תנ"ך על הפרק - יחזקאל יח - כוונות עמוקות בלשון המקרא / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

יחזקאל יח

470 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה׃חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה אִם־יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃הֵ֤ן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת׃וְאִ֖ישׁ כִּי־יִהְיֶ֣ה צַדִּ֑יק וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃וְאִישׁ֙ לֹ֣א יוֹנֶ֔ה חֲבֹלָת֥וֹ חוֹב֙ יָשִׁ֔יב גְּזֵלָ֖ה לֹ֣א יִגְזֹ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד׃בַּנֶּ֣שֶׁךְ לֹֽא־יִתֵּ֗ן וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א יִקָּ֔ח מֵעָ֖וֶל יָשִׁ֣יב יָד֑וֹ מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ יַֽעֲשֶׂ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִֽישׁ׃בְּחֻקּוֹתַ֧י יְהַלֵּ֛ךְ וּמִשְׁפָּטַ֥י שָׁמַ֖ר לַעֲשׂ֣וֹת אֱמֶ֑ת צַדִּ֥יק הוּא֙ חָיֹ֣ה יִֽחְיֶ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃וְהוֹלִ֥יד בֵּן־פָּרִ֖יץ שֹׁפֵ֣ךְ דָּ֑ם וְעָ֣שָׂה אָ֔ח מֵאַחַ֖ד מֵאֵֽלֶּה׃וְה֕וּא אֶת־כָּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶֽהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃עָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנָ֔ה גְּזֵל֣וֹת גָּזָ֔ל חֲבֹ֖ל לֹ֣א יָשִׁ֑יב וְאֶל־הַגִּלּוּלִים֙ נָשָׂ֣א עֵינָ֔יו תּוֹעֵבָ֖ה עָשָֽׂה׃בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כָּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה מ֣וֹת יוּמָ֔ת דָּמָ֖יו בּ֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְהִנֵּה֙ הוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וַיַּ֕רְא אֶת־כָּל־חַטֹּ֥את אָבִ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּרְאֶ֕ה וְלֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה כָּהֵֽן׃עַל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃וְאִישׁ֙ לֹ֣א הוֹנָ֔ה חֲבֹל֙ לֹ֣א חָבָ֔ל וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד׃מֵעָנִ֞י הֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ נֶ֤שֶׁךְ וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א לָקָ֔ח מִשְׁפָּטַ֣י עָשָׂ֔ה בְּחֻקּוֹתַ֖י הָלָ֑ךְ ה֗וּא לֹ֥א יָמ֛וּת בַּעֲוֺ֥ן אָבִ֖יו חָיֹ֥ה יִחְיֶֽה׃אָבִ֞יו כִּֽי־עָ֣שַׁק עֹ֗שֶׁק גָּזַל֙ גֵּ֣זֶל אָ֔ח וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־ט֛וֹב עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמָּ֑יו וְהִנֵּה־מֵ֖ת בַּעֲוֺנֽוֹ׃וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַדֻּ֛עַ לֹא־נָשָׂ֥א הַבֵּ֖ן בַּעֲוֺ֣ן הָאָ֑ב וְהַבֵּ֞ן מִשְׁפָּ֧ט וּצְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה אֵ֣ת כָּל־חֻקּוֹתַ֥י שָׁמַ֛ר וַיַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם חָיֹ֥ה יִחְיֶֽה׃הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֣יא תָמ֑וּת בֵּ֞ן לֹא־יִשָּׂ֣א ׀ בַּעֲוֺ֣ן הָאָ֗ב וְאָב֙ לֹ֤א יִשָּׂא֙ בַּעֲוֺ֣ן הַבֵּ֔ן צִדְקַ֤ת הַצַּדִּיק֙ עָלָ֣יו תִּֽהְיֶ֔ה וְרִשְׁעַ֥תרשעהָרָשָׁ֖עעָלָ֥יו תִּֽהְיֶֽה׃וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכָּל־חטאתוחַטֹּאתָיו֙אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְשָׁמַר֙ אֶת־כָּל־חֻקּוֹתַ֔י וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה חָיֹ֥ה יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת׃כָּל־פְּשָׁעָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ל֑וֹ בְּצִדְקָת֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יִֽחְיֶֽה׃הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה׃וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקָתוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל כְּכֹ֨ל הַתּוֹעֵב֜וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֧ה הָרָשָׁ֛ע יַעֲשֶׂ֖ה וָחָ֑י כָּל־צדקתוצִדְקֹתָ֤יואֲשֶׁר־עָשָׂה֙ לֹ֣א תִזָּכַ֔רְנָה בְּמַעֲל֧וֹ אֲשֶׁר־מָעַ֛ל וּבְחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א בָּ֥ם יָמֽוּת׃וַאֲמַרְתֶּ֕ם לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י שִׁמְעוּ־נָא֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲדַרְכִּי֙ לֹ֣א יִתָּכֵ֔ן הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽנוּ׃בְּשׁוּב־צַדִּ֧יק מִצִּדְקָת֛וֹ וְעָ֥שָׂה עָ֖וֶל וּמֵ֣ת עֲלֵיהֶ֑ם בְּעַוְל֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יָמֽוּת׃וּבְשׁ֣וּב רָשָׁ֗ע מֵֽרִשְׁעָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה ה֖וּא אֶת־נַפְשׁ֥וֹ יְחַיֶּֽה׃וַיִּרְאֶ֣הוישובוַיָּ֔שָׁבמִכָּל־פְּשָׁעָ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה חָי֥וֹ יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת׃וְאָֽמְרוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י הַדְּרָכַ֞י לֹ֤א יִתָּֽכְנּוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽן׃לָכֵן֩ אִ֨ישׁ כִּדְרָכָ֜יו אֶשְׁפֹּ֤ט אֶתְכֶם֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה שׁ֤וּבוּ וְהָשִׁ֙יבוּ֙ מִכָּל־פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם לְמִכְשׁ֖וֹל עָוֺֽן׃הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם אֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר פְּשַׁעְתֶּ֣ם בָּ֔ם וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥ב חָדָ֖שׁ וְר֣וּחַ חֲדָשָׁ֑ה וְלָ֥מָּה תָמֻ֖תוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֣י לֹ֤א אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הַמֵּ֔ת נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה וְהָשִׁ֖יבוּ וִֽחְיֽוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

כוונות עמוקות בלשון המקרא

דרש רב אחא ברבי חנינא מאי דכתיב "אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃"(יחזקאל יח ו)?
אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל - שלא אכל בזכות אבותיו.
וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל - שלא הלך בקומה זקופה.
וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א - שלא ירד לאומנות חברו.
וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב - שלא נהנה מקופה של צדקה.
(סנהדרין פא.)

מאמר חז"ל זה מראה שלשונו של הנביא שונה מלשוננו. הקורא הפשוט בספר יחזקאל מבין שהנביאים מוכיחים את העם על עברות גסות וחמורות כעבודה זרה וגילוי עריות, בעוד שחז"ל מגלים לנו שתוכחתו של הנביא יחזקאל מתיחסת לדברים עדינים ודקים שהם רק בבואה של העברות החמורות. [עיין רש"י שמוכיח מדוע אי אפשר להסביר את הפסוק כפשוטו.]

ראשונים כמלאכים

חטאי הראשונים שהם האבות, דור המדבר ובני תקופת הבית הראשון, אינם נמדדים בקנה מידה של ימינו; ביחס לדרגותיהם הקפיד עליהם הקב"ה על כל מעשה; וכל פעולה נבדקה במיקרוסקופ שמימי, כך שלגבי אדם פשוט לא היתה שום קפידה אם היה מתנהג כפי שהם התנהגו.

"הסבא מסלובדקא", הרב נתן צבי פינקל, מבאר (אור הצפון) בכמה דוגמאות את כוונת הדברים.

על נח אמרו חז"ל במדרש שנתחלל ונעשה חולין ולכן נאמר עליו: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם"(בראשית ט כ). חז"ל משווים את נח ומשה ואומרים כי נח היה תחלה צדיק ואחר כך ירד לאיש האדמה ואילו משה התעלה מאיש מצרי לאיש האלוקים.

שואל הסבא מסלבודקא, היתכן לגמד את דמותו של נח שהחזיק מעמד בדור כה קשה כמו דור המבול ונשאר נאמן לה' ותורתו יחד עם בני משפחתו? כיצד יתכן למזער את אישיותו של נח שפירנס את כל הבריאה בתיבה במשך שנה תמימה מבלי לנוח ביום או בלילה והכל בשיא השלמות? יתרה מזו, נח שיצא מן התבה וראה עולם שמם התחיל לנטוע נטיעות ובחר בשתיל הגפן כדי להוציא משקה המשמח אלוקים ואנשים, כיצד אפשר לכתוב עליו שנתחלל וירד מגדולתו?

אלא, מסביר הסבא מסלבודקא, שנח נהג כשורה, אך היה צריך להתבונן שהיין עלול לגרום לאנשים להיכשל בשכרות, ומכאן גם למעשים שאינם מהוגנים. לפיכך צריך היה לנטוע תחלה שתיל אחר ורק אחר כך את הגפן, ומשלא עשה כך, יהיה אדם גדול, נאמר עליו שירד ונעשה חול ואבד את דרגותיו הרוחניות, וכל זה אך ורק בגלל מעלותיו הנשגבות שהקפידו עליו כחוט השערה כפי שראינו.

גם חטאי דור המדבר יש להסביר בדרך זו. כידוע דור המדבר הגיע למדרגות רוחניות נשגבות ששיאן היה ב"נעשה ונשמע" כמלאכי השרת, אם כן, כיצד נוכל לומר שאנשים נשגבים כמותם יתלוננו על משה בגלל אבטיחים ושומים שגם היום נחשבים הדברים לגנאי, קל וחומר בתקופתם? אלא תכונות אלו של בקשת אבטיחים ושומים היו חבויות בתת הכרתם עמוק עמוק, ואם היו ממשיכים להתלונן היו עלולים להגיע עד לתאוות אלו. התורה כותבת לאן היו מסוגלים להגיע ולא שעתה הגיעו לזה. התורה איננה מחפה על איש, ומבקרת אותו בכל העצמה גם אם מדובר בחטא קל ובלתי נראה. כך מתייחס ספר התנ"ך לכל חטאי הקדמונים, ואין הדברים יכולים להתפרש כפשוטם. שאם כן הדבר, לא היה הקב"ה מתגלה להם בנבואה ולא היו זוכים לאכול מן ולשתות מבארה של מרים.

"הסבא" מסביר שגם הרשעים שבתקופת המקרא לא היו דומים לרשעי דורותינו כלל ועיקר. פרעה חלם חלום נבואי שבעקבות פתרונו זכה לפרנס את כל העולם בשנות רעב, אפילו לבן הנחשב כ"ארמי אובד אבי" זכה שה' ידבר אתו ויזהירו לבל ידבר עם יעקב מטוב עד רע. אם כן, תאורי התורה ברורים ומדוקדקים ונועדו לגלות לדורות הבאים את הסכנות שבהתנהגות מסויימות, העלולות להביא להדרדרות מסוכנת ביותר.

אנו כחמורים

הגמרא אומרת:

אמר רבי זירא, אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר (שהיה מיוחד כפי שמתואר במקום אחר בגמרא) אלא כשאר חמורים.
(שבת קיב:)

חכמי המוסר מסבירים שאין להבין את מאמר חז"ל זה שאנחנו קטנים מהראשונים ותו לא. כוונת חז"ל לומר שאין לנו שום מושג בדרגתם הרוחנית של הקדמונים. נסביר זאת יותר. אפשר לומר בדרך משל, כח של שבעה ילדים שווה לכח של אדם מבוגר אחד, ומכאן שכח הילד הוא שביעית משל המבוגר, אך אי אפשר לומר שהמלאך גדול פי מליון מאדם כפי שאין לומר שאדם גדול פי עשרה מחמור. הטעם לכך כי חמור ואדם הנם שני דברים שאין ביניהם שום יחס. אם כן יש להבין את דברי רבי זירא ברוח זו. אנחנו לא מסוגלים להבין את מדרגת הקדמונים ובפרט לא את מדרגת אישי התנ"ך, לפיכך יש לראות את מעשיהם ואת מחדליהם באספקלריה שונה משלנו.

כעת ננסה להבין מעט את מאמר רב אחא ברבי חנינא שהבאנו בתחילת המאמר. 

אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל - שלא אכל בזכות אבותיו

הקב"ה קבע תפקיד לכל אדם בעולם ועליו לשאוף להשיג את המטרה שנקבעה לו. אדם שאיננו ממלא את תפקידו ונתלה בזכות אחרים, ואפילו יהיו אלה אבותיו, זוהי עבודה הזרה לרוח התורה. האדם צריך להיות חי הנושא את עצמו ועליו למלא את המשימות שהוטלו עליו על ידי הקב"ה המכיר היטב את תכונותיו ואת כוחותיו הנפשיים ובוודאי לא יטיל עליו תפקידים שאינו יכול לעמוד בהם. כל אדם מישראל צריך לעבוד את עבודת הקודש בעצמו, ולא לצפות לזכות אבות. אדם הסמוך על שולחן אביו "ברוחניות" הנו אדם ערטלאי שלא יוכל להתקיים בעולם הבא כי שם כל אחד נכוה מחופתו של חברו. אפשר לצרף את זכות האבות בנוסף לעבודה העצמית שהאדם עובד בעולם הזה וזוכה לשכר על עבודתו, אבל בשום פנים לא לסמוך לחלוטין על זכות אבותיו. מנהג נפסד זה לסמוך על זכות אבותיו הנו נטע זר בתורת ישראל ונחשב כעבודה זרה. אם כן, לא מדובר בעבודה זרה ממש אלא על תביעה דקה מאד שרק חז"ל יכלו להצביע עליה. [גם המדרש בתחילת פרשת ויצא דורש את המלים הרים במשמעות הורים.]

וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל - שלא הלך בקומה זקופה

אדם ההולך בקומה זקופה הינו בעל גאוה המרגיש 'אני ואפסי עוד'. לפיכך אינו מוכן לקבל שום עצה ושום הדרכה מאיש. כלום ישנה עבודה זרה גדולה מזו? מאחר והמתגאה בעצמו הופך להיות עבודה זרה, אין הקב"ה יכול להיות עמו יחד, וכדברי חז"ל אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת. אין הכוונה שלא עבד אלילים, כמו אותן השכבות שעבדו אז אלילים, אלא שלא הלך בקומה זקופה, שכל המהלך בקומה זקופה כדוחק רגלי השכינה, כלומר כביכול מצמצם את תחום של השכינה וזו עבירה חמורה הנחשבת כעבודה זרה.

וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א - שלא ירד לאומנות חברו

היורד לאומנות חברו מוכיח כי אמונתו איננה שלמה. כי אדם המאמין בלב שלם שהקב"ה זן ומפרנס את כל ברואיו, מדוע יחשוש שחברו יגזול ממנו את פרנסתו? הרי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, כמו שאדם אינו יכול לקחת אשה שאיננה שלו וכדברי חז"ל: "בת פלוני לפלוני". נטילת הפרנסה מאדם נחשבת כאילו נוטל ממנו את אשתו, כי כמו שהפרנסה נועדה לאדם זה גם האשה שייכת לאדם זה. וכשם שלא יעלה על האדם לטמא אשת חברו, כך צריך להעלות על דעתו שלא לרדת לאומנות חברו.

וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב - שלא נהנה מקופה של צדקה

הנביא מדמה את האדם הנהנה מקופה של צדקה לזה המתקרב לאשה נדה. שוב אין הכוונה על ביצוע עברה הקשורה בעריות, אלא שלהיות סמוך על אחרים וליהנות מצדקה הינו דבר מגונה שדומה לאיסור נדה, ויש להתרחק מזה. (נידה באורה מרוחקת). וכמאמרם: "המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו"(ביצה לב:).

  באדיבות הרב, מתוך ספריו 'אמרי חן - בראשית, במדבר'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך