לפרק ל"ז

הפרק הזה, בו דוד נותן לנו לעת זקנתו ["נַ֤עַר ׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי"(תהילים לז כה)] את תמצית המוסר המעשי שהקנו לו חייו העשירים בניסיונות, מתייחס, כמוכח מתוכו, אל מאורע. המאורע הזה הוא בוודאי הרעב שהגיע אז לארץ ונמשך שלוש שנים (שמואל ב כא א). סימן לדבר, לשונו בפסוק י"ט: "לֹֽא־יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ׃"(תהילים לז יט).

אם נשפוט על פי הפרק שלנו, נתמוטטו אז סדרי החברה בעם ישראל: שוד ורצח פרצו בארץ; הנשך עשה שמות, כי העשירים ניצלו את המצב ונתנו כספם בנשך לבעלי האחוזות עד כי נישלו אותם מאחוזתם; רבים מהאחרונים נדדו לארץ נכר, והנשארים בארץ, כראותם מה שמן חלק הרשעים, התקנאו בהם, וידי הישרים בעם רפו.

דוד מתקומם בין נגד המלווים בריבית ובין נגד אלה הלווים, שלוו לצרכי תענוגים ומותרות, ומחזק ידי הישרים בעם המקמצים בצרכי עצמם, ובעודף כספם מחזיקים ידי נצרכים.

בְּטַ֣ח בַּֽ֭י-הוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכָן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃
(תהילים לז ג)

"שְׁכָן־אֶ֝֗רֶץ", כנגד אלה הנודדים לארץ נכר.

וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְ-הוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃
(תהילים לז ד)

"וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְ-הוָ֑ה" – ולא על תענוגי בשרים המכלים את יתר הפליטה מהכסף והרכוש.

הֶ֣רֶף מֵ֭אַף וַעֲזֹ֣ב חֵמָ֑ה אַל־תִּ֝תְחַ֗ר אַךְ־לְהָרֵֽעַ׃
(תהילים לז ח)

האף והחמה הוא על גזל משפט וצדק השורר אז בארץ.

כִּֽי־מְ֭רֵעִים יִכָּרֵת֑וּן וְקֹוֵ֥י יְ֝-הוָ֗ה הֵ֣מָּה יִֽירְשׁוּ־אָֽרֶץ׃ וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃ וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְ֝הִתְעַנְּג֗וּ עַל־רֹ֥ב שָׁלֽוֹם׃
(תהילים לז ט-יא)

הכוונה: סוף המרעים שירשו ארץ בחמס ובנשך להכרת ממנה, ועל מקומם יבואו הענווים וְקֹוֵ֥י יְ֝-הוָ֗ה, ורק הם יזכו להתענג בארץ אחוזתם עַל־רֹ֥ב שָׁלֽוֹם.

טוֹב־מְ֭עַט לַצַּדִּ֑יק מֵ֝הֲמ֗וֹן רְשָׁעִ֥ים רַבִּֽים׃
(תהילים לז טז)

קשה פה המילה "רַבִּֽים" בהוראתה הרגילה. ונראה לבארה על פי הוראתה בספר עזרא "וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה׃"(עזרא נ ה ב). הוראת "רַבִּ֑ים" שם: נותנים ריבית. כזאת גם ההוראה פה, והכוונה: טוֹב־ המְעַט לַצַּדִּ֑יק, החוסך ומקמץ ואינו זקוק ללוות מֵ֝הֲמ֗וֹן הכסף אשר רְשָׁעִ֥ים הלווים בריבית מפזרים לצרכי מותרות.

יוֹדֵ֣עַ יְ֭-הוָה יְמֵ֣י תְמִימִ֑ם וְ֝נַחֲלָתָ֗ם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה׃
לֹֽא־יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ׃
(תהילים לז יח-יט)

הכוונה: ה' מעוניין באופן חייהם של התמימים, ויש לסמוך עליו כי נַחֲלָתָם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה וכו'.

לֹוֶ֣ה רָ֭שָׁע וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם וְ֝צַדִּ֗יק חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן׃
(תהילים לז כא)

פסוק זה ממשיך את התוכן של פסוק ט"ז, לתאר לנו פרי דרכם של הצדיק והרשע; כי הרָשָׁע הלווה בריבית ומפזר כספו לצורך מותרות, סופו להיות לֹוֶ֣ה וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם. בעוד שהצדיק החוסך ומקמץ בצרכיו מותיר מכספו גם בעת רעה זו, ומשתמש במותר כסף זה להיות חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן לנזקקים.

נַ֤עַר ׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא־רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃
(תהילים לז כה)

עוד יתרון לצַדִּיק, כי שכר צדקתו גנוז לזַרְעוֹ. והדגיש לומר "וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃", כנגד הרעב שהיה אז בארץ.

כָּל־הַ֭יּוֹם חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה וְ֝זַרְע֗וֹ לִבְרָכָֽה׃
(תהילים לז כו)

ולא בחומר כי אם גם ברוח זַרְעוֹ מבורך; כי מידותיו המשובחות להיות חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה כָּל־הַ֭יּוֹם בדרך גמ"ח, משפיעות גם על זרעו ללכת בדרכיו ולהיות לִבְרָכָֽה בקרב הארץ.

שְׁמָר־תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר כִּֽי־אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם׃
(תהילים לז לז)

"כִּֽי־אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם׃" – שאינו יורד כרשע לחיי אחרים ואינו גורם רעה לזולתו.

וּתְשׁוּעַ֣ת צַ֭דִּיקִים מֵיְהוָ֑ה מָֽ֝עוּזָּ֗ם בְּעֵ֣ת צָרָֽה׃
(תהילים לז לט)

"בְּעֵ֣ת צָרָֽה׃" – הם ימי הרעבון העוברים עתה על הארץ.