ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה. אף על פי שכששאל אותו כותי לר' יהושע בן קרחה מה ראה הב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה א"ל אילו מתוך חרוב אילו מתוך שקמה כך הייתי שואלני אלא להוציאך חלק אי אפשר אלא למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפילו בסנה כדאיתא בש"ר מ"מ כיון שמצינו בהדיא שהקב"ה צר בצרתן של ישראל כדכתיב בכל צרתם לו צר ודרש ר' ינאי גם זה לאותו עניין שהראה לו הב"ה למשה שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול שאני שותף בצערן כדאיתא בש"ר בחר רש"י זה להיות קרוב לפשוטו של מקרא:
כמו לא עב' בה אשר לוקח משם. כלומר שהוא מבניין פועל כמותם לא שהוא עבר כמותם כי מלת איננו אינה נופלת על העבר:
אסורה נא מכאן להתקרב שם. הוסיף מלת מכאן אחר אסורה נא גם להתקרב שם קודם ואראה מפני שבזולת מלת מכאן המורה על המקום הפרטי נראה שאמר לסו' מכל מקום ההוא בכלל ואי אפשר לומר אחריו ואראה את המראה הגדול הזה ובזולת להתקרב שם לא יפול לומר וארא כי לא יתכן לראות בזולת שיתקרב שם מפני שאפשר להתקרב שם רק בשיסור תחלה ממקו' מעמדו אמר תחלה אסורה נא מכאן ואח"כ אמר ואתקרב שם כדי לראות את אשר שם וכמוהו סורה אלי שפירושו סור ממקום מעמדם וקרב אלי כי ההסרה מורה על מה שממני ואלי מורה על מה שאליו לפיכך צריך להוסיף אחר ההסרה מלת מורה על מה שממנו וקודם מלת אלי מלה מורה על הליכתו אליו:
ואם תאמר מה תועיל והוצא את עמי יועילו דבריך ותוציאם. הוצרך להוסיף קוד' והוצא את עמי וא"ת מה תועיל יועילו דברי' מפני שהו"ו של והוצ' מורה שאין מלת והוצא דבק עם ואשלחך אל פרעה דא"כ האי והוצא להוציא מבעי לי' וא"כ עכ"ל שמלת ואשלחך היא דבו' לעצמו כאילו אמר ואשלח להוציא את עמי ואתר כך חזר ואמר והוצא את עמי והוא תחלת דבו' ואי' טעם לו בלתי שיוסיר עליו וא"ת מה תועיל כלומר שלא יועילו דבריו שיוציא' ואז תהיה תשובתו והוצא את עמי שיועילו דבריך ותוציא' ונהיה והוצא במקום ותוצא כלומר שעתיד אתה שתוציא את עמי יועילו:
דבריך ותוציאם. ולא שצוהו להוציא שהרי הוא מסופ' בזה כפי המובן מתוספת וא"ת מה תועיל וצריך להשיב לו שיועלו דבריו ויוציאם לא שיצוהו להוציאם:
מה אני חשוב לדבר עם המלכים. כי מצאנו מי במקום מה ומפני שלא יתכן לפרשו על ההוצאה כי פירש וכי אוציא ועוד כי אוציא פירש אותו על החשיבות ואמר מה אני חשוב לדבר עם המלכים ומפני שמיעוט חשיבותו לדבר עם פרעה איננו רק במה הוא מלך על כן הוצרך לומר לדבר עם המלכים במקום לדבר עם פרעה:
ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל. הוצרך לפרש המניעה מצידם ולא אמר אף אם חשוב אני לא יועלו דברו להוציאם ממני שמתשובת השם למשה בהוציאך את העם כו' משמע שאמר לו משה מה זכו ישראל ולפיכך השיב לו שהם עתידים לקבל התורה על ההר הזה:
לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך. ויהיה' פי' אהיה עמך פה משותף עמך בשליחות זו ואיננו כמו כי אהיה עמך דגדעון שפירושו אהיה בעזרך והכית את מדין כאיש אחד כי אי אפשר שיפורש פה כמוהו מפני שהתשובה צריך להיות מעין השאלה ואחר שהשאלה היתה שאין לו ערך לדבר עם המלכים יחוייב שתהי' תשובת' שאינה שלו רק שלו ושל הב"ה יחד ולא שיהיה בעזרו:
וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך. פי' ולא תחשוב שהוא חזיון בעלמא וכמוהו בדבר גדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי שפירושו ואיננו חזיון בעלמא אבל מה שכתב אחר זה וכדי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל כך תלך בשליחותי ואינך נזוק לא ידעתי מאין הוציא זה כי מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך אינו מורה רק על הסרת הספק של שליחות לא גם על הסרת הספק של הנזק שאילו היה על הסרת הספק שבשניהם יחד היה ראוי להיות וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא יגורך רע:
וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים וכו'. ויהיה פי' בהוציאך העם הזה תחלת דבור כאילו אמר ובהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו':
ד"א כי אהיה עמך. וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה שאני מבטיחך אחרת שכשתוציא תעבדון וכו' ודוגמ' זו בישעי' כו'. ולפי זה יהיה פיר' כי אהיה עמך כפירו' כי אהיה עמך דגדעון שפירושו אהיה בעזרך ותצליח בשליחותך וזאת תשובה על מי אנכי כי אלך אל פרעה שפירושו מה אני חשוב לדבר עם המלכים כלומר שלא יהיה שום תועלת בשליחותי ופי' וזה לך האות שב אל הצלחת השליחות הזאת והרצון בו שזאת ההצלחה תצליח אשר בישועתך זו להוציא את העם הזה ממצרים תהיה לך לאות על הבטחה אחרת שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו עליו את התורה ובזה השיבו על מאמר וכי תוציא שפי' ואף כי אני חשוב מה זכו ישראל שיעשה להם נס שאוציא' ממצרים שאין זכות גדול מזו שעתידים לקבל התורה אחר ג' חדשי' ומפני שזה הפי' נראה זר מאד כי איך תהיה הבטחה השליחות שעדיין היא מסופקת אות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת אמר ודוגמת זה מצינו בישעיה וזה לך האות אכול השנה ספיח שפירושו שהבטחת על מפלת סנחריב שעדיין היתה מסופקת תהיה אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים:
אהיה עמם בצרה זו. פירש בצרה של שעבוד מצרים ברכות פ"ק ומפני שממלת תהיה לא יובן מאומה בלתי שתחובר עמם מלת עמך או עמם כפי הענין הוצרך להוסיף פה מלת עמם שפירושו עם בני ישראל האמורים לעיל:
א"ל יפה אמרת. דאל"כ מאי כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם דכתיב בתריה:
למדו היאך נקרא. באי זה כנוי נקרא ובשמות רבה אמרו זה שמי לעולם חסר וי"ו שלא יהגה אדם את השם באותיותיו וזה זכרי לדור דור שאין אומרין אותו אלא בכנוי דאל"כ קשו קראי אהדדי כתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב שצרי' להעלימו וכתי' וזה זכרי שיזכי' אותו הא כיצד באותיותיו צריך להעלימו ובכניו מותר להזכירו ומה שאמר וזה זכרי למדו היאך נקרא ולא אמר וזה זכרי בכניו הוא מפני שמלת זה מורה על הרמוז ולכן בזה שמי לא הוצרך לומר למדו שכבר כתיב בפי' ומלת זה מורה עליו אבל בזה זכרי שהוא מורה על כנויו וכניו אינו רמוז שם היאך אפשר שיכתוב עליו זה לפיכך הוצרך הרב לו' למדו היאך נקרא ועל אותו שלמדו בעל פה כתב התורה וזה זכרי כלומר בזה הכנוי שלמדתיך תזכיר אותו:
שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. שמות רבה דאם לא כן היאך האמינו בו ושמעו לקולו ואי קשיא אכתי היאך שמעו לקולו אם מפני המסורת שבידו מיעקב ומיוסף הלא כבר היה מסור גם בידו מאחר שהו' מהם והיאך האמינו לו שהשם שלחו שכיוצ' בזה הקשה הרמב"ם ז"ל במורה בפרק ס"ג מהחלק הראשון שזה אשר אמרו ע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם מה ראיה היא לא ימלט הדבר מהיות ישראל כבר ידעו זה השם או לא שמעוהו כלל ואם היה נודע להם אין ראיה לו בהגידו אותו כי ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נשמע אצלם מה הראיה שזהו שם האל אבל הרמב"ן ז"ל השיב ואמר שכך קבלו מיוסף ששמע מפי אביו הנביא שהראשון שיבא ויאמר להם בלשון זה הוא יהיה הגואל כי גלוי וידוע לפני הב"ה שלא יבא אדם לכזב בהם אבל רבי חמא בר חנינא אמר בן י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו למה שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להם הלשון הזה לא היו מאמינים שהיו אומרים אביו מסרה לו לפי שיוסף מסרו ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם אבל עכשיו שנתלש מבית אביו מבן י"ב שנה ובא ואמר להם הלשון הזה האמינו בו וכן מה שכתב רש"י ז"ל מסור היה בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים ולא נזכר זה הלשון רק ביוסף לבדו ולא ביעקב ומהיכן למד לומר כן כבר השיב הרמב"ן על זה אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקוד יפקוד האחת ואלהי' פקוד יפקוד אתכם והשנית פקוד יפקוד אלהים אתכם הראשון ליעקב כלומר שכך קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אף על פי ששניהם דברי יוסף:
נקרה לשון מקרה וכן ויקר אלהים. אבל בפר' ויקרא כתב אבל נביאי עובדי כוכבים נגלה עליהם בלשון טומאה ויקר אלהים אל בלעם וכן הוא בויקרא רבה אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דאת אמר ואיש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון שמקלסים אותו מלאכי השרת שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קק"ק ושמא י"ל שפי' ויקר לעולם לשון מקרה הוא אלא שלשון מקרה מתפר' פעם על המקרא וההזדמן כמו כי יקרה קן צפור ופעם על השכבת הזרע שהיא לשון טומאה כמו מקרה לילה מפני שגם הוא בדרך עראי ומקרה:
אהיה נקרה מאתו הלום. לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי' כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר יי' והוצרך לפרש זה פה ואם אין כאן מקומו מפני שלא יחוייב שיהיה פי' אקרה אהיה נקרה מאתו ויהיה משתנה מפירוש ויקר אלא אם יהיה פיר' כה הלום שאז יהיה הכונה בו על המקרה אשר יקר השם אליו פה ויהיה הוא נקרה מאתו אבל אם יהיה פיר' כה ככה אפשר שיהיה פי' אקרה שגם אני אקרה על אחר ככה כמו שיקרה השם אלי:
אם אין אני מראה לו ידי החזקה. כלומר לא יעזוב אתכם ללכת כל זמן שאין אני נראה בידי החזקה שפירושו כל זמן שאין אני מראה לו ידי החזקה והוי"ו של ולא ביד חזקה הוא כאילו אמר אי אפשר שיתן אתכם להלוך ולא תהיה בו ידי החזקה ופירוש ושלחתי את ידי אבל אשלח את ידי בם ואחרי כן ישלח אתכם. ורש"י ז"ל פתר הכוונה לא הלשון כי לפי מאמרו לא יפול בי"ת במלת יד החזקה כלל ופי' לא יתן לא ישבוק שפירוש לא יעזוב כמו על כן לא נתתיה מפני שהנתינ' לפי הנחתה הראשונ' אינה מורה רק על שימת דבר בדבר לא על העזיבה הנרצת פה אבל לפי היש מפרשים שפירשו ולא ביד תזקה ולא בשביל שידו חזקה והבי"ת של ביד חזקה הוא כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל יהיה פירוש ושלחתי את ידי שהרי מאז שאשלח ידי והכתי כלומר שלא מפני שידי חזקה ימאן לעזוב אתכם שהרי מאז שאשלח ידי והכתי מיד ישלח אתכם ואילו היתה ידו חזקה לא היה שולחם אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי"ו של ואחרי כן ישלח אתכם וזה שתלה הפירוש הזה לר' יעקב ב"ר מנחם ולא לאנקלוס המתרג' אינו רק על הפרוש של ושלחתי את ידי שפירש אותו הוא כי מאז אשלח את ידי והכתי מיד ישלח אתכם:
מאותה שהיא גרה אתה בבית. פירש מהמצרית שהישראלית גרה בבית' או מהמצרית שהיא גרה עם הישראלית בבית א' שזהו היות' מובן בלשון הרב לא מהמצרית הגרה בבית הישראלית כי הישראלים גרים הם במצרים ולא יתכן שיהיו להם בתים להשכיר וכל שכן לאדוניהם המשועבדים להם:
ומנחם חברו במחברת צד"י. פירוש במחברת הפעלים שהפ"א שלהם צד"י שהוא סובר ששרשו צל כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן אשר הציל אלהים ששרשם צל לפי דעת שניהם כי הם מחכמי צרפת שסוברים שהאותיות הנחות והחסרות אינן מן היסוד ואמרו כי בנה שרשו בן וקנה שרשו קן והציל שרשו צל והפיל שרשו פל ובמלת ונצלתם אף על פי שהרב ז"ל הוא מחכמי צרפת שאומרי' שהאותיות הנחות והחסרות אינן מן היסוד והם בעלי שתי אותיות כי יש שורש פחות משלש אותיות דחה את דברי מנחם במה שחבר אותה עם מחברת ויצל ששרשו צל לפי דעת שניהם ואמר שלא יתכן שתהיה מלת ונצלתם ממחברת ויצל מפני שאילו היה כן היה הנו"ן של ונצלתם נו"ן הנפעל והיה פירושה ונפעלתם כמו ונגפת' שתהיו אתם מקבלים ההרקה מהמצרים לא שאתם תריקו אותם ואחר שאין המלה הזאת ממחברת הצד"י לא ממחברת האותיות היסודיות הנופלות לפרקי' כנו"ן של נמל שפעם יכתוב ימול בשר ערלתו חסר הנו"ן ופעם יכתוב ונמלתם את בשר ערלתכם עם הנו"ן מפני שמדרך אלה הפעלים שכשהם מבניין הקל והם יוצאים יהיה הפ"א הפועל שלהם נקוד בשו"א כמו ונמלתם לא בחיר"ק כמו ודברתם יחוייב בהכרח שיהיה הפועל הזה מהפועלים שהנו"ן שלהם אינו נופל כלל ואח' שהפ"א בחיר"ק יהיה מבניין פועל הדגוש בהכרת זהו המכוון מדבריו ז"ל. ואולם הוצרכתי להאריך מפני שלשון הרב בזה לשון זר מלשון בעלי הדקדוק הנמצאים בידינו גם מפני שסברותיו בדקדוק הן מתחלפות מאד מבעלי הדקדוק אשר בידינו להיותו מכת חכמי צרפת המשתני' בסברות' מסברות חכמי ספר' אשר אנחנו מתנהגים על פיהם בחכמת הדקדוק וכבר הביא החכם רבי אברהם בן עזרא בספרי הדקדוק שחבר כל חלופי דעותיהם ע"ש:
