צערם ותקוותם של גולי ירושלים

קריאה ראשונית של הפרק יוצרת תחושה כי מטרתו היא לצייר ולהביע את צערם ואת אבלם של גולי ירושלים השוהים בבבל, הרואים את הנהרות הזורמים בבקעה הרחבה. הנוף הנשקף לעיניהם, השונה כל כך מהנוף המקיף את ירושלים, מזכיר להם עד כמה הם אינם בני המקום. אַדְמַ֥ת נֵכָֽר.

אולם פרק זה, המתאר בצורה החיה ביותר את צערם ואת אבלם של גולי ירושלים, נקטע באמצעו על ידי התקווה לשמחה שבפסוק ו': "תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃"(תהילים קלז ו). מהי שמחה זו? כיצד היא מתיישבת עם קולות הבכי וההימנעות משירת שִׁיר־יְ-הוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר, הפותחים את המזמור? כיצד הם קשורים אל הקללה הנוראה שבסופו?

ייתכן שמטרת השיר אינה הבעת הצער, אלא דווקא ביטוי לתקווה המקננת בלבם של הגולים לשוב לירושלים. 

זיכרון ירושלים מביא אותם שלא לשיר אֶת שִׁירֵי יְהוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר. בכיים נשמע במקום קולות השיר, והכינורות ששימשו כפי הנראה את הלוויים בבית המקדש, תלויים על ענפי הערבות הצומחות ליד נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל, בלי שימוש. אך כל אלה הם רק ביטוי חיצוני לתחושתם האמתית: הם שבויים עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר. בעיניהם תושבי המקום שאליו הובאו הם "שובים" והם עצמם כשבויים. הצעת אנשי המקום לשיר מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן יכולה להתפרש כניסיון להחזיר את הגולים לחיים נורמליים שיש בהם שירה ושמחה, אולי כניסיון ליצור שמחה משותפת, לאחד את שני הצדדים. אך בעיני המשורר הם נתפסים כשובים והוא עצמו לעולם יהיה שבוי – עד שישוב אל ארצו ואל מקומו. תפיסת הגולים את עצמם כשבויים, כיושבים עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר, משמרת את הרצון ואת התקווה להשתחרר מהשבייה. אילו תפסו הגולים את בָּבֶ֗ל כמקומם החדש ואת עצמם כבני המקום, היה זכר יְֽרוּשָׁלִָ֗ם משתכח מתוכם. דווקא ראייתם את עצמם כשבויים משמרת את תקוותם להיגאל מן השבי, כשבוי שלעולם עיניו נשואות אל על: מתי אשתחרר משביי זה?

האם יבלו הגולים בשביים? האם יאבדו בצערם? האם כאב הגלות יקטע את המשך הקיום שלהם? לא! זרימת החיים וההיאחזות שלהם בחיים למרות הגלות, למרות היותם שבויים על אדמת נכר, תזמן להם עוד שמחות של בניין, נישואין ולידה, כדי שגם אם הם לא יזכו, דור הבנים עוד ישוב לירושלים. לכן הם נשבעים שיעלו את ירושלים עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שמחתם, כלומר מטרת שמחתם, מטרת הנישואין והלידה, היא בסופו של דבר כדי לחזור לירושלים.

ואולי בקשת הנקמה שבסופו של הפרק היא הביטוי החזק ביותר לתקווה שהעם לא ייטמע בגלותו. בקשת הנקמה היא תוצאה של חוסר השלמה עם מה שאירע. תחושה שהוצאת ישראל לגלות על ידי הבבלים, גם אם הייתה לה הצדקה כלפי שמיא, הייתה מעשה שאינו צודק מצד הבבלים שכיוונו לצורך עצמם, ולכן חייב להיות לה תיקון. פילון האלכסנדרוני מפרש שהקב"ה ציווה על בני ישראל לקחת מהמצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות כדי לחנכם שבן חורין אינו מוותר על שכר העבודה המגיע לו. תחושת החירות מלווה גם בידיעה כי השבי והעבדות אינם צודקים וחייב להיות להם מחיר. מי שהוא עבד באופיו ישמח אם ישחררו אותו מעבדותו, אך לא יחפש נקמה. הרי העבדות אינה עוולה לדידו. אבל בן חורין שנשבה או שועבד ושוחרר, יבקש לנקום בעושה העוולה ששבה או שיעבד אותו. דווקא ראיית הגולים את הגלות כעוולה המצריכה תיקון, גם בנקמה וגם בחזרה למצבם הראשון בירושלים, היא התקווה שישובו לירושלים כבראשונה.

תחושת השבייה בגלות, ההיאחזות בחיים למרות קשיי השעבוד ובקשת התיקון לעוולה של שביית ישראל לבין האומות, מלווים את העם מאז ועד למימוש הגדולה שבתקוות: החזרה לירושלים שאותה זכינו לראות בדורנו, וממנה במהרה בימינו לשמוע אֶת־שִׁיר־יְ-הוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת הקודש בירושלים.

מוקדש לעילוי נשמת אבי הרב, ר' אלעזר טויטו.

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"