מזמור לנישואי דוד עם מעכה בת מלך גשור

לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:
(תהילים מה א)

שִׁ֣יר יְדִידֹֽת לכבוד דוד המולך אז בחברון על יהודה, לנישואיו עם מעכה בת תלמי מלך גשור (שמואל ב ג ג).

יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱ-לֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם:
(תהילים מה ג)

"יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם" - זהו הרושם הראשון ממראהו החיצוני ביום חתונתו. "ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ" - דוד פותח סדר היום בהודאה לה' או בתפילה, והרושם מארשת שפתיו הוא כי ה֣וּצַק חֵ֭ן בשפתותיו ועַל-כֵּ֤ן ברכו אֱ-לֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם.

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:
(תהילים מה ד)

דוד בתור גִּבּ֑וֹר מלחמה מתקשט ביום שמחת ליבו בחרבו.

וַהֲדָ֬רְךָ֨ צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ:
(תהילים מה ה)

כשהגיבור חגור חרב אות הוא, כפי הרגיל, כי נכון הוא לעלות על סוסו ולרכוב נגד אויביו; ולזאת המשורר, בראותו עתה את דוד חגור חרב, מאחל לו: "צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק" - כלומר, בגלל "דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק" [כמו "כי מצא בה ערות דבר"(דברים כד א) שהכוונה - דבר ערוה], ומרומזת בזה כנראה מחאה נגד שחוק הדמים שחמדו להם בעת ההיא אבנר ויואב שר הצבא לדוד מתוך גאוה וגודל לב (שמואל ב ב יג-לב).

כִּסְאֲךָ֣ אֱ֭-לֹהִים עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד שֵׁ֥בֶט מִ֝ישֹׁ֗ר שֵׁ֣בֶט מַלְכוּתֶֽךָ:
(תהילים מה ז)

דוד ישב בתפארת מלכים על כסא מלכותו ושבט המלוכה בידו, והמשורר עושה מזה נושא לרחשי ברכה ותהילה.

מֹר-וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל-בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן-הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ:
(תהילים מה ט)

בצאתך לקבל פני הכלה מִֽן-הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן שלך, ששִׂמְּחוּךָ שם ידידיך, ריח בגדיך כריח מֹר-וַאֲהָל֣וֹת וקְצִיעוֹת.

בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר:
(תהילים מה י)

לאחר קבלת הפנים, הכלה נצבת בעדיה מכֶּתֶם אוֹפִֽיר לימין דוד, ועל ידה רעותיה בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים מקושטות התכשיטים היקרים שהעניק להם דוד כפי המנהג בימים ההם.

שִׁמְעִי-בַ֣ת וּ֭רְאִי וְהַטִּ֣י אָזְנֵ֑ךְ וְשִׁכְחִ֥י עַ֝מֵּ֗ךְ וּבֵ֥ית אָבִֽיךְ: וְיִתְאָ֣ו הַמֶּ֣לֶךְ יָפְיֵ֑ךְ כִּי-ה֥וּא אֲ֝דֹנַ֗יִךְ וְהִשְׁתַּֽחֲוִי-לֽוֹ:
(תהילים מה יא-יב)

המשורר המלווה את המלך, בראותו לפניו את הכלה ניצבת לימין המלך, פונה אליה בדברי ריצוי.

וּבַֽת-צֹ֨ר בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם:
(תהילים מה יג)

"וּבַֽת-צֹ֨ר בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ" - כי חירם מלך צֹ֨ר, כמפורש בספר מלכים (א ה טו), היה אוהב לדוד כל הימים. "עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם" - זאת אומרת העם הכי עשיר, עָֽם עשירים.

כָּל-כְּבוּדָּ֣ה בַת-מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ:
(תהילים מה יד)

המשורר מתאר לפנינו כָּל כבוד עושרה של הכלה, כי כָּל-כְּבוּדָּ֣ה בַת-מֶ֣לֶךְ, כל החפצים החשובים שהובילה איתה, הם פְּנִ֑ימָה, ועין לא שלטה בהם, אך די במה שהעין רואה כי מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ.

["כְּבוּדָּ֣ה" - על דרך הוראת המילה בכתוב: "ויפנו וילכו וישימו את הטף ואת המקנח ואת הכבודה"(שופטים יח כא). ]

לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ:
(תהילים מה טו)

"לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ" - הכלה מובלת עתה לאפריון המקושט רקמות.

תַּ֣חַת אֲ֭בֹתֶיךָ יִהְי֣וּ בָנֶ֑יךָ תְּשִׁיתֵ֥מוֹ לְ֝שָׂרִ֗ים בְּכָל-הָאָֽרֶץ:
(תהילים מה יז)

ברכה: כי הבנים מנישואים אלו יהיו בני עלייה כאבות דוד ויזכו לגדולה להיות שרים בכל חבלי ארץ ישראל.

אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל-דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל-כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:
(תהילים מה יח)

בחתימת שירו, המשורר מבטיח למלך כי בשיריו יזכיר שמו לתהילה עד כי "ינון שמו" (ע"פ תהילים עב יז) בְּכָל-דֹּ֣ר וָדֹ֑ר לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד.