"גוף", "נפש" ו"שכל" בפרק

בפרקנו מתאר דוד המלך את הקשר בינו ובין הקב"ה, בחלק מהפסוקים בפנייה ישירה אל הקב"ה ובחלק מהם כתיאור. ביטוי המופיע בפסוק ב' מטביע את חותמו על אווירת המזמור כולו: "טובתי בל עליך"(תהילים טז ב). פירושו של ביטוי זה לפי רש"י הוא: "טובות שאתה עושה לי – לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מטיב לי", ובאופן דומה מפרש המצודת דוד: "הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך, כי הכל בחסד".

כשהגישה הבסיסית של האדם להנהגת ה' אותו אינה גישה של "מגיע לי", אלא של הכרה בכך שכל שאנו זוכים לו הוא בחסד ה', נפתח הפתח לשמחה תמידית בכל מצב. ההכרה המאפשרת זאת היא קודם כל האמונה בכך שכל מצב או אירוע בחיינו נובע מהנהגה א-להית: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי"(תהילים טז ה). צירופם של שני אלו, האמונה בהשגחה וההכרה בטוב הא-להי, מביא לתחושה ש"חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי"(תהילים טז ו).

עד כאן עסק הפרק באמונה בהשגחה הא-להית המתבטאת בהתרחשויות שבמציאות חיינו בעולם. בפסוק הבא מתגלה קומה אמונית נוספת: אמונה בהשגחה הא-להית המתגלה במישור הנפשי, התוך-אישי: "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי"(תהילים טז ז). ה' הוא היועץ בתוכנו, מוסר-הכליות שאנו חשים הוא איתות א-להי (ראה ברכות סא.) אותו אנו חווים מרחשי נפשנו.

אמנם היסוד המכונן את קשרינו לקב"ה, היסוד המעניק לקשר זה גם את היציבות, בבחינת "בַּל אֶמּוֹט", הוא התורה. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי"(תהילים טז ח).  

" 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' – ספר תורה היה עִמו לקרות בו כל ימי חייו, וזה שאמר 'מימיני בל אמוט', על שם התורה שניתנה בימינו שאני עוסק בה"(רש"י תהילים טז ח) [בניסוח זה רומז רש"י למצווה הייחודית למלך ישראל לכתוב לו ספר תורה נוסף על זה שבכתיבתו מחויב כל יהודי].

לפי מה שראינו עד כה, המאמין מגלה את הנוכחות הא-להית בחייו בשלושה מישורים: בהתרחשויות המוחשיות שבקורותיו, בחיי נפשו, ובדרך התורה המעצבת את השקפת עולמו ("קריאת ימי חייו"). שלושה מישורים אלו מקבילים לשלושת המרכיבים במכלול הווייתו של האדם: המרכיב הפיזי – "גוף", המרכיב האישיותי-פסיכולוגי – "נפש", והמרכיב המופשט הערכי –  "שכל" [הכינויים בלשון המהר"ל, ראה למשל דרך חיים ד יד]. 

הפסוק הבא בפרקנו מתאר את ביטוייהם של שלושת מישורי האמונה בשלושת מקביליהם באדם: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח"(תהילים טז ט). כך על פי ביאורו של המלבי"ם לפסוק: "הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש... מצד הנפש הא-להית שנקראת בשם כבוד... תגל... מצד הגוף עצמו, שכל זמן ששומע לעצת התאוה... כל כחות התאווה ירגיזו את בשרו ויכלוהו... אבל על ידי שהשקטתי זעף התאוה ושאונה 'בשרי ישכון לבטח' ". האמונה בהשגחת ה' מכוננת את חיי הנפש, כשהיא מִתּרגמת לשפתם על יסודות השמחה והביטחון. 

אותם יסודות אמונה המתגלים בחיי הנפש של המאמין בצורתם השלמה אינם נוטשים גם את מי שהתרחק מחיי אמונה בפועל. באישיותו של זה מתגלים אותם יסודות עצמם, של הכרה פנימית שבחיי הגוף הנפש והשכל, כשלושה מניעים הקוראים לו לשוב בתשובה. זוהי משמעות החלוקה של פרק א' בספר אורות התשובה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל "תשובה טבעית, אמונית, שכלית". עיון בפרטיה של חלוקה זו של שלושת היסודות אשר "גורמים הם את התשובה"(לשון הרב לקראת סוף הפרק) יגלה אותם מרכיבים המצויים בפרקנו;

דברי הראי"ה על התשובה הטבעית הגופנית מזכירים את דברי המלבי"ם בביאורו לפסוק ט אודות הגוף. כותב הראי"ה:

שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב... למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. 

את התשובה הטבעית הנפשית מגדיר הראי"ה בתמצית כ"מוסר כליות", כמבואר בפסוק ז' בפרקנו. 

להיבט אחר של התגלות "ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי" מתייחס המלבי"ם בביאורו לפסוק ז': "כי ה' עומד אצלי כיועץ... והם דרכי התורה אשר נתן לנו, שהם עצות שה' נותן לנו איך להישמר מרשת התאוה ומוקשיה". כך כותב גם הרמב"ם: "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים"(משנה תורה הלכות תמורה ד יג). השפעתה של התורה על הנפש היא מיסודות התשובה האמונית, המתייחסת ל"רושם כל דבר חוק ומשפט הבא מהן [מ"השפעת המסורת והקבלה] אל פְּנים הנפש".

ואילו התשובה השכלית, תשובה של "הכרה ברורה הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה", מקבילה ל"השקפת העולם והחיים השלמה" המתגלמת בפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט", פסוק שלדברי רש"י לעיל עוסק במי שקורא בו – בספר התורה – את כל ימי חייו [ולא רק "במשך" כל ימי חייו. כך הסביר מצווה זו מרן הרצי"ה זצ"ל. ראה למשל  שיחות הרצי"ה, דברים, עמ' 348. בהערה שם הובא שכן ביאר החת"ם סופר].

מקבילה נוספת לאותם שלושה מישורים ניתן למצוא בחתימת הפרק, בה מבקש דוד: "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", כש"אורח חיים" מתייחס לצדם המעשי של חיינו, "שובע שמחות" – לחיי הנפש, כששניהם יונקים מ"ימינך נצח" שהיא התורה.

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"