כיצד יתכן שלא הספידו את יהושע כראוי?
נאמר בפרקנו:
ו. וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ.
ז. וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ד' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ד' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
ח. וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ד' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.
ט. וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ.
י. וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ד' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
פרשיה זו כבר הובאה כמעט באותן מלים בדיוק בסוף ספר יהושע (כד, כח-לא). נשאלת השאלה: מדוע אם כן היא מופיעה כאן שוב?
כתב רש"י (בפסוק ו): "וישלח יהושע וגו' - זה המעשה היה מוקדם, אלא לפי שבא לומר: 'ויעשו הרע' (פסוק יא), התחיל לומר כן: יהושע, כשמת וקבלו לפניו לעבוד ד', שלחם איש לנחלתו, והם עבדו את ד' כל ימיו וכל ימי הזקנים, ואחר כך: 'ויעשו בני ישראל הרע'".
א. ההתעצלות בהספדו של יהושע
כתב רש"י (בפסוק ז): "אשר האריכו ימים וגו' - ימים האריכו, שנים לא האריכו, לפי שנתעצלו בהספדו, הוא שנאמר: 'הר געש' (פסוק ט), שרעש עליהם ההר להורגן".
מקורו של רש"י הוא במסכת שבת (קה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר: 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים, מצפון להר געש' (יהושע כד, ל), מלמד שרגש עליהן הר להורגן".
מנין למדו חז"ל שהתעצלו בהספדו של יהושע?
כתבו שם התוספות (בד"ה שרגש): "משום דלא אשכחן דכתיב ביה: 'ויבכו אותו שלשים יום' כמו במשה ואהרן (דברים לד, ח ובמדבר כ, כט)".
יש להוסיף שגם על שמואל נאמר שכל ישראל ספדו לו: שמ"א כה, א, ושם כח, ג. וכבר עסקנו בכך ביהושע פרק כ"ד.
מאמר זה יעסוק בשאלה כיצד יתכן שבני ישראל התעצלו בהספדו של יהושע.
ב. כיצד יתכן שבני ישראל לא הספידו את יהושע כראוי?
1. הסבר מרן הרב קוק לגמרא
כתב מרן הרב קוק בספרו "עין איה" למסכת שבת (שם). בתחילה הסביר הרב את המימרא "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו", ואחר כך הסביר את ההתעצלות שהיתה בהספדו של יהושע:
כשלון זה אירע לדורו של יהושע. הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי, שהביא את ישראל לארץ ירושתו, ושהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים. אבל מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים, נתעצלו לחדור לערכו הרוחני הגדול של יהושע, הנביא הגדול והשקדן הגדול, אשר 'לא ימוש ספר התורה' ממנו, וקיים 'והגית בו יומם ולילה'. לא עלה היתרון הפנימי, האמיתי, הרוחני, הגנוז בנשמתו של יהושע על לב המספידים, מפני שרק את המפעלים המוחשיים אשר הובלטו כל כך בחייו הדגישו, שהם באמת טפלים לגבי העיקר, הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד ד', ועל כן רגש עליהם ההר להורגם. והובלט בזה גם כן הצד הצפון, העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו, לעומת הצד המפורסם והרועש והגועש שבמפעליו. שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה, לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה הצד לכל המהות ולכל העיקר של החזון הגדול של האישיות הרוממה האדירה הקדושה והנפלאה של יהושע. ומזה למדנו כלל גדול על כל המתעצל בהספדו של חכם בכל הזמנים ובכל הדורות, שמעיד על עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שרש ולשד בפנימיותה של הנשמה העליונה, וממילא אין לכל תוכן חייו הערכה אמיתית של חיים... ועל כן הוא ראוי לקוברו בחייו, כמו שגעש ההר על אותו הדור להורגם, מפני ההתעצלות הזאת.
לפי הסבר הרב, בני ישראל אכן הספידו את יהושע, אלא שהם הספידו אותו רק על מעשיו הגלויים המפורסמים של כיבוש ארץ ישראל והנצחון במלחמות, אבל הם לא הספידו אותו על מעלתו כנביא וכשקדן בתורה.
הרב גם רמז שהביטוי "מצפון להר געש" רומז לכך שלא התיחסו לכל המעלות הצפונות, הנסתרות, של יהושע, אלא רק למעלות הגועשות, המפורסמות.
על מעלתו הגדולה של יהושע כנביא כתב המבי"ט בספרו "בית אלקים" (שער היסודות פרק כ"ד) שיהושע היה הנביא הגדול ביותר אחרי משה רבנו!
בשום נביא [מלבד משה רבנו] לא נאמר: 'ויאמר ד' אל פלוני לאמר' או: 'וידבר ד' אל פלוני לאמר', כי הוא מורה על הדיבור בלי אמצעי, זולת ביהושע, שכתוב בו פעמיים: 'ויאמר ד' אל יהושע לאמר' (יהושע ד, א-טו), ופעם אחת: 'וידבר ד' אל יהושע לאמר' (שם כ, א). ואפשר לומר כי מפני שתלמידו של אדם כמותו, כמו שהוכיחו ממשה עצמו, ויהושע אמר לו ד' יתברך: 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך' (שם א, ה), ולזה דבר לו בכמו זה הדבור שדבר למשה. גם כי לא היתה השגתו כהשגת רבו, כי 'פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה' (בבא בתרא עה ע"א).
2. הסבר מרן הרב אברהם שפירא לגמרא
הסבר דומה בגמרא אמר מרן הרב אברהם שפירא בהספדו על הרב שאול ישראלי (שם). בתחילת דבריו הביא הרב את הגמרא במסכת שבת (קה ע"ב), ושאל עליה:
יש להבין: איך זה שלא הספידו את יהושע? הספד לא היה דבר חדש. יש לו מקור בתורה, אצל אברהם אבינו: 'ויבֹא אברהם לספֹד לשרה ולבכֹתה' (בראשית כג, ב). איך יתכן שלא הספידו את יהושע בן נון, ראש הסנהדרין, מנהיגם של ישראל, שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל?
אמנם רש"י מוסיף שם שתי מלים: 'שלא הספידוהו כראוי'. משמע שהספידו את יהושע, אבל לא מספיק, ועל זה היתה התביעה, שלא הספידו את יהושע בן נון כמו שצריך. אך גם זה צריך ביאור: מה לא היה כראוי? ועוד צריך להבין מנין למדו חז"ל שלא הספידוהו כראוי?
בפירושו לספר יהושע מבאר רש"י את ההספד שעשו ליהושע, וזה רק מגדיל את השאלה. רש"י כותב שם (יהושע כד, ל): 'על שם שהעמידו תמונת חמה על קברו, לומר: זה הוא שהעמיד החמה'. אם כן עשו זכר גדול לנס שעשה יהושע... ועכשיו יותר קשה: מה היה שלא כראוי?
צריכים לומר שהמופתים אינם נושא להספד, הספד אינו על מופתים. הספד זה על התורה, על המנעות מתורה, הספד בא על הפסד של תורה.
בדברי הרב שפירא מופיע הסבר כיצד יתכן שלא הספידו את יהושע כראוי: בני ישראל הספידו את יהושע, אבל רק על דבריו המפורסמים, ולא על התורה.
3. הסבר ה"ברכת שמעון" לגמרא
הסבר דומה בגמרא אמר הגאון הרב ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל (בהספדו על אחד מגדולי הדור) ונדפס בספרו "ברכת שמעון" (עמ' שמט):
רש"י פירש: 'המתעצל בהספדו של חכם - שלא הספידו כראוי'. ומשמעות הדברים היא שאכן הספידו את יהושע, אך לא כראוי. מעתה נצטרך לברר: מהו הספד כראוי ומהו 'שלא כראוי'?... נוכל לומר שבודאי בני ישראל הספידו את יהושע, העלו על נס את מנהיגותו וצדקותו, וסיפרו את מופתיו, את העמדת השמש בגבעון, והאבנים שירדו מן השמים. כל אלו הוזכרו בהספד על יהושע, אולם הם לא העריכו את היותו רבן של ישראל בתורה, את היותו מוסר התורה... ולא העריכו את כוחו העצמי כשר התורה. זו כוונת 'שלא הספידוהו כראוי': שלא הספידוהו במעלת חכמתו, שהתעצלו בהספדה של החכמה, אף על פי שהעלו על נס את שאר המידות, את היותו איש מופת ודגול מרבבה, צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
אולם זה כשלעצמו טעון הסבר: מדוע אם מתעצלים בהספדה של החכמה, אם אין מעלים את עמל התורה וידיעתה על נס, אין ההספד נחשב לראוי?
מאחר שתכלית ההספד היא ללמוד מדרכי הנפטר וללכת לאורם, משום כך אין ההספד כראוי אם רק מזכירים את דרגת צדיקותו וקדושתו המופלגת של הנפטר, כי אז יחשוב השומע שהדברים נשגבים ונעלים מהשגה, כי מי יכול להידמות לבעל מופת, ולאחוז במדרגות פרישות שכאלו? בכך מחטיאים את מטרת ההספד, כי האמת היא שיכול כל אדם להיות כמשה, וזאת בכח לימוד התורה, שעליה השתית רבי פינחס בן יאיר את סולמו המפורסם: תורה מביאה לידי זהירות וזריזות וקדושה ופרישות, עד רוח הקדש. ובתורה יכול כל אחד לאחוז, וממנה ובכוחה לעלות. כאשר מספידים את חכמתו של הנפטר הרי זהו הספד כראוי, כי בכך מדרבנים את השומעים למשנֶה עֲלִיָה ושקידה והשגה בתורה הקדושה, שזוהי תכלית ההספד.
לפי הסבר ה"ברכת שמעון" אכן בני ישראל הספידו את יהושע, אלא שהם הספידו אותו רק על מנהיגותו וצדקותו ומופתיו, אבל הם לא הספידו אותו על מעלתו כרבם של ישראל, כמוסר התורה וכשר התורה, באופן שיוכלו ליישם את הדברים.
יהי רצון שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ולא נצטרך להספיד, אלא להתעלות מתוך שמחה.