תנ"ך על הפרק - בראשית כד - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית כד

24 / 929
היום

הפרק

מציאת שידוך ליצחק ונישואיו עם רבקה

וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר׃וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו׃וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ויישםוַיּוּשַׂ֤םלְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי׃וַיהוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי׃וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ׃הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יְהוָ֖ה לְבֶן־אֲדֹנִֽי׃אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה׃וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֮ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ׃וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהוָֽה׃וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיהוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואברהם זקן בא בימים. סמך זה אחר מיתת שרה לומר שכיון שמתה שרה קפצה עליו זקנה וזהו שאמרו חכמים אין אשה מתה אלא לבעל' ואע"ג דכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים באים בימים חזר לומ' ואברהם זקן לפי שחזר לבחרותו כמו שרה ואמר שאחר כך חזר להיות זקן. א"נ להסמיכו לואשביעך לומר שבשביל שהיה זקן השביעו שחשב אם ישלחנו לארץ מולדתו אולי טרם שיחזור השליח ימות שראה את עצמו זקן והב"ה אמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ואם לא אשיא את יצחק ואראה לו בנים אין כאן שלום דכתיב וראה בנים לבניך שלום על ישראל ואם לא עכשיו אימתי. א"נ לרבותא אע"פ שאברהם זקן ולא היה יכול עוד לטרוח לצאת ולבוא אעפ"כ לא חסר לו כי וד' ברך את אברהם. ובב"ר פריך לה ומשני כאן זקנה שיש לה לכלוך שפי' בא בימים כבר בא לימים מרובים ולהלן אמר זקנה שאין בה לכלוך שפי' באים בימים בתחלת ימי הזקנה כי באים מורה על ענין עומד כמו הבאים בשערים האלה ובא משמע כבר בא ועבר כמו בא אחיך: וד' ברך את אברהם בכל. בעושר ונכסים ואורך ימים ואת כל חמדת האדם ולא היה חסר אלא שיראה בנים לבניו שינחלו כבודו ולזה התאוה על כן ויקרא אל עבדו: שים נא ידך תחת ירכי. להשביעו במילה. אע"ג דיד לאמה תקצץ שאני אברהם דזקן היה וליכא למיחש להשחתת זרע. ור' אברהם כתב שהיה דרך בימים ההם לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו כלומר אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי והאדון יושב וירכו על היד כלומר הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך: ואשביעך. כדי שלא תאמר האשה האיך אלך על הספק אולי כשאבא שם לא יחפוץ בי על כן נתן בידו נוסח השבועה לומר שהכל בידו להשיאו למי שירצה: אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. ראוי היה להשביע ליצחק שלא ישא אשה מבנות כנען אבל היה ברצונו לשלוח בחייו לארצו ולמשפחתו ולהשביע העבד שיעשה כן או בחייו או אחרי מותו ולכך הוצרך עכ"פ להשביע העבד וכיון שהשביע העבד לא הוצרך להשביע ליצחק כי ידע שלא יעבור על דעת אביו. א"נ שעשה העבד אפטרופוס וצוה לו שישיא ליצחק כרצונו וינחיל לו נכסיו על מנת כן ועל כן הזכיר המושל בכל אשר לו. וי"מ שיצחק לא היה שם והוא מפחד הזקנה מיהר בענין וכן נראה מן הפסוק שלא היה שם דכתיב ויצחק בא מבוא ואית' במדרש שהיה בג"ע שכשהעלהו אברהם לעולה חבל בו מעט והכניסו לג"ע לרפאתו. א"נ שהלך להחזיר הגר לאביו: ואשביעך בד' אלהי השמים ואלהי הארץ. לפי שבשמים גוזרי' לזווגם בארץ: אולי לא תאבה האשה. פי' האשה שאדבר בה או האשה שתהא ראוי' לו: אלהי השמים. הכא לא אמר אלקי הארץ פירש"י כשלקחו מבית אביו עדיין לא הרגלו בפי הבריות. והרמב"ן פי' שאז היה דר בחוצה לארץ או באור כשדים וכן אמרו הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה: אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי. פי' רש"י מבית אבי חרן ומארץ מולדתי אור כשדים. והקשה הרמב"ן כשאמר לו אל ארצי ואל מולדתי תלך יהיה פירושו אור כשדים וחלילה שיתערב זרע קודש בבני חם הפושע ועוד למה יקרא חרן ארצו בשביל שגר בה והלא ימים רבים גר בארץ כנען ולא נקראת ארצו ופי' הוא אל ארצי ואל מולדתי ארצי ששם מולדתי והיא ארם נהרים ששם משפחתי מעולם ואמר ולקחת אשה לבני משם שאף שמה לא אחפוץ בכל אנשי ארצי אלא במקצתם והיינו מבית אבי. וכן מפורש בפ' דר' אליעזר ולקחת אשה לבני ממשפחתי: אשר לקחני מבית אבי. פי' לשון הבטחה הוא כי הוא לקחני והרחיקני מבית אבי ואין לי עם מי אשיא את בני: ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן הארץ. וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ועל כן אני בוטח בו כי הוא ישלח מלאכו לפניך. א"נ לכך אמר אשר לקחני מבית אבי ואי אפשר להשיב בני שמה שהרי הוא לקחני משם על כן אני אומר לך שלא תשיבהו שמה: ונקית משבועתי זאת. פירש"י וקח לו מבנות ענר אשכול וממרא. והקשה הרמב"ן שחלילה לו לקחת מבניהם שמבני כנענים הם כדכתיב ממרא האמורי אדרבה בב"ר מפרש שעיקר אזהרה היתה עליהם דכתיב אשר אנכי יושב בארצו והוצרך להזהיר עליהם יותר לפי שהיו בעלי בריתו וכ"ש על האחרים אלא ונקית משבועתי זאת שיהי' הוא פטור ואברהם היה יודע ביצחק שישמע לאביו ויזהר מהם וילך אל ישמעאל או בנות לוט ויתר העמים. א"נ השבועה היתה על הכל שלא ליקח מבנות כנען ושיקח מבית אביו ואם לא ירצו ליתן מבית אביו נפטר מאותה שבועה אבל שבוע' שלא ליקח מבנות כנען במקומה עומדת ועל כן אמר משבועתי זאת ואמר העבד אפנ' על ימין או על שמאל ולא אמר אשובה לי: וכל טוב אדוניו בידו. פירש"י שטר מתנה שכת' ליצחק כל אשר לו. ולפי זה מלת ויקח נמשכת ופי' כל טוב אדוניו לקח בידו והאי דכתיב לקמן ויתן אברהם כל אשר לו ליצחק אע"פ שכבר כתבו לו החזיקו בהם בשעת מיתתו שלא יערערו עליו. וי"מ שהעבד כשהשביעו לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו כי כל טוב אדוניו בידו והוא פקוד בכל לקחת כל אשר יצוה. והרמב"ן פי' לפי הפשט ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו שהיו באלו עשרה גמלים כל הטוב שבבית אדוניו ממגדנות ומפירות: הנה אנכי נצב על עין המים. אמר בכאן אוכל לבדוק בה אם היא צנועה כי אם היא מתנהגת בבית בצניעות על פי אמה היא עושה אבל בכאן אם היא מתנהגת בצניעות מחמת עצמה היא עושה כן: אותה הוכחת לעבדך ליצחק. פירש"י ראויה היא שהיא גומלת חסדים וראוי' ליכנס לביתו. והרמב"ן פי' שהוא מתפלת העבד שאמר הקרה נא לפני המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע אם עשית חסד עמו אם היא ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה. וא"ת למ"ד בפרשת מכשף בני נח מוזהר וכתיב שם לא ימצא בך מנחש ואמרינן כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש וי"ל שלא נתן לה הצמידים עד ששאל אותה וידע בת מי היא אע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב והדר כתיב בת מי את אין מוקדם ומאוחר וכן מוכח קרא דכתיב ואשאל אותה ואתן. א"כ הכי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה אחר שישאל מדלא כתיב ויקח ויתן הנזם על אפה ויתן שני צמידים על ידיה ופי' ויקח שלקחם מכיסו להיותם מוכנים ליתנם לה. א"נ לא חשוב נחש אלא מי שסומך על הנחש אבל אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש אלא אליעזר עשאו סימן ויהונתן לא עשאו אלא לזרז הנער. וכתב ר' אברהם רבים יתמהו ואמרו שלא עשה כהוגן ולא ידעתי למה שאלו תמצ' הנערה אשר תשקהו ממשפחה אחרת יניח אותה ולא הפסיד כלום כי פי' ויאמר לה בת מי את וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום: בתולה ואיש לא ידעה. פי' רש"י אפי' שלא כדרכה וי"מ שלכך אמר ואיש לא ידעה שאפשר שידעה איש ועדיין היא בתולה כגון פחותה מבת ג' שבתוליה חוזרין: וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המים לקראתה מדכתיב ותמלא כדה ותעל ולא כתיב ותשאב ותמלא אלמא לא הוצרכה לירד ולשאוב ולא נעשה לה נס רק בפעם ראשונה כדי שיכיר בה דהא כתיב בתר הכי ותשאב לכל גמליו. אע"ג דבסיפור אליעזר כתיב ותרד העינה ותשאב חשב אולי לא יאמינו לו ולכך לא רצה לומר הנס שאירע לו: מקום לנו ללין. פי' להלין הבהמות והיא השיבה גם מקום ללון אתם והבהמות גם הוא לא שאל אלא מקום הלינה והוא יוציא משלו והיא אמרה גם תבן גם מספוא רב עמנו ואינו כבוד אבי שתוציא משלך בביתו: בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. בעבור שהיו לנחור בנים מפילגשו ראומה יחסו לעולם בתואל בן מלכה לומר שהוא בן הגבירה ובעבור שהנערה הזכירה שם אביה תחלה בת בתואל אנכי בן מלכה כי כן דרך הנערות כמו ותגד לבית אמה לכך החזיר הכתוב למעלה בספור הענין לומר כי הוא בן מלכה אשת נחור אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בת נחור תיקן הדבר בדרך מוסר להזכיר האב תחלה ואמר אשר ילדה לו מלכה לו' שהוא בן הגבירה: וירץ לבן. יש מקשי' דכתיב וירץ ובתר הכי כתיב ויהי כראות את הנזם ומתרצים דכך היה כששהתה כל כך רץ לבן אחריה דרך גנות ופרדסים כדי למהר לבקשה והיא חזרה בנתיי' דרך הישר ולא פגע בה כי הלכה דרך הישר והגידה לאמה אז חזר גם הוא וראה את הנזם והצמידים ואז חזר ואמר אליו בא ברוך ה'. ואינו קשה כלום דהכי פירושו וירץ לבן למה ויהי כראות את הנזם: ויבא האיש הביתה. זה אליעזר: ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים. זה חוזר על לבן שעשה דרך מוסר עם אורחיו ונתן להם מים לרחוץ רגליהם כי רחוק הוא שיהיה אליעזר נותן מים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים: ויפתח הגמלים. שהתיר מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורי' או שהיו הולכים אגודים במושב המרכבה שאליהם: אלי לא תלך. אלי כתיב פרש"י שהיתה בת לאליעזר ובקש שישאנה יצחק וא"כ היה לו לראשון להיות חסר אלא לא מלאו לבו לומר שישא יצחק בתו עד שאמר לו לבן בוא ברוך ה' ואמר מעתה אני מבורך אולי ישא יצחק בתי: ישלח מלאכו. פי' המיוחד לכך כמו כי ילך מלאכי לפניך אבל לא אותו שנ' בו מלאך דכתיב ושלחתי לפניך מלאך וכאן כתיב מלאכו שנים אחד לשומרו ואחד לסייעו: והנה רבקה יוצאת. כי בהיותו בבית שמע ששמה רבקה או אולי היא הגידה לו שמה אע"פ שלא נכתב: ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. שהיא תוליכם עמה אבל לאחיה ולאמה לא נתן אלא מגדנות ולא כלי כסף וזהב שאם יתן להם ישארו שם: ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה. פירש"י ובתואל היכן היה שמת. ולפי הפשט ניחא כי בתואל אמר הנה רבקה לפניך ועל כן אמר אחיה ואמה שאינו טוב שתלך מיד אלא תשב אתנו ימים או עשור. ור' אברהם אמר הם שדברו והם שקבלו המגדנות והאב היה מחריש ואפשר שלבן היה גדול מאביו בכבוד וחכמה וכן כתיב ויען לבן ובתואל: ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. פי' אם אמת הוא כמו שאמרת שנזדמנה לך ושאלוה ג"כ התלכי עם האיש הזה. א"נ התלכי עם האיש הזה או אם תרצה אחד משלנו שילך עמך ותאמר אלך עמו כי הגון הוא וגם אלך מיד ולא אחוש להתאחר בשביל תכשיטין: ויקח העבד את רבקה וילך. לספר בזריזותו כי אחרי צאתם מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריהם לקח את רבקה ולא נפרד ממנה לשומרה מכל מכשול. א"נ בשביל שהלכו עמה אמה וקרובותיה ולא יכלו לעוזבה כי נכמרו רחמיהם עליה אמר ויקח את רבקה מידם ואמר חזרו בכם. ור' אברהם פי' שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו: ויצחק בא מבוא באר לחי רואי. כתב ר' אברהם מבוא שם מקום ונקרא באר לחי רואי שיש לו שתי שמות. והר"ן פי' שבא עתה מבא מבאר לחי רואי ששב מבאר לחי רואי שהלך שם ואלו אמר בא מבאר לחי רואי היה משמע שעיקר דירתו היה שם ולכך אמר מבא לומר ששב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה כי הוא יושב בארץ הנגב ושם דירתו. ויתכן כי שם היה לו מקום קבוע בתפלה בשביל שנראה שם המלאך והוא יושב בארץ הנגב קרוב לאותו מקום והנה בא מהבאר אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו אשר שם ומצא העבד ורבקה והלכו ביחד לעירו: לשוח בשדה. לשון תפלה. אע"ג דאמרינן חציף אינש דמצלי בבקתא שאני הכא שהיה בהר המוריה כדאמרינן לא כיצחק שקראו שדה. א"נ בבקעה שהוא פרוץ מקום עוברים ושבים אבל בשדה אין לחוש: ותרא את יצחק ותפול. פירש"י שראתה אותו הדור ונתביישה ממנו. ור' אברהם אמר הפסוק שהוא אחריו הוא מוקדם לו כי קודם שאלה מי הוא ופי' ותאמר אל העבד וכבר אמרה. וכתב הרמב"ן אין אנו צריכין לערב כאן המקראות אלא כשראתה שבא כנגדם ידעה שבא אליהם לקראת בשלומם או להביאם לביתו ועשתה דרך מוסר להצנע מפניו: ותפל מעל הגמל. פירש"י שהשמיטה עצמה לארץ כתרגו' ואתרכינת הטית עצמה לארץ ויט שמים וארכין. וכתב הרמב"ן לא שהשמיטה עצמה לארץ שאין זה הטייה אלא נפילה אבל מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטית עצמה לצד אחר להסב פניה ממנו: ותהי לו לאשה ויאהבה. אונקלוס נתן טעם למה הוצרך לומר שאהבה ופי' הטעם ויאהבה לפי שהיתה צדקת כשרה אמו. והרמב"ן כתב לכך הזכיר האהבה וכתב וינחם לומר שיצחק נצטער מאוד במיתת אמו ורחק ממנו מנחם עד שניחם באשתו באהבתו אותה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך