אשתחווה... ואודה את שמך

רצונו העמוק של האדם להתקרב לה' ולהודות לו על רוב חסדיו. אלא שהואיל והוא רם ונשא, גדול ונורא, הלב מתמלא ביראה ובושה מפני הדר גאון עוזו, ועל כן האדם כורע ומשתחווה בהתבטלות לפני ה' אלוקיו.

דוד המלך היה מרבה להשתחוות ולהודות לה' על עזרתו. כנאמר בפרקנו: "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ. בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז… כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה"(תהילים קלח ב-ח) ובפרק ה': "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ"(תהילים ה ח).

אמרו חכמים (בראשית רבה נו ו): הכל בזכות השתחוויה. אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום עם יצחק אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"(בראשית כב ה). ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"(שמות ד לא). התורה לא נתנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק"(שמות כד א). חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "וַיִּשְׁתַּחווּ שָׁם לַי-הוה"(שמואל א א כח). הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם"(ישעיהו כז יג). בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "רוֹמְמוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא"(תהילים צט ה). המתים אינם חיים אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ"(תהילים צה ו).

כל הבא לחצר המקדש היה משתחווה לה' (עיין משנה מידות ב ג). ובעת שירתם של הלוויים על קרבן התמיד, היו הלוויים תוקעים בחצוצרות, והעומדים בעזרה היו משתחווים (משנה תמיד ז ג).

וכן בעת שאדם שב בתשובה ומתוודה לפני ה', ראוי לו שישתחווה, וכפי שמשה רבנו השתחווה כשהתפלל לה' שימחל על חטאי ישראל (במדבר יד ה; במדבר טז כב; דברים ט כה). וכן ישראל שהיו עומדים בעזרה היו משתחווים לה' בעת שהיו שומעים את השם המופרש בנוסח הווידוי של יום הכיפורים (יומא סו.).

כהמשך לכך תקנו חכמים לכרוע בתפילת עמידה חמש פעמים, וכריעה זו נעשית בעמידה עד שיתפוקקו חוליות שבשדרה, והיא מעין קידה (פניני הלכה תפילה יז ו). ועוד היו נוהגים להשתחוות אחר התפילה בעת שהיו מתוודים ומתחננים לה', ועל כן נקראה תפילה זו 'נפילת אפיים', שהייתה נאמרת כשהפנים על הארץ (משנה תורה הל' תפילה ה א, יג-יד; טור או"ח קלא; פניני הלכה תפילה כא א).

אמנם מפני כמה חששות נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או כריעה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, ולכך שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון. והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא.) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ולראות את עצמו כאילו נפטר מהעולם. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם שיודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות ריבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ'(תהלים עח לו-ז). הוא אומר: 'אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא'(תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד אפיים ארצה (פניני הלכה תפילה כא ג).

אבל ביום הכיפורים, לרוב קדושת היום וחשיבות התפילה במסירות נפש, אין חוששים לכך, ועל כן נוהגים להשתחוות בסדר העבודה, כפי שראוי לו לאדם בעת שהוא רוצה לשוב בתשובה.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – ימים נוראים'