חנוך לנער על פי דרכו - דרכי החינוך בדורנו
על פי דרכו
היסוד המרכזי בדרכי החינוך הוא מה שאמר שלמה בחכמתו – "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"(משלי כב ו). פסוק זה אמנם שומה בפי כל, אולם מעטים מיישמים זאת בדרך החינוך למעשה. ההדגשה בפסוק זה היא שהחינוך צריך להיות מותאם לדרכו המיוחדת של הבן המתחנך, ורק בדרך זו מובטח שגם כי יזקין לא יסור ממנה. כלומר, אם כי יתכן שגם כאשר החינוך אינו על פי דרכו של הנער אזי לפי שעה ידמה למחנך שהוא מצליח להעמיד את בנו או תלמידו על הדרך הישרה, אולם מבחן ההצלחה בחינוך הוא ברבות הימים – "גם כי יזקין לא יסור ממנה"; האם גם בהמשך הזמן כאשר יוסר ממנו עולו של המחנך, הוא לא יסור מן הדרך הישרה.
וכמו שפירש המלבי"ם:
שיהיה החינוך על פי דרכו - כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות; יש שמוחם חד, ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו, ובין במעשים; יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמידה מיוחדת, ויקבל אותה בקל, וזה יוכר בנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרשמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין - לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו.
(מלבי"ם משלי כב ו)
ולשם כך על המחנך להתבונן בתכונות נפשו של המתחנך ולהבין מהי דרכו המיוחדת. והדברים אמורים הן כלפי דרך החינוך עם היחיד והגישה הפרטית המיוחדת אליו, והן כלפי דרך החינוך הכללי הנוגעת להנהגת כלל התלמידים, שעל המחנכים מוטל להבין לנפשם ולכוון את חינוכם בהתאם להלך הרוח והאווירה המאפיינת אותם לפי גילם ומצבם.
כלל יסודי זה אינו שייך רק לחינוך בנים או תלמידים, המושג חינוך בהגדרתו הרחבה יכול להתפרש על כללות דרכי ההשפעה וההדרכה על ציבור או על יחידים. בכל מה ששייך לעניינים אלו, עומד בעינו תקפו של הכלל 'על פי דרכו'. ולמעשה אמורים הדברים גם כלפי החינוך העצמי, החינוך שאדם מלמד את עצמו בכל עת ולאורך כל ימיו, מיישר ומתקן ומכוון את דרכיו, עבודה זו המלווה את היהודי תדיר ואינו פטור ממנה עד זקנה ושיבה גם היא חינוך, וגם בה יש להשתמש בכלל המפתח של שלמה המלך 'על פי דרכו'. משום שכל דרך אחרת לא תצלח, הוא לא יוכל לעמוד במבחן של 'לא יסור ממנה'.
ברם דא צריך למודעי שכשם שיש 'על פי דרכו' פרטי לכל אחד ואחד ולכל ציבור וקבוצה בהתאם להלך רוחם, ישנו גם 'על פי דרכו' כללי של מצב הדור והתאמת החינוך לסגנון המתאים בכל דור ודור.
ישנם המחנכים בדרכים מסוימות על פי מה שנהגו בדורות הקודמים ועל זה מבססים את דרכם, וכן מוכיחים מהכתוב בספרים. ומבחינה מסוימת הצדק איתם, שהרי אנו אמונים על הכלל "צאי לך בעקבי הצאן". אבל צריך לדעת שכל זאת הוא בכל מה שנוגע לעצם העקרונות והתוכן החינוכי שאנו מעבירים מדור לדור, אבל את הכלים והדרכים שעל ידם אנו באים להחדיר את היסודות הללו, צריך להתאים לפי סגנון הדור. כי זאת גופא למדנו מהליכתנו בעקבי הצאן, שעלינו להתאים את דרכי החינוך לפי הדור. שלמה המלך אומר 'על פי דרכו', זאת אומרת שחינוך שאינו מבוסס על הכלל של "על פי דרכו" סופו להכשל, וכאשר יזקין לא יתקיים בו "לא יסור ממנה".
ישנן דרכים שהיו נכונות לשעתן, אולם אם נשתמש בהן בזמן שהדור אינו מתאים לכך, היא לא תצלח. כי החינוך שאינו מתאים אינו חודר ואינו נקלט בלבבות. ומאחר שגם חינוך בדרך המתאימה לנפשם אין הם מקבלים, הרי נותרים מנוערים מכאן ומכאן. ובכל תקופה על המחנכים לרענן את שיטת החינוך ולהתאימה לדור. וגם אחר שהתבוננו המחנכים וקבעו דרך החינוך ועיצבו אותה במחשבה תחילה, צריך להיות גמיש ומדי פעם להתאימה למצבים המשתנים.
השינוי שחל בדורות האחרונים
שינוי ומהפכה כללית התחוללו בדורות האחרונים, זה למעלה משבעים שנה. דרך החינוך המתאימה לדורנו היא בנועם ו'ימין מקרבת', בחינת "בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה"(הושע יא ד), שכנוע החניך בנועם שבהליכה בדרך הישרה. אם בעבר הדרך הייתה לאלץ את החניך בכח ובלחץ, ולהכניעו בכפיה עד שלא יעז שלא לציית, ולהשליט משטר של פחד, ואחרי אשר הורגל על ידי זה בהנהגה נכונה וישרה, שוב נשאר בהם גם כי הזקין, הרי בדורות הללו הדרך היא רק בנועם ובטוב; תחילה בדרכי פיתוי וריצוי ולאחר מכן בשכנוע והבנה. ואילו דרך הכפייה וההכנעה מביאה בדורות האלו את ההיפך הגמור, דהיינו להתמרדות ולבעיטה.
נוסף על כך יש להקפיד על נתינת יחס וערך לחניך. בעוד שבעבר הייתה הדרך להעמיד את הצעירים על מקומם בהכנעה וביטול, לבל יגבה אפם, כדי שלא יבואו לחשוב שבכוחם להנהיג את עצמם, וכן שלא יביעו דעות ולא יתערבו במה שאינו נוגע להם, הרי בדורות הללו למען חינוכם אדרבה דרוש להקנות להם בטחון עצמי ולחזק את אישיותם באופן שיהיה להם אומץ להתמודד בכוחות עצמם עם כל מה שעתיד לעבור עליהם, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי י-הוה", ויקנו עזות דקדושה.
כבר בחז"ל נזכר כי יש דרך לימוד של 'מקל חובלים' ויש 'מקל נועם' (סנהדרין כד.). דרכים אלו נוגעות גם לדרכי החינוך. יש חינוך של 'מקל חובלים' על ידי יד תקיפה: כפיה, איומים וענישה, ויש חינוך של 'מקל נועם' בסבר פנים ועידוד. עד לאחרונה היה צריך להדריך את הנוער והחניכים, וכן כללות הציבור, על ידי כפיה ואיום, ודרך זו נשאה פרי והניבה תוצאות חיוביות. אכן עת התחיל המצב להשתנות צו השעה הוא לעבור מסגנון לסגנון.
ימין מקרבת
איתא בחז"ל שההנהגה הנכונה עם התלמידים היא "שמאל דוחה וימין מקרבת"( סנהדרין קז:). כלל זה תקף בכל התלמידים ובכל הדורות. אלא שעדיין נותר בידי המחנך לקבוע את המידה הנכונה והמינון המדוייק. לשם כך בא הכלל של "על פי דרכו"; רק חכמתו וכושר הבחנתו של המחנך יכולים לקבוע את המידה הנצרכת לכל תלמיד, וכמו כן בכל דור מוטל על מחנכי הדור לדעת מה היא המידה הנכונה.
והוא הדבר לגבי מאמרי חז"ל העוסקים בהנהגה תקיפה כגון "זרוק מרה בתלמידים", שבוודאי הם הוראה לכל הדורות. אלא שיש לדעת את המידה הנכונה; הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל התבטא שבימינו 'זרוק מרה בתלמידים' די בפעם אחת בשנה. והדבר אמור הן לגבי הכמות והן לגבי האיכות, כלומר תוקף הגערה וזריקת המרה שבדורנו הם במידה מצומצמת.
ואכן בתחילה, כאשר החל תהליך זה, רוב המחנכים לא ידעו להבחין בכך ולא השכילו לדעת להתמודד עם השינוי הזה, והתעקשו ללכת בכח עם הדרך הישנה, למרות שכבר ראו שאין זה משפיע על הנוער וראו את הירידה הגדולה. אולם היו מחנכים ואדמורי"ם שזיהו את הבעיה והתריעו אז על הצורך לשנות את הגישה, בהם ידועים לנו אנשי החינוך המפורסמים, האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בעל 'חובת התלמידים', והרב הקדוש מלברטוב הי"ד, שהיו בפולין שלפני השואה וכתביהם עוסקים באריכות בדרכי החינוך המותאמים לדור הזה.
העידו על כמה וכמה מגדולי ישראל בדורות האחרונים שהתבטאו בצורה מפורשת על השינוי שחל באופי הדור.
על האדמו"ר רבי אהרן מבלז זיע"א מסופר שהפצירו בו שיורה למחנכים כיצד לנהוג עם תלמידיהם, והואיל לומר דברים קצרים אלו: "בעבר היו רגילים לתבל את הדגים עם מלח ופלפל, ואילו בדורנו יש לתבל את הדגים עם סוכר".
בדומה לכך מסופר על האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוויל זיע"א שהיה רגיל לומר שמריח אוויר של משיח. כאשר שאלו בן ביתו הגה"ח רבי אליהו רוט זצ"ל למה כוונתו, השיב שבעבר היו רגילים המגידים לעורר את הציבור בענשי הגיהנום וכף הקלע, אולם אין זה הסגנון של פעמי משיח, כי בתקופת המשיח רק יצביעו על רוממות ה' והנועם של התורה, ומיד הכל יבואו במרוצה. ומאחר שכבר רואה שזה הסגנון התואם לרוח הדור הזה, הרי שכבר מתנוצץ אורו של משיח.
באוצר אגרותיו ובכתביו של מרן החזון איש זיע"א, שעוסקים רבות בחיזוק והתעוררות לתורה ודקדוק מצוות, איננו מוצאים שיזכיר את העניין של שכר ועונש, אלא רק את הנועם והעונג והאושר של קיום המצוות ולימוד התורה, ומתאר במליצותיו את הרוממות והמעלה שבדקדוק ההלכה, שכן התאים דבריו לסגנון הדור החדש.
לחץ - חיצוניות
סגנון חינוך של כפיה ולחץ, בנוי מעצם טבעו על ביצוע מעשים, ולא על הפנמה וקליטה בנפש של עצם הדבר. שכן על הנפש אי אפשר להשפיע רק באמצעות הסברה ושכנוע שכלי. ההולכים בדרך זו, אכן נימוקם עמם 'כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות'. כלומר על ידי שהחניך יתרגל למעשים טובים, יבואו בעקבותיהם הלב וההרגשה. אך הדרך העיקרית צריכה להיות לפתח את הלבבות, ושיגיעו ל'אחר הלבבות נמשכים המעשים'. חייבים לחנך את הלבבות. מוכרחים לשוחח, להוכיח, לשכנע, להבהיר, לעורר את ההרגשים, להחדיר את הרוממות של הטוב. להראות נכוחה את גדולת הקב"ה וטובותיו, כמה הוא קרוב אלינו, וכך להגיע לתפילה. זו גם הדרך לעודד לקיום המצוות, על ידי רצון עצמי של התלמיד.
צריך להגיע שיהיה לחניך רצון עצמי לשמוע בקול ה'. לשוחח ולחזור ולשוחח, להסביר עד שהלב יחדיר זאת לעצמו. לדוגמא ענין התפילה; לשנן מה גדולים הזכות והחיוב. איזו מציאות נפלאה היא שניתן להכנס בכל שעה רצויה ולעמוד לפני ה' ולבקש ממנו את כל משאלותיו. עד כמה החיוב להודות ולהלל את ה' על כל חסדיו. לעורר להתבונן על כל הטובות שעושה עמנו תמיד, ועד כמה אנו תלויים ברחמיו כל רגע. אבל יצירת אוירה ומסגרת חיצונית, עשיית פעולות שונות על ידי איומים ולחץ, כל זה אין בו די להביא לתפילה לבבית, תפילה שהיא עבודה שבלב.
כפיה יוצרת חיצוניות, האדם מלמד את עצמו להיות מעמיד פנים ומתחזה ובונה את כל אישיותו על חיצוניות ולהראות הדברים כלפי הזולת.
החינוך האמיתי בנוי על שכנוע וריצוי והבנה עד שהתלמיד מעצמו נוטה לפעול כראוי. יש מחנכים שמשתמשים בפיתוי של שקר, והמחנכים בינם לבין עצמם יודעים שאין זה אמת, אולם הם משתמשים עם זה למען התועלת. אבל יש לדעת שהשקר כמכשיר בחינוך הוא פסול לחלוטין, נוסף על הסכנה שכאשר יגלה את האמת עלול הוא לחשוב שהכל היה רמאות גדולה, ויבעט בכל הקדוש והיקר.
שמחה ועוז רוח
יסוד חשוב בעבודת ה' וכלל גדול בהליכה בדרך התורה הוא השמחה וטוב הלבב. לקיים את המצוות לא רק כחובה, אלא גם כזכות ואושר.
וכמובן שאת הייאוש והנמיכות אי אפשר לגרש במקלות, וגם לא על ידי האמירה שאסור להיות בעצבות. רק על ידי נר אחד של אור ה' ,''ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם"; "ישמח לב מבקשי י-הוה"; ''פקודי ה' ישרים משמחי לב". שמחה במצוות, שמחה של הבנת התורה, רוממות וגובה לב בדרכי ה' ,כאשר משוכנע האדם כמה אושר ואור שורים אצלו, החושך בטל מאליו.
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, אי אפשר להתפלל וללמוד בלי שמחה. וכך אמרו בגמרא "רבה פתח במילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתתא" (=רבה פתח את שיעורו בדבר שחוק ושמחו חכמים, ואחר כך ישב באימה והחל בדברי ההלכה). כי השמחה פותחת את הלב.
זה גם אחד מן הכללים הנחוצים לחיים נכונים, מצב-רוח מרומם חייב תמיד להיות, ויש אנשים החושבים שרצינות משמעותה הבעת פנים של הקפדה או סבר פנים חמור. כמובן שאין הכוונה לקלות ראש והוללות. אלו הם שני עולמות, שמחה היא חיוניות, הבאה משלום בנפש. והוללות היא התפרקות, הבאה מריקנות.
נקודה חשובה נוספת בחינוך היא העידוד והגבהת התלמידים, להעניק לחניך הרגשה שמרוצים ממנו והוא מצליח, ולהבטיח לו שהוא עומד במעלה רמה. מי שאינו מנוסה בדרכי החינוך נראה לו שבכך הוא מחליש את נכונות התלמיד להתאמץ שהרי מרוצים כבר ממנו. אולם המציאות מוכיחה שאדרבה, שיטת העידוד מזרזת את האדם. ואילו להראות לו חולשותיו וחסרונותיו מרפה ומפילה ייאוש ותרדימה עליו. וכך הם הדברים גם בחינוך העצמי של אברך וגם עד זקנה ושיבה.
במלחמת היצר נדרשת גבורת מלחמה, וגבורה אי אפשר להשיג רק באומץ רוח והרגשת עוז, ואחד המפתחות להצלחה במלחמה הוא על ידי הרמת רוחם של הלוחמים. ובפרט צעירים ובני הנוער, שהדרך עמם הוא למשכם בעבותות אהבה, לחזקם ולעודדם.