יחסו העדין של דוד לשאול (ב)

כבר נתקלנו ביחסו העדין של דוד לשאול בפרק יז.

בפרקנו, לאחר המפגש במערה דוד אומר לשאול:

לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֶֽךָ׃
הִנֵּה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ אֵ֣ת אֲשֶׁר־נְתָנְךָ֩ יְ-הוָ֨ה ׀ הַיּ֤וֹם ׀ בְּיָדִי֙ בַּמְּעָרָ֔ה וְאָמַ֥ר לַהֲרָגֲךָ֖ וַתָּ֣חָס עָלֶ֑יךָ וָאֹמַ֗ר לֹא־אֶשְׁלַ֤ח יָדִי֙ בַּֽאדֹנִ֔י כִּי־מְשִׁ֥יחַ יְ-הוָ֖ה הֽוּא׃
וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה אֶת־כְּנַ֥ף מְעִילְךָ֖ בְּיָדִ֑י כִּ֡י בְּכָרְתִי֩ אֶת־כְּנַ֨ף מְעִֽילְךָ֜ וְלֹ֣א הֲרַגְתִּ֗יךָ דַּ֤ע וּרְאֵה֙ כִּי֩ אֵ֨ין בְּיָדִ֜י רָעָ֤ה וָפֶ֙שַׁע֙...
(שמואל א כד ט-יא)

אין שום האשמה אישית כלפי שאול! למרות ששאול הוא האשם הישיר בכל המצב הנורא אליו נקלע דוד. "לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם", כביכול יש אדם אחר האשם בכך.

הפניה אל שאול נעשית מתוך כבוד רב: "וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה". לשון זו מבטאת כבוד וחשיבות, כפי שמצאנו אצל אלישע, שאמר על אליהו: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

כמו כן מכנה דוד את שאול "מְשִׁיחַ יְ-הוָה"(ז;יא). יחד עם זאת, מנסה דוד להראות באופן מוכח, שאין בו אשם, ושאול טועה ברודפו אחריו.

את עצמו מציג דוד כבלתי חשוב:

אַחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד׃
(שמואל א כד טו)

אין הוא מאיים ואף לא מבטיח סוף רע לשאול. משליך הוא את הדין לדיין אמת: "וְהָיָ֤ה יְ-הוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ"( טז).

בעוד שני פרקים נראה איך דוד ממשיך בדרכו זו.