ויען איוב (פרק טז) 

איוב מתנצל שרעיו לא הבינו אותו, כי הוא לשמים נשא תפילתו, למען יתעוררו ישרים אשר ישתוממו על רעתו וידעו צדקת ה' בעולם הבא. אבל אין בהם חכם אשר ירוממו לאל כלבבו, רק ישימוהו לרשע וסערו עליו פיהם בחרפה ויאמרו א-להים חפץ דכאו, כי מצא את עוונו כי כיחש בו. על זה גדלה תלונתו יותר, למה הסגירו א-להים ביד אלה אשר ירשיעוהו?

הֲקֵ֥ץ לְדִבְרֵי־ר֑וּחַ א֥וֹ מַה־יַּ֝מְרִֽיצְךָ֗ כִּ֣י תַעֲנֶֽה׃
(איוב טז ג)

לפי נושא דרושנו, יאות בזה מה שביאר בני החרוץ מו"ה ליב נ"י, "מַה־יַּ֝מְרִֽיצְךָ֗" הוא מלשון מרוצה, מהירות התשובה טרם ישכיל בדבר היטב, ישיב בלב נמהר. ואמר "א֥וֹ", כלומר אחת משתי אלו, או שהם דִבְרֵי־ר֑וּחַ שאין בהם ממש כלל, או אם יש בהם מעט דברי אמת אינם עניין לעוצם שאלתי, רק מיהרת להשיב טרם תשמע גמר הדבר. ואמר בלשון תמיהה, "מַה־יַּ֝מְרִֽיצְךָ֗", מה עשתה לך סיבת המרוצה והמהירות לערוך מענה בטרם תבין תכלית אמרי? והוא מבניין הפעיל, מי רודפך ומריץ אותך להיות נבהל להשיב בעוד לא כיליתי דברי?

גַּ֤ם ׀ אָנֹכִי֮ כָּכֶ֪ם אֲדַ֫בֵּ֥רָה ל֤וּ־יֵ֪שׁ נַפְשְׁכֶ֡ם תַּ֤חַת נַפְשִׁ֗י אַחְבִּ֣ירָה עֲלֵיכֶ֣ם בְּמִלִּ֑ים וְאָנִ֥יעָה עֲ֝לֵיכֶ֗ם בְּמ֣וֹ רֹאשִֽׁי׃
אֲאַמִּצְכֶ֥ם בְּמוֹ־פִ֑י וְנִ֖יד שְׂפָתַ֣י יַחְשֹֽׂךְ׃
(איוב טז ד-ה)

אני הייתי מאמץ אתכם ולא הרשעתי אתכם, ודברי פִ֑י היה מחשיך הניד שלכם.

אַךְ־עַתָּ֥ה הֶלְאָ֑נִי הֲ֝שִׁמּ֗וֹתָ כָּל־עֲדָתִֽי׃
(איוב טז ז)

יסוב תלונתו גם בזה על השם יתעלה, שהלאה אותו בייסורים קשים אשר יצוייר בהם לרשע ויהיה לשממה בעיני עדתו, באין הבין כלל עומק מחשבותיך. ועשית את עֲדָתִֽי משומם ומתמיה איך יבוא קצף גדול כזה, אם לא כי כיחש בא-להים. 

וַֽ֭תִּקְמְטֵנִי לְעֵ֣ד הָיָ֑ה וַיָּ֥קָם בִּ֥י כַ֝חֲשִׁ֗י בְּפָנַ֥י יַעֲנֶֽה׃
אַפּ֤וֹ טָרַ֨ף ׀ וַֽיִּשְׂטְמֵ֗נִי חָרַ֣ק עָלַ֣י בְּשִׁנָּ֑יו צָרִ֓י ׀ יִלְט֖וֹשׁ עֵינָ֣יו לִֽי׃
פָּעֲר֬וּ עָלַ֨י ׀ בְּפִיהֶ֗ם בְּ֭חֶרְפָּה הִכּ֣וּ לְחָיָ֑י יַ֝֗חַד עָלַ֥י יִתְמַלָּאֽוּן׃
יַסְגִּירֵ֣נִי אֵ֭ל אֶ֣ל עֲוִ֑יל וְעַל־יְדֵ֖י רְשָׁעִ֣ים יִרְטֵֽנִי׃
עַ֭ל לֹא־חָמָ֣ס בְּכַפָּ֑י וּֽתְפִלָּתִ֥י זַכָּֽה׃
(איוב טז ח-יא, יז)

קמט לשון הבאה במאסר או עניין כריתה. אמר, במה שתִּקְמְטֵנִי היה לעד לעדתי על חשדם אותי, וַיָּ֥קָם לפי דעתם כַ֝חֲשִׁ֗י בִּ֥י וענה בי.

"בְּפָנַ֥י יַעֲנֶֽה" – כמו "הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם"(ישעיה ג ט) כן אמר הייסורים העידו בי.

או "כַ֝חֲשִׁ֗י בִּ֥י" הוא כיחוש בשרי, יַעֲנֶֽה בְּפָנַ֥י לְעֵ֣ד הָיָ֑ה, כי אַפּ֤וֹ טָרַ֨ף ׀ וַֽיִּשְׂטְמֵ֗נִי, הראה לי אף וחימה. ועל ידי זה יַסְגִּירֵ֣נִי אֵ֭ל אֶ֣ל עֲוִ֑יל, כי מצאו מקום להרשיעני עַ֭ל לֹא־חָמָ֣ס בְּכַפָּ֑י, כי באמת אין בפועל כפי חמס, ובמחשבה גם כן לא חטאתי וּֽתְפִלָּתִ֥י זַכָּֽה, בלי רעיון רע, ומה שהלינותי באמרי הוא רק עניין תפילה שירומם ה' קרן אמונה.

אֶ֭רֶץ אַל־תְּכַסִּ֣י דָמִ֑י וְֽאַל־יְהִ֥י מָ֝ק֗וֹם לְזַעֲקָתִֽי׃
(איוב טז יח)

"אֶ֭רֶץ אַל־תְּכַסִּ֣י דָמִ֑י" - עוד אמר בתפילתו שלא יכוסה דבר זה מן העין, רק תמיד יקחו ממני מוסר ויבינו כי הכל הבל; אחרי עושרי הגדול בא גודל צער ויגון ונשכחו ימי השבע והעושר ומה הועיל לי טובי.

"וְֽאַל־יְהִ֥י מָ֝ק֗וֹם לְזַעֲקָתִֽי" – שלא יהיה מקום בארץ אשר תכוסה בו זַעֲקָתִֽי ותהיה נעלמת מן העין, רק תמיד תתפשט הזעקה בלב כל מבין ללמוד מוסר ויראת ש-די ממני.

גַּם־עַ֭תָּה הִנֵּה־בַשָּׁמַ֣יִם עֵדִ֑י וְ֝שָׂהֲדִ֗י בַּמְּרוֹמִֽים׃
(איוב טז יט)

לבבי דורש אמונה וטוב.

מְלִיצַ֥י רֵעָ֑י אֶל־אֱ֝ל֗וֹהַ דָּלְפָ֥ה עֵינִֽי׃
(איוב טז כ)

הרעים אשר ימליצו בעדי המה יבינו כי רק עבור א-להי זלגה עֵינִֽי דמעות.

וְיוֹכַ֣ח לְגֶ֣בֶר עִם־אֱ-ל֑וֹהַּ וּֽבֶן־אָדָ֥ם לְרֵעֵֽהוּ׃
כִּֽי־שְׁנ֣וֹת מִסְפָּ֣ר יֶאֱתָ֑יוּ וְאֹ֖רַח לֹא־אָשׁ֣וּב אֶהֱלֹֽךְ׃
(איוב טז כא-כב)

ה' יתברך יוכיח וייסר לְגֶ֣בֶר אשר עִם־אֱ-לֹהיו דבוק, למען שהבן אדם ההוא יציע המוסר לרעיו כי יקחו מוסר לאמר: אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר?

מילת וְיוֹכַ֣ח משוך גם לאחריו, ההוכחה באה לגבר שעִם־אֱ-לֹהיו וְיוֹכַ֣ח בן אדם תוכחתו לרעו, אשר יקחו מוסרם ממנו ויזכרו תמיד כִּֽי־שְׁנ֣וֹת מִסְפָּ֣ר יֶאֱתָ֑יוּ, בלי ספק יבואו, והחכם רואה את הנולד.

[וממשיך בפרק הבא]