למען יחלצון ידידיך

דוד המלך אומר בפרקנו:

לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ וַעֲנֵֽנִי׃
(תהילים קח ז)

בפסוק זה, אותו תיקנו לומר בתפילה ('א-להי נצור'), נקראים עם ישראל ידידיו של הקב"ה.

ומלבד הידיעה המרוממת כי הקב"ה אוהב אותנו ואנו קרובים אליו במבט של חיבה, יש לכך משמעות מעשית בכך שהוא שומר עלינו ודואג לכל צרכינו באופן מיוחד, בחביבות ובחמלה יתירה, כאב הנאמן ומסור לבנו ודואג לצרכיו, בחן, בחסד וברחמים. וככל שביטוי האהבה והידידות מתעצמים הרי ישנה יותר השגחה ושמירה והשפעת טובה ורחמים לעם ישראל.

ובאמת אנו עומדים בפליאה והשתוממות גם מעצם המושג ידידות ואהבה שמתקיימים בין הא-להים לבין עם ישראל, אשר אלמלא היה הדבר מפורש, לא יאמן כי יתכן דבר כזה; האל הגדול, שהיה, הווה ויהיה, האחד והמיוחד, הנעלם מכל רעיון, שאין סוף למציאותו, סיבת כל הנמצאות ושורש כל ההוויות, הוא כרת ברית ידידות עם בני תמותה, גלומי גוש (ראה מוסף ליום כיפור - 'והיא תהלתך'), ילודי אישה, הייתכן כזאת? אולם זאת היא העובדה, שעם ישראל נבחר להיות עם שהקב"ה כורת עמו ברית ידידות.

ובעצם כל העולם כולו הינו חידה סתומה; מה פשרו? מהו תכליתו וייעודו? מה משמעותו ומה ערך לו? והנה הא-להים נתגלה בענן כבודו על הר סיני והופיע מלהבות אש וגילה לנו את הסוד הגדול שתכלית הבריאה הוא שיהיה לו חבר נאמנים, עם שנטל על עצמו תפקיד זה, לשמוע בקולו ולכבד את שמו, ועמם עלה ברצונו לכרות ברית ידידות ואהבה. ואף שאין אנו מסוגלים להבין הכל ולרדת לחקרם של עומק הדברים, יודעים אנו כי זאת היא העובדה, ואנו עומדים מול הידיעה המופלאה והנשגבה הזאת בהשתאות וברגש של רטט ויראת הכבוד.