תנ"ך על הפרק - שמות יא - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

שמות יא

61 / 929
היום

הפרק

ההתראה על מכת בכורות

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וישאלו. באו הפסוקים האלה במקום זה קודם ספור ענין המכה בפרטיות', כי אחרי שהודיע למשה במאמר הקודם גרוש יגרש להורות על מהירות יציאתם בבוא המכה, לכן צריך קודם בואה לעורר את העם על השאלה, כי בעת הבהלה הגדולה ומהירות הנמרץ לא יוכלו להתמהמה בענין בקשת כליהם ושמלותם (רי"א). ולשון שאלה הוא לשם מתנה גמורה, כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. וכן אמר גדעון (שופטים ח') אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם, והם נתנו לו ועשה אותו לאפוד, והיה א"כ שאלה בלי חזרה. ואמר לקמן וה' נתן את חן העם וישאילום, ישראל היו השואלים ומצרים היו המשאילים השלימו שאלתם לתת להם במתנה (רשב"ם), והוסיף עליו המעמר לא מצינו פעל זה בהפעיל רק כאן ובשמואל וגם אנכי השאילתיהו, ושם בודאי אין הכוונה שאלה לחזרה, כי יען הוא מהוראת בנין הכבד הנוסף להורות על התמידות, לכן גם ההפעיל יורה על השאלה הקיימת, וישאילום הוא המתנה ע"מ שלא להחזירו, וכ"ה בל"א (יעמאנדעם גנאדע פערלייהען), שהיא נגזר מן (לייהען): אני יוצא. ת"א אנא מתגלי, הרחיק את ההגשמה, וטעמו על הגזרה היוצאת מלפני השי"ת, ול"נ לפרש מלת אני מן תאניה ואני', ומלת יוצא כענין מה' יוצא הדבר, וטעמו, כחצות הלילה יתילד בתוך מצרים אבל והספד גדול (יאממער ענטשטעהען), ובא כאן בלשון זכר להגדיל הדבר, עמ"ש בכי תבוא ואולך אתכם באניות: עד בכור השפחה. ולקמן (פ' י"ב כ"ט) אמר עד בכור השבי, כבר אמרו המפרשים שענין שניהם אחד, כי השבוי' שפחה היא, ביום היא טוחנת ועושה מלאכה ובלילה ישימוה בבור; ולדבריהם שמעתי טעם לשנויי לשונות אלה ושניהם נאמנו לפי השעה והזמן, משה במאמרו אל פרעה היה ביום לכן אמר בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי ביום השפחה השבוי' משועבדת לעבודה, אמנם כאשר חלה מכת בכורות היה בלילה לכן קרא אותה בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה שאינו שעת עבודה היתה אסורה בבור: כמהו לא נהיתה. אשר כלילה כמו הוא לא נהיתה צעקה כזאת, כי לא היה ליל מלחמת אויבים אשר בו תרבה הצעקה בעיר, אבל בלילה כזה שהיה ליל שלום במצרים לא נהיתה ולא תוסיף צעקה כזאת (רע"ס). ולכוונה זו תיב"ע דדיכותי' ליליא לא הות בי' מחתא כדא ודיכותי' ליליא לא תוסיף למהוי מחתא כדא. והראב"ע ורשב"ם שהסבו מלת כמהו על הצעקה לכן נדחקו לומר שבא זכר על נקבה: לא יחרץ כלב. לא ינענע לשונו להשמיע קול נביחה, נגד צעקת קול יללה שישמע בין המצרים מחרדת אימת מות הבא עליהם פתאום שלא בדרך הנהוג, לישראל תהיה מנוחה והשקטה בלי דאגה ופחד, כי גם קול נביחת הכלבים הנהוג בלילה המחריד והמבעית את האדם, גם זה לא ישמע בין ישראל: בחרי אף. על שאמר אל תוסף ראות פני (רש"י), המתין משה וסבל חרון אפו עד שגמר את דבריו, ואח"כ הראה כעסו ויצא ממנו בחרי אף (רא"ם); אמת כי כן הוא דרך חכם לתת מעצור לרוח עד המצטרך, אמנם כדי שלא לייחס את המדה הפחותה הזאת לאדון הנביאים יתכן יותר פי' מ"ב, שמלות בחרי אף שב לפרעה, רצונו פרעה היה בחרי אף, ע"כ ואפשר לפי המבואר (שמות) בויחר אף, שהוא ענין עכוב הפנים ונסיגתו לבלי התראות (צוריקהאלטונג דעס אנטליטצעס), גם פה תהיה הכוונה עד"ז, כי משה נצטוה מפי הגבורה לנהוג כבוד במלכות, כמאמרם ע"פ ויצוום על מלך מצרים, לכן נאמר ויפן ויצא מעם פרעה, שהפך פניו כלפי פרעה והיה פוסע לאחוריו מפני כבוד המלך, אמנם כעת אחרי שאמר משה מקודם לפרעה. לא אוסיף עוד ראות פניך, לא היה אפשר לו לצאת ממנו כמנהג הנפטרים מאנשים מכובדים, שהולכים לאחוריהם ופניהם איש אל אחיו, כי בזה היה עובר על דבריו הראשונים, לכן בצאתו ממנו בא למלאות את דבריו והפך את פניו מאת פרעה והלך לו מזה. בחרי אף, (מיט וועגגעווענדעטעם געזיכטע) באיחור פנים: לא ישמע אליכם. גם להתראת מכה גדולה כזו לא ישמע אליכם עד שתחול עליו המכה עצמה, למען רבות מופתי. זו מכת בכורות, ואמר מופתי כדי לכלול בזה קריעת י"ס ונעור המצרים בתוכו: את כל המופתים האלה. לא עשו שום מעשה במכת ערוב ובמכת דבר ובמכת בכורות ואמר כל המופתים כי על הרוב ידבר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך