כוונות עמוקות בלשון המקרא
דרש רב אחא ברבי חנינא מאי דכתיב "אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃"(יחזקאל יח ו)?
אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל - שלא אכל בזכות אבותיו.
וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל - שלא הלך בקומה זקופה.
וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א - שלא ירד לאומנות חברו.
וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב - שלא נהנה מקופה של צדקה.
(סנהדרין פא.)
מאמר חז"ל זה מראה שלשונו של הנביא שונה מלשוננו. הקורא הפשוט בספר יחזקאל מבין שהנביאים מוכיחים את העם על עברות גסות וחמורות כעבודה זרה וגילוי עריות, בעוד שחז"ל מגלים לנו שתוכחתו של הנביא יחזקאל מתיחסת לדברים עדינים ודקים שהם רק בבואה של העברות החמורות. [עיין רש"י שמוכיח מדוע אי אפשר להסביר את הפסוק כפשוטו.]
ראשונים כמלאכים
חטאי הראשונים שהם האבות, דור המדבר ובני תקופת הבית הראשון, אינם נמדדים בקנה מידה של ימינו; ביחס לדרגותיהם הקפיד עליהם הקב"ה על כל מעשה; וכל פעולה נבדקה במיקרוסקופ שמימי, כך שלגבי אדם פשוט לא היתה שום קפידה אם היה מתנהג כפי שהם התנהגו.
"הסבא מסלובדקא", הרב נתן צבי פינקל, מבאר (אור הצפון) בכמה דוגמאות את כוונת הדברים.
על נח אמרו חז"ל במדרש שנתחלל ונעשה חולין ולכן נאמר עליו: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם"(בראשית ט כ). חז"ל משווים את נח ומשה ואומרים כי נח היה תחלה צדיק ואחר כך ירד לאיש האדמה ואילו משה התעלה מאיש מצרי לאיש האלוקים.
שואל הסבא מסלבודקא, היתכן לגמד את דמותו של נח שהחזיק מעמד בדור כה קשה כמו דור המבול ונשאר נאמן לה' ותורתו יחד עם בני משפחתו? כיצד יתכן למזער את אישיותו של נח שפירנס את כל הבריאה בתיבה במשך שנה תמימה מבלי לנוח ביום או בלילה והכל בשיא השלמות? יתרה מזו, נח שיצא מן התבה וראה עולם שמם התחיל לנטוע נטיעות ובחר בשתיל הגפן כדי להוציא משקה המשמח אלוקים ואנשים, כיצד אפשר לכתוב עליו שנתחלל וירד מגדולתו?
אלא, מסביר הסבא מסלבודקא, שנח נהג כשורה, אך היה צריך להתבונן שהיין עלול לגרום לאנשים להיכשל בשכרות, ומכאן גם למעשים שאינם מהוגנים. לפיכך צריך היה לנטוע תחלה שתיל אחר ורק אחר כך את הגפן, ומשלא עשה כך, יהיה אדם גדול, נאמר עליו שירד ונעשה חול ואבד את דרגותיו הרוחניות, וכל זה אך ורק בגלל מעלותיו הנשגבות שהקפידו עליו כחוט השערה כפי שראינו.
גם חטאי דור המדבר יש להסביר בדרך זו. כידוע דור המדבר הגיע למדרגות רוחניות נשגבות ששיאן היה ב"נעשה ונשמע" כמלאכי השרת, אם כן, כיצד נוכל לומר שאנשים נשגבים כמותם יתלוננו על משה בגלל אבטיחים ושומים שגם היום נחשבים הדברים לגנאי, קל וחומר בתקופתם? אלא תכונות אלו של בקשת אבטיחים ושומים היו חבויות בתת הכרתם עמוק עמוק, ואם היו ממשיכים להתלונן היו עלולים להגיע עד לתאוות אלו. התורה כותבת לאן היו מסוגלים להגיע ולא שעתה הגיעו לזה. התורה איננה מחפה על איש, ומבקרת אותו בכל העצמה גם אם מדובר בחטא קל ובלתי נראה. כך מתייחס ספר התנ"ך לכל חטאי הקדמונים, ואין הדברים יכולים להתפרש כפשוטם. שאם כן הדבר, לא היה הקב"ה מתגלה להם בנבואה ולא היו זוכים לאכול מן ולשתות מבארה של מרים.
"הסבא" מסביר שגם הרשעים שבתקופת המקרא לא היו דומים לרשעי דורותינו כלל ועיקר. פרעה חלם חלום נבואי שבעקבות פתרונו זכה לפרנס את כל העולם בשנות רעב, אפילו לבן הנחשב כ"ארמי אובד אבי" זכה שה' ידבר אתו ויזהירו לבל ידבר עם יעקב מטוב עד רע. אם כן, תאורי התורה ברורים ומדוקדקים ונועדו לגלות לדורות הבאים את הסכנות שבהתנהגות מסויימות, העלולות להביא להדרדרות מסוכנת ביותר.
אנו כחמורים
הגמרא אומרת:
אמר רבי זירא, אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר (שהיה מיוחד כפי שמתואר במקום אחר בגמרא) אלא כשאר חמורים.
(שבת קיב:)
חכמי המוסר מסבירים שאין להבין את מאמר חז"ל זה שאנחנו קטנים מהראשונים ותו לא. כוונת חז"ל לומר שאין לנו שום מושג בדרגתם הרוחנית של הקדמונים. נסביר זאת יותר. אפשר לומר בדרך משל, כח של שבעה ילדים שווה לכח של אדם מבוגר אחד, ומכאן שכח הילד הוא שביעית משל המבוגר, אך אי אפשר לומר שהמלאך גדול פי מליון מאדם כפי שאין לומר שאדם גדול פי עשרה מחמור. הטעם לכך כי חמור ואדם הנם שני דברים שאין ביניהם שום יחס. אם כן יש להבין את דברי רבי זירא ברוח זו. אנחנו לא מסוגלים להבין את מדרגת הקדמונים ובפרט לא את מדרגת אישי התנ"ך, לפיכך יש לראות את מעשיהם ואת מחדליהם באספקלריה שונה משלנו.
כעת ננסה להבין מעט את מאמר רב אחא ברבי חנינא שהבאנו בתחילת המאמר.
אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל - שלא אכל בזכות אבותיו
הקב"ה קבע תפקיד לכל אדם בעולם ועליו לשאוף להשיג את המטרה שנקבעה לו. אדם שאיננו ממלא את תפקידו ונתלה בזכות אחרים, ואפילו יהיו אלה אבותיו, זוהי עבודה הזרה לרוח התורה. האדם צריך להיות חי הנושא את עצמו ועליו למלא את המשימות שהוטלו עליו על ידי הקב"ה המכיר היטב את תכונותיו ואת כוחותיו הנפשיים ובוודאי לא יטיל עליו תפקידים שאינו יכול לעמוד בהם. כל אדם מישראל צריך לעבוד את עבודת הקודש בעצמו, ולא לצפות לזכות אבות. אדם הסמוך על שולחן אביו "ברוחניות" הנו אדם ערטלאי שלא יוכל להתקיים בעולם הבא כי שם כל אחד נכוה מחופתו של חברו. אפשר לצרף את זכות האבות בנוסף לעבודה העצמית שהאדם עובד בעולם הזה וזוכה לשכר על עבודתו, אבל בשום פנים לא לסמוך לחלוטין על זכות אבותיו. מנהג נפסד זה לסמוך על זכות אבותיו הנו נטע זר בתורת ישראל ונחשב כעבודה זרה. אם כן, לא מדובר בעבודה זרה ממש אלא על תביעה דקה מאד שרק חז"ל יכלו להצביע עליה. [גם המדרש בתחילת פרשת ויצא דורש את המלים הרים במשמעות הורים.]
וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל - שלא הלך בקומה זקופה
אדם ההולך בקומה זקופה הינו בעל גאוה המרגיש 'אני ואפסי עוד'. לפיכך אינו מוכן לקבל שום עצה ושום הדרכה מאיש. כלום ישנה עבודה זרה גדולה מזו? מאחר והמתגאה בעצמו הופך להיות עבודה זרה, אין הקב"ה יכול להיות עמו יחד, וכדברי חז"ל אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת. אין הכוונה שלא עבד אלילים, כמו אותן השכבות שעבדו אז אלילים, אלא שלא הלך בקומה זקופה, שכל המהלך בקומה זקופה כדוחק רגלי השכינה, כלומר כביכול מצמצם את תחום של השכינה וזו עבירה חמורה הנחשבת כעבודה זרה.
וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֨הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א - שלא ירד לאומנות חברו
היורד לאומנות חברו מוכיח כי אמונתו איננה שלמה. כי אדם המאמין בלב שלם שהקב"ה זן ומפרנס את כל ברואיו, מדוע יחשוש שחברו יגזול ממנו את פרנסתו? הרי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, כמו שאדם אינו יכול לקחת אשה שאיננה שלו וכדברי חז"ל: "בת פלוני לפלוני". נטילת הפרנסה מאדם נחשבת כאילו נוטל ממנו את אשתו, כי כמו שהפרנסה נועדה לאדם זה גם האשה שייכת לאדם זה. וכשם שלא יעלה על האדם לטמא אשת חברו, כך צריך להעלות על דעתו שלא לרדת לאומנות חברו.
וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב - שלא נהנה מקופה של צדקה
הנביא מדמה את האדם הנהנה מקופה של צדקה לזה המתקרב לאשה נדה. שוב אין הכוונה על ביצוע עברה הקשורה בעריות, אלא שלהיות סמוך על אחרים וליהנות מצדקה הינו דבר מגונה שדומה לאיסור נדה, ויש להתרחק מזה. (נידה באורה מרוחקת). וכמאמרם: "המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו"(ביצה לב:).
באדיבות הרב, מתוך ספריו 'אמרי חן - בראשית, במדבר'