"רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם"
פרק קמ"ט הוא אחד משישה מזמורי "הללוי-ה" החותמים את ספר תהלים. בפרק מובלט כי ה"חסידים" הם המהללים את שם ה'. ברם ה"חסידים" בפרקנו אינם מסתפקים בדברי הלל ובביטויי שמחה, "יהללו", "יזמרו", "יעלזו" ו"ירננו" (תהילים קמט ג-ה) בלבד; עליהם נאמר עוד כי "רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭-ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃"(תהילים קמט ו).
יש מפרשנינו הסבורים ש"רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭-ל בִּגְרוֹנָ֑ם", רוצה לומר סיפורם בנפלאות הא-ל, הוא בידם כחרב פיפיות להגן להם מכל נזק [המאירי, ראב"ע בשם ר' ישועה, מצודת דוד ואולי גם רש"י].
לדעתם, תופסים החסידים את אמנות יעקב אבינו "הקול קול יעקב", ולפיכך "רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭-ל בִּגְרוֹנָ֑ם", אבל תוצאותיה של אמנות זו נחשבות כאילו "וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃", כי בתפילתם וברוֹמְמוֹת אֵ֭-ל שבגרונם הם מנצחים את אויביהם ועושים בהם נקמה.
יש המפרשים את הפסוק כפשוטו. החסידים עושים שתי פעולות: "רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭-ל בִּגְרוֹנָ֑ם כי ישבחו ה' בבואם למלחמה... ויתפללו אליו וירוממוהו", ועם זאת, יאחזו בחֶרֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם, "התפילה תהיה בפיהם והחרב בְּיָדָֽם"(ראב"ע בשם ר' משה, רד"ק ועוד). לדעתם, יודעים החסידים כי ה' הוא "בעל מלחמות" ולכן הם נוקטים בשתי הדרכים – הן ב'רוֹמְמוֹת אֵ֭-ל' הן ב'חֶרֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת'.
כעין זה עושה גם גדעון במלחמתו במדיינים עם שלוש מאות המלקקים: "ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי... ואמרתם לה' ולגדעון... ויתקעו שלשת הראשים בשופרות... ויקראו חרב לה' ולגדעון"(שופטים ז יז–כ).
כך עושה גם יפתח במלחמתו בבני עמון: "וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא יא).
גם יהושפט מלך יהודה התנהג כך כשבאו עליו בני עמון ומואב ואדום, וביתר שאת:
וַיַּעֲמֹ֣ד יְהוֹשָׁפָ֗ט בִּקְהַ֧ל יְהוּדָ֛ה וִירוּשָׁלִַ֖ם בְּבֵ֣ית יְ-הוָ֑ה... וַיֹּאמַ֗ר יְ-הוָ֞ה אֱ-לֹהֵ֤י אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ הֲלֹ֨א אַתָּֽה־ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וְאַתָּ֣ה מוֹשֵׁ֔ל בְּכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם... הֲלֹ֣א ׀ אַתָּ֣ה אֱ-לֹהֵ֗ינוּ הוֹרַ֙שְׁתָּ֙ אֶת־יֹשְׁבֵי֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִלִּפְנֵ֖י עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽתִּתְּנָ֗הּ לְזֶ֛רַע אַבְרָהָ֥ם אֹֽהַבְךָ֖ לְעוֹלָֽם׃ ...וְעַתָּ֡ה הִנֵּה֩ בְנֵֽי־עַמּ֨וֹן וּמוֹאָ֜ב וְהַר־שֵׂעִ֗יר אֲ֠שֶׁר לֹֽא־נָתַ֤תָּה לְיִשְׂרָאֵל֙ לָב֣וֹא בָהֶ֔ם בְּבֹאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם... וְהִ֨נֵּה־הֵ֔ם גֹּמְלִ֖ים עָלֵ֑ינוּ לָבוֹא֙ לְגָ֣רְשֵׁ֔נוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר הֽוֹרַשְׁתָּֽנוּ׃ אֱ-לֹהֵ֙ינוּ֙ הֲלֹ֣א תִשְׁפָּט־בָּ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין בָּ֙נוּ֙ כֹּ֔חַ לִ֠פְנֵי הֶהָמ֥וֹן הָרָ֛ב הַזֶּ֖ה הַבָּ֣א עָלֵ֑ינוּ... וּבְעֵת֩ הֵחֵ֨לּוּ בְרִנָּ֜ה וּתְהִלָּ֗ה נָתַ֣ן יְ-הוָ֣ה ׀ מְ֠אָֽרְבִים עַל־בְּנֵ֨י עַמּ֜וֹן מוֹאָ֧ב וְהַר־שֵׂעִ֛יר הַבָּאִ֥ים לִֽיהוּדָ֖ה וַיִּנָּגֵֽפוּ׃
(דברי הימים ב כ ה-ז,י-יב,כב)
כך גם נוהג יהודה המכבי במלחמתו עם ניקנור:
ויהודה ראה את מערכת האויב ושמע את נהם החיות ויפרוש את כפיו השמימה אל הא-להים עושה נפלאות... ויתפלל ויאמר: ה' א-להים, אתה שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה... שלח נא גם היום את מלאכך לפנינו... ויהי ככלותו להתפלל... ויהודה ואנשיו החלו להתגרות בם: בפיהם קראו אל ה', ובידם הכו את האויב... וירונו לה' על תשועתו הנפלאה.
(חשמונאים ב טו כז-לד).
למעשה, זו היתה דרכו של דוד מאז מלחמתו עם גולית, כשהוא פונה לה' לעיני כל: "היום הזה יסגרך ה' בידי והכתיך... וידעו כל הארץ כי יש א-להים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה"(שמואל א יז מו–מז).
ונשוב לפרקנו. בהתנהגותם של "החסידים" יש חידוש גדול, כי לפי גודל מעמדם הרוחני היינו מצפים שיהיו מלאי רחמים ויניחו את "חרב הפיפיות" לשימושם של אחרים. מצינו שכך סבר אגג מלך עמלק כשהובא לפני שמואל: "ויאמר אגג אכן סר מר המות"(שמואל א טו לב). מבאר רלב"ג: "ידמה שאגג היה ירא כשהגישוהו לפני שמואל אסור ונקשר בכבלי ברזל. וכאשר ראה שמואל, והיתה צורתו מוכחת על גודל חסידותו ורחמנותו, אמר באמת סר מרירות המות, כי נפלתי ביד מי שראוי שירחם עלי. וכאשר הבין שמואל מדבריו שהוא היה חושב שינצל על יד שמואל, אמר לו אין העניין כן כמו שאתה חושב, אבל תדע כי מות תמות מיתה אכזרית, וזה ראוי לך מדה כנגד מדה, 'כאשר שכלה נשים חרבך' כשהרגת בעליהן, 'כן תשכל מנשים אמך' במותך". כי זאת מידת החסיד.
הדברים מפתיעים, כי לא רק אחיזה בתפילה ובחרב הפיפיות היא מידתם של החסידים, אלא בכוונתם גם "לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה בַּגּוֹיִ֑ם ...לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים". כל זאת נחשב כהָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו. לא רק הכרח בל יגונה, אלא כבוד והדר הוא כלפי שכינה של מעלה?!
ההסבר הוא כי עיקר קיום הדברים הוא לַעֲשׂ֤וֹת ולקיים בָּהֶ֨ם ׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב, מִשְׁפָּ֬ט א-להי אשר נקבע בתורה. בכך יש "הָדָ֣ר", "כי הנקמה באויבי ה' – הָדָ֣ר ה֭וּא" (ספורנו). המלבי"ם כותב: "לעשות בהם משפט הכתוב בתורה, 'ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם'. ולא יתראה זה כאכזריות, כי 'הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו' שקיימו כפי מצוות ה', ולא הלכו אחרי חקירת השכל האנושי ומשפטיו, כשאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר". זו החסידות ה"מהודרת".
אכן כך נוהג דוד המלך עצמו עם אויביו המרים: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות"(שמואל ב ח ב).
לפי זה, ייתכן שדוד אינו מדבר במזמורנו רק על "חסידים" סתמיים, אלא על עצמו.
בכך סוגר הוא מעגל אשר נפתח בתחילת הספר בפרק ב'. שם מודה דוד על סיכול מחשבות הסתר של אויביו, כשדוד עצמו אינו מעורב ואינו יודע מאומה, ואילו בפרקנו, שבסיום הספר, זוכה הוא ליטול חלק פעיל בתשועת ה'. "רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃ ...הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו".
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"