומרו שבאו אויבים ועשו בו כרצונם שהי' די יאמר ששרפוהו אויבים מה ענין אומרו שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. י' אומרו באותה שעה היה הקב"ה בוכה הרי נאמר למעל'. י"א כמו שאמר אזי לי על ביתי ולמה לא אמר ואוי לי על בני כי אם בני היכן אתם. י"ב מה הוא כפל אומרו בני כהני אוהבי וגם אומרו אתם ולא אמר הם. י"ג אומרו אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום וכו' למה אמר לו המשל הזה. י"ד אומר אין לך כאב עלי וכו' היתכן שלא הי' דואג וכואב ירמיהו על כבוד ה'. ט"ו אומרו שהם יודעים לבכות היתכן שירמיה לא הי' יודע לבכות:
אמנם לבא אל הענין נשית לב לדעת מה היא ענין הבכיה ועניינה ואומרה כי הנה דרך איש או מלך שאירעה לו צרה ויתעצב אל לבו עצבות נמרץ אין איש מוצא חן בעיניו לקבל טובה או הנאה ממנו בעצבונו הרב אך אם על העצב ההוא יבכ' על צרתו על ידי הזלת דמעות חוצה יוצא אש שרפת דאגת לבו לחוק ועל ידי כן מתרוקן עצבון לבו ויתקררו בצד מה רשפי אש דאגתו ומאז ימשך ממנו מצא חן בעיניו והטיבו את זולתו אך לא יבצר כי טיפי דמעותיו חמים ורותחים בצד מה כי מאש הכמוס בלבו יצאו ומעין המשל הזה הוא מה שבין המלך הקדוש ובין העם והוא כי כאשר נעשה דבר שלא כרצונו יתברך בענין החרבן ודומה לו כביכול מתעכב על דרך שהי' במבול כי שם נאמר ויתעצב אל לבו שהוא כאדם שעל ידי עצבונו יוריקו פניו כי כל צהיבותם נכנס פנימה כך על ידי עצבותו יתברך כל השפע הנמשך ממנו לקיים העולם ולהשפיע ברכה נמנע ונאסף אל תוכו למעל' וזהו ויתעצב אל לבו באופן שהיה העולם אבד עד שהסתכל בנח כי מצא חן בעיני ה' ואז השאירו אמנם גדר העצבות הוא עכבת השפע כמדובר והוא כי בעת החרבן גרם העצבות סילוק כי כן אמר שוב אין לי מושב בארץ שהוא סילוק שכינה ושפע אך ראה והנה א"כ היה עוש' היה העולם אבד ולא הי' נבנה בית שני והי' מתבטל גם תכלית הטוב' העתיד' לעת קץ יופלג בהסתר בינתיים וישבר כד על המבוע על כן היתה עצת ה' לבכות למען הריק מעט מהעצבות הגורם הסילוק עד עת קץ כאש' אמר כי על ידי הבכיה יוצאת אש הרוגז ולא יהי' הסילוק ועכבת השפע רב ולא החלטו עד עת קץ וענין הבכי הוא הטיל טיפי רוגז ולקות בעולם כמו שאמרו ז"ל כי בימים ההם היה לקות בכל העולם ועל ידי הוצאת טיפי רוגז בעולם מיקל מהעצבות הפנימה ומשפיע שפע טובה בעולם ועל כן בחר הוא יתברך לבכות והנה לא יבצר כאשר כתבנו במשל שטיפי הבכי הם חמי' ובהם העול' לוקה בצרות כי הם יוצאת מאש שבקרב רוגז הפנימי וכמו שכתו' אצלנו על פסוק מי יתן ראשי מים וכו' שאמרז"ל שהם דבריו יתברך כי אמר הוא יתברך הנה ישראל בוכים בלילה שנאמר בכה תבכה בלילה וירמי' בוכה ביום אני מי יתן וכו' ואבכה יומם ולילה ויהיה הענין פה שאומר הוא יתברך הנה הבכי טוב להשקיט הרוגז אך אי אפשר להתמיד יומם ולילה כי לא יבצר מהיות הדמעות טיפי הרוגז בעולם כי מאש חרון יוצאת אך מי יתן ראשי מים שהוא הפך האש כי הם מימי החסד כי בהיותי אז מוריד דמעות יבואו ממים ולא מאש ושיהי' עיני המיוחד הוא עין ימין שהוא עין החסד לבדו מקור דמעת המים העליונים שבראש כי אז ואבכה יומם ולילה כי אז לא ימשכו רשפי רוגז מהמים שבראש באופן שלא תלקו בהתמדת הבכי כלומר אך לא כן הוא כ"א שהם טיפין מאש הרוגז ולא תוכלו לסבול התמדת הבכי. כלל הדברים כי הבכי טוב לרוקן הרוגז להיות מקום להשפיע טובה על הארץ אך הטיפין ברדתן מביאים פורענות לעולם כי הן הן טיפי רוגז הנתך ארצה. ונחזור אל הענין והוא כי אחרי אומרו כי היתה עצת קדוש ישראל לבכות שהוא להטיל טיפי רוגז בעולם למען הקל מהרוגז אשר לפניו למעלה באותה שעה בא מטטרון ואמר אני אבכה ואתה לא תבכה והענין כי מטטרון שהוא ראש לכל עולם המלאכים אמר בלבו הנה האנשים האלה נאצו את ה' וא"כ למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר מלמלאכים ע"כ אמר הנה אם מאתך אשר אתה מלמעל' מעולם המלאכים יוצאות טיפי רוגז הלא יוכללו במקבלי הרוגז והלקות גם עולם המלאכים והלא הם חביבים לפניך לכן אני אבכה שהמשך טיפי הרוגז ממני והלאה שהוא מעולם המלאכים ולא יהי' לקות כ"א בעולמות של מטה הם עולם הגלגלים ועולם השפל וזהו אני אבכה אך אתה לא תבכה כי הלא יהי' הלקות גם בעולם המלאכים אז אמר לו הקב"ה הנך הולך לשיטתך כי עולה על רוחך שחשובים לפני מלאכים מישראל אך צא מאצטגנינות שלך כי דע לך כי אם אין ישראל גם אין לי צורך במלאכים כי אינו רק לשלשל באמצעותם השפע דרך העולמות לישראל ואם ישראל לוקים ילקו גם הם וכמארז"ל במדרש אחשורוש שאמרו מלאכי השרת אם ישראל בטלים מן העולם למה אנו צריכים ואם אינך מניח אותי לבכות דע לך כי כאשר נסתלקתי מהאר' ותהי שממה כך אכנס למקום שאין לך רשות לכנס כי אסתלק גם מעולם המלאכים כלומר ותראו ברע אשר ימצא גם את עולם המלאכים ע"י סלוקי למעלה למעל' וזהו ואם לא תשמעוה וכו' ויהי' זה דעת האומרים מפני גוה גאותם של מלאכי השרת עם שאפשר כיוונו ענין אחר ואז מה עשה הוא יתברך למען ישכילו המלאכים מה רבה חיבתו על ישראל מעל המלאכים אמר למלאכים בואו ונלך וכו' ונראו מה עשו אויבי' בביתי לומר ראו עתה כמה חביבין ישראל לפני כי הנה תראו מה הנחתי לאויבים לעשות בביתי למען הטיל הכעס על הבית לבל יכלו ישראל וזהו ונראה בביתי מה עשו אויבים ולהורות נתן לפני המלאכים שיראו חשיבות הצדיק במה שמיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו והוא בהזכיר מז"ל בדברים רבה שאמרו ראה כמה חשובים לפני הקב"ה הצדיקים ממלאכי השרת שהרי נבוכדנצר אומר וריווה די רביעיא דמה לבר אלהין ריווה די קדמאה לא קאמר אלא די רביעיא הוי שהיו מהלכים חנניה מישאל ועזריה ראשונ' ואחריהם גבריאל המלאך הרי שהצדיקים חשובים וקודמים למלאכים ועל דרך זה יאמר כי אמר הוא יתברך נלך אני ואתם כי אומרו אני ואתם הם תיבות יתירות אך כיוון אני תחלה ואתם אחרי כן כי כן ראוי אך א"צ לומר שילך ירמיה שהוא צדיק אחריכם כ"א שכבד אכבדנו כי גם לפני ילך וזהו מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו כלומר שיראו כמה חשוב הצדיק מהמלאכים כי הנה גדול כבודו לפני ה' כי הם היו אחריו יתברך וירמיה הולך לפניו וכיון שראה הקב"ה בה"מ אמר בודאי זהו ביתי וכו' והוא כי אמר הלא תאמרו אתם מלאכים כי הן אמת שהוריתי כי חשובים ישראל לפניך אך היה לך בשביל כבודך לבל השליט אויבים בהם ע"כ אני פוקח עיניכם ומעמידכם על האמת לומר הנה בזה לא חללתי כבוד ביתי כי אדרב' העליתים במעלה גדול' והוא כ"א לא הייתי משליט אויבים בביתי והייתי מטיל כל הכעס על ישראל היו כלום ח"ו וככלותם אין עולם ואין מקד' באופן כי הבית הזה לא יהי' עוד ביתי לא להטלטל אח"כ בבית שני ולא לנוח לעולם בשלישי לעתיד כי יחולל כבוד הבית מעתה אך עתה שהוטל הכעס על הבית יקל הכעס מעל ישראל לתת להם שארית בארץ ועי"כ תשוב הבית להיות ביתי בבית שני ותשוב להיות מנוחתי לעתיד לבא שאנוח בו לעולם וזהו אומרו בודאי זהו ביתי וכו' כלומ' במה שתראו ביתי חרוב בזה הוא ודאי כי זהו ביתי בבית שני וזהו מנוחתי בשלישי כלומר אך אם לא היו עושים כן האויבים לא הי' עוד ביתי ולא מנוחתי עוד כי יכלו ישראל ח"ו ואחריהם אין לי עוד בארץ בית. ואם נדקדק ל' אומרו בודאי יאמר כי עתה הוא ודאי משא"כ אם הייתי בכעס על ישראל כי אז הי' ספק א"כ המעט מזער שהי' נשארים היו מספיקים להשרות שכינתו בארץ כי הדבר תלוי בבחירתם וגמר מאמרו באו' שבאו אויבים ועשו בו כרצונם בישר' שהוא כי בזה היה הבית חלופם להטיל בו הכעס והוא האמור:
ועוד עשה יתברך כי באותה שעה מה שהיה בוכה הוא על הבית ועל ישראל אך לא בשוה כי על הבית היה אומ' אוי לי על ביתי כלומר אוי אחד אך על ישרא' היה אומר בני היכן אתם כלומר אם ביתי חרב הוא במקום כבודו אך בני ישראל זולת השעבוד גם גלו וזהו אומרו היכן אתם והענין כי יש יאהב את בנו על שהוא בנו גם שלא ישרתהו ויש יאהב אותו על השירות ויש על מה שגם שאינו משרת יש לו אהבה עמו ויאהבהו על טוב לבו ועל הבחינה הראשונה אמר בני היכן אתם ועל השני' אמר כהני וכו' ועל השלישי אמר אוהבי וכו' ובכלן אמר היכן אתם ולא היכן הם כלומר בכ"מ לפני אתם כי עמכם אנכי ונכח פני אתם ע"כ אמר אתם לנוכח ולא אמר הם והנה עדין אפשר יעלה על רוח המלאכים כי הם וישראל בגדר בני' לה' כ"א שאפשר יאהב את ישראל יותר ע"כ אמר הוא יתברך בפניהם לירמיהו אני דומה היום למי שהי' לו בן יחידי וכו' כלומר אין לי בן כ"א ישראל לבדו כי בן יחידי הוא והנה אתה ירמיה ראית ברשעתם וראית בצרתם וע"כ אינ' יודע לבכות כי אינך יודע טעם להצטער ולבכות ולבקש טעם להרגיש צער עליהם ע"כ תקרא אל האבות ומשה כי הם יודעים לבכות כי יודעים זכיות ראשונים שעליהם ירגישו צער לבכות ולהצטער עליהם מה שאין אתה יודע והוא כאשר מזכירים כל אחד זכותו להגן על בניהם. ונבא אל ענין הכתוב והוא כי הנה היוצא מענין המאמר הוא כי הוא יתברך למען הקל מצרת ישראל אחד מן הדברים שבקש לעשות הוא לבכות שלא להוריד טיפי רוגז ודין בעולם שהם משל אל דמעות העצב להשקיט את כעסו אלא שלבלתי יכולת העולם לסובלן בהתמדה אמר מי יתן ראשי מים הם מימי החסד ועיני מקור דמעה מאותם המים באופן שטיפי הדמעה המשקיטים לא יהיו מאש הרוגז כי אם מהחסד ויהיו טיפי שפע חסדים בעולם ואבכ' יומם ולילה שהוא בין ביום זמן רחמים בין בלילה בזמן הדין.:
עוד ידענו כי בכל צרתנו לו יתברך יצר כי שכינה כ"י בגלות והוא משכון גדול לנו כי מי שיוציא את שכינתו יוציא אותנו וכמו שאמרו ז"ל בכמה מקומות מצינו שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל ובזה יאמר המקונן לפניו יתברך הלא אמרת מי ירפא לך ושללנו כל מיני רפואה אכן זאת תהי' תרופתנו כי הנה כלל גדול בידינו כי המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחל' אמר הנה גם שישראל לא השמיעו קולם הנה צעק לבם בקרבם ולא בשבי' עצמם כי אם אל אדני שם אדנות היא השכינה שהניחו צרת עצמם ודאגו עלי' ע"כ את שאת חומת בת ציון מגן למו כמא דאת אמר אנכי אהי' לה חומת אש שאנכי היא שכינה כנודע הורידי כנחל דמעה שאותה דמעה אשר דבר ה' מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה ע"י מה תעשה כך הלא הוא ע"י שאל תתני פוגת לך לפניו ית' ממקום כבודך ויש' הנקראים בת עיניך כד"א הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו גם הם לא ידמו גם הם מלמטה כמאמר ישעי' אל תתני דומי לו עד יכונן וכו' ואז הופכת פניה רוח הקדש ואומרת:
קומי רוני בלילה וכו' לומר הלא אמרתי שאל תדומי אלמדך זמן הכנה ואופן הבקש' על מי תהי' בייחוד ועל הזמן אמר קומי רוני בלילה לראש אשמורת שתדד שינה מעינך בעת התעוררות השכינה המטיילת עם הצדיקים בגן עדן בעתות ההם ומה גם לדעת רבי שארבע משמרות הוי הלילה שראש שני אשמרות אחרונות הוא חצי הלילה כי אז ארז"ל בספר הזוהר שנכנסה השכינ' בג"ע להשתעשע עם הצדיקים ואז היא עת רצון לכן אז רני וצעקי ולא על שברך כי הלא עונותך הטו אלה רק שפכי כמים לבך נוכח פני ה' היא שם אדנות היא שכינ' שמצטער' ושפכי בצעקך לבך ודעתך נוכח פני אדני המחוסרים הארה ע"י צערם ולא נוכח שברך וזה כמים שלא יהי' כשופך כלי חטים או יתר פירות ודומיהם שלא ישפך הכל כי אפשר ישאר ממנו דבר מה בהיותם גופים הרבה שכל גרגיר בפני עצמו או כשמן ודבש שנשאר דבק מה בכלי רק כמים שנשפכים לגמרי שכולם גוף ומציאו' אחד כן יהי' לבך שכל מחשבותיו יהיו אחד ולא על צער שכינה ועל צרתך רק כמים שהוא דבר אחד ובהשפכם לא ישאר מאומה כך בשפוך רנה ותפלה הכל יהי' נכח פני אדני ולא ישאר בלב שום פניה זולתה והוא כי אז תרפאי כי המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כי גם היא בגלות כביכו"ל כמוך ואז אם אחרי כן תזעק על שברך לא על עצמך כי הלא חטאת רק על נפש עולליך שמתו ברעה גדולה בלי חטא ועון וזהו שאי אליו כפיך על נפש עולליך וכו' כי לפחות יהיו קרבנות כפרה על ישראל:
או יאמר כמאמרם ז"ל כי רנה זו היא תורה שמכאן אמרו אין עיקר רנה של תורה אלא בלילה ויתכן לפי זה יאמר סדר הראוי והוא כי בחצי הלילה שהוא ראש לשתי אשמור' כמדובר שאז משתעשעת עם הצדיקים השכינה בג"ע ומקשיבים לקול העוסק בתורה בעת ההיא ושעליו נאמר חברים מקשיבים לקולך אז קומי רני בעסק התורה כי אז שכינה וצדיקים שותקים כאמור בספר הזוהר ואומרים נשמע את חברנו פלוני שעוסק בתורה נמצאת בעסקך בתורה שאתה נוכח פני אדני היא השכינה שעם הצדיקים ואין לך עת רצון גדול מזה לכן אז שפכי כמים לבך בדמעה ותפלה בכוונת הלב למה שאז אתם נוכח פני ה' ע"י התורה שעסקת ותקשב ותשם פניה אליך ואז שאי אליו כפיך יעשה על נפש עולליך אשר בלי עון סבלו צרה רבה והם שמתו בלי חטא בלי ספק שם בג"ע הם עם הצדיקים ועל נפש' יחוס על שברך שיהיו קרבן כפרה על יש': ואם נדקדק אומר ראש אשמורות ולא אמר ראש אשמורת ראשונה או אחרונה אפשר שאמר שיעבוד האחרונה עבודה בראש כל אחת מהאשמורות אחרונות הרנה של תורה לראש השתי' היא התיכונה ובראש שפכי כמים לבך בדמעה בלב טהור כאלו לבך מים שפוכים נוכח פני ה' שנמצאו פני שכינה מצויירי' בלבך כן לא ימצא בלבך שום לכלוך דבר זולת פני שכינה שעליה תבכה ותצטער כי כל צרתה לך צר ואין זה רק בטוהר לב כמים הזכים שהצורה מצטיירת בם מה שאין כן המלוכלכים ואחר שהאשמורת האחרונה שמאיר היום אז היא זמן תפלה ואז שאי אליו כפיך שהיא תפלה כד"א אפרוש כפי אל ה' וכפיו פרושות השמים ואז לא תתלה בזכותך לשתשמע תפלתך רק על נפש וכו':
ראה ה' וכו'. מהראוי יאמר ראה והביטה ה'. וגם ראיה והבטה עניינם אחד: אמנם אומרים כנסת יש' הנה הודיענו לבקש רחמים בזכור נפש עוללים העטופים וכו' ואנו אומרים ראה ה' הצרה הנזכרת מהעוללים העטופים וכו' וגם הביטה למי מהאומות עוללת כה אם תאכלנה באומות נשים פרים ולא שלא אהבום אמותם כי הלא היו עוללי טפוחים ולמה לא מביט אל צרה זו שהיא כפולה שהבנים בלי חטא היו למאכל וגם צרת האמהות שהגיעו לכך והוא אכזריות רב ואיך תאמר ה' מראש הקינה כי חמלת עלינו ע"י שפוך חמתך במקדשך. משיב הוא ית' הלא אתם עשיתם רעה משולשת בנושא אחד כי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא שלא הבטתם אל מקדש ה' ולא אל היותו כהן ולא אל היותו נביא ואיכה תאמרו שלא חמלתי על היות שתים רעות בנושא אחד ואתם עשיתם שלש:
שכבו לארץ וכו'. הנה יש שלשה סוגים א' זקן ונער ב' בחורים ובתולות ג' מבני עשרים עד בני ששים הם נשואים ונשואות. והנה השני סוגים הראשונים הם הראויים לרחם עליהם ביותר כנודע אומרת כנסת ישראל הנה הסוג הראשון שכבו לארץ שהיו מתים בחוצות מהרעב כי שכיבה היא מיתה כמד"א ושכבתי עם אבותי. והסוג השני נפלו בחרב אויב והיתה החמלה מאתך על הסוג השלישי שלא מתו כ"א הלכו שבי והם ג' חלוקות אשר הנביא דבר אשר לרעב לרעב ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי ומי יתן שאשר הרגת ע"י אויב ביום אפך היתה טובח על ידך שהיינו מתים ביד ה' כמות כל האדם ולא ע"י אויב והוא שלא היית חומל עלי להחריב הבית לבלתי כלות אותנו כ"א שגם הסוג הג' היית מכלה והוא כי מי יתן והיית קורא כל מגורי מסביב הם כל כחות הטומאה אשר פעלתי בעונותי והם מסבבים אותי כנודע כאשר ביום מועד לכל חי שהוא ביום מות כל אדם שבאים כל אשמותיו לתבוע כי מי יתן והיית קורא כיום מועד לכל חי מגורי מסיב באופן שלא היה ביום אף ה' שנחרב הבית פליט ושריד כ"א כלנו מתים על ידך ולא כאשר הוא עתה שאשר טפחתי ורביתי אויבי כלם ואראה ברעתם שמר לי מר ע"י אויבי כי טוב לגבר שיהרגוהו הרוג ואל ירא ברעת אשר טיפח וריבה. או שיעור הכתוב יותר בפשיטות מי יתן והיית קורא כיום מועד שמזמנים קרואים מגורי מסביב הם כל אויבי שיסבבוני מכל ארבע רחות ארץ יש' באופן שאהיה מסובב ולא אוכ' להמלט משום צד אפי' אחד ממנו שעי"כ לא היה נמלט ביום אף ה' פליט ושריד כי בזה הייתי חפץ מאשר אראה ברע אשר ימצא את אשר טפחתי ורביתי כי אשר וכו' אויבי כלם:
